פס 269.3 ~ כי יהיה בך אביון

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,320 עד 5,324 לבריאה | 1,559 עד 1,564 למניינם 



   ז כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. ח כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. [1563] יא כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

דברים טו:ז - יב

הפסוקים והמצוות

בעניין עזרה [הלוואה]וצדקה לעני:

שלא להמנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך[1] שנאמר: לא תאמץ את לבבך וכו' . שלא לאמץ לבבו מליתן צדקה ומלהלוות שתים[2] שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים באשר ידענו על חולשת מצבם הכלכלי ושיש בנו היכולת לסעדם. כלומר שנכין לבבנו על מידת הנדיבות והחמלה. ועוד שלא נחשוב שיהיה לנו בדבר זה חסרון ממון, אלא בגלל הדבר הזה יברכנו ה'. ויפה לנו רגע אחת של ברכתו המלאה מאוצרות של זהב וכסף.

ליתן צדקה[3] שנאמר: פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך וכו' . שלא להצטער בשעת נתינת צדקה לעניים[4] שנאמר: נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו. ומצוה שנעשה הצדקה עם הצריך בשמחה ובטוב לבב, כלומר שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו. ועיקר המצוה ליתן הצדקה לידי גבאי שיתננה למי שצריך לה כדי שלא יתבייש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יביישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה וזה אינו יודע ממי מקבלה. ובדומה לביטוח לאומי ומערכות הסעד [משרד הרווחה, בריאות...] של המדינה. ועניין הצדקה אינו רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה כי אף בעשירים, שיש מצב שלפעמים אף הם צריכים עזרה [דוגמא לעת זקנה ועוד דוגמאות רבות שאין בהם הפליה כנגד אנשים עם אמצעים]. וכתב הרמב"ם: כי מעולם לא ראה ולא שמע עיר שיהיו בה עשרה מישראל שלא יהיה להם קופה של צדקה, וכן לכל מדינה מתוקנת חוקים רבים בעניין ההטבות לחלשים. ואין ישראל והעולם נגאלין אלא בזכות הצדקה שנאמר ‏[5] ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה[6] שנאמר: השמר לך פן יהיה דבר וכו'. שלא להמנע מהלוות אל הנזקקים מפני פחד השמטה שלא תפקיע החוב. ודבר תמוהה זה כי ביד המלווה להתנות עם הלווה שההלוואה על מנת שלא תשמיטנה בשביעית וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו. והתשובה היא כי המצווה באה להבין כי בחברה מתוקנת יכול וידרש הלוואות לינתן שלא יוחזרו לעולם. כך רואים אנו שהמדינה נותנת אשראי למיזמים חדשים שלא ידוע לאן פניהם. כך אנו רואים שמשרד הקליטה נותן לפעמים לעולים חדשים הלוואות לרכישת דירות שחלקם נמחק בתנאים מסויימים ועוד ועוד. ועיקרם של דברים הוא עבור כי על החברה לדאוג לכך שהעני והזקוק יעמוד על רגליו איתן ובעצמאות.

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה [1558 עד 1603]:

כבר בראשית מלכותה פעלה אליזבת עבור עניי עמה. בשנת 1563 המקביל לפסוק נתון תתן לו באשר ראתה כי הנתינה מרצון אשר נקבעה בחוק של 1552 בזמנו של אדוארד השישי לא סיפק את צרכי הציבור ולכן קבעה כי באם התרומות אינם דיים לספק לצרכי הנזקקים אזי רשאים בעליה הכנסיות לכפות על בעלי האחוזות ולהביאם לדין. קביעה זו נכנסה לחוק עם מגדרות רשמיים בחוק של 1572.

עולמה של תורה:

בשנים אלה כאמור צפת היא מרכז רוחני ליהדות ישראל והתפוצות. רבני צפת ותושביה לא הכירו בשטח משטחי החיים שמצוות התורה וחוקיה לא חלים עליהם, ועל כן הוצרכו ממוני הקהילות להיוועץ עם חכמי "בית הוועד" בכל שינוי בסדרי הציבור אם בעניני מסויי ואם בתקנות בעניני מסחר, קשר זה בה הממונים ו"בית הוועד" מתואר ע"י מרן ר"י קארו "ותמיד כבוד התורה ואימתה מוטלת על פרנסי ומנהיגי העיר הנזכרים ולא היו עושים דבר עד שהיו נמלכים בחכמים הרבנים הזקנים על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו". כל אסון שפקד את העיר שימש אות מן השמים שעל הציבור לפשפש במעשיו, לחזור בתשובה ולתקן את הטעון תיקון, ועל כן היו מתוועדים חכמי "בית- הוועד" ומפשפשים, אחר סיבת העונש, כן עשו גם בשנת 5320 כשעסקיהם של רבים מתושבי העיר התמוטטו, התוועדו החכמים ובדקו בעסקי המשא ומתן אם אין בו צד איסור ריבית, הגורם להתמוטטות העסקים, המבי"ט כותב ומצאנו בהם פרוץ מרובה

התשתית הכלכלית: אם אין קמח אין תורה. גורם חשוב אשר אפשר את הפריחה הרוחנית הגדולה בא"י, קשור במערכת הכלכלית-חברתית המגוונת שתמכה בכך. בעלי-תורה שהקדישו מיטב זמנם ללימודים זכו לתמיכה נדיבה מכמה כיוונים. ראשית, זכאים היו לחלקם בתרומות שהגיעו לקופותיהם של ה"קהלים" השונים, אשר ניזונו מתרומותיהן של קהילות האם בחו"ל, שחבריהם דאגו להעמיד "הספקה" ליושבי א"י, וללומדי תורה שבהם בפרט. תמיכה זו נקראה "חלוקה". החלוקה לא נחשבה ל"צדקה", אלא כתמורה הוגנת בעד שירותים שונים שנתנו לומדי התורה לאנשי הקהילה היושבים בערי ארץ ישראל, בעיקר: הוראה פרטית ונכונות מתמדת להגיש עזרה לימודית ורוחנית לכל הפונה אליהם, מלבד פעולתם החיונית בבתי הדין ובפסיקה בעניינים שבין אדם לחברו. אלה שלא קיבלו די צורכם מן החלוקה, זכאים היו לקבל גם מקופות צדקה מקומיות ותרומות אישיות שניתנו להם בתורת צדקה. גם אלה שרכושם הפרטי – או המשפחתי - מנע מהם אפשרות להתפרנס מן הצדקה, רשאים היו לקבל מלגות אישיות קבועות או פרסים מזדמנים, שניתנו להם באופן פרטי ובתנאי מפורש שיקדישו את כל זמנם לתלמוד תורה. צורה משוכללת יותר של תמיכה אישית כזו הייתה הכרזת 'שותפות' מעין-חוזית בין נותן התמיכה למקבלה, שבעקבותיה זכאי היה המקבל לחצי מרווחיו של הנותן אשר זכה, במקביל, במחצית שכרו של המקבל לעולם הבא. הסכמים כאלה אושרו על ידי רבי יוסף קארו רק כאשר היה המקבל חסר-כל ואין לו כדי סיפוקו בלא זה, אחרת, סבור היה, יש לראות בהתקשרות כזו בזיון התורה ועשיית מקח וממכר בה. בעקבות התקשרויות אישיות פרטיות מעין אלה, נוצרו פעמים רבות הרגשות קיפוח ואי-צדק בין חברי קבוצות הלומדים, ובעלי ההלכה דנו בפרטים שונים ובהסדרים פרטיים שנדרשו מדי פעם כדי להרגיע את הרוחות. ‏[8]

המיסים: מעבר למסגרת תומכת זו, נסתייעו לומדי התורה מהנחות ופטורים בתשלום המסים הרבים שהיו מוטלים על הקהילות ובהנחות-שוק שונות. עניין זה קשור במסורת הספרדית העתיקה, שרווחה גם בין המגורשים ובניהם אחריהם, לפיה יש לפטור ממסי מלכות המוטלים על הקהילה את צבור תלמידי החכמים ש'תורתם אומנתם' גם אם יש להם הכנסות צדדיות מהונם או מעיסוקיהם החלקיים במלאכות שונות. יצא מכלל זה מס הגולגולת, שהיה מוטל באופן אישי על כל פרט בקהילה ולא חסה תחת המטריה הקהילתית. מס זה ניגבה לעתים גם מבעלי תורה, אף כי לא במילואו אלא בהנחה משמעותית. כלל גדול הוא בתורה ובחיים: אנשי תורה, הגות ורוח, תורמים בעצם נוכחותם ולימודיהם להעלאת הרמה התרבותית של קהליהם, אך הם זקוקים לתנאי קיום מרווחים דיים כדי שיוכלו להקדיש עצמם לעבודתם. הציבור, המעונין בקידום הרמה התרבותית בקרבו, מכיר בכך ונוטל על עצמו קרבן כלכלי זה בהבנה ובהסכמה. עם זאת, בשעות חירום ומשבר יוצא מן הכלל, נשקפת סכנה כי אנשי המקום לא יוכלו לשאת בעומס-יתר זה, ייאלצו לנטוש את מקומם ולהימלט למקום מקלט אחר, ובכך יבוא הרס מוחלט על הקהילה כולה. או אז היו הפרנסים דורשים מבעלי התורה לשאת בעול המס האישי בשלימותו, ובדרך כלל השיגו לכך גם את הסכמת רבני העיר, לנוכח החלופה הגרועה יותר.

מעשה מעין זה אירע בצפת עצמה בשנת 1564, כאשר הוטל מס הגולגולת המלא על בעלי התורה בהסכמת כל רבני העיר, אך בשנת שכ"ז כאשר ביקשו הפרנסים להרחיב את נטל המס ולחייב בעלי תורה גם בתשלום חלקם במסים הקהילתיים, סירבו רבני העיר לשתף פעולה עם צעד קיצוני וחסר תקדים זה, יצאו בחמת זעם ובחרמות ונידויים כנגד התומכים במגמה זו, והכשילוה. היוזם העיקרי לשני המהלכים היה ר' יהודה אברלין (ממנהיגי האשכנזים בשאלוניקי, עלה לצפת בשנת שכ"ד, נעשה ראש קהל האשכנזים הקטן-יחסית שנתקיים אז בצפת), וכנגדו הופנו חיצי הזעם והנידוי של רבי יוסף קארו, המבי"ט ור' ישראל די קוריאל, שראו בו עוכר ישראל ושונא התורה, המבקש לקרקר את מוסדות התורה בעיר ‏[9]. בפרשה סבוכה זו, שהסעירה את קהילות ישראל בתוגרמה, נטלו חלק גדולי הרבנים בכמה ערים ראשיות של הממלכה; רובם ככולם הסכימו עם חכמי צפת, אף כי היו מהם שסירבו להטיל האשמה ועונש על יהודה אברלין בעניין זה. באמת קשה מאד לראות באברלין זה איש רע מעללים ושונא התורה ולומדיה, שהרי לפי עדויות בני הזמן היה הוא מקורב מאד אל האר"י ומקובל על אנשי חוגו, ולא יעלה על הדעת כי קרבו אליהם איש רע מעללים ורשע כזה. שורשה האמיתי של הבעיה נעוץ היה במסורת ההלכתית והחברתית השונה לגמרי שהיתה רווחת בין האשכנזים מקדמת-דנא בשאלת מיסוי בעלי התורה. על פי מסורת זו לא נפטרו בעלי תורה ממסים אם היו בידם רווחים והכנסות כספיים מממונם המנוהל בידי אחרים או מכל מקור אחר. נפטרו רק בעלי תורה שהקדישו זמנם, כל זמנם, יומם ולילה, ללימוד התורה, ונתקיימו בצמצום ההכרחי בלבד מאמצעיהם או מסיוע חיצוני; דבר שכמעט ולא קרה במציאות. תקנון מסים אשכנזי זה לא פגע ברמה התרבותית של הקהילות, משום שבעלי התורה שם נתפרנסו בדרך כלל מעסקי רבית – ובעיקר מענף המשכונאות – שהניבו רווחים יפים מאד על פי המצב המשפטי המיוחד ששרר בארצות הנוצרים בסוגיית המשכונאות. רבי יוסף קארו וחבריו, שלא התמצאו בפרטי המציאות החברתית והכלכלית באשכנז ובדרכי קיומם ופרנסתם של בעלי התורה שם, לא יכלו להבין את דרישתו של ר' יהודה אברלין למסות את בעלי התורה מיסוי מלא, ותלו את הדבר בשנאת התורה שלו, כאשר באמת מדובר היה בנסיונו ליישם שיטת מיסוי אשכנזית, שלא התאימה למציאות הכלכלית והחברתית במולדתו החדשה.

כליל תפארת:

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך:

כי - כאשר בדבר המצויי ידבר, ואמרו ‏[10] כי טעם שבוחר ה' לייסר לאדם בעולם הזה ביסורי העוני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חבירו המפרנסו והוא מה שרמז במאמר בך אביון. מאחד אחיך[11] שלא תחשוב בראותו אביון שהוא פחות, דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך, ואין הוכחה מהעוני היותו שפל אחים. שחלק העני מפקידו ה' ביד העשיר וזה הוא עשרו שמופקדים בידו מעות העניים. ובשנים אלו תקנות בהקשר לנאמר בקרב קהילת צפת שהיא מרכז תורני בישראל.

לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך:

בעבור כי לא משלך אתה נותן אלא משלו, כי בעבור נתנך לו, יברכך ה'. וכן בשנים אילו שנת 1563 כאמור בממלכת אנגליה חוק המורה על בעלי האחוזות לתת מנידבת ליבם לתחזק את עניין הארץ. חוק זה הינו הראשון מיסוג אך הוא לא נענה בתגובה מספקת ולכן בשנת 1572 נחקק חוק המחייב על כל אזרח להשתתף בנטל תחזוקת הניזקקים בארץ. והחוקים הנ"ל משקפים את המצב הכלכלי שבאלו השנים.

כי פתח תפתח את ידך לו:

וכפל הלשון, ופירשו ‏[12], ואפילו כמה פעמים. וכך היא דרכה של מערכת הרווחה לעזור לנזקק. ועל תתמה לאמור כי נטל זה קשה הוא על הציבור כפי שיאמרו אילו בהקשר לעניים אשר אינם יוצאים למעגל העבודה. פירשו ‏[13] להוסיף גם עניין פיך דהיינו לשדלו בדברים, כי בהרבה מקרים העני הוא שפל רוח ושבור והעניין הנפשי משפיע עליו עד כדי כך שהוא אינו פורץ קדימה ומחזיר את חייו למסלול הישר. וצוונו המקרא לעזור לאחינו לא רק בפת לחם אלא לפייסו בדברים ולחזקו. וכך היא דרכה של מערכת רווחה מתוקנת. יהי רצון שנזקי לקיים דברים אילו בארצנו ולהיות אור לגויים ושנזקה להביא בכך את משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!

השמר לך פן... בליעל לאמר קרבה שנת השבע:

'בליעל לשון רשע ‏[14] וזה עיקרה של מצווה לעזור בשעת מצוקה. ואף על פי שמצינו כי באילו השנים ירדה לעולם במקצת רוח החמלה ממקור החסד בכול זאת לא כיוונו המחוקקים שבאומות לעומקם של דברים בעניין הערבות כלפי אחיך האביון.

נתון תתן לו: ולשון נתינה תן גימטרייה 450 וכן שמה של המלכה אליזבת.

כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך:

ולא ידעתי בעבור מה יברכך ה', עם בעבור פתח תפתח אל ידך לו, או עבור הלוואתו בקירוב לשנת השמיטה. ונראה לעניות דעתי כי יכוון בעניין החסד והחמלה שבהחזקת העני כי הרי בדבר ההלוואה יכול לערוך פרוזבול.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ:

תרמוז התורה במה שעתיד להיות ‏[15] ויאמר דבר זה עבור כי לא קיימו את התורה, אך אני אומר כי כך הוא דרכו של עולם כאומר וכדפריש לעייל וזאת על מנת לתת שכר ויזכה הנותן וכן עבור כי ה' מוריש ומעשיר ומנהגו של עולם הוא זה. ולמרות כל זה בחברה מתוקנת יחוקקו חוקים על מנת להגן על הנזקקים שבכול דור ודור.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה תע"ח. סמ"ג לאוין רפט, שמק סי' רמז, מקורות: בבא בתרא ט, כתובות נ, סא. שבת קח. יו"ד סי' רמז
  2. מוני המצוות: סמ"ק
  3. מוני המצוות: סה"מ מצוה תע"ט. סמ"ג עשין קצב. סמק סי' רנו. מקורות: בבא בתרא ט. כתובות נ, סא. שבת קח. יו"ד סי' רמז
  4. מוני המצוה - רמב"ן, זהר הרקיע
  5. ישעיה א:כז
  6. מוני המצוות: סה"מ מצוה ת"פ. סמ"ג לאוין רעא. סמ"ק סי' רנז. מקורות: שביעית פ"י. גטין לו
  7. שו"ת אבקת רוכל, סי' טז
  8. יש לשער כי גם מאבקו של מרן לביטול תקנה קודמת שהנהיג הרלב"ח – הלוא הוא הרב לוי בן חביב, ממגורשי ספרד - בירושלים, לפיה שילם הטבח פרוטות מעטות לכהנים כתשלום סמלי ומוסכם עבור חלקם במתנות הכהונה. דרישתו של מרן לתשלום מלוא שווי הערך לידי הכהנים ‏[7], ופסיקתו כי דין מעשר-כספים מתייחס תחילה למלוא ההון הקיים, ואח"כ, מדי חצי שנה, לעשרה אחוז מן הרווחים (בניכוי הוצאות המחיה) - שהם עשרים אחוז לשנה – כל אלה נועדו להזרים תשלומים קבועים, בסופו של דבר, לידי בעלי התורה הנזקקים.
  9. ראה שו"ת אבקת רוכל, סי' א
  10. גמרא בבא בתרא י:א, וכן מובא באור"ח על אתר
  11. אור"ח שם
  12. ספרי טו:קלה, וכן רש"י על אתר
  13. בעל הטורים שם
  14. עיין רשב"ם על אתר
  15. רמב"ן על אתר