פס 131.1 ~ ויהי ביום השמיני

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,952 – 2,982 לבריאה | 809 - 778 לפני מניינם 


   א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה. ג וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה . ד וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. ה וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה. ז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. ח וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. ט וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. י וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. יא וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. יב וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יג וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ. יד וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם וַיַּקְטֵר עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה. טו וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן. טז וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט. יז וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר. יח וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יט וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד. כ וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה. כא וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה. כב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.א וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם . ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה . ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.

ויקרא ט: א עד י:ז

הפסוקים והמצוות

איסור נשיאת כפים לישראל ‏[1] שנאמר: וישא אהרון את כפיו .

שיער הכהנים ומלבושם :

שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שיער ראשם ‏[2] שנאמר: ראשיכם אל תפרעו פרוע ראש ששימש במיתה ביד"ש ‏[3] שנאמר: ראשיכם לא תפרעו ולא תמותו .

שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים ‏[4] שנאמר: ובגדיכם לא תפרומו .

יציאת הכהנים מהעזרה בשעת העבודה:

שלא יצאו הכהנים מו העזרה בשעת העבודה ‏[5] שנאמר: ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו .

שיכרות הכהנים :

שלא להכניס שתויי יין במקדש וכן שלא יורה בתורה שתוי יין ‏[6] שנאמר: יין ושכר אל תשת בבואכם וכו' ולהורות את בני ישראל . שתוי יין ששימש במיתה ביד"ש ‏[7] שנאמר: יין ושכר אל תשת וכו' ולא תמותו . שתוי יין אסור להורות ‏[8] שנאמר: ולהורות את בני ישראל .


להענות לשואל והכול לפי דרכו:

להורות לשואל ואפילו אם טרם מגיע להוראה ‏[9] שנאמר: ולהורות את בני ישראל .

המסר המרומז

עבודת הקודש איננה פולחן אשר יעשה בכול אופן ומצב. העבודה דורשת מלבוש כבוד והכנה, אך ייתר מכן נדרש כובד ראש וקדושת המעשים והמחשבה. שתויי יין ואילו אשר יינם הוא לא בגדר רוממות הנשמה אשר בגדר מאכל ומשתה אלא בגדר ליצנות והוללות אסורים הם מלשרת ולעבוד בעזרה וכל שכן להקריב קרבנות. ויש התעוררות הנשמה שבאה ממקום הקדושה ויש מצד ההוללות ורואים אנו זאת אפילו בימינו אנו. יש אשר ישתו לרומם הנשמה בסעודת מצווה והכל בגדר של התעוררות הנשמה לשיר ורננה שבח ותהילה. ויש אשר ישתו בבתי מרזח בברים , מסיבות ואפילו בשבת ובחגים שלא בדרך הקדושה ויחשבו לעצמם כי דרך העבודה כן היא.

ואסרה התורה איסור מוחלט לשתויי יין להעסוק בעבודת הקודש כי לא דרכינו היא. וכך ציווה הכתוב בפרשה שעיקרה קדושת הכהן בעבודתו. ויביא הכתוב המעשה בנדב ואביהו אשר הקריבו אש זרה. ונחלקו חז"ל בדעותיהם בדבר החטא של נדב ואביהוא. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן ... אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט (אש של אדם)" ‏[10]. אך רבי ישמעאל אומר שנכנסו שתויי יין למקדש , שכן לאחר מותם הזהיר אלוהים את אהרן שהוא ובניו לא יכנסו שיכורים לאוהל מועד: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד - וְלֹא תָמֻתוּ" ‏[11].

וכן בשנים אילו אחד לאחד קילקול הדור הן בהתרסה כנגד שילטון החוק והן בגדר הוללות הפרט והכלל שהיו שתויי יין. ועיין לקמן בעניין שלמה המלך

ירבעם בן נבט קרא לבניו נדב ואביה, ופרשנות "דעת מקרא" קושרת זאת אל רצונו להקביל עצמו לאהרן הכהן, ולהציג את עצמו ככהן גדול אלטרנטיבי, של הבמה בבית אל‏‏[12]. בחקר המקרא מקובל להציג זאת גם כנסיון של אחד מכותבי או עורכי ספר שמות להכפיש את אהרון על ידי השוואתו לירבעם בן נבט.


מתוך שאין ישראל עוסקין בתורה, אלא אוכלין ושותין ומבלין ימיהם, יורדים הם מקדושתם עד שיאמרו לעגלים "אלוהי אתה" כמעשה ישראל בתקופת ירבעם בן נבט שעלו לרגל לזבוח קרבנות לעגלים שהעמיד ירבעם ‏[13].

מתוך שאין ישראל עוסקין בתורה, אלא אוכלין ושותין ומבלין ימיהם, יורדים הם מקדושתם עד שיאמרו לעגלים "אלוהי אתה" כמעשה ישראל בתקופת ירבעם בן נבט שעלו לרגל לזבוח קרבנות לעגלים שהעמיד ירבעם ‏[14].

מאורעות השנים:

2952 - ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו, ולזקני ישראל . :-

ביום השמיני למילואים הסתיימה הקמת המשכן, וראש חדש ניסן היה, שהוא הראשון לחודשי השנה. ובסדר עולם מובא כי עשרה עטרות נטלה ראש חודש ניסן, והם, ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, לעבודה לירידת האש, לאכילת קדשים לאיסור הבמות, לשכון שכינה בישראל, ולברך את ישראל. ואלו שנות מקדש שלמה, שקבע את אותה השראת השכינה שבמשכן, במקום קבוע ובארץ ישראל, בירושלים עיה"ק. משה קרא גם לזקני ישראל כדי שייווכחו במו עיניהם כי על פי הדיבור נתמנו אהרן ובניו ולא מעצמם נתמנו, אולם למרות עדותם של זקני ישראל, הדבר לא הספיק, וזמן מועט אח"כ, קרח ועדתו כבר ערערו על כהונת אהרן. וכן בהמלכת שלמה נמנו כל ישראל והזקנים אך לא ארכו ימים ופרצה מחלוקת בעם כבזמן קרח.

וראש חודש ניסן היה: וכן באילו השנים יסב ירבעם את פסח שהינו בחודש ניסן לחודש השמיני והכול על מנת להסב את העם שלא יחוגו את חג הפסח במועדו ויעלו עם אחיהם לירושלים.

ואמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימים והקרב לפני ה'...ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. ושני חטאת היו חטאת אהרן וחטאת ב"י . וסוף מעשה חטאת הכהן היה - "וימצאו בני אהרן אליו את הדם ויזרקהו על המזבח סביב" וזהו כנגד שנת ב'תתקס"ד, תום שנות מלכות שלמה. ויכול כי חטאת אהרן היא כנגד המלכות ‏[15]. עוד יש לומר שחטאת זו היא זכר לעגל אהרן וירמוז לאחרית ימי שלמה שמשורש חטאו עשה ירבעם את עגלי הזהב. אך נראה כי עניין החטאת הוא עניין כולל הרומז ומורה על שנות מקדש שלמה, שכן עיקר המקדש לכפר על בני ישראל. ובחנוכת המקדש כתיב (שם ח) "אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל. בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים... ויעמד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל, ויפרש כפיו השמים. ויאמר ה' אלהי ישראל אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת שמר הברית והחסד לעבדיך ההלכים לפניך בכל לבם...ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה... ושמעת וסלחת. את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלתו, ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה... ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל וכו'" ומן תפילת שלמה משמע כי עניין המקדש הוא להיות מקום בו יוכל האדם והאומה בכללותה לבוא לתפילה, לכפרה ורחמים מה', ויהא המקדש א"כ מקום לסליחה ולכפרה בעבור חטאי ב"י.


2964 - הִתְחַלְּקוּת הַמַּלְכוּת, כנגד: ״"וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ":

הַפָּסוּק (ויקרא ט, יג) "וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ" הוּא הַפָּסוּק הַ2964 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2964 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם מָלַךְ רְחַבְעָם וְנֶחְלְקָה הַמַּלְכוּת בְּיִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ כְּשֶׁמָּלַךְ רְחַבְעָם הִצִּיעוּ לוֹ לְהַכְבִּיד עֻלָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּרְמַז בַּפָּסוּק "הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו" מִזֶּה נִגְרַם הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק "לִנְתָחֶיהָ", שֶׁנֶּחְתְּכָה הַמַּלְכוּת לִשְׁנַיִם. וּכְשֵׁם שֶׁהַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל נִתּוּחַ הַקָּרְבָּן, כָּךְ עִקַּר חֲלֻקַּת הַמַּלְכוּת הָיְתָה בְּעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת; שֶׁרְחַבְעָם הִקְרִיב בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וִירָבְעָם הִקְרִיב בְּבֵית אֵל.

סוף שנות מלכות שלמה – מלכות רחבעם בנו וירבעם מלך ישראל

על פי המסופר בתנ"ך, שלמה היה אחד האנשים החכמים ביותר. בהקשר לכך נקשר משפט שלמה

בסוף שנות שלמה המלך הסירו נשיו הנכריות את לבו, ולא היה שלם עם אלוקיו כדוד אביו. וכן הוא אומר "ויאמר ה' לשלמה יען אשר הייתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך, אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה רק את כל הממלכה לא אקרע, שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלם אשר בחרתי" ‏[16]. ואכן לאחר פטירת שלמה, מלך רחבעם בנו והחליט בעצת יועציו הצעירים, כי יגדיל את נטל המיסים על העם ויכביד את ידו עליהם. וכתגובה מרדו העם בו וימליכו את ירבעם בן נבט, שהיה עבד של שלמה ‏[17], כדברי אחיה השילוני ‏[18] שניבא זאת לירבעם. וימלך ירבעם על ישראל מלבד שבט יהודה ובנימין שנשארו נאמנים לרחבעם ותיחלק מלכות ישראל לשניים. ירבעם שחשש שהעם יעלה לירושלים וינהרו אחרי רחבעם השולט בירושלים, אסר את העלייה לרגל לירושלים ובמקום זאת העמיד שני עגלים ככתוב: "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה'... ויועץ המלך, ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל [גימטריה - ואביהוא] ואת האחד נתן בדן [גימטריה - נדב] ‏[19] . ויהי הדבר הזה לחטאת וילכו העם לפני האחד עד דן. ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי. ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה וכו'" ‏[20]. ואמרו בגמ' על ירבעם: ירבעם בן נבט נקרא "איש משחית" ‏[21], שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים ‏[22]. עוד אמרו - אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף, וזהו איטליה של יון ‏[23] . ופירושו שהתחלקות ישראל לשתי ממלכות הייתה זרע החורבן בידי רומי, כאלף שנים לאחר מכן, ובדומה לזה מה שאמרו: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל, ונעץ קנה בים, ועליו נבנה כרך גדול של רומי ‏[24]


ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעלה. (2,954, 2,964) אלו הם שנות הקרע שבין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. ויש לפרש באומרו "ואל ב"י תדבר...", שירמוז על החטאת הקרבה לבוא, שבשנים אלו ירבעם בן נבט מלך ישראל ביטל את כל המעלות שקיבלו כאן ישראל. ירבעם העמיד שוטרים שלא יעלו ישראל לירושלים למקדש שהוא משכן ה' בעולם, ומנע את ישראל מלהקריב שם קרבנות כאמור לעיל במאורעות השנים. וכנגד מינוי הכהונה שנעשתה בקדושה בימי ירבעם, עקר ירבעם - "ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי" (שם פי"ב).

ואת העלה המציאו אליו לנתחיה . (ב'תתקס"ד-2,969) זו היא שנת פטירת שלמה, וזו שנת מלכות רחבעם בן שלמה מלך ישראל וירבעם בן נבט מלך יהודה. ודייק הכתוב לזה העניין כי דווקא אלו הם שנות רצון מאת הבורא ע"י המקדש וכו', והם שנות העולה שהיא השלמים האמורה לעייל. ולו היה רחבעם מקשיב לעצת הזקנים ואילו היה ירבעם מרים ראש לשם שמים ולא לכבודו עצמו, היו זוכים לסגולת זה הזמן בה הגיעו ישראל קרוב לגודל המעלה כאמור לעיל בחצי הספר בפסוקים.

2975 - עגלי ירבעם בבית אל ובדן, כנגד ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״:

שהפסוק (ויקרא י:א) ״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה״, הוא הפסוק 2975 מתחילת התורה לפי טעם עליון. ושנת 2975 היא אמצע שנות מלכות ירבעם (מלך 22 שנה, החל בשנת 2964 וסיים בשנת 2985) אשר חילל הארץ על ידי עגלי הזהב אשר הציב בדן ובבית אל, ככתיב (מלכים א:יב:כח): ״ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל [31 = ואביהוא] ואת האחד נתן בדן [56 = נדב]‏.

וכן בבני אהרן כתיב: ״ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת״. ואמרו בזהר (ח"ג נ"ו) "שהיו במדרגה גדולה מצד מעשיהם" וראה באור"ח במקום. ומה הייתה זרותם של נדב ואביהו - "שלא צוה ה' אותם". וכל עניין זה סובב גם על עניינם של רחבעם וירבעם בשנים אלו, ששיסעו את בית ישראל והביאו מחלוקת ופילוג המלכות בקהל ה'. ואע"פ שכל אחד מהם מצד עצמו לא עשה לשם רשע ח"ו, אך משעה שמעשיו של אדם לא על פי ציווי ה', סופם שירחיקו לכת ויסורו מדרכי ה' יתברך. וכאן טמונה הסכנה שמתוך הרצון להתקרבות לה' עלולים ח"ו לאבד את יראת הכבוד שלא לעבור על פי ה'. וכל מעשה הקרע שבין מלכות יהודה וישראל החלה באלו השנים באשר נשאו כתר מלוכה בראשם.

ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם . ואין אש אלא מלכות, וירמוז על שנות מלכות רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט מלך ישראל ששניהם כאחד מרו את רצונו של מקום. ואמרו רבותינו (סנהדרין דף נ"ב) "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי". ומשמע כי חטאם של נדב ואביהו היה שרצו למלוך קודם זמנם ועוד כי רצו ליטול לעצמם כתר מלכות שלא להם.

וכן בדומה לנדב ואביהוא אשר רצו שררה כך ירבעם כמובא בגמרא (סנהדרין קב:א), ״(מלכים א יג לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה [וישב ויעש מקצות העם כהני במות החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות]. מאי 'אחר'? אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן! אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא!

2979 - מעשה ירבעם ורחבעם, כנגד: ״״ויקרא משה אל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״:

שהפסוק (ויקרא י:ד) ״ויקרא משה אל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ הוא הפסוק 2979 מתחילת התורה. ובשנת 2979 כאמור לעייל מעשה ירבעם ורחבעם אשר הביאו מחלוקת על האומה. וירמוז הכתוב ל' ירבעם [322] ו' רחבעם [320] אשר יעלו בגימטריה 642 וכן גימטריה מישאל [381] אלצפן [251].

'אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אשר על פי המסורת חי כשש מאות שנה החל עוד תקופת שיעבוד מצרים ניבא בשנים אילו. נבואתו בהקשר למלכות ירבעם עיצבה את המלוכה לדורות הבאים. לפי המדרש ‏[25] היה משבט לוי ולפי הסברה גר בעיר שילה ועל ן נקרא כך ‏[26]

הנבואה הראשונה נמסרה לאחר שירבעם בן נבט מחה ברבים נגד המלך שלמה על כך שסתם פתחים בחומות ירושלים כדי לבנות בית לבת פרעה וכך הקשה את המעבר של עלייה לרגל לתוך העיר.‏‏‏[27] ירבעם שימש אז כגובה המסים מאת שבטי בני יוסף. אחיה מצא אותו מחוץ לירושלים בדרכו לגבות מס, וגילה לו בנבואה שהוא עתיד למלוך על עשרה שבטים. אחיה לקח את השמלה החדשה בה היה לבוש, קרע אותה לשנים עשר חלקים, לציון שנים עשר השבטים, ונתן לירבעם עשרה חלקים. הוא הבטיח לו שאם ילך ירבעם בדרכי ה' מלכותו תיכון לעד. כידוע, ירבעם לא מימש את האפשרות הזאת. הוא ביטל את החגים בירושלים, ויסד חג חדש אותו חגגו בעליה לרגל אל שני עגלי הזהב שהקים בדן ובבית אל. המדרש‏‏ ‏[28] מוסיף כי כששמע שלמה על נבואתו של אחיה, ביקש להורגו, ולכן נמלט למצרים.

נבואת אחיה לירבעם 1728.

כאשר חלה בנו הבכור של ירבעם, הוא שלח את אשתו לאחיה כדי לשאול אותו מה יעלה בגורל בנו.‏[29] אשת ירבעם לבשה תחפושת כדי שאחיה לא יזהה אותה, אך אחיה זיהה מיד שמדובר באשתו של ירבעם וניבא כי המלכות לא תהיה עוד ביד שושלת ירבעם וכל זָכָר במשפחתו ייכחד, מה שאכן קרה כאשר מרד בעשא בנדב בן ירבעם והרג את כל צאצאי המלוכה.


חוליה חשובה בשלשלת הקבלה

הגמרא‏‏[30] מונה את אחיה השילוני כמי שראה את עמרם וכרבו של אליהו הנביא. כך כתב גם הרמב"ם‏‏ ‏בהקדמה ל"היד החזקה" שאחיה היה מיוצאי מצרים והיה זה שמסר את התורה שבעל פה מעמרם לאליהו ולדורות הבאים. אך הראב"ד על אתר משיג וכותב כי אחיה היה מדייני בית דינו של דוד ואחראי למסירת התורה רק בתקופה זו. הרב מנחם קרקובסקי ‏[31], מסייג את השגתו של הראב"ד, לאור סתירתו את דברי חז"ל, ואומר שכוונתו הייתה שכן ראה אחיה את עמרם, אך לא היה נחשב לחלק מהמסורת עד לדורו של דוד המלך.

אחיה נחשב כצדיק גדול, ונאמר כי זכותו גדולה עד כדי שיוכל, יחד עם רבי שמעון בר יוחאי, לזכות את ישראל ולמלטם מצרות עד דורו של משיח למרות עוונותיהם של ישראל. ‏[32] אחיה מתואר בגמרא‏[33], יחד עם ירבעם כאנשים "שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה, וכל טעמי תורה מגולין לפניהם כשדה", כך ששניהם יכלו לחדש חידושי תורה שלא שמעתן אוזן מעולם. על קללתו של אחיה נאמר ‏[34] כי "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע".

עם זאת, לא נמלט אחיה מאחריות חלקית על העגלים שהקים ירבעם.‏‏ הגמרא מספרת‏‏ {הערה|‏סנהדרין קב א‏}} כי אחיה שוכנע על ידי אחד מיועצי ירבעם לחתום לירבעם על אישור שישראל יעשו ככל אשר יורה אותם ירבעם, גם אם הדבר יהיה כרוך בעבודה זרה. בתחילה אחיה סירב לחתום, אך הוא שוכנע כי אין סיכוי ממשי שירבעם ינצל את האישור כדי להדיח את ישראל לעבוד עבודה זרה בפועל, אלא רק לנסות את נאמנותו למלך. הגמרא מוסיפה שהשפעת חתימת אחיה הגיעה עד ימי יהוא, שלמרות שביער את העבודה הזרה מהארץ, עדיין "לא סר מעל חטאות ירבעם"‏‏ ‏[35] משום שראה את חותמו של אחיה וחשב כי יש היתר לעבודה זרה זו. על הפסוק המתאר את עוורונו של אחיה לעת זקנתו‏‏ ‏[36] אומר המדרש‏‏ ‏[37] כי הדבר בא עליו כעונש על שהעמיד תלמיד רשע כירבעם.

בתורת החסידות ובסיפורי חסידים מוזכר אחיה השילוני פעמים רבות, כמי שהיה רבו של הבעל שם טוב בדרך של מגיד.

שישק מלך מצרים עלה על ירושלים ה' לירבעם ב'תתקס"ט

פניו של שושנק הראשון כפי שתוארו בתבליט קיר מצרי.

"ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלם. ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח, ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה... ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל הימים. וישכב רחבעם עם אבתיו ויקבר עם אבתיו בעיר דוד ושם אמו נעמה העמנית, וימלך אבים בנו תחתיו... שלש שנים מלך בירושלם.. וילך בכל חטאות אביו אשר עשה לפניו, ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דוד אביו... ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי..." ‏[38].


אבים [אביה/אביהו] בן רחבעם

אבים היה בנה של אשתו האהובה של רחבעם, מעכה בת אבשלום. למרות שלא היה בכור העביר לו רחבעם את הממלכה ומלך ד' שנים, עד ב'תתקפ"ד. אבים נלחם בירבעם וכבש הרבה משטחי ישראל לממלכתו, אך לא האריך ימים ומת לאחר ג' או ד' שנים, ואסא בנו מלך תחתיו. עוד נאמר על אבים "ויתחזק אביהו וישא לו נשים ארבע עשרה ויולד עשרים ושנים בנים ושש עשרה בנות" ‏[39].



הרי לנו:

כי קדושה, הבדלות שלא לשם שמים בסופו של דבר תביא את ההיפך מהרצוי. כן ראינו בנדב ואביהו וכן בירבעם ורחבעם אשר הביאו מלכות זרה על ישראל, ולא האריכו ימים על ממלכתם.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: זהר הרקיע.
  2. מוני המצוה: סה"מ מצוה קמ"ט, ורמב"ן משיג סמ"ג לאוין שא. מקורות: תענית יז. סנהדרין כב, פג.
  3. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  4. מוני המצוה: סה"מ מצוה ק"נ, סמ"ג לאוין שב. מקורות: סנהדרין פג.
  5. מוני המצוה: סה"מ מצוה קנ"א, סמ"ג לאוין ש. מקורות: זבחים יז. סנהדרין כב, פג. כריתות יג. כתובות י. עירובין סד. יו"ד סימן רמב בהגה"ה. חו"מ סי' ז.
  6. מוני המצוה: סהמ מצוה קנ"ב. מקורות: סנהדרין יח. הוריות יב. זבחים טו.
  7. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  8. מוני המצוה:ספק לרמב"ן
  9. מוני המצוה: סמ"ק
  10. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ג ע"א
  11. ויקרא, פרק י, פסוק ט
  12. דעת מקרא, מלכים א, יד, א‏
  13. ועיין עוד פפ~149.
  14. ועיין עוד פפ~149.
  15. וראה פפ~127 זה קרבן החטאת.
  16. מלכים א פרק י"א
  17. דה"ב י"ג פסוק י'.
  18. אחיה השילוני היה לוי, קבל משמואל ב'תתפ"ב ולפי שלשלת הקבלה ב'תתצ"ב ובית דינו עדו החוזה ושמעיה הנביא ואחימע. כהן גדול ואחריו עזריה כהן גדול גבלו מדוד קבלה ג' מנביאים וי"ז מסיני. וראב"ד כתב שאחיה היה מבית דינו של דוד ומשח לירבעם ולחז"ל היה מיוצאי מצרים. כתב הרמב"ם שהיה מיוצאי מצרים ושמע ממשה והיה קטן בימי משה והוא קבל מדוד ובית דינו... וחי יותר מחמש מאות שנה. ובמדרש אגדה כתיב שאביה הרג לאחיה השילוני וצ"ע.
  19. ודן מיועדת לפורענות עיין פסל מיכה פפ~117
  20. מלכים א: יב, כו-לג
  21. משלי כ"ח
  22. ברכות ל"ה
  23. שבת נ"ו, וכאמור לעיל, שורש הדבר בחטאות שלמה. וראה בהמשך הדברים גבי רומי.
  24. שבת נ"ו
  25. מדרד הגדול במדבר כח:סג, בבא בתרא כקא
  26. ‏מדרש אגדה במדבר, ל, טו‏
  27. ‏מלכים א יא‏
  28. תרגום שיר השירים, ח, יב
  29. ‏‏‏מלכים א יד‏
  30. ‏בבא בתרא קכא:ב
  31. בספרו "עבודת המלך"
  32. ‏בראשית רבה לה‏
  33. ‏‏‏סנהדרין קב א‏
  34. ‏‏‏תענית כ, א‏
  35. ‏מלכים ב, י, לא‏
  36. ‏מלכים א, יד ד‏
  37. בראשית רבה, סה, י‏
  38. מלכים א' פרק י"ד וכ"ה
  39. דה"ב י"ג