פס 260.1 עד 260.11~ אנכי יהוה אלהיך

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,057 עד 5,083 לבריאה | 1,296 עד 1,323 למניינם 


   ו אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. ז לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ח לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ט וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָי].    י לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.    יא שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. [1301] יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.    טו כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.    טז [1,307] לֹא תִּֿרְצָח וְלֹא תִּֿנְאָף וְלֹא תִּֿגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.    יז וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.    יח אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. יט וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם [5070]. כ וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. [5071] כא וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כב כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. כג קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. כד וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. כה מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם. כו לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. כז וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. כח וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. כט בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן. א וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ב לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ. ג וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.[5083]

דברים ה:ו - ו: ג


הפסוקים והמצוות

שביתה בשבת:

שביתת הבנים בשבת[1] שנאמר: שמור את יום השבת וכו' אתה ובניך. שביתת העבדים בשבת[2] שנאמר:שמור את יום השבת וכו' ועבדך ואמתך. שביתת בהמתו בשבת[3] שנאמר: שמור את יום השבת וכו' ושורך וחמורך וכל בהמתך. להשבית עבדך ואמתך בשבת כמוך[4] שנאמר: למען ינוח עבדך ואמתך. ויש להבין, ומה ימנה הרס"ג מצוות אילו באילו השנים. ואם תאמר לוחות שניים ניתנו, הרי כבר נמנו ביתרו. ואולי ירמוז הכתוב על כי בשנים אלו רבים שאינם מבני ישראל ישמרו את השבת במקצת.


שלא להתאוות מה שביד אחינו:

שלא להתאוות מה שביד אחינו בני ישראל[5] שנאמר: לא תתאוה בית רעך. שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה אם לא נוכל בענין אחר, ועל זה נאמר ‏[6] ולא תתואה בית רעך.

והרמב"ם כותב ‏[7] שאין שני הלאוין שהן לא תחמוד שבסדר יתרו ‏[8] ולא תתאוה שבסדר זה לאוין כפולין בענין אחד, אבל הם שני ענינים. שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנה זולתנו, אם איננו חפץ למכור אותו דבר. ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למוכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חברו, שנים יחשבו מכל מקום.

ועיקר הלימוד להפנים כי אמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו ולבו מסור בידו ועל כל אשר יחפוץ יתנו. ושאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה. וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות ‏[9]. עוד אמרו ‏[10] מנין שאם נתאוה סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד, מנין שאם חמד אדם סופו לגזול, תלמוד לומר ‏[11] וחמדו שדות וגזלו. ודע כי הרחקת הגזל מבין בני אדם תועלת הכל וכל בני העולם מחוייבין בה לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם.

המסר המרומז

מאורעות השנים

5062 - שמירת השבת באומות והתייחסותה של הכנסייה כנגד: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"

שהפסוק (דברים ה, יא) "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" הוא הפסוק 5062 מתחלת התורה, ובשנת 5062 לבריאת העולם קבוצות של שומרי שבת בקרב הגויים.

בניצי הנצרות עוד בשנות 110 למניינם וכן בשנת 140 ‏[12] רואים אנו עדות לשמירת השבת ביומה המיועד. לפי מקורות מקובלים שמירת השבת הייתה נפוצה במאה השלישית והרביעית. בשנת 321 קונסטנטינוס מצווה כי יום ראשון הוא אשר מיועד למנוחה. נראה כי בכול ויעדות הכנסייה העמיקה התמיכה ביום הראשון כיום המנוחה ולא השבת ‏[13]. למרות זאת ואף על פי שנוצרים החלו לנוח בראשון המשיכו רבים לשמור את השבת כיום מנוחה ובשל קדושתו. עוד במאה הרביעית יש עדות ‏[14] כי למעת באלכסנדריה וברומא בשאר העולם המשיכו לשמר את השבת. במאה החמישית שמירת השבת נשמרת בחלקה אף בקונסטינטנופל ובאלכסנדריה ‏[15] בשאר ערי הנוצרים ממשיכים לשמור את השבת. מקור יחודי לשמירת השבת בא אלינו בהקשר לבוהמיה ‏[16] אשר מעיד כי רוב האכלוסיה שמרה את השבת ובמיוחד בשנים אלו.

כידוע בתקופת הנצרות של Apostolic Christians רבים שמרו את השבת כנאמר בתורה וזאת עבור כי האמינו כי על כל בריאה למלא את הנאמר בעשרת הדיברות שהינו דבר ה'. במרבית הזמן הוסב יום המנוחה משבת לראשון בנצרות. למרות הנאמר אפילו היום פלגים שונים בנצרות שומרים את השבת במקצת ביום השבת והם: Seventh Day Baptists, Seventh day Adventists, Seventh Day Evangelist Church, Church of God, Church of God, United Church of God.

5067 - ביסוס הגילוטינה, כנגד: "לֹא תִּֿרְצָח"

שהפסוק (דברים ה, טז), "לֹא תִּֿרְצָח" הוא הפסוק 5067 מתחלת התורה, ובשנת 5067 (7\1306 למניינם) תיעוד הגילוטינה הראשונה.

'The Maiden' on display at the Museum of Scotland Edinburgh

ועיין פפ~76, ושם שנות אברהם וימנה הכתוב את האיסור לא תרצח ועונשו, וזאת מנגד חוקי חמורבי אשר הענישו כספית את הנאשם בגין מעשה רצח. ולמרות שבמשך השנים חברות רבות חקקו חוקים אשר הענישו את הנאשם בעונש מוות בגין רצח רק בשנים אילו באנגליה אמצו את גירסת המקרא. וארבע מיתות בית דין ואילו הם: סקילה, שריפה, הריגה וחנק. והריגה הרי זו הינה ע"י עריפת ראש הנאשם. והריגה באה בגין שני עבירות, האחת רצח והשנייה לעיר הנידחת ‏[17]


בשנים אילו החל עידן חדש באכיפת ענישה בגין עבירות שאונשם עריפת ראש הנאשם. בשנה זו ממש באירלנד מופעלת הגיליוטינה הראשונה (Scottish Maiden)[18][19]. שיטה זו הייתה דומה לזו של ההליפקס גיבט (Halifax Gibbet), אשר הופעלה בהליפקס אשר ביורקשייר המערבית שבאנגליה. יש לציין כי למרות שיש עדיות רבות על ענישת מוות בהליפקס החל מ' 1286 ועד 1650 בה נאסרה העריפה ע"י אוליבר קרומוול (100 במספרם) אין עדות וודעית על תחילת שימוש שיטת העריפה החדשנית אלא כנאמר לעייל.

הגיליוטינות למנייהם קיבלו תאוצה בשנת 1789 ע"י דר' יוסף איגנאס גיליוטין ( Joseph - Ignace Guillotin ) אשר המליץ על שימוש הגיליוטינה בצרפת (שעל שמו אומצה השיטה). שיטת הגיליוטינה שומשה בגירסאות שונות בעולם עד לאמצע המאה ה' 19 ומאז אט אט הוחלפה בשיטות שונות או נעלמה בשל איסור עונש מוות.

שיטת הגילוטינה הייתה אמצאי ענישה לעבירות רבות ולא רק על רצח - הריגה. באנגליה למשל עם חקיקת ה' Black Act , נוספו עבירות שנות, גניבה וציד לא חוקי בניהם רשימת של 50 עבירות שעליהם ניתן עונש מוות. קטינים נאנשו על מעשי גניבה. בין השנים 1770 ועד 1830 מעל 35,000 אונשי מוות ניתנו שמתוכם 7,000 מומשו. יש לציין כי בשנים אילו אומצה שיטת אנישת הגיליוטינה לכ' 200 עבירות.

Horse being led away to release the axe
Print of the Halifax Gibbet in use, published in 1829

ב' 1808 חל מפנה כאשר סמאול רומלי Samuel Romilly ביטל את עונש המוות בגין גניבה.

יש לציין כי נכון להיום מרבית מדינות עולם המערבי אינם מטילות עונש מוות ואף על מעשי רצח. בארה"ב היו מספר פסקי דין המפורסם שבניהם הינו, Furman vs. Georgia בשנת 1972 שלמרות שלא צלחה לבטל את אונש המוות פתחה שיח ציבורי ופריצת דרך לפסקי דין נוספים אשר השפיעו על החברה כך שהיום מדינות רבות בארה"ב אינם נוקטות באונש מוות.

<center>5068 - חיי מותרת ופריצות בקהילת ישראל שבספרד כנגד: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָץץ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"

שֶׁהַפָּסוּק (דברים ה, יח) "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" הוּא הַפָּסוּק הַ5068 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 5068 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היתה תקופת רבנו הרא"ש, שכותב (שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ו') "וששאלת אשה שיש לה בעל שנים הרבה ויש לה בנים ממנו ואמרה מאוס עלי אם כופין אותו לגרש. תשובה: בעונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר." ובשנת 5064 נתמנה הרא"ש לרבה של טוליטולה (טולידו), שבספרד. הראש התקבל שם בכבוד רב על ידי הרשב"א ושאר הקהילה ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולידו.

נשאל הרא"ש בעניין זכותה של אישה לתבוע גט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש התנגד לה וענה: בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ויש לחשוש שמא נתנה עיניה באחר. דברים אילו מצטרפים לדברים בעניין תקנות נגד המותרות שבאותם שנים. בספרד כמו באיטליה עושי החופות והסעודות מרחיבים את לבם, ומרבים לעשות יותר מכפי יכלתם, יותר מעשירי הגויים, אשר אנחנו בתוכם". לבושי המותרות הגבירו את קנאת הגויים, עד שהמלך אלפונסו העשירי הוציא בראשית האלף השישי פקודה להגבלת תלבושות המותרות אצל היהודים, וכולם חויבו להתלבש שחורים בצאתם לרחוב.

וכן רואים אנו שהחמדנות בקהילה שבשנים אילו הייתה כה רבה עד שהתקינו תקנות כנגדה בקהילה, וכן הגויים עצמם כנגד ישראל. עוד נפסקו פסקי הלכות בשל החמדנות עד כדי כך שבעניין גיטין נחשדו בנות ישראל כי בקשתן לגט הינה לא אלא בשל כי שמו עיניהם באחר.

ובאילו השנים‏[20] עם ישראל ברובו עוד יושב בטח בספרד, אך דברי הימים מעידים על שפל ההרכב המוסרי והערכי של קהילות ספרד. רב מנחם אברהם בן זרח בעל צדה לדרך זועק כנגד בני הדור המניחים תורה שלימה שלנו בעבור שיחה בטילה שלהם ספר שבט יהודה אשר בו נרשמו קורות יהודי ספרד לפני הגירוש מתאר עדויות בשל קנאת הגויים בגלל חיי המותרות בקרב האצולה היהודית. בויכוח שבין המלך אלפונסו עם "טומאס החכם המחודד", מסביר הכומר את שנאת הגויים כי "היהודי הוא בעל גאווה, ומבקש תמיד השתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים, דחופים מגוי אל גוי, אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם, ואמר החכם שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה לעולם, ויראה אדוננו הניסיון בזה כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו, היו באים כעבדים וגולים, לבושי בלויי הסחבות, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים שיש להם הכנסה אלף כפולים לשנה". ספרי המוסר של הימים ההם מרמזים בצורה די גלויה כי חלק ניכר בפרעות קנ"א היה לרצון ההתנשאות, בקרב היהודים, שגילו רמת חיים גבוהה יותר מרמת חייהם של שכניהם הגויים.

אף בויכוח עם שלשה ממנהיגי היהודים בקשטיליה: דון אברהם בנבנישטי, דון יוסף הנשיא והר' שמואל בן שושין, עולה בעיית חיי הרווחה אצל היהודים. המלך שואל: "אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו משי - - - מה אלה הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא, ואתם מלובשים כסגנים". המלך בא בטענה שהיהודים לא מילאו אחר פקודתו לא להתקשט בבגדי פאר, אולם טענתו נדחתה ע"י נציגי היהודים: "מיום שהוכרז על אסור לבוש המשי, לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבושי יקר והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול". וכאן קפץ שוב איש אחד מן העומדים שם, ואמר "והנה הנשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב".

אך לא רק כנגד הגויים אפילו בינם לבין עצמם קינאו אילו באילו וחמדו את אשר לרעהו. רבני וראשי הקהילות ניסו לעמוד בפרץ ע"י תקנות מיוחדות נגד המותרות, וכבר הזכרנו שעוד לפני שנת ה' קנ"א (1391), שנת הפרעות ביהודי ספרד, היו בקהילות קסטיליה תקנות מיוחדות בנידון. במועצת רבני קהילות ארגוניה, שנתכנסו לראשונה בשנת קי"ד (1354), כנראה בברצלונה, נתקבלו תקנות שונות להסדר חייהן הפנימיים של הקהילות, היחסים עם הגויים, מסי הקהילות וכו', וכפי שמניחים הותקנו גם תקנות מיוחדות נגד המותרות בלבוש ובסעודות, אם כי תקנות אלו אבדו מאתנו. תקנות אלו לא הספיקו לרסן את תאוות המותרות, ובתקופה מסוימת קיבלו ראשי קהילות קסטיליה הורמנא מהמושל פדרו הראשון לאסור על בני הקהילות ללבוש בגדים יקרים. שאיפתו של השלטון הנכרי למנוע התנשאות היהודים על שכניהם השתלבה הפעם עם מגמת ראשי הקהילות למנוע את הגורמים להגברת קנאת הגויים ושנאתם. . ר' יהודה בן הרא"ש כותב, "חמדת המותרות, דברים שאינם הכרחיים", הגורמת לכך שהם "הולכים הלוך וחסור במצוות המחויבות".

מלחמת האזרחים, שבה התמודדו שני האחים פדרו ואנריקה על כסא המלוכה הספרדי, המיטה שואה על יהדות קסטיליה, שכן שני הצדדים הלוחמים שפכו את חמתם על היועצים הזרים, במקרה דנן היהודים, אולם למרות זאת הוסיפו עשירי היהודים לחיות חיי מותרות, ובייחוד היו נערכות חתונות ברוב פאר. ובהמשך לנאמר לעייל בעניין פיסקת הרא"ש, אזהרה נגד תאוות המותרות המפריעה לו לאדם בלימודיו, מצויה בצואתו של רבי יהודה בן הרא"ש, המציין בין העצות הטובות לשמירת כבוד המשפחה להשתדך במשפחת בית אביו:  נשי משפחתנו הורגלו עם לומדי תורה, ויעירו בעליהם לקיים תלמודיהן בידיהן, ועוד שלא הורגלו בהוצאות יתירות, ולא יבקשו מבעליהן מותרות, ובקשות המותרת הן המטרידות האדם מן הלמוד[21]

5071 - פטירת הרשב"א כנגד: "הֵן הֶרְאָנוּ.. אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ"

שהפסוק (דברים ה, כא) "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" הוא הפסוק ה'7071 מתחלת התורה, ובשנת 5070 לבריאת העולם נפטר רבנו הרשב"א. שאמר על עצמו (שו"ת הרשב"א ח"ד רע"ו) הראוני מן השמים. וכן העיד עליו ה'בית יוסף' (טור יו"ד קי"ב)) שהיו נהירין לו שבילין דתרי תלמודא בבלי וירושלמי. והוסיף הרה"ג ר'מ.פ. שליט"א ששנת ה'ע מרמזת על מדרגת העי"ן לה זכה הרשב"א.

וירמוז על הרשב"א שעליו נאמר נהירין לו שבילי דתרי תלמודא בבלי וירושלי[22], עוד נאמר עליו שאם יהיו כל חכמי ישראל בכך מאזניים והרשב"א בכף השניה מכריע הוא את כולם ‏[23]. והרשב"א נפטר שנת 5070 ויעיד על עצמו אני כותב לך עיקר הדברים בדין אלו, כאשר הראוני מן השמים[24]. ויעיד כי זכה הרשב"א ל - ואת קולו שמענו... ראינו כי ידבר אלהים.

והרא"ש זכה ללמוד אצל הרשב"א, ובסדר הדורות ובכליכתו עמד ח' ימים בבית הרשב"א מלמדו יחד, וכתב הרשב"א לחכמי ספרד שיעשו לו כבוד כי חכם הוא ובעל סברא. וקשה לדעת אם כוונת המחבר לומר שמונה ימים או שמונה שנים שכן כבר בשנת 5063 עבר הרא"ש לספרד. אך מכל מקום נאמר על הרא"ש כי הוא המאור הגדול נזר החכמים[25] ויכול כי ישב ביצתלתו של הרשב"א כיהושוע בין נון בפני משה רבו ועל כן זכה להארת פנים וזאת עבור הנאמר לעייל, ויפים הדברים.

"ואתה פה עמד עמדי ואדבר אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אני נתן להם לרשתה.... ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך ארץ זבת חלק ודבש". [5077 - 5083] והם שנות פריחת עמלו של רבי אשתורי הפרחי זצ"ל ספר כפתור ופרח אשר עוסק במחקר הארץ והלכותיה.

5077 - חידוש קהילת צרפת תחת לואי העשיר, כנגד: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם"

שהפסוק (דברים ה', כז) ""לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם"' הוא הפסוק 5077 מתחילת התורה


5078 - חיבור כפתור ופרח, כנגד: "כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ... אשר אתם עברים שמה לרשתה"

1317 למניינם רבי אשתורי הפרחי, הרב יצחק הכהן נודע כחוקר ארץ ישראל והלכותיה. מוצא משפחתו מפלוראנצה שבספרד, שם למד אצל הרא"ש. מסעותיו הביאוהו לפרובאנס שבצרפת אך עם הגרוש רגליו שבו לספרד אך לאחר מספר שנים עלה לארץ ישראל. בהקדמת ספרו בשנת 5,066 לבריאה, 1,306 למניינם... מבית הספר הוציאוני כתנתי הפשיטוני כלי גולה הלבישוני... ערום יצאתי שולל הלכתי נער הייתי, מגוי אל גוי ומממלכה אל עם לא ידעתי לשונו נדדתי, מנוחה לא מצאתי.... ובשנת 5,073 לבריאה, הגיע לקהיר, ואח"כ בשנת 1313 למניינם, עבר לגור בירושלים במשך שנה אחת. משם עזב והתיישב בבית שאן. בהקשר לעזיבתו הוא כותב: דירת כרכים לשבת בצער עזבתי, עם שיושביהם עוונותיהם ממעטים - ידעתי, ידעתי גם בגדולות ללכת בהם לא נסיתי, ובנפלאות ממני לא שאלה נפשי, ואליהם לבי לא הטה, ולאופקי נפשי מפלוגתא. ובשנים אילו שקד בחיבורו כפתור ופרח בעניני ארץ [גאוגרפיה] ישראל תרומות ומעשרות, וקדושת הארץ, דבריו הובא בבית יוסף והרמ"א. ייחודו בתחום המחקר עודות הארץ הוא בזיהוי מקומות בארץ על פי אזכוריהם במקורות יהודיים קדומים.

ולא ידוע דבר על נסיבות פטירתו מועדה מקום קבורתו וצאצאיו. כנראה נפטר אחרי פרסום ספרו, ככול הנראה בשנת 5,097 לבריאה, 1337 למניינם, וזאת עבור כי ר' יצחק חילו המפרט את שמות ערי הארץ וחכמיה אינו מזכיר את ר' אשתורי. ‏[26]

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: רס"ג
  2. מוני המצוות: רס"ג
  3. מוני המצוות: רס"ג
  4. מוני המצוות: יראים
  5. מוני המצוות: סה"מ מצוה תט"ז. סמ"ג קעח. מקורות: ב"מ ה. חו"מ סימן שנט.
  6. דברים ה':יח
  7. ספר המצוות
  8. שמות כ:יד
  9. אבות פ"ב:מט
  10. מכילתא דרשב"י
  11. מיכה ב:ב
  12. עיין מכתב מ - IGNATIUS TO MAGNESIANS
  13. ELLEN G. WHITE
  14. SOCRATES SCHOLASTICUS - CHURCH HISTORY BOOK V
  15. SOZOMEN - ECCLESIASTICAL HISTORY, BOOK VII
  16. ERASMUS - COX, ROBERT 1864 THE LITERATURE OF THE SABBATH QUESTION 2. MACLACHLAN AND STEWART. PAGE 201 - 202
  17. עיין פפ~275. ועיין מאמר שבעה מצוות בני נח.
  18. According to Holinshed's Chronicles published in 1,577 this guilotine like machine was used at the execution of Murcod Ballagh near to Merton in Ireland 1/4/1307
  19. י"א כי הופעלה רק בשנת 1564
  20. וכמובא לקמן פפ ~261
  21. צוואות גדולי ישראל, עמ' 185
  22. לשון הבית יוסף לטור יו"ד סימן קי"ב
  23. הובא בהגרי"ז אזולאי מגיה שו"ת הרדב"ז ח"ה בהגהותיו לסימן ב' אלפים צ"ה
  24. בשו"ת הרשב"א ח"ד תשובה רע"ו
  25. סדר הדורות שם
  26. לדעת לונץ נפטר לכל המאוחר לפני שנת ה'קי"ח 1358