פס 276.32 ~ כי יהיה ריב

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,542 עד 5,545 לבריאה | 1,781עד 1,785 למניינם 


   א כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע [2 - 1781]. ב וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר [3 - 1782]. ג אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ. ד לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.

דברים כה:א - ד

הפסוקים והמצוות

להלקות הרשע כדי רשעתו ולא יותר:

להלקות הרשעים שנאמר: והפילו השופט והכהו. ‏[1] שנצטוו הבית דין שבישראל להלקות העוברים על קצת מצוות התורה. משרשי המצווה לפי שישראל נקראים בניו של מקום ורצה ברוך הוא ליסרם על העברות כדי שישובו אליו ויזכו באחרונה למסד עולם שכולו טוב, וכענין שכתוב ‏[2] יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. ומזה היסוד אמרו זכרונם לברכה שאומדין המחוייב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיכול לסבול מן המכות ולא ימות בהן היו מכין אותו. ואפילו אחר שאמדוהו והתחילו להכותו אם ראו שאינו יכול לסבול האומד שאמדוהו מניחין אותו כדאמרינן ‏[3] לקה מקצת וראו שאינו יכול לקבל מה שאמדוהו פטור. למרות האמור בעניין המכות אמרו: אם נקרעו בגדיו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והכול כל עוד הוא לא מתבזה. והקורא קורא: אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך וגו'[4]

שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות, ובכללה שלא נכה ישראל. שנאמר: לא יוסיף פו יוסיף. ‏[5] וביאור הדברים שכל המחויב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת כמו שבא בקבלה. ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המוכה ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולה יוכה, ואם לא יוכל לסובלו כולו יוכה כפי יכלתו ולא ייתר מזה, וזה עניין האומדן. ‏[6] ותכלית חשבון מנין המלקות לעולם ארבעים חסר אחת דהיינו 39 כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המנין הזה או על מה שישער השופט שיסבלוהו. ועל כל זה נאמר ‏[7] לא יסיף וכן אמרו בספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה. אין לי אלא שמוסיף על הארבעים מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר לא יוסיף פן יוסיף. ‏[8]

וכל זה על מנת שילמד הנאשם כי אין בית דין חפץ לפגוע בו או בכבודו אלא להחזירו למוטב. ומזה והלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו שאר כל אדם כן שכן. אמרו ‏[9] כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר ‏[10] ויאמר לרשע למה תכה רעך. ואמרו, כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול אין עומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש. אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים. אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משולשות אלא ילקה שמונה עשרה ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקותו נתקלקל ברעי או במי רגלים אין מלקין אותו יותר שנאמר ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנקלה נפטר. כפתוהו על העמוד ונתק המיתרים בכחו וברח פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך כיון שנקלה אחיך הוא.

לא לחסום בהמה מלאכול בשעת מלאכה:

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית. שנאמר: לא תחסום שור בדישו. ‏[11] שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבוד בו בשעת עבודתה, שאין רשות לנו למונעה מלאכול ממנה, וכל שכן עבדים. ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן, תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה להטיב אל בני אדם ולשמור אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב ולהשביעם מאשר ייגעו בו. ואיסור חסימה הוא שכעושה הבהמה בגידולי הקרקע בין במחובר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאים בין טהורים בכלל איסור זה. ועובר על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות.

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

5542 - בקשת ג׳ורג׳ וושינגטון להגדלת מספר המלקות המותרות להינתן:

מובא שהפסוקים (דברים כה:א-ג) ״כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.״ הם הפסוקים 5542/4 מתחילת התורה. ובשנים 5542/4 לבריאת העולם, כנגד 1781/5 למניינם נתינת מלקות בהקצנה עד כדי המתה הם שיטה מקובלת בארה״ב וזאת מנגד האיסור המוחלט של התורה. החל מ' 1776 הג'נרל ג׳ורג וושינגטון מאוד תמך והכן השתמש במלקות בצבא הקונטיננטלי. בשנת 1778 קיבל אישור מהקונגרס לשנות את מספר המלקות המקסימאלי שהיה מותר עד לאותו זמן, מ' 39 מלקות, אשר עד ל' 100. השימוש במלקות היה מאוד שכיח, לדוגמא בשנת 1778 טומאס ג'פרסון נתן עד ל' 15 מלקות למכשפות. בשנת 1781 הבית הלבן ביקש אישור מהקונגרס הקוננטנלי להגדיל את מספר המקסימאלי למלקות מ' 100 ל' 500 וזאת עבור כי המרווח שבין עונש המלקות לבין גזר דין המוות לפי דעתם היה רחוק מדאי אחד מן השני, וזאת באיסור מוחלט הנאמר ״לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.״ אך יכול שהאיסור הינו כאשר מדובר ב׳אחיך׳.

השימוש במלקות היה מאוד שכיח, לדוגמא בשנת 1778 טומאס ג'פרסון נתן עד ל' 15 מלקות למכשפות.


[12] האנישה במלקות הייתה כה שכיחה והכרחית לתפקוד הערים והמושבות האמריקאים.

[13]

[14]

5543 - איגרת המוסר של הגר״א בעניין חינוך הבנים:

מובא שהפסוק (דברים כה:ב) ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת״ הם הפסוקים 5543 מתחילת התורה. ובשנת 5543 לבריאת העולם, כנגד 1782 למניינם ניסיון הגר״א לעלות ל״ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה״ כך כותב הוא ב׳עלים לתרופה׳. הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו אנשי אמנה, ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר (1840) כאשר הוא הכריז קול התור נשמע בארצינו (על פי שיר השירים). ודרכי הצדיק מראה לאומה וכן איגרת הגר”א, שכתב באותה שנה בדרכו לארץ, לבני משפחתו בעניין חינוך הבנים: ״כי יש להדריכם בסיפרי מוסר... בדרך הישר ובנחת, ותשלם שכר למוד ותחזיק מלמד בביתך ולא תצמצם בשכרו... ולמען השם תדריכם בטוב ובנחת ומזונותם תמיד שאל יחסר להם... ואל יכביד עליהם כי אם בנחת כי הלמוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת. ותפזר להם פרוטות וכיוצא.... ובבקשה לכולכם על הנכתב לעיל שתדריך בניך ובנותיך והעיקר בדברים רכים בדברי מוסר המתישב על הלב וכן ממשיך הגאון בחינוך הבנים והבנות. הגאון מדבר על לב האבן של האדם שלפעמים אין נכנס בו דבר כלל, וצריך להכות את האבן עד שיתפוצץ. ומוסיף לכן כתבתי לך [בתחילת האיגרת] שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך שנאמר: וחנוך לנער על פי דרכו.״



קיימת אי-הסכמה לגבי השנה בה ניסה הגר"א לעלות לארץ. ‏[15] על פי רוב הדיעות זה היה סביבות שנת 1778 - 1782.


לא תחסם שור בדישו:

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: סה"מ מצווה תקצ"ד .סמ"ג לאוין רפח, עשין קה. מקורות: סנהדרין נח. מכות כב. כתובות לה.
  2. משלי יט:יח
  3. בפרק אלו הן הלוקין מסכת מכות כב:א
  4. דברים כח:נח
  5. מוני המצוות: סה"מ מצווה תקצ"ה. סמ"ג לאוין קצט. סמ"ק סי' פד. מקורות: סנהדרין נח. כתובות לב, לג. חו"מ סי' תכ.
  6. ואין פחות משלש הכאות לעולם
  7. דברים כ"ה:ג
  8. וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו דלא יוסיף
  9. סנהדרין נ"ח:ב
  10. שמות ב:יג
  11. מוני המצוות: סה"מ תקצ"ו. סמ"ג לאוין קפד. סמ"ק סימן שסט. מקורות: ב"ק נד. ב"מ פט. חו"מ סי' שלא.
  12. Herbert Arnold Falk, CORPORAL PUNISHMENT – A SOCIAL INTERPRETATION OF ITS THEORY AND PRACTICE IN THE SCHOOLS OF THE UNITED STATES, 22–33 (1941).
  13. Journals of the Continental Congress, Articles of War – Sept. 20, 1776, Section XVIII - Art. 3: “No person shall be sentenced to suffer death, except in the cases expressly mentioned in the foregoing articles; nor shall more than one hundred lashes be inflicted on any offender, at the discretion of a court-martial.” Articles of War – June 30, 1775, Art. 51 limited JCP to 39 lashes. EUGENE D. GENOVESE, ROLL, JORDAN, ROLL – THE WORLD THE SLAVES MADE 308 (1974). Jump up
  14. Geo. Washington to President of Continental Congress, Feb. 3, 1781 available at memory.loc.gov.
  15. דב אליאך, בספרו "הגאון", טורח להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת כי נסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים, לדבריו כנראה בחורף תק"כ (1760-1759). בספר 'קול התור' מופיע כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב (1782). לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הנסיון היה בסביבות שנת תקל"ח (1778), על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד המזכירים אדם בשם "ר' אליהו מווילנא", אולם לא ברור האם הכוונה במסמכים לגאון.