פס דברים.3 ~ וידבר יהוה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 4953 עד 4966 לבריאה | 1192 עד 1206 למניינם 


   יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יח אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר. יט וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. כ אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. כא עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כב כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כג וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כד קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. כה הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. כו וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. כז אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. כח אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כט כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. ל וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

דברים ב:יז - ל

הפסוקים והמצוות

שלא להתגרות בבני עמון שלא להתגרות ולהלחם עם בני עמון[1], שנאמר אל תצרם ואל תתגר בם. ובדומה לנאמר בעניין ארץ מואב. ובמואב נאמר שלא להתגרות בעניין מלחמה ובעמון כל סוג של התגרות וזאת בעבור כי המואבים הפקירו בנותיהן לזנות כדי להכשיל את ישראל ועוד ששכרו את בלעם בן בעור לקללנו ואע"פ שהקללה לא הועילה אבל נגרם צער גדול לישראל.

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

מפת המזרח הקדום, ארץ עמון מימין באמצע

כן בשנים אילו עבור כי התגרו מושלי ממלכת ירושלים בתושבי ארץ עמון אף משם הובסו ויסוב הדברים והממשל חזר לתושבי הארץ תחת שושלת האיובית.



עמון הוא עם קדום אשר יצא מהמדבר הסורי-ערבי באלף ה-2 לפנה"ס והקים ממלכה בעבר הירדן, שבירתה הייתה רבת עמון. ממלכתם התקיימה מהמאה ה-13 לפנה"ס, סביבות כניסת בני ישראל לארץ עד להמאה הרביעית לפנה"ס, שנת 334 לפנה"ס.

על פי המסופר במקרא ‏[2], העמונים הם צאצאי "בן עמי", בן בתו הצעירה של לוט מגילוי עריות אתו. על פי המקרא שררה איבה בין עמון לישראל, ולהם היסטוריה ארוכה של סכסוך גבולות. על שאול מסופר במקרא שהעמונים ניסו להרחיק את בני ישראל מגלעד. על יפתח השופט מסופר שלחם בהם, אבל לא כבשם באופן סופי. על דוד המלך מסופר שכבש את כל ארצם. לאחר התפלגות ממלכת ישראל, עמון הייתה עצמאית. עוזיהו מלך יהודה (757-784 לפנה"ס) הכניע את העמונים והם שלמו מס לו ולבנו יותם מלך יהודה (741-757 לפנה"ס). העמונים השתתפו יחד עם הבבלים במלחמה נגד יהויקים מלך יהודה (599-609 לפנה"ס).

הקיום של יישובים קבועים בעמון נפסק באמצע המאה ה-6 לפנה"ס אחרי כיבושם על ידי שבטים מזרחיים.

העמונים היו דוברי השפה העמונית שברובה דומה מאוד לעברית המקראית, ונכחדה עם הכחדתו של העם העמוני.

האל הראשי של העמונים היה "מלכום" או "מולך".

כליל תפארת:

אתה עבר היום את גבול מואב את ער:

אל תצרם ואל תתגר בם:

עם גדול ורב ורם כענקים:

היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך:

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוה - רמב"ן
  2. בראשית:יט