פס 276.22 ~ כי יקח איש אשה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,520 עד 5,523 לבריאה | 1,759עד 1,763 למניינם 



   א כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.[1759 - 1760] ב וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. ג וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

דברים כד:א -ד

הפסוקים והמצוות

המגרש את אישתו שזנתה ואיסור החזרתה:

מצווה על הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בשטר שנאמר: וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. ‏[1]

שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר שנאמר: לא יוכל בעלה וכו' ‏[2]. שלא לבא על אשתו שזנתה שנאמר: לא יוכל הראשון וכו' לשוב לקחתה[3]. שלא לתת למגרש להחזיר גרושתו משנישאת. שנאמר: ולא תחטיא את הארץ. ‏[4]

המסר המרומז:

כי קדושת הנשואים וכן היפכה מתמקדים בשנים אילו. מצד האחד העולם מקדש את קדושת הנשואים ומאידך מבני עמינו פורקים עול של קדושה זו.

מאורעות השנים:

חוק הנשואים ‏[5] של 1,753 – חקיקת לורד הרדוויקד

באנגליה בימי הביניים התפתח מוסד הנישואים של המשפט המקובל, המקביל למוסד הידועים בציבור במשפט המודרני. מוסד זה היה יצירתו של המשפט המקובל אך הוא היה מוכר בשמות שונים ובצורות שונות בכל ארצות אירופה. זוגות אלו, שחיו יחדיו ללא כל טקס, דתי או אחר, נחשבו לנשואים לכל דבר ועניין. מוסד זה בוטל באנגליה עם חקיקתו של חוק לורד הרדוויק בשנת 1753. חוק זה דרש טקס רשמי כתנאי לתוקפם של נישואים, ורישומו של טקס זה. הטקס הוכר ונרשם רק אם נערך על ידי כנסייה מוכרת (הכנסייה האנגליקנית, כנסיית הקווייקרים והיהודים), וכל צורה אחרת של נישואים הוכרזה כבטלה. ילדים שנולדו לקשרים שלא ענו על חוק הרדוויק לא יכלו לרשת את רכוש הוריהם.

מעבר לנאמר חוק זה אסר נשואיים בין אילו אשר לא הגיעו לגיל הבגרות וזאת לפי הגדרות החוק ‏[6]

חוק הנשואים מוזכר בפרשה זו כפי שהוא מוזכר אף בפרשה 276.4 המקבילה לשנים 1716 עד 1723 וכן פרשה 276.12 לא יבא ממזר המקבילה לשנים 1735 עד 1736. התהליך של חקיקת חוק הנשואים באנגליה ואשר היווה תבנית לשאר אירופה בא בעיקבות המצב הפרוץ בתא המשפחתי בו קוימו יחסים בין קטינים ומבוגרים וכן מקרים רבים של יחסים אשר הביאו לילודה מחוץ לתה המשפחתי. המערכת הגיעה למסכנה כי יש צורך לממסד את התא המשפחתי על ידי חופה וקידושין והכול לפי המוסכמות שנקבעו.


הקת הפרנקסיסתית והאורגויות של הנשואים, ויכוח לבוב 1759 למניינם כנגד כי יקח איש אשה .... לא ישוב לקחתה:

אחרי מותו של הבישוף דמבובסקי ורדיפת היהודים את הפראנקיסטים, השתקע פראנק עצמו עם מקורביו בדזורדזב, מחוץ לפולין, בשטח האימפריה העות'מאנית, בנובמבר 1757; ושם החלה מתהווה כת הפראנקיסטים מחדש. בני עדתו של פראנק המשיכו לנהל משא ומתן עם שלטונות הכנסייה הקאתולית ועם המלך אוגוסט השלישי, הציעו להצטרף לדת הקאתולית. לאחר משא ומתן קיבלה עדת הפראנקיסטים, ב-11 ביוני 1758, כתב הגנה וחסות מאת המלך. כיוון שכך, חזרו חסידי פראנק לפולין ביום ה*-25 בספטמבר והשתקעו בעיירות אושצ'יצק, הארמאצקי ואיבאני הנמצאת בגבול פולין-רומניה ובה הקים פראנק את חצרו, שם ישב עם שנים עשר גברים ושתים עשרה נשים מבין תלמידיו הנבחרים. כמו כן, באיבאני החל פראנק להורות את תורתו ולגייס את חבורתו וכן קרא ודרש מאת הרבנים היהודים לצאת לויכוח שני עימו. לפי שלום, קריאתו לויכוח כמו גם הצעתו להתנצר, נבעה מרצונם של הפראנקיסטים להתנקם בבני עמו בשל רדיפתם אותו.

טופס בקשת המשלחת הפראנקיסטית, אשר ניצבה לפני הבישוף לובינסקי במטרה שיקבלם לנצרות, כלל את האמירה כי יתייצבו ברצון תחת דגל הצלב הקדוש לשם מאבק שני נגד אויביהם, כדי להוכיח את עיקרי התורה הפראנקיסטית ובנוסף – מה שלא היה בקאמיניץ – הוכחת תאוותם של היהודים מאמיני התלמוד לדם נוצרים.

ראשי הכנסייה, שרצו בהתנצרותם האמיתית של הפראנקיסטים וחששו מויכוח סרק שלא יועיל לכנסייה, לא ששו לקבל את הפראנקיסטים תחת כנפיהם. לכן ביום ה-16 במאי 1759, העבירו הפראנקיסטים שתי בקשות – לבישוף לובינסקי ולמלך. בבקשות הללו הם הדגישו כי רצונם להתנצר אמיתי ולא מחמת מצב כלכלי קשה, וכן ביקשו להתיישב בערים בוסק וגליניאני שליד לבוב עקב מצבם הקשה על גבול פולין והאימפריה העות'מאנית. בכל זאת, דעתו של הבישוף לובינסקי לא נחה היות והיו לו הוראות נוגדות מרומא ועל כן העמיק חקר בעניין הפראנקיסטים והציב להם שורה של שאלות הקשורות לבירור טיבה של אמונתם, יחסם לתלמוד, אופיו של מנהיגם ומעמדם של באי כוח הפראנקיסטים. דבר זה העמיד את עדת הפראנקיסטים במצב דחוק ולחוץ, כיוון שנדרשה מהם למעשה המרה ללא תנאי. עם זאת, הצליחו הפראנקיסטים לנסח ולהציג את אמונתם, כך שניתן לפרשה לכמה פנים, באופן ששכנע את אנשי הכנסייה שרצונם להתנצר אמיתי, וניסחו התנאים בהם יסכימו לקבל את הנצרות, אולם הציבו מספר סייגים: שלא יכריחו אותם לגלח פאות ראשם וזקנם, שישמרו לבושם והשמות היהודיים שלהם, שיתחתנו בינם לבין עצמם, לא יוכרחו לאכול בשר חזיר, ישבתו בשבת כביום ראשון ויישארו בידיהם ספר הזוהר ושאר ספרי המקובלים. אולם שלטונות הכנסייה דחו את הסייגים ודרשו את הסכמתם של הפראנקיסטים לטבילה לנצרות ללא תנאי.

לא נותר לפראנקיסטים אלא להגיש את שבע הטענות, אותם תנאים אשר הביאו את הכנסייה להחלטה על עריכת הויכוח בלבוב, שהחל ב-17 ביולי והסתיים ב-10 בספטמבר 1759. דוקטור מציג את חמש הטענות הראשונות כחזרה על העיקרים אשר הוצגו בקאמיניץ בשנת 1757;


הטענה השישית – הצורך בטבילה – מהווה תנאי מוקדם לישועה והיא מעיקרי תורתו של ברוכיה; ואילו הטענה השביעית היא האשמה כנגד הרבנים היהודים ברצח נוצרים. ולא זכו הפראנקיסטים לניצחון כפי שציפו, אך גם לא הופרכה טענתם הקשה באופן מוחלט וגמור.

המשיך לנהל את טקסי הריקודים ואורגיות המין והחל לנסוע בפאר והדר על מרכבת שישה סוסים. בנוסף על כך, לבקשתו של פראנק להתנצר מספר מאפיינים: האחד, המשתמע גם מאופן ניהולו את עדתו, הוא רצונם של הפראנקיסטים להמשיך ולהתקיים ככת נפרדת על אף ההסכמה להתנצר; השני, רצונם בהתנצרות כדי לחמוק מרודפיהם היהודים; והשלישי, הרצון בויכוח בלבוב כנקמה ביהודים. כמו כן,, אשר עם גמר הויכוח הלבובי נתחייבו להתנצר. לשם כך ארגנו אנשי הכנסייה בלבוב, בראשם הכומר מיקולסקי, תפילה חגיגית ב-25 באוגוסט 1759, במעמד כמרי העיר, אנשי מועצת העיר ובמעמד פראנק, אשתו ופמליתו. מספר המומרים המדויק הן בהמרה הפומבית הזאת והן אחר כך, אינו ברור דיו. ישנם מקורות המציינים כי 700 פראנקיסטים הומרו, וישנם מקורות המציינים 2000. פראנקיסטים אלה, איש, אשה וטף, היו רובם ככולם בני המעמד הנמוך. פראנק עצמו ניסה לדחות את הטבלתו באופן שנראה בעיני הכומר מיקולסקי כתחבולות, שכן פראנק בהתנהגותו כגביר בעל השפעה על קהל עדתו, המסתובב במרכבת ששת הסוסים, חזר וביקש לדחות את מועד התנצרותו ואף ביקש להתנצר עם מקורביו בוארשה. אולם לבסוף נעתר פראנק להפצרות וללחץ מצידו של מיקולסקי להיכנס בברית הדת הקאתולית והוא ומקורביו הוטבלו ביום ה-17 בספטמבר 1759.

עולמה של תורה:

הבעל שם טוב כנגד כי יקח איש [נפטר 5,520] כנגד כי יקח איש אשה:

מקום לידתו וכן שנת לידתו אינם ידועים. י"א נולד באוקופ שהיא נמצאת כיום באוקראינה. יש הסוברים שהוא נולד בעיירה טלוסטה שבחבל גליציה‏. תאריך לידתו אף הוא נתון במחלוקת. לפי מסורת מאוחרת של חב"ד, תאריך לידתו הוא בי"ח באלול ה'תנ"ח, אך מקורות אחרים מציינים את שנת ה'ת"ס כשנת לידתו‏, ולפי מסורת קדומה יותר, מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), הוא נולד בשנת ה'ת"נ‏. נפטר בשבועות תק"כ ונקבר במז'יבוז' שנת כי יקח איש

על פי המסופר, ישראל התייתם מהוריו בגיל צעיר. הוא אהב לצאת לשדה ולצפות בטבע, בתוך כך הכיר את הצמחים ואת סגולותיהם הרפואיות. נשא אישה מבנות המקום באוקופ, והתמנה לשמש בבית המדרש העירוני. אחר זמן קצר נפטרה אשתו ולא הותירה ילדים. הוא שימש באותן שנים גם עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. אחרי שהתאלמן עבר לגור בברודי, ושימש שם כמלמד תינוקות. שם נישא לחנה מלכה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב, והתבודד שנים אחדות בהרים שבין קיטוב לקוסוב. אחר כך עבר לטלוסט ומשם לכפרים נוספים.

בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות. כמקובל, הדגיש את הדבקות עם הבורא והעלאת העולם כולו לשורשו העליון. בכמה מקרים מסופר שפעל להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים.

נשואיו: פעם נזדמן לו בדין בוררות אדם חשוב, ר' אפרים מקוטוב. ר' ישראל המלמד מצא חן בעיני ר' אפרים, והלז החליט ליתן לו לאישה את מלכה חנה, בתו הגרושה. הציע לפניו העניין והוטב בעיניו. עשו תנאים. בדרכו לברודי מת ר' אפרים פתאום. בזמן המיועד הלך ר' ישראל אל אחי הכלה, ר' אברהם גרשון, לישא אשתו. ר' אברהם גרשון היה מחכמי הקלוז בברודי, והיה מפורסם בתורתו בנגלה ובנסתר. רבני דורו היו חולקים לו כבוד גדול. ר' ישראל בא אליו כשהוא לבוש אגנינה קרועה, כדרך שלובשין האיכרים העניים. כשנכנס חשבהו ר' אברהם גרשון לעני מחזר על הפתחים ורצה ליתן לו נדבה. אבל ר' ישראל הוציא מכיסו כתב התנאים, שהייתה עליו חתימתו של ר' אפרים. למורת רוחו הוכרח ר' אברהם גרשון להסכים לשידוך, מפני שהייתה הכלה חוששת לעבור על רצון אביה המנוח והחליטה להינשא לו.

ר' ישראל נהג להתחפש לאדם פשוט ועם הארץ. רצה ר' גרשון ללמדו תורה, והעלה חרס בידו, כי נראה לו שגיסו הוא גס ובעל מוח מטומטם. רצה ליפטר מעם הארץ זה, והציע לפני אחותו שתבחר לה אחת משתי אלה: או שתתגרש מבעלה או שתלך לה לגור עמו במקום אחר, כדי שלא תהא מעטה חרפה על אחיה. לא רצתה להתגרש, ובחרה לעקור עם בעלה מברודי למקום אחר. קנה להם ר' אברהם גרשון סוס ועגלה, והלכו לחיות באשר ימצאו. נתיישבו בהרי הקארפטים, בין ערי קוסוב וקוטוב. הבעל היה חופר טיט ומעמיס על העגלה, והאישה הייתה מוליכה הטיט לעיר ומוכרת מזה הייתה פרנסתם בדוחק. לעומת זאת מספרת האגדה שהיה לו לר' ישראל סיפוק רוחני במצב שהיה חי בזמן ההוא, שהרי היה אפשר לו לחיות חיי התבודדות ולעסוק הרבה בעבודת השם יתברך.

הסיפור הנ"ל מוזכר כי אילו היו עיקר שנות התבודדותו של הבעל שם טוב ועיקרם הייתה עם הצדקת חנה מלכה, שהייתה גרושה שזה עיקר עניין פרשתינו

מלחמת הבעל שם טוב כנגד יעקוב פראנק:

כליל תפארת:

כי יקח איש אשה ובעלה כנגד שנת פטירת הבעל שם טוב:וויכוח לבוב 5520

כי יקח איש: גימטריה 459 = אשה [306] + חצי אשה [153] = בעל שם טוב. עוד, אשה + אשה + אשה = 918 \ 2 = 459 = כי יקח איש אשה. שבחינת הבעל השם טוב היה להמתיק את עניין כי יקח איש [ובמיוחד בעניין הגרושה] שבזאת תלוייה הגאולה. שיש עבודת ה' בבחינת אשה תתאה, ויש בחינת אשה עילאה, והכול תלוי בכי יקח איש. ופרשתינו היא כנגד העבודה שמבחינת שטר דהיינו הכתובה, וזאת להוריד את התורה של האהבה הניצחית וזאת תורת החסידות של העולמות בריאה יצירה עשיה.

מצא אשה מצא טוב = אדם * אחד = 45 *13 585, טוב מאד = אדם טוב

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו: ועניין ספר כריתות הינו הגט וזה כנגד מעשה כת הפרנקים אשר היו משלחים נשותיהם לאחרים ולאחר מכן מחזירים אותם אליהם חזרה.

לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וזאת כנגד כת הפרנקים וויכוח לבוב שהתנהל כנגדם: וכן בכנסת ישראל אשר הינה בגלות ובאם חס ושלום תלך והייתה לאיש אחר וזאת לאחר שבעלה הראשון כתב לה ספר כריתת לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. אך פשוטם של דברים כאשר אדם מגרש את אשתו או שהיא הלכה וזנתה עם אחר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולחיות איתה.

הרי לנו:

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה תקע"ט. סמ"ג עשין ג. סמ"ק סימן קפט. מורות: גטין. אה"ע סימן קיט
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה תק"פ, סמ"ג לאוין פב. סמ"ק סי' קפט. מקורות: יבמות יא. אה"ע סי' וסי' י, קטו, קעח
  3. מוני המצוות: רמב"ן, יראים
  4. מוני המצוות: בה"ג רמב"ן, זהר הרקיע
  5. עיין נשואים אזרחיים
  6. אומנם ההגדרות לא היו זהות לאילו של ההלכה אך בהחלת דומות ובאותה הרוח