פס 261.4 ~ כי יביאך

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,106 עד 5,116 לבריאה | 1,345 עד 1,356 למניינם 


   א כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. ד כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. ה כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. ח כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם. ט וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. י וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.

דברים ז:א - יא

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

לשבור (ולגדוע) להאבד ולהרוג עובדי ע"ז ובמיוחד שבעת העמים:

לאבד ולהרוג שבעה עממין מארץ ישראל[1] שנאמר: החרם תחרימון. שלא לחון על עוברי עבודה זרה[2] שנאמר:ולא תחנם. לשבור מצבות עבודה זרה[3] שנאמר: ואת מצבותם תשברון. לגרוע אשירת עבודה זרה[4] שנאמר: ואשריהם תגדעון.


5109 - שלא להתחתן בעובדי ע"ז:

שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה.[5] שנאמר: ולא תתחתן בם.. והרמב"ם ‏[6] כתב: לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות. ובגמרא ‏[7] דרך חתנות אסרה תורה. ואף על פי שהכתוב הזה דלא תתחתן בם, בשבעה עממים הוא ובגרותן דוקא, דהיינו שאסרה התורה, ייחוד ואפילו לאחר גירות וחתונה בשבעה עמים, מכל מקום עבור כי כפל הכתוב וחזר על עצמו בא לרבות שאר האומות לאיסור אף בגיותן אך לא לאחר גירותם. ואיסור זה דוקא שכהוא מיחדה לו לאשה אבל הבא על הגויה דרך מקרה כאדם הבא על זונתו שלא בפרהסיא אין בזה אלא איסור דבריהם והוא איסור. ומוסיף ספר החינוך: וגוי הבא על בת ישראל אם היא אשת איש נהרג עליה ואם לאו אינו נהרג, אבל ישראל הבא על הגויה בזדון ואפילו דרך זנות היא תהרג מכל מקום מפני שבא לישראל תקלה על ידה כדין הבהמה ...ובשאר עממים... המיחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה והיא תהרג. ואם לא יחדה, אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדרבנן."

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

5108 - יחסי אישות אסורה בין רבים לבין נשות הארץ כנגד האיסור "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"

שהפסוק (דברים ז, ג) "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. ד כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" הוא הפסוק 5008 מתחלת התורה. ובשנת 5008 וסביבותיה ייחדו רבים מבני ישראל גויות בבתיהם לבוא עליהם וכן מובא בסדר הדורות 5151, זה 33 אחרי הפסוק ולא תתחתן בם[8]: "ואנחנו קבלנו כי היו לוקחים היהודים באותו זמן גויות בבתיהם ונתעברו וילדו בנים, הם הגויים שהרגו לאבותם והשמידום". ואילו הדברים נכתבו בהקשר לרדיפות והגזירות של 5151. ויש להבין כי הדברים נאמרים ומעידים על מה שהיה והתמשך, החל מהדור הקודם שכן הכתוב מתאר ואומר "ונתעברו וילדו בנים הם הגויים שהרגו לאבותם והשמידום" דהיינו הילדים גדלו והתבגרו ועל כי לא גדלו כיהודים וגדלו ללא ייחוסו של אב, באו והשחיטו באבותם. ודור הינו כ' 33 שנה. ופסוק ולא תתחתן בם הינו פסוק 5,108, וזה 43 שנה לפני גזירות 5,151.

5109 - אבנר מבורגוש, כנגד: "'כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים"

שהפסוק (דברים ז, ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" הוא הפסוק 5108 לפי טעם עליון מתחלת התורה. ושנת 5108 (1347 למניינם) היא שנת פטירתו של 'אבנר מבורגוס' ולימים 'אלפונס מבורגוס (דה ווידוליד)' הסית 'המסית הגדול' את בני עמו כל ימי חייו החל משנת 1295 ועד יום פטירתו

רבות הציק והסית היהודי המומר אלפונסו דה ואיאדוליד מקסטיליה. אבנר זה החל דרכו על ספסלי בית המדרש במקרא ותלמוד. הוא עסק בפלוסופיה וחכמות חיצוניות ובכך בדעותיו סתו בענייני אמונה עד שלבסוף המיר דתו לנצרות סביבות 1320. בתחילת דרכו התפרנס מחכמת הרפואה, ופרנסתו הייתה בדוחק. הוא רצה בתענוגי העולם ולכן המיר דתו בדת הנוצרים בתקווה כי תחת כנפיה יראה חיים נעימים. אבנר שינה את שמו לאלפונזו, והיה לשומר כלי הקודש בבית התפילה הגדול של הנוצרים בעיר וואלאדוליד. שם קיבל פרס גדול שהספיק לו למלא כל מאויי לבו.

אבנר חבר ספר בשם אגרת הגזרה, להראות כי האדם איננו בעל בחירה: הכל נחתך עליו על פי גזרה קדומה לפי מערכת הכוכבים, ואין לאל יד אנוש לשנות מאשר נגזר עליו. בדרך זו הצדיק את עצמו שפנה עורף לדת ישראל. אחרי כן הוציא לאור ספר בשם "מנחת קנאות", תשובה לר' יצחק בן פולגאר (או פולקאר) שכתב נגד האמונה בכח המזלות, אמונה שנתקבלה גם בלב כמה מחכמי ישראל. ר' יצחק פולגאר ידע את אבנר פנים אל פנים: "פעם אחת נתחברתי עם איש אחד מכיר ויודע בדרכי הדת, גם בפלוסופיה, ובא עד קצו למלא חפצו והטהו לבו לשוב מדרכי תורתנו, היה שמו מקודם ר' אבנר". רבים מחכמי ישראל בזמנו יצאו נגד דעותיו של אבנר בענייני הדת וביחוד נגד אמונתו בגזרה קדומה, מפני שהאמונה הזאת עוקרת עיקר גדול מעיקרי הדת, הוא השכר והעונש. כי אם האדם איננו חופשי במעשיו, והוא מוכרח לעשות מה שגזרו עליו מערכות הכוכבים מדוע יענש עליהם?

נגד ספרו של אבנר "אגרת הגזרה" יצא הפילוסוף הנודע ר' משה נרבוני בספרו "מאמר הבחירה" בו הראה אמיתת האמונה בבחירה וכי האדם חופשי במעשיו ולכן ראוי שיהיה נדון עליהם. כאשר שלח אבנר את ספרו "מנחת קנאות" אל ר' יצחק פולגאר, השיב לו בחיבור "אגרת החרפות" לבטל טענותיו. בהקדמה לספר כתב: מנחתך שטתה ומעלה מעל כי נטמאה תחת יד הבעל, וכו'. חכם אחר בדורו כתב ספר בשם "תשובות על אגרות אלפונזו" כנגד ספרו של אבנר "שלוש אגרות" בהם תקף את היהודים והיהדות. ‏[9]

5109 - לידת שלמה הלוי מבורגוס 1350 כנגד: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים"

דיוקן של שלמה הלוי מתוך הספר "Retratos de Españoles ilustres"

שהפסוק (דברים ז, ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" הוא הפסוק 5109 ובשנת 5109 או שנה שלאחריה (יש מחלוקת בעניין שנת לידתו) נולד המומר 'שלמה הלוי מבורגוס' אשר המיר עצמו והסית רבים להמיר דתם מאביהם שבשמים.

שלמה הלוי מבורגוס: פבלו דה סנטה מריה או פאולוס מבורגוס אף הוא הלך בדרכו של אבנר. שלמה הלוי נולד בשנת 1,350 למשפחה שבלטה בפעילותה בתחום הכספים בחצר המלוכה בקסטיליה. בשנת 1389, נשלח לייצג את חצר המלוכה הקסטיליאנית בחבל אקוויטניה - אקיטן [Aquitaine - גובל בדרומו עם ספרד] שבצרפת. בהיותו שם נעצר כבן ערובה. לא ידוע עודות מה, אך לבסוף הוא ובניו, בתו ואחיו הוטבלו לנצרות ב - 21 ביולי 1390 ‏[10].

בשנת 1394 עבר לאביניון ושם התקרב לאפיפיור בוניפקיוס התשיעי. באותה העת גם החל לפעול כנגד אחיו לשעבר היהודים. במקביל החל לעלות במעלות הכמורה ומונה לתפקידים נכבדים. בשנת 1403 מונה לבישוף של העיר קרטחנה וּ‏בשנת 1415 מונה לבישוף של עיר הולדתו בורגוס. משנת 1407 והלאה החזיק בתואר יועץ ראשי למלך קסטיליה.

תלמידו של שלמה הלוי וזאת עוד בטרם המיר את דתו, אף הוא לימים המיר לנצרות והפך להיות צורר ליהודים.

5109 - צרות רבות כלליות נגד היהודים כמט בכלל העולם, כנגד: "וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר"[11]

שֶׁהַפָּסוּק (דברים ז, ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" הוּא הַפָּסוּק הַ5109 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 5110 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כותב 'סדר הדורות' "בשנה הזאת היו צרות רבות כלליות נגד היהודים כמעט בכל העולם. בארגון, קטילניא, ברצלוני, טריקה, שולטונה, סליקונה, פרווינצה, מונסין, בילדרש, באואיסקי, אשכנז." ולפי ההיסטוריה הצרות החלו שנה קודם שמקבילה בדיוק לפסוק.

במאה ה-14 עקב הטפשטותה של מחלת הדבר (המוות השחור) באלזס, כמו בשאר חלקי אירופה. הנוצרים באלזס, כמו גם באזורים אחרים, האשימו את היהודים בהרעלת הבארות ובגרימת המגפה. בעקבות עלילה זו חוסלו קהילות יהודיות רבות באלזס, בשטרסבורג (Strasbourg), סלסטה (Selestat), ברגהיים (Bergheim), קולמר (Colmar) ובמילוז (Mulhouse). יהודי סולץ (Soultz), מולצהיים (Molsheim) ואוברנה (Obernai) אמנם ניצלו מטבח אך הם גורשו מבתיהם.

דוגמה אחת מבין רבים לזוועות של התקופה התרחשה ב-29 בדצמבר 1348 בעיר קולמר. מועצת העיר של קולמר הכריזה שבידה ראיות שחזן העיר שטרסבורג, יעקב, שפך רעל בבארות של העיירה. בעקבות האשמה זו הועלו כל יהודי קולמר על המוקד ונקברו יחד בקבר אחים. אתר הקבורה נמצא בשכונת לדהוף של העיר ומכונה Judenloch – בור היהודים. היהודים בני חבל אלזס ששרדו את הפרעות הקשות של התקופה וניצלו מהדבר, חיו תחת מערכת הגבלות וחוקים קשה. אחד החוקים שפגעו ביהודים היה הצורך לקבל רישיון מיוחד להתחתן. האצילים המקומיים נמנעו, על פי רוב, להעניק אישור כזה כדי להגביל את גודל האוכלוסייה היהודית.

בשנת 1306 וב-1394 גורשו כל היהודים מצרפת. בתקופה הזו היה חבל אלזס תחת שלטון האימפריה הרומית הקדושה ומשם לא גורשו היהודים. על אף שיהודי האימפריה לא גורשו באופן רשמי, הם עדיין סבלו מגירושים "בלתי רשמיים", מרדיפות ומעלילות דם. גורל זה לא פסח על יהודי אלזס. שנת 1349 הייתה אולי השנה הקשה מכולן – בשנה הזו הוכחדה כמעט כל יהדות אלזס במיוחד בערים שטרסבורג, קולמר, מילוז (Mulhouse), אורבנה וסלסטה (Selestat).

רוב היהודים שעזבו את אלזס התיישבו בגרמניה ובשווייץ. אחרים מצאו מקלט במזרח אירופה.

5100 - מסע הצלב של המלך _________ כנגד שוודיה, כנגד: "מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ"

שהפסוק (דברים ז, ה) "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" הוא הפסוק 5100 מתחלת התורה. ובשנת 5100 (1349 למניינם) מסע הצלב

The Crusade began in an odd manner; King Magnus sailed to Finland in 1347, and sent an embassy to Novgorod to propose a conference or debate about the worthiness of Catholicism versus the Eastern Orthodox faith. The Novgorodians rebuffed this offer and in July of 1348 when the crusading army reached Viborg on the Gulf of Finland, they were met by a Russian envoy to which Magnus again broached the religious issue saying, “Adopt my faith, or I will march against you with my whole force.”[7] This caused the Russian delegation to flee and the Swedes hurried after them to the fortress of Orekhov at the mouth of the Neva River.

As the Swedes advanced, they offered the natives the choice of death or conversion. The Russians were disorganized and their Lithuanian allies could not assist them because of the Teutonic Knights. The Swedes besieged and took Orekhov after a four-month siege with the fortress falling on 4 August 1348. After Orekhov, Magnus returned to Sweden instead of continuing on to attack the city of Novgorod itself leaving only a small garrison at Orekhov.

Novgorod, in concert with Pskov attacked the recently won fortress shortly after Magnus left.  The Pskovians went home when winter set in but Novgorod held on and retook the fortress in February 1349.[8] Magnus could not respond to Novgorod’s recapture of the forest because the Black Death reached Sweden in 1349 and the manpower was not available to respond to the loss of Orekhov given the scope of the Black Death’s effects in Sweden.

The Novgorod Crusade was a failure for several reasons but the biggest were the failure of King Magnus to press his advantage after the fall of Orekhov, his quick return to Sweden, and his negligence in failing to garrison the new fortress adequately. Perhaps he did not have the ability to provide a large enough garrison but if this was so then he should not have attacked in the first place. The end result of the Crusade was loss of life on both sides and no measurable change in the strategic situation of either side though the Swedes had show they could effectively project power into the region.</div>


5114 - שינוי במגנה כרטה שלכל אדם ולא רק לאדם חופשי הזכות להליך משפטי הוגן 1354 למניינם, כנגד כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

שהפסוק: ״כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם. וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ הוא הפסוק 5113 מתחילת התורה, ובשנת 1354 המקבילה לשנה שלאחר פסוק זה שונה הלשון בסעיף 29 מגנה כרטה המחייב שכל אדם יהא זכאי להליך משפטי הוגן.

הערות שולייים:

  1. מוני המצוה: סה"מ מצוה תכה. ע"ש סמ"ג עשין קיז. מקורות: זפרי
  2. מוני המצוה: סה"מ מצוה תכו. סמ"ג לאוין מח. סמ"ק סי' קלה מקורות: ע"ז כ. יו"ד סי' קנא. חו"מ סי' רמט.
  3. מוני המצוה: סמ"ק
  4. מוני המצוה: סמ"ק
  5. מוני המצוה: סה"מ מצוה תכז. סמ"ג לאוין קיב סמ"ק סי' רצ. מקורות: יבמות כג. סנהדרין פ"ב. ע"ז לו. אה"ע סי' טז. חו"מ סי' תכה
  6. פי"ב מאיסורי ביאה הלכה א'
  7. מסכת ע"ז ל"ו:ב'
  8. ועיין גרץ
  9. אבן יחייא בספרו "שלשלת הקבלה" מספר כי אבנר היה תלמיד הרמב"ן. פעם אחת שאל אותו רבו מה הביאו לידי ההמרה. ענהו אבנר, כי פעם שמע אותו דורש שבשירת האזינו כלולים כל הדברים שבעולם. כיוון שהדבר הוא מן הנמנעות, יצא למינות. השיב לו רמב"ן כי עדיין הוא מאמין בזה. אם כן, אמר לו אבנר, הראני את שמי בפרשת האזינו. ענהו רמב"ן כי שמו מרומז בפסוק אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. לשמע דברים האלה נפלו פניו, לקח ספינה בלי מלח ומשוט, נכנס בה והלך באשר הוליכו הרוח ולא נודע גורלו. אגדה זו אין לה יסוד, כי רמב"ן עזב את ספרד ארבע שנים לפני שנולד אבנר.
  10. עיין פרשת 264 והיה אם שכח תשכח 1,389 עד 1,391 למניינם
  11. עיין גרץ באנגלית כרך 4, החל מעמוד 100 ובמיוחד מעמוד 107 עד עמוד 113