פס דברים.2 ~ ונפן ונעבר

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 4945 עד 4952 לבריאה | 1184 עד 1192 למניינם 


   ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אֶל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. י הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. יא רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. יב וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָהֶם. יג עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד. יד וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם. טו וְגַם יַד יְהוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. טז וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם.

דברים ב:ט - טז


הפסוקים והמצוות

שלא להתגרות במואב:

שלא להתגרות ולהלחם במואב[1], שנאמר "אל תצר את מואב ואל תתגר בם. ורוב המפרשים לא ימנו מצווה זו עבור כי לא צוותה לדורות. וצווי זה הינו שלא נתגרה במואב וזאת כל עוד גרים הם בארצם. ועיקר המצווה היא התיגר. ובימי דוד עוד היו בני מואב ועמון בארצם, ולמרות זאת על תתמה עבור כי נלחם דוד במואב וכן בעמון. דוד לא התגרה בהם אלא להיפך הם אילו שהתגרו בו והוא רק הגיב. ואם תשאל במה התגרו בו, חז"ל דרשו כי מואב הרג את בני משפחות דוד שהסתתרו אצלו ‏[2] והתגרות זו הייתה ראויה לתגובה. ובעניין בני עמון מסופר כי דוד שלח משלחת של שלום אל מלך בני עמון, אבל המלך האשים אותם שהם מרגלים חתך את בגדיהם ואת זקנם וגרשם בבושת פנים, ואף המעשה הזה נחשב כעילה למלחמה.

המסר המרומז:

בשנים אלו חלה טלטלה במזרח התיכון, ובפרט בכח השולט על ישראל וירדן [מואב]. בשנת 1187 ממלכת ירושלים [מדינה צלבנית] שקמה בשנת 1099 על ידי הצלבנים במסע הצלב הראשון מעבדת את השליטה באיזור ‏[3]. נקודת התפנית הייתה בשנת 1187 בקרב קרני חיטין וזאת על ידי צבאו של צלאח א-דין ממסד השושלת האיובית.

מלכתחילה זה לא צלאח הדין שהפנה תיגר על ממלכת ירושלים הצלבנית כי אם הצלבנים עצמם. רנו משטיון, אריסטוקרט ממוצא צרפתי בחסות אנטיוכיה ‏[4]. ממקם את ארמונו במצודת כרכ [בעבר הירדן מזרחית לים המלח] אשר בעבר שימשה כבירתה של ממלכת מואב הקדומה. משם רינו עסוק בפשיטות שוד כנגד תושבי האיזור ולא מרפה מלהטריד את המסחר ונתיבי העליה לרגל של המוסלמים. גרוע מזה הוא איים כי יתקוף את הערים הקדושות מכה ומדינה. לא נשאר מנוס לתושבי האיזור אלא להתארגן תחת פיקודו של צלאח עדין כנגדו.

המאורעות הינם כנגד הנאמר בפרשה בה מזהיר הכתוב את ישראל כנגד ההתגרות במואב, ויכול אף כתנאי מקדים להיתיישבותם של ישראל בארץ. הנוצרים שבאותם שנים שולטים בארץ עוברים על הנאמר ומתגרים במואב ובשל כך מאבדים את אחיזתם בארץ, ודבר יפה ונפלא הוא זה.

מאורעות השנים:

4947 – קְרַב קַרְנֵי חִטִּין, כנגד: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם":

שהכָּתוּב (דברים ב, יב) "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם" הוא הפסוק 4947 מתחילת התורה שהוא כנגד שנת 1186/7 למניינם. וצָרִיךְ לְהָבִין מַדּוּעַ מְקַשֵּׁר הַפָּסוּק אֶת יְרוּשַׁת הָאָרֶץ שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִירוּשַׁת עֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר, וּמְבָאֵר רַבִּי אַבְרָהָם אַבּוּעֲלַפְיָא בְּסִפְרוֹ 'מַפְתֵּחַ הַסְּפִירוֹת' (כי תצא) ״וְדַע שֶׁיֵּשׁ פֹּה נִפְלָאוֹת הַשֵּׁם בִּירוּשַׁת הָאָרֶץ הַנִּפְרֶדֶת לְמִשְׁפְּחוֹת הָאֻמּוֹת אֲשֶׁר הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם בָּהֶם נִבְדֶּלֶת מִזּוֹ לְזוֹ וְרָחוֹק מְאֹד מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּעַמּוֹ. רְאֵה וְהַפְלֵא מִן הַיְרוּשׁוֹת וְהַנַּחֲלוֹת וְגֵרוּשִׁים אֻמָּה מִפְּנֵי אֻמָּה, וְהָבֵן מַאֲמָרוֹ "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶר לְבָבְךָ אַתָּה בָּא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ", מִכָּל אֵלֶּה הָעִנְיָנִים תָּבִין מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת לֶעָתִיד לָבֹא לְפִי דֶרֶךְ הַתּוֹרָה. וְרַבּוֹתֵינוּ ז"ל אָמְרוּ אֵין הקב"ה נִפְרָע מִן הָאֻמָּה עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָהּ. וּמִמַּה שֶּׁהָיָה בְיָמֵינוּ שֶׁנִּגְרַשׁ מֶלֶךְ מִפְּנֵי מֶלֶךְ וְאֻמָּה בּוֹרַחַת מִפְּנֵי אַחֶרֶת כִּבְרוֹחַ הֶחָלָשׁ מִפְּנֵי הַגִּבּוֹר, וְכִבְרוֹחַ טָלֶה מִפְּנֵי אַרְיֵה, יָבִין הַמַּשְׂכִּיל הַמְעַיֵּן הֶכְרֵחַ בּוֹא זְמַן בְּרִיחַת הָאֻמָּה הַשּׁוֹכֶנֶת בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ מִפָּנֵינוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.״ הַיְינוּ שֶׁהַפָּסוּק כּוֹרֵךְ אֶת כִּבּוּשׁ שֵׂעִיר עַל יְדֵי עֵשָׂו עִם יְרוּשַׁת עַם יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְרַמֵּז שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יִזְכּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁתִּמָּלֵא סְאָתָם שֶׁל הַגּוֹיִם, "וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ". וּכְמוֹ שֶׁעֵשָׂו יָרַשׁ אֶת הַר שֵׂעִיר מֵהַחוֹרִים מִשׁוּם שֶׁהֵם הָיוּ יוֹתֵר רְשָׁעִים מִמֶּנּוּ, כָּךְ עַם יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבֹא אַף שֶׁלֹּא יִהְיוּ זַכָּאִים יִרְשׁוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִידֵי הַגּוֹיִם כִּי הַגּוֹיִם יוֹתֵר רְשָׁעִים מֵהֶם. לָכֵן הַפָּסוּק מְקַשֵּׁר אֶת שְׁנֵי הַדְּבָרִים לְלַמֵּד אֵיךְ יִכְבְּשׁוּ עַם יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבֹא, וּכְפִי שֶׁהִתְקַיֵּם בְּיָמֵינוּ שֶׁיְּהוּדִים שֶׁאֵינָם שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה כָּבְשׁוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִידֵי הַגּוֹיִם, כִּי הַגּוֹיִם יוֹתֵר רְשָׁעִים מֵהֶם.

וּרְאֵה זֶה פֶלֶא: שהַפָּסוּק "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים וְגוֹ'" הוּא הַפָּסוּק הַ4947 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 4947 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיָה קְרַב קַרְנֵי חִטִּין בַּגָּלִיל בּוֹ סִלְּקוּ הַיִּשְׁמָעֵאלִים אֶת הַנּוֹצְרִים מִשְּׁלִיטָתָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז לְעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתָהּ בְּחִינָה יְסַלְּקוּ עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַיִּשְׁמָעֵאלִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּשֶׁתִּמָּלֵא סְאָתָם, כִּי זֶה מֶסֶר הַפָּסוּק שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יִכְבְּשׁוּ אֶת הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁהָאֻמּוֹת כּוֹבְשִׁים זוֹ מִזּוֹ כְּדִלְעֵיל. (סוד החשמל מפי הרב יקותיאל פיש).

ויש להוסיף שֶׁהַנּוֹצְרִים בַּתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי קְרַב קַרְנֵי חִטִּין כָּבְשׁוּ אֶת הָעִיר כַּרַךְּ שֶׁהִיא חֵלֶק מִמּוֹאָב וְהִתְגָּרוּ בַּיִּשְׁמָעֵאלִים שֶׁמִּסָּבִיב, וּמִזֶּה בָּאָה הַמִּלְחָמָה, וּשְׁלֹשָה פְּסוּקִים לִפְנֵי הַפָּסוּק "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים וְגוֹ'" כָּתוּב "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה". וְכֵן הַמִּלְחָמָה שֶׁהָיְתָה בֵּין הַנּוֹצְרִים לַיִּשְׁמָעֵאלִים עֶשֶׂר שָׁנִים קוֹדֶם לָכֵן בִּשְׁנַת 4938 וִידוּעָה כִּקְרַב גֶּזֶר, וְהַנּוֹצְרִים נִצְּחוּ אֶת הַיִּשְׁמָעֵאלִים, מַקְבִּילָה לַפָּרָשָׁה בָּהּ ה' מַזְהִיר שֶׁלֹּא לְהִתְגָּרוֹת בְּעֵשָׂו, "אַל־תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹֽא־אֶתֵּן לָכֶם מֵֽאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר" וְלָכֵן שָׁם נִצְּחוּ בְּנֵי עֵשָׂו.

4950 – מַסַּע הַצְּלָב הַשְּׁלִישִׁי, כנגד: "וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם":

הַפָּסוּק (דברים ב, טז) "וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם" הוּא הַפָּסוּק הַ4950 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 4950 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיָה מַסַּע הַצְּלָב הַשְּׁלִישִׁי בּוֹ טָבְחוּ הַנּוֹצְרִים בַּיְּהוּדִים בְּדַרְכָּם לִכְבֹּש אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנֶהֶרְגוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם גַּם כַּמָּה מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת, וְלָכֵן זֶה מַקְבִּיל לַפָּסוּק שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל מֵתוּ בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַפָּסוּק (בראשית לא, כב) "כִּי בָרַח יַעֲקֹב" הוּא הַפָּסוּק הַ4950 לְמַפְרֵעַ מִסּוֹף הַתּוֹרָה לִתְחִלָּתָהּ. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' א. כָּלִיל שליט"א שֶׁשָּׁם נֶהֶרְגוּ כָּל בְּנֵי קְהִלַּת יוֹרְק "עַד תֻּמָּם". וְכֵן הַפָּסוּק "לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" מְרַמֵּז עַל הַמּוּבָא בְּ'סֵדֶר הַדּוֹרוֹת' עַל שָׁנָה זוֹ הָיוּ בְּאַשְׁכְּנַז רְעָמִים בְּרָקִים מָטָר וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנָפְלוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם כְּבֵיצַת תַּרְנְגֹּלֶת וַיָּמוּתוּ עַם רָב.

אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה: שמידת מואב מידת סדום ‏[5] שנאמר האומר שלי שלי שלך שלך הרי זו מידת סדום. וכשם שאדם דן אחרים כך דנים אותו ואל לנו לצר על ארץ מואב.

כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה: שאף על פי שחבל שעיר לעשו חבל האמים היא נחלת מואב ולא ניתנה לבני שעיר.

ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם ודבר נפלא הוא זה כי עשו הוא אדום וממלכת ירושלים אדום הייתה ותכבוש את הר שעיר. והיה להם להיזהר בכתוב שלא להתגרות במואב, ובאשר הלכו ונתנו לרנו את עבר הירדן וזה שם מבצרו בכרכ עבר על הנאמר לעייל, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה.


רקע היסטורי:

מואב:

מצבת מישע

מוֹאָב על שם המואבים, הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בין המתלול של ים המלך לבין המדבר הערבי, בתקופה הישראלית,

בירת הממלכה המואבית הייתה קיר מואב (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית אשר אלילם הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

המוסלמים הם אשר לבסוף השרישו בעמי הארץ שבחבל זה את האמונה באל אחד ובשל כך זכו לנחול את ארצם.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים.‏[6]. במגילת רות מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון. ‏[7].

במקרא מתוארת ארץ מואב כנחלה ששכנה בעבר הירדן, בהרי מואב - הרמה ההררית שממזרח לים המלח, בין עמון שישב בגלעד מצפון לה, והאדומים שישבו בהרי אדום מדרומה. בספר בראשית נכתב שהוא בנו של לוט, אחיינו של אברהם, מיחסי מין, שהיו גילוי עריות, עם בתו הבכורה.‏[8]

ממלכת מואב קדמה לממלכת ישראל, ובין השתיים התרחשו מלחמות רבות על השטח מצפון לנחל הארנון שהיה שנוי במחלוקת בין שתי הממלכות, שחלקן הסתיימו בשעבוד מואב לישראל.

המואבים נחשבו קרובים לישראל, כגון השפה המואבית אשר דומה לעברית. המקרא אסר על השתלבותם של "עמוני" ו"מואבי" בעם ישראל, בלשונו: "לבוא בקהל ה'" עד "דור עשירי". עם זאת, מגילת רות מציגה התנהלות שונה, ובה התקיימו קשרי נישואין בין ישראלים למואבים. חז"ל פירשו זאת על ידי הבחנה בין אישה לאיש, ולשיטתם איסור פשט המקרא הוא על מואבי ולא על מואבית; וזאת מכיוון שהסיבה לאיסור היא אי קבלת בני ישראל כאורחים בנדודיהם, דבר שנשים לא היו אמורות לעשות. על פי התנ"ך, קשרי החיתון בין הישראלים לבין המואבים (בעיקר נשים מואביות) הדיחו את הישראלים לעבוד את אלילי המואבים, כפי שמתואר במקרא, אף שלמה המלך שנשא לו נשים גויות כולל מואביות, והושפע מהן עד כדי בניית במה לאלילים, למרות האיסור במקרא, כפי המסופר בספר מלכים.‏[9]


העיר כַּרַכּ:

מראה מהמצודה מערבה לכיוון ים המלח

ידועה גם בשמותיה העבריים קיר מואב, קִיר חֲרָשֶׂת וקִיר חֶרֶשׂ היא עיר בירדן מזרחית לים המלח, ששימשה כבירתה של ממלכת מואב הקדומה. ליד מרכז העיר שוכנת מצודת כרכ הצלבנית זכר לצלבנים שחיו בה בשנים המקבילות לפרשתנו.

העיר נוסדה בתקופת המקרא בתקופת התנחלות שבטי מואב במזרח ים המלח ושימשה כבירת הממלכה המואבית החל מכיבוש צפון מואב על ידי סיחון ועד לגלות מואב על ידי אשור, במשך רוב תקופת העצמאות המואבית. ‏[10]

בתנ"ך מוזכרת העיר מספר פעמים: ‏[11]

לאחר הכיבוש האשורי נכבשה העיר על ידי האימפריות בבל, פרס, האימפריה המוקדונית של אלכסנדר הגדול. בתקופה ההלניסטית הייתה העיר ידועה בשם חרקה. היישוב היהודי בעיר פרח במשך כל תקופה זו. האזור התחיל להיות מוקד לנדידת הנבטים מחצי האי ערב, והעיר עברה לשליטתם. הרומאים הגיעו אליה רק בשנת 105. בתקופת האימפריה הביזנטית נבנתה בעיר כנסייה, והיא הפכה לעיר נוצרית ומרכז מחוזי.

בתקופת הצלבנים עלתה חשיבות העיר, והחל בשנת 1142 בנה פולק מלך ירושלים את מצודת כרכ, מבצר ליד העיר. המבצר עבר לידיו של רנו משטיון, בזכות נישואיו ליורשת רוזנות עבר הירדן, אטיינט דה מיי. בשנות השמונים של המאה ה-12 ניסה צלאח א-דין מספר פעמים לכבוש את המבצר, ללא הצלחה. ניסיון אחד היה במהלך נישואיו של בנו החורג של רנו. הסולטאן הנאור כיבד את האירוע והמתין לסיום הטקס כדי להמשיך בהפגזות. המבצר נפל לידי המוסלמים לאחר נפילת הצבא הצלבני בקרב קרני חטין [אשר מקביל לשנות פרשתנו].

בשנת 1263 האזור נכבש על ידי הממלוכים, ב-1514 על ידי העות'מאנים, בשנת 1917 על ידי הבריטים, ומ-1946 כרכ היא עיר בירדן ההאשמית.

פולק מלך ירושלים החל בהקמתה של מצודת כרכ בשנת 1142, וזו ארכה עד 1161. היא הוקמה בסמוך לדרך המלך בעבר הירדן, המוליכה מדמשק ועמאן בצפון למצודת מונראל (Montreal) בשובכ, למכה ולמצרים בדרום. והנה פלא דבר הוא שהצלבנים עצמם כינו את המצודה בשם כרכ של בני מואב (Crac des Moabites), והיא הביאה לכך שהעיר ירשה את מקומה של שובכ והפכה לבירת הסניוריה של נסיכות עבר הירדן (Oultrejordain).

Karak, one of the largest castles in the באזור לבנט

המצודה עברה בירושה לרשותו של פיליפ דה מילי, הגראנד מאסטר של מסדר אבירי היכל שלמה, אשר הוסיף לה מגדלי שמירה וחפר את החפיר מדרום ומצפון לה. באמצעות נישואין לסטפני דה מילי, שליטת עבר הירדן, עברה השליטה במצודה לרשותו של רנו משטיון בשנת 1176. שטיון ניצל את מיקומה האסטרטגי של המצודה והפכה לבסיס להרפתקאות השוד והביזה שלו והתחיל להתגרות בתושבי הארץ. למרות הסכם השלום שנחתם בין צלאח א-דין לבין ממלכת ירושלים, תקף שטיון שיירות שעשו את דרכן למכה לקיום מצוות החאג'. בשנת 1182 החל רנו משטיון פועל גם בזירת ים סוף ואף ניסה לכבוש את הערים הקדושות מכה ואל מדינה אך נכשל. בתגובה שם צלאח א-דין מצור על המצודה בשנת 1183, אך זה הוסר בהתערבות כוחותיו של הרוזן ריימונד מטריפולי. בעת המצור נערכה במצודה חתונתם של איזבל הראשונה ואונפרוא הרביעי, ולפי המסורת הסכים צלח א-דין שלא לטווח את אולם החתונה כמחווה אבירית. בשנת 1186 שוב הפר רנו משטיון את הברית עם צלאח א-דין ותקף שיירה שעשתה את דרכה ממכה. בעקבות מאורע זה ובשל סיבות נוספות פלש צלאח א-דין בשנת 1187 לממלכת ירושלים והביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. בין האצילים שנפלו בשבי המוסלמי היה גם רנו משטיון, וצלאח א-דין התיז את ראשו באופן אישי. לאחר קרב קרני חיטין שוב שם צלאח א-דין מצור על המצודה והצליח לכובשה בשנת 1188 לאחר שמונה חודשי מצור. הוא הניח לצלבנים לעזוב את המצודה בשלום וחלקם התיישבו בסמוך לה והקימו כפר אשר נודע משך שנים בשם "אל איפראנג'י".

ב-1263 כבש הסולטאן הממלוכי בייברס את המצודה. הוא הרחיב אותה, העמיק את החפירים סביבה ובנה את החצר התחתונה. האתר נפגע ברעידת אדמה בשנת 1293 ושלושה ממגדלי השמירה קרסו. המצודה שמשה את הסולטאן מוחמד בן קלאון והוא בנה בה ארמון ומבנים נוספים בראשית המאה ה-14. המידע על המצודה לאחר תקופה זו מועט, והיא "התגלתה" מחדש בשנת 1812. איברהים פאשה כבש את כרכ ב-1840 והרס חלק גדול מהמצודה, אך בתקופה האימפריה עות'מאנית עדיין נודעה לה חשיבות אסטרטגית.


רנו משטיון:

עריפתו של רנו משטיון

רנו (ריינולד) משטיון (בצרפתית: Renaud de Châtillon;(כ 1125 - כ 4 ביולי 1187), הינה הדמות המרכזית אשר תרמה רבות לקרב קרני חיטין, שבעקבותיו התמוטטה ממלכת ירושלים הצלבנית. רנו, אריסטוקרט צרפתי, בעל אדמות, באזור שיטין שימש כנסיך של נסיכות אנטיוכיה בשנים 1153 - 1160, ובתקופת נישואיו השנייה היה סניור הנחלות בעבר הירדן.

רנו הגיע למזרח במסגרת מסע הצלב השני בשנת 1147. בשנת 1153 נישא לקונסטאנס נסיכת אנטיוכיה, למגינת לבם של דודה המלך בלדווין השלישי ושל הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה, שהסתייגו מהאציל הזוטר וחסר הייחוס. בתקופת נסיכותו השתתף רינו במספר פשיטות שוד. בין השאר בשנת 1156 למושבה הביזנטית בקפריסין. כאשר סירב הפטריארך של אנטיוכיה לממן את המסע קשר אותו רנו לגג הקתדרלה ומרח אותו בדבש כנקמה. כאשר שוחרר הפטריארך הסכים לממן את המסע. כוחותיו של רנו שדדו את האי קפריסין וטבחו בתושביו. בשנת 1160 נפל רנו בשבי המוסלמים לאחר פשיטת שוד כושלת באזור מארש ונכלא בעיר חאלב. קונסטאנס לא מיהרה לפדות אותו מהשבי (יש הטוענים כי הקיסר הביזנטי מנואל הראשון שילם למוסלמים כדי שלא ישחררו את רנו) והוא נשאר כלוא במשך שבע עשרה שנים עד שנפדה בסכום דמיוני של 120,000 דינרי זהב בשנת 1176.

לאחר שנפדה מהשבי נישא רנו לסטפני שליטת עבר הירדן בברכתו של המלך בלדווין הרביעי. עתה שלט רנו על שטחים עצומים הכוללים את המצודות כרך ומונטריאל בדרום ים המלח. המיקום האסטרטגי על נתיב עולי הרגל בין דמשק ומכה, בנוסף לגישה שאפשר ים האדום [סוף], היה מושלם עבור הרפתקאות השוד והביזה של רנו.

רנו תקף שיירות שעשו את דרכן למכה לקיום מצוות החאג', למרות הסכם השלום שנחתם בין צלאח א-דין לבין הממלכה הצלבנית. המלך בלדווין הצטדק בפני צלאח א-דין כי אינו יכול להטיל מרות על שליטו פורע החוק מעבר הירדן.

בשנת 1182 הוסיף רנו את זירת ים סוף לאזור הפעילות שלו. הוא העביר חלקי ספינות מפורקים על גבי גמלים לאורך הנגב עד אילת. שם הרכיב את הספינות ויצא למסעות שוד לאורך חופי הים האדום. בנוסף ביקש רנו לכבוש את הערים הקדושות מכה ואל-מדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו. תוכניתו לא צלחה וצבאו הובס קילומטרים בודדים ממדינה. חייליו של רנו נלקחו בשבי והוצאו להורג בקהיר, אך הוא הצליח לברוח עם קומץ מאנשיו ולחזור לעבר הירדן.

צלאח א-דין הגיע למצודת כרך כדי להרוג באופן אישי את היריב השנוא, אך המצור הוסר בעזרת כוחותיו של הרוזן ריימונד מטריפולי.

בשנת 1186 שוב הפר רנו את הברית עם צלאח א-דין ותקף שיירה שעשתה דרכה ממכה. צלאח א-דין מחה בפני המלך הצלבני גי מליזיאן וזה דרש מרנו להחזיר את השלל ולשחרר את השבויים. רנו השיב בהתגרות כי כפי שהמלך אדון בנחלותיו אשר בירושלים כך הוא אדון בנחלותיו ואין עליו להיענות לדרישותיו. בעקבות המאורע זה ובגלל סיבות נוספות פלש צלאח א-דין בשנת 1187 לממלכת ירושלים והביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. בין האצילים שנפלו בשבי המוסלמי היה גם רנו, שצלאח א-דין התיז בעצמו את ראשו.

הנוצרים באותה תקופה ראו את רנו כגיבור שנהרג על ידי המוסלמים בגלל אמונתו, אך עדויות אחרות מציגות מציאות פחות אידאלית של בריון ושודד, שבמעשיו הבלתי אחראים גרם במידה מסוימת לסופה של ממלכת ירושלים.

עלייתה של שושלת האיובית - צלאח א - דין:

"צלאח א-דין, מלך מצרים", בכתב יד מעוטר מהמאה ה-15. הכדור בידו השמאלית הוא סמל אירופי לשלטון.

ייסד את השושלת האיובית במצרים וסוריה, שהייתה כורדית במוצאה. ידוע הן בעולם המוסלמי והן בנוצרי על מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירותו ובטבעו הרחמני בזמן מסעות הצלב.

העלייה לשלטון: צלאח א-דין נולד למשפחה כורדית בתיכרית על נהר החידקל. אביו נג'ם א-דין איוב היה מושל תיכרית, שם סייע בידי זנגי להמלט מידי הח'ליף אל-מסתרשד. זנגי גמל לו טובה ומינהו למושל בעלבכ. צלאח א-דין נשלח לדמשק להשלים את השכלתו, שם חי במשך עשר שנים בחצרו של נור א-דין, וייחד עצמו בהתעניינותו בחדית הסוני. קיבל חינוך צבאי מדודו, המדינאי והחייל הסלג'וקי שירקוכ, שייצג את נור א-דין במסעות המלחמה שלו נגד הח'ליפה הפאטימי של מצרים בשנות השישים של המאה ה-12. צלאח א-דין ירש את דודו כוזיר ב־1169, במסגרת התפקיד מונה לאחראי על המאבק בפאטימים ובצלבנים בהנהגתו של אמלריך הראשון. מעמדו כווזיר (מושל מטעם הח'ליפה) במצרים התערער עקב חוסר היציבות ממנה סבלה מצרים, בין היתר בשל שורה ארוכה של ח'ליפים-ילדים, שעל שליטתם נלחמו הווזירים. כמנהיגו של צבא זר מסוריה גם לא הייתה לו שליטה על הצבא המצרי השיעי, שהונהג כעת בשמו של ח'ליפה חלש. כאשר הח'ליפה נפטר, ב־1171, צלאח א-דין הורה לאימאמים להודיע על שמו של הח'ליפה העבאסי בבגדאד בתפילות יום השישי כיורש, וכך הביא לקיצה של שושלת הח'ליפים הפאטימים. כעת צלאח א-דין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של החליף העבאסי.

זו הייתה חלוקת הכוחות הרשמית. למעשה, בעזרת אחיו שקיבלו את השליטה על אחוזות מצריות גדולות, צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה של משפחתו, נגד רצונותיו של נור א-דין, ששלח את שירקוכ ואת צלאח א-דין למצרים מלכתחילה. עם מותו של נור א-דין (1174), לקח לעצמו צלאח א-דין את התואר סולטאן במצרים, על אף שסלג'וקים רבים התייחסו אליו כשליט לא לגיטימי ולא הסכימו לשרת תחת הסולטאן ה"כורדי". אף על פי כן, צלאח א-דין היה למייסדה של השושלת האיובית והשיב את הסונה למצרים. במסעות המלחמה באפריקה הרחיב צלאח א-דין את תחומי שלטונו והטריטוריה שלו לכיוון מערב - למגרב, וכאשר הלך לדכא מרידה באזור הנילוס העליון הוא המשיך דרומה ומזרחה לים סוף ולתימן.


מאבק האיסלם כנגד הצלבנים:

פסל לזכרו של צלאח א-דין, סמוך לשער יפו, ירושלים

בשתי מערכות שונות, ב־1171 וב־ 1173, צלאח א-דין נסוג מפלישה לממלכת ירושלים הצלבנית. אלה החלו בידי נור א-דין, וצלאח א-דין קיווה כי ממלכת הצלבנים תיוותר שלמה, כחציצה בין מצרים לסוריה, עד שיצליח לשלוט גם בסוריה. נור א-דין וצלאח א-דין היו מגיעים למלחמה ממשית בשל כך, אלא שנור א-דין נפטר ב ־ 1174. היורש שלו היה ילד, שנשלט בידי החצר (נפטר ב־1181). צלאח א-דין צעד לדמשק, והוא נתקבל בשמחה בעיר. הוא חיזק את הלגיטימיות שלו בכך שהתחתן עם אלמנתו של נור א-דין. את חאלב ומוסול, מאידך, שתי הערים הגדולות שבהם שלט נור א-דין, הוא לא כבש, אך הצליח להשליט שם את השפעתו וסמכותו ב־1176 ו־1186 בהתאמה. כשהיה עסוק במצור על חאלב, ב־22 במאי 1176, ה"חשישיון" ניסו לרצוח אותו.

בזמן שצלאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית, אם כי בדרך כלל ניצח כאשר הוא פגש אותם בקרב. יוצא דופן אחד היה קרב גזר ב־1177, אך הוא התגבר על כך במהירות, וניצח את הצלבנים בקרב בגשר בנות יעקב ב־1179. אולם הצלבנים המשיכו להתגרות בו. רנו משטיון, בעיקר, הטריד את המסחר ונתיבי העליה לרגל המוסלמיים עם צי בים סוף, נתיב מים שהיה חשוב ביותר לצלאח א-דין שיוותר פתוח. גרוע מזה, הוא איים כי יתקיף את הערים הקדושות מכה ומדינה. בחג' ב־1185, התקיף רנו ובזז שיירת עולי רגל. ביולי 1187, צלאח א-דין פלש לממלכת ירושלים והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, אסון גדול בשביל הצלבנים ונקודת מפנה בתולדות ירושלים. צלאח א-דין שבה והרג את רנו; הוא גם שבה את המלך, גי דה ליזיניאן. הוא כבש את ירושלים ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, וטיהר את מסגד אל אקצה וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים. הוא החליט להתיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי שתי משפחות מוסלמיות, שעד היום אחראיות על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. אחרי זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות חוץ מצור.

קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הביאו למסע הצלב השלישי, שמומן באנגליה על ידי מס מיוחד, שנקרא "מס צלאח א-דין". מסע צלב זה כבש חזרה את עכו, וצלאח א-דין נוצח בידי ריצ'רד הראשון (לב הארי) מאנגליה, בקרב ארסוף ב־1191. היחסים של צלאח א-דין וריצ'רד היו של כבוד אבירי הדדי יחד עם יריבות צבאית; שניהם היו דמויות ראשיות ברומנסות החצריות שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, צלאח א-דין אף הציע את שירותיו של הרופא האישי שלו, טובה משמעותית שכן הרפואה המוסלמית הייתה הטובה ביותר בעולם המערבי באותה התקופה. בארסוף, כשסוסו של ריצ'רד מת, צלאח א-דין שלח לו שני סוסים במקום. היו אף תכנונים לחתן את אחותו של ריצ'רד לאחיו של צלאח א-דין. השניים הגיעו להסכמה לגבי ירושלים בהסכם רמלה משנת 1192, כשההסכמה הייתה כי היא תישאר בידיים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים; ההסכם הקטין את הממלכה הצלבנית למישור החוף, מצור ועד יפו.

ב-1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב, נפטר צלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים.


קרב קרניע חיטין - גי דה ליזיניאן: קרב קרני חיטין התרחש ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.

הקרב היה שיאו של מאבק שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. קרב זה, אשר בו נחל צלאח א-דין את ניצחונו הגדול על הצלבנים, היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים, שלאחר הקמתה בעקבות מסע הצלב הראשון נראתה ככוח אזורי מבוסס. לאחר קרב קרני חיטין החלה התמוטטות הממלכה עד לחורבנה הסופי - התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה, וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי בלבנט.

הקרב היווה קתרזיס של מאבק ארוך בין הצלבנים למוסלמים שראשיתו במסע הצלב הראשון. הצלבנים הגיעו לארץ ישראל מצרפת וממדינות אחרות באירופה המערבית החל מסוף המאה ה-11. משתתפי מסעי הצלב, הידועים בשם "צלבנים", נקראו "(מסעות הצלב) פרנקים" בפי הערבים.

הצלבנים הצליחו להקים ממלכה גדולה שהשתרעה מעזה ואילת עד לבנון, סוריה ועבר הירדן של היום. הישגי הצלבנים, שהצליחו לכבוש שטחים ניכרים תוך שימוש בכוח צבאי שלרוב לא עלה על 1,500 חיילים, היו חסרי תקדים באזור זה. המוסלמים עמדו מנגד נפעמים מעוצמתם הצבאית של האירופאים. נעשו מספר ניסיונות להחזיר את השטחים שאבדו, אך הם נחלו כישלון. רק לאחר שנתגלעו בקיעים בתוך החברה הצלבנית ובעיות פנימיות ערערו את הסדר בממלכה הצלבנית הצליחו המוסלמים להשיב לעצמם את השטחים שאבדו להם.

רקע: הישרדותם של הפרנקים, אנשי ממלכת ירושלים האירופאים, במשך מאה השנה שחלפו מייסוד ממלכתם עד קרב קרני חיטין, נבעה בעיקר מאיכות צבאם, שלטונם הריכוזי ופירוד הכוחות בקרב המוסלמים. נחיתותם המספרית הקשה אל מול התושבים המקומיים מנעה מהצלבנים לנצל את הצלחתם הראשונית בשדה הקרב ולכבוש חלקים נוספים מהמזרח התיכון.

הפירוד המוסלמי הגיע לקצו עם עלייתו של נור א-דין בסוריה באמצע המאה ה-12. נור א-דין הצליח לאחד תחת שלטונו את האמירויות הסוריות ולאחר מלחמות אחדות הצליח לכבוש את מצרים. בתקופת שלטונו של נור א-דין היו מספר פעולות איבה בינו לבין הצלבנים, אך אף צד לא הצליח לזכות ביתרון משמעותי. נציבו של נור א-דין במצרים, צלאח א-דין הכורדי, החל עד מהרה לחתור תחת אדונו ועם מותו קרע את הירושה מבניו והשתלט בעזרת כוחות מצריים על השטחים שהיו בחזקת אדונו.

המלך בלדווין הרביעי (1174-1185), שהיה שליט הממלכה במשך רוב התקופה שבה התמודדו הצלבנים עם צלאח א-דין, הצליח אמנם לבלום את ניסיונות ההתפשטות של האיובי, אך שלטונו עורער בצורה קשה על ידי האצולה הבכירה של הממלכה. אצולה זו שאפה להגביל את כוחו של השלטון המרכזי ולהגדיל על ידי כך את עצמאותה. עם מותו של בלדווין הרביעי, עבר השלטון להלכה ליורשו, בלדווין החמישי שמת שנה לאחר מכן בעודו ילד. בעזרת תככים ותחבולות שונות, הצליח גי דה ליזיניאן לתפוס את השלטון ולסלק את רמון מטריפולי שהיה העוצר לילד והיה אמור לקבל את השלטון במקרה שהילד ימות. הפיכת החצר הסתיימה ללא שפיכות דמים, אך כוחה של האצולה הבכירה התגבר, ולכך היו השפעות הרות אסון על הממלכה במלחמתה נגד צלאח א-דין.

רנו משאטיון היה אחד מהאצילים שביקשו לפרוק את עול השלטון המרכזי. הוא עשה בנחלתו כברפובליקה עצמאית הכפופה רק להלכה לשלטון המרכזי. הוא סירב להישמע להוראות המלך, ואף ניהל מדיניות חוץ עצמאית, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהסכמים שנחתמו בין המלך לבין צלאח א-דין. התנהלות זו של רנו משאטיון הייתה בין הגורמים המרכזיים לפרוץ מעשי האיבה שהביאו לקרב קרני חיטין ולתבוסת הנוצרים. יחד עם זאת, רנו לא היה מיוחד בהתנהגותו המתריסה כלפי השלטון המרכזי. אצילים רבים ראו במלוכה גורם עוין וביקשו להצר את צעדיה. ייתכן גם שמעשי האיבה היו פורצים גם ללא התגרויותיו של רנו, אך התקפותיו על אורחות של סוחרים ושל עולי הרגל לחאג' היו לעילת מלחמה נוחה לצלאח א-דין ועזרו לו ללכד את כוחותיו בג'יהאד נגד הנוצרים הפוגעים בעולי הרגל.

שדה הקרב ותנאיו: הקרב עצמו התרחש בחודש יולי, אחד החודשים החמים בארץ ישראל. הצלבנים סבלו ממחסור במים וממזג האוויר החם ואלה היו בין הסיבות להפסדם בקרב. בנוסף לכך, הוצתה אש בקוצים ובשדות שסבבו את קרני חיטין והעשן והחום שגרמה האש הכבידו עוד יותר על הנוצרים. למוסלמים, לעומתם, היו מקורות מים בשפע והם סבלו פחות מהנוצרים מהחום בגלל זמינות המים.

הצדדים הלוחמים: הצבא הנוצרי ופיקודו:

הניצחון המוסלמי על הצלבנים, מלבד התוצאות המיידיות על ממלכת ירושלים, העלה את צלאח א-דין לדרגת סמל לאומי עבור הערבים. השפעתו של הניצחון ניכרת עד היום, ושמו של צלאח א-דין מוזכר באופן תדיר.

[12][13]

נסיון התיישבות יהודית בשלהי המאה ה-19 חלה התעוררות לאומית בקרב יהודי בולגריה, תוך חתירה להתיישבות בארץ ישראל. ב-1896 הוזמן שבתאי חזקיה מראשוני מתיישבי הר-טוב על ידי המושל העות'מאני של אזור כרכ חילמי פאשה והוצע לו לרכוש אדמה לצורך יסוד מושבה יהודית בסמיכות לעיר. לצורך ההתיישבות נתבקשו השלטונות העות'מאנים להקצות בחינם אדמה ל-600 משפחות יהודיות מבולגריה שעתידות היו להתיישב בגרעין ההתיישבות כ-4 קילומטרים מהעיר. התוכנית אושרה בוועדה המקומית והועברה לאישור מינהלת בדמשק. לאחר האישור הועברה התוכנית לאישור הסולטאן עבדול חמיד השני. נציגי המתיישבים הגיעו לאיסטנבול ונפגשו עם הוזיר הגדול סעיד פאשה כדי לשכנעו בנחיצותה. לבסוף הביע הוזיר את תמיכתו בהקצאת קרקעות ל-100 משפחות בלבד ותמיכה כספית של גרוש וחצי ליום לכל מתיישב למשך שנה.

בסיוע בני קהילת פלובדיב ודוד שלמה ערב מסופיה שולמה מקדמה בסך 500 לירות עות'מאניות לצורך התנעת התהליך. בה בעת החלו מהומות באיסטנבול שכללו פגיעה באוכלוסייה הארמנית והוזיר הגדול הודיע לנציגי המתיישבים על דחייה זמנית של הטיפול בבקשתם. בהמשך הועבר המושל העות'מאני של כרכ לתפקיד מושל סלוניקי והתוכנית ירדה סופית מהפרק. וטוב שכך עבור הנאמר בפרשה לבל נתגרה בבני מואב.

מצודת כרכ (ערבית قلعة الكرك) היא מבצר צלבני בעיר כרכ (קיר מואב) בירדן. המצודה שוכנת במיקום אסטרטגי בגובה של 850 מטר מעל פני הים, כחצי קילומטר דרומית-מערבית למרכז העיר, והיא שולטת על סביבותיה.

4954 - תפילת ר׳ דוד הנגיד כנגד המלשינים, כנגד: ״וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם״:

שהפסוק (דברים ב:טז) ״וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם״ הוא הפסוק 4954 לפי טעם עליון. ובשנת 4954 מובא בסדר הדורות ״ר׳ דוד הנגיד נכדו של הרמב״ם היה בדור הרמב״ן, היה חכם גדול וחסיד והיה מתפלל במערת קבורת הלל ושמאי ויצאו מים ואז החרים למלשינים ובו ביום מתו 500 מלשינים בארץ מצרים ואחר שני חדשים נעקרו נשיהם ובניהם מהעולם״.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוה - רמב"ן
  2. שמואל א כב
  3. הממלכה נכבשה ונהרסה ב' 1291
  4. שימש כנסיך של נסיכות אנטיוכיה - בתקופת נישואיו השנייה היה סניור הנחלות בעבר הירדן. בשנת 1153 הוא נישא לקונסטאנס נסיכת אנטיוכיה אחיניתו של המלך בלדווין השלישי ושל הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה
  5. ועיין פפ 276.13
  6. מלכים ב: (ג,ד)
  7. (רותא:א,ה)
  8. תבנית:תנ"ך.
  9. מלכים א יא ז
  10. המפורסם בין המלכים שישבו בעיר הוא מישע, שכתב את מצבת מישע, המתארת את ניצחונו על מלך ישראל.
  11. במלכים ב' ג, כה מתוארת הריסת העיר על ידי שלושת המלכים במלחמתם נגד מישע. במלכים ב' טז, ט מתוארת הריגתו של רצין מלך ארם והגליית עירו דמשק לקיר מואב על ידי תגלת פלאסר מלך אשור. הגליה זו מוזכרת בעמוס א, ה וט, ז. חורבנה הסופי של קיר מואב הוא הנושא של מספר נבואות: משא מואב של ישעיהו פותח במילים: "מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה", והעיר מוזכרת גם בנבואה המקבילה בירמיהו מח.
  12. פרופ' יהושע פראוור מהאוניברסיטה העברית - ספרים על ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הוצאת מוסד ביאליק: יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית: יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  13. עוד עיין, H.E. Mayer, The Crusades, Oxford, 1973 ISBN 0198730160, Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628