פס 276.2 ~ לא תחרש

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,474 עד 5,475 לבריאה | 1,712עד 1,714 למניינם 


   י לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.

דברים כב:י - יא

הפסוקים והמצוות

איסור מלאכה בשני מיני בהמה יחדיו:

שלא לעשות לעשות מלאכה בשני מיני בהמה כאחד שנאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. ‏[1] והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת טהורה והאחת טמאה. ולאו דוקא חרישה אלא הוא הדין לדישה משיכת עגלה וכל שאר המלאכות. וכתב הנשר הגדול שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמה ירכיב אותם.

ומוסיף בעל ספר החינוך: כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה. וכל הבהמות ושאר המינין ידבקו לעולם במיניהן.

ויש להוסיף כי לא רק מחמת טבעם אלא בשל עומס המלאכה שאין לחרוש בשור ובחמור יחדו כי טבעם שונה והדרישה למנוחה ואכילה תוך מהלך החרישה שונה. ולכן ובמיוחד בשנים אילו באשר המחרישה החדשה מיוצרת יַצֶּקֶת [Cast Iron] ובאשר מרכיביו הם כך שנגרם צער באם החרישה תבוצע על ידי מין בשאינו מינו.

ולכן דייק הכתוב לאסור החרישה בשור ובחמור יחדו, כי בזה העניין נגרם צער רב במיוחד לבהמות באשר ימשכו את המחרישה עם חיה שאינה מינה, וזאת במיוחד כי באילו השנים התפתחות בייצור המחרישות

איסור מלבוש שעטנז:

שלא ללבוש שעטנז שנאמר: לא תלבש שעטנז[2] כתב הרמב"ם: לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן. עוד כי מפורסם הדבר אצל כומרים במצרים [דהיינו הכופתים].

שאין מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר כל אחד שזור בפני עצמו ואחר כך חיברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה. ואמרו חז"ל ‏[3] שאפילו עשר מצעו זה על גב זה וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן. ונאמר דברים בדבר המצוי. וכן בשנים אילו כמפורש לקמן באנגליה נפוץ ה' Linsey - woolsy שהוא סוג של שעטנז. עוד בענין זה הדבר נדונו באותה העת בזה העניין

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

חקלאות - תחילת עידן המחרשה המודרנית:

איכר - חוואי עובד את האדמה באמצעות סוס ומחרשה

המחרשה היא כלי חקלאי המשמש לעיבוד ראשוני (חרישה) של הקרקע לקראת זריעה, שתילה או נטיעה. המחרשה הייתה התקדמות טכנולוגית של המעדר או של האת. בתחילה בני האדם גררו את המחרשות ומאוחר יותר גררו אותם שוורים, חמורים וסוסים. המחרשות המודרניות במדינות מתועשות נגררות באמצעות טרקטור. לחרישה מספר השפעות יעילות. המטרה העיקרית של החרישה היא להפוך על פניה את השכבה העליונה של האדמה. החרישה גם קוברת את שארית היבול באדמה ומקטינה את השכיחות של עשבים בשדות והופכת את האדמה לנקבובית יותר וקלה יותר לזריעה.

על פי המסופר ‏[4], נח היה זה שהמציא את המחרשה, ולכן אביו אמר עליו "זה ינחמנו... מן האדמה אשר אררה ה'".

ההיסטוריה של המחרשה: בתחילת פיתוחה של החקלאות היה נהוג להשתמש בכלי עדירה וחפירה פשוטים באזורים פוריים במיוחד כגון גדות נהר הנילוס, שם השיטפונות הרבים אפשרו ליצור תעלות בהן ניתן לזרוע זרעים. באזורים פוריים פחות היה צורך להפוך את האדמה על מנת להביא את החומרים המזינים לפני השטח.

אילוף שוורים במסופוטמיה, העניק לאנושות את כוח הגרירה החיוני לפיתוח המחרשה. המחרשות הראשונות היו פשוטות במיוחד והן הורכבו ממסגרת עם קורה אנכית אשר נגררה על האדמה. הללו פותחו מאוחר יותר למכשיר הגירוף (המגרופית) שהפכה את האדמה במסלול אחד לאורך השדה תוך כדי שהיא קוברת את העשבים והשאריות מהיבול הקודם אל תוך האדמה ומעלה את החומר המזין חזרה אל פני האדמה. צורה זו של חרישה התירה חרישה בזמן שהאדמה הייתה רטובה. המים התנקזו בגלל התעלות שנוצרו מתחת לאדמה ההפוכה. החידוש החשוב הזה שהתחיל באירופה בסביבות שנת 600, אפשר לעבד את האדמות הצפוניות הקשות.

בקצה המגרופית, המחוברת מתחת למסגרת, יש סכין-מחרשה הדומה לחץ אסימטרי המשמש לחיתוך האדמה במאוזן בזמן תזוזה קדימה. למגרופית יש גם להב המחובר למסגרת המשמש לחיתוך האדמה לפני סכין-המחרשה ולחיתוך שורשים חזקים ועמוקים. בין סכין-המחרשה לסוף המחרשה ישנו מתקן המאפשר שליטה בכיוון המחרשה על ידי משקל האדמה בזמן שהוא מורם ומסובב על משטח הצד העקום של המגרופית. בגלל מתקן זה, קשה יותר לסובב את המגרופית מאשר את המחרשות הפשוטות הראשונות ולכן הצורה של מרבית השדות באותו הזמן שונתה מריבועים למלבנים ארוכים.

מחרשה רתומה לטרקטור

המחרשה המסחרית המצליחה הראשונה העשויה מברזל הייתה מחרשת הרותרהאם אשר פותחה על ידי ג'וסף פולאם ברותורהאם, בריטניה בשנת 1730. היא הייתה יציבה וקלה והונדסה לפי הבסיס המתמטי של ג'יימס סמול, אשר עיצב מגרופית שתוכל לחתוך ולהרים ולהפוך את רצועות האדמה. יצויין שהרכיבים העיקריים שהיוו את מחרשת הרותרהאם כבר היו ידועים בסין - הפצה של הטכנולוגיה הסינית, כנראה על ידי ההולנדים, היא דבר בהחלט מתקבל על הדעת.

מחרשות מפלדה פותחו לראשונה בזמן המהפכה התעשייתית והפכו לקלות יותר ויציבות יותר מאלו הבנויות מברזל ועץ. המחרשה "מחרשת הפלדה" פותחה על ידי הנפח האמריקאי ג'ון דיר בשנות ה-1830. כעת החיבור לבעל החיים הגורר את המחרשה היה מתכוונן בעזרת גלגל המחובר לחלקה הקדמי של המחרשה ונשא את חלק ממשקלה. למחרשות הפלדה הראשונות היו שתי ידיות אשר אפשרו לחורש מידה מסוימת של שליטה על העומק והמיקום של התלמים לפני שנוצרו. החורש בדרך כלל גם שלט בבעלי חיים שגרר את המחרשה. מאוחר יותר פותחו מחרשות עם גלגלים ומושב למפעיל ובדרך כלל יוצרו עם יותר מסכין-מחרשה אחת.

סוס אחד יכול היה בדרך כלל לגרור מחרשה בעלת מגרופית אחת בתוך אדמה קלה ונקייה, אך היה צורך בשני סוסים לחרישת אדמה קשה. המחרשות האירופיות של המחצית השנייה של המאה ה-19 היו בעלות שתי מגרפיות מהפכות (המחרשה הומצאה על ידי רודולף סק ב-1870 נקראה "ביסוק") ולמשיכתן היה צורך בשניים או יותר סוסים, כאשר סוס אחד או יותר נאלץ ללכת בתוך האדמה החרושה ומלאת העשב, דבר אשר הקשה עליהם. נהוג היה לתת לבעלי־החיים מנוחה של 10 דקות עבור כל חצי שעת עבודה. במחרשה כזו ניתן לחרוש ביום אחד שטח גדול יותר מאשר במחרשה בעלת יתד אחת. לפיכך חייבו פקידי הברון רוטשילד את המתיישבים במושבות הברון לרכוש ולהתמחות בחריש במחרשת ביסוק, אשר זכתה בארץ ישראל לפיתוחים רבים כגון משפך זרעים מובנה וכדומה.

מחרשת ה"גזע-מדלג" היא המצאה אוסטרלית משנת 1870 אשר עוצבה במיוחד לטיפול בשדות שבהם פזורים גזעי עצים וסלעים, שלא היה כדאי כלכלית לסלקם. המחרשה משתמשת במשקולת ניידת על מנת להחזיק את המגרופית במקומה. כאשר נתקלה המחרשה במכשול הייתה המגרופית "קופצת" ומיד חוזרת למקומה על ידי המשקולת.

מערכת פשוטה יותר פותחה יותר מאוחר והיא משתמשת בדיסק קעור (או שניים) המכוון לפנים בזווית גדולה. כאשר הדיסק נתקל במכשול, הוא חודר לקרקע וזורק את האדמה שעל המכשול הצידה. המחרשה הזו אינה עושה עבודה טובה כמו המגרופית, אך היא כן מפנה את המכשולים ביעילות.

מחרשות מודרניות מחוברות לטרקטורים. הן יכולות להחזיק מספר מגרופיות בדרוג, והן קצרות יותר ומשתמשות במערכת הזרועות של הטרקטור על מנת להרים את הכלי בסוף התלם. המפעיל צריך עדיין לכוון את המחרשה על מנת לשמור על העומק והכיוון של התלמים. מחרשות לעיבוד שדות גדולים הן בדרך כלל מחרשות מתהפכות, כלומר בעוד סט אחד של מגרופיות פולח את הקרקע, סט שני נמצא באוויר, מעל הסט העובד. כאשר מגיע הטרקטור לקצה החלקה, מניף נהג הטרקטור את המחרשה והופך אותה (תוך כדי תנועה) ואז שב ומנמיך אותה, תוך כדי החדרת סט המגרופיות השני אל הקרקע. מחרשות מודרניות רבות מצוידות במנגנון הבטחת חנקן. מנגנון זה מאפשר למפעיל לכוון את מידת ההתנגדות של המגרופיות כך שכאשר הכלי נתקל במכשול תת-קרקעי כמו אבן למשל המגרופית מתקפלת לאחור ומדלגת מעליו מבלי לגרום לשבר.

הפשתן ותעשיית הפשתן:

הסטורייה


תחילת תעשיית הפשתן המודרנית תחילת תעשיית הפשתן הייתה לפני כ' 4000 שנה במצרים. התיעוד הראשון הינו על לוחות Linear B של פילוס יוון [PYLOS]. הפיניקים [1550 עד 300 לפני מניינם] העבירו את הידע הן של הגידול וייצור הפשתן דרך הים התיכון לאירלנד ‏[5]. במאה ה' 17, בשנת 1685 בעיקבות האדיקט של נאנט, אשר פורסם בשנת 1598 על ידי מלך צרפת אנרי הרביעי וזאת על מנת להעניק לפורטסטנטים של צרפת הווגוטים (Huguenots) זכויות דת מהוותיות במדינה שנחשבה עד אז לקתולית. למרות האמור רבים מהוגנוטים בחרו שלא להישאר בצרפת וברחו למדינות אשר בם היה מקלט לפרוטסטנטים שהיו קשורים קשר הדוק לקלוויניזם.

רבים בחרו להגר לאיים האנגלים ובניהם גם לואיס קרומלין אשר גדל כאורג פשתן בעיירה קמבראיי (Cambrai) הוא ברח לאולסטר ולבסוף השתקעה בעיר ליסבורן כעשרה קילומטרים מבלפסת

בלפסת עוד לפני בואו של לויאיס הייתה בין המפורסמת בשל ייצור פשתן במשך כל ההיסטוריה. בתקופת ויקתוריה קיבל את השם Linenopolis אשר מתורגם ל'מחוז הפשתן

למרות כאמור שכבר ייצור הפשתן היה מבוסס באולסטר , קורמלין שיחלל את התעשייה והרחיבה רבות. בנוסף לואיס שכניעה את הממשלה להרחיב את המחוז. כתוצאה מעמלו ובשל הרחבת התעשייה בשנת 1711 המקבילה לשנת פרשתנו הוקמה The Board of Trustees of the Lines Manufacturers of Ieland

אפע"פ להיום

לינדסי וולי - צמר פישתן, Linsey Woolsey:



וכן באותם שנים בכתבי יד מאבות הכנסייה האנגלית ‏[6] נאמר

By this means man shall be kept from carnality and from desperation also, and brought into diligence and godly peace of conscience. It is forbidden in the old law to sow two kinds of seed in one field: to wear linsey woolsey petticoats, or to eat beasts that did not cleave the hoofs.

כך כותב John Bradford בפברואר 1554.

מן הנאמר נראה כי לבוש השעטנז היה נפוץ באנגליה עוד שנים רבות לפני שנות פרשתינו.

כליל תפארת:

לא תחרש בשור ובחמר יחדו:

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו:

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה תק"נ. סמ"ג לאוין רפג. סמ"ק סימן קע
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה תקנ"א. סמ"ג לאוין רפג. סמ"ק סימן לב. מקורות: יבמות ד. מכות כא. כלאים פ"ט. נדה סא. יו"ד סימן רצח
  3. יומ"א ס"ט:א
  4. במדרש רבה (בראשית ג, יח) וכן במדרש תנחומא
  5. הפיניקים הם אילו אשר ייסדו את תעשיית הבדיל בקורנוול Cornwall
  6. Legh Richmond Vol. 6 page 598