פס 278.1 ~ כי תכלה לעשר

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,572 עד 5,575 לבריאה | 1,811עד 1,815 למניינם 


   יב כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. יד לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ [1814-5].

דברים כו:יב - טו

הפסוקים והמצוות:

מצות הביכורים [מעשר שני] בירושלים:

מצות קריאה על הבכורים[1] שנאמר: וענית ואמרת לפני ה' אלהיך. להתודות וידוי מעשר[2] שנאמר: ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי וכו'. ועניין האמירה והוידוי בקול לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו. על כן, בהיטיב השם יתברך עמו ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות ושזכה להביאם לירושלים, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל. ויתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקשר מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו. ומצות הביכורים היא הצהרת הלאומיות באשר לעברינו. ועם שאינו זוכר את עברו אין סופו להתקיים.

שלא לאכול מעשר שני באנינות[3] שנאמר: לא אכלתי באני ממנו. שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שיפדה. ‏[4] שנאמר: לא בערתי ממנו בטמא. שלא יאכל ערל מעשר שני[5] שנאמר: ולא נתתי ממנו למת. ואסור לו לאכול בזמן שאינו שמח ובזמן תירדה כי עיקר האמירה היא בשמחת הלב בשל חירותו, עצמאותו וביסוסו בארץ. ובשעת אנינות תרוד הוא במיתו. וכן בשאר טומאות שאסור לאוכלו וזאת כי עבור הריחוק שבטומאה מונעת מהאדם את הקירבה הנידרשת לאילו הדברים.

שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתיה. ‏[6] שנאמר: לא נתתי ממנו למת. וכל כך למה? כי ידוע שאין ביכולת החקלאי להוביל ולאכול את כל תבואת שדהו בשעת שהותו בירושלים לבד, לכן ויצו. כי ידוע לפני מלך מלכי המלכים את טבע לב האדם ופירוד הלבבות, ויחפוץ לאחד את לבב אנוש לאגודה אחת, איש אחד בלב אחד. על כן יצו ה' מצוה זו עבור כי ירבה האדם בהוצאותיו בירושלים ובמיוחד במתנות והארחה בבני משפחה, קרובים, חברים מכירים ועניים אשר אינן בני ביתו וזאת עבור כי אין מן המסוגלות לאדם להוציא מעשר מן תבואתו בצריכה עצמית בירושלים. ומעשה זה יוביל לאחדות בעם.

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

5572 - חוק המעשר החלופי כנגד: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ"

Tithe Commutation Act: שפסוקי התורה נתנו כנגד השנים וכידוע הכנסייה גבתה מיסים ע"י גביית מעשר החל משנות הווסדה וכן חוקקה חוקים כנגד השנים בהם ציינה התורה את עניין המעשר. ובשנים אילו ישנה תסיסה כנגד המעשר. החל משנת 1806 באנגליה ולאחר מכן באירלנד, מלחמת המעשרות של 36 - 1831. וכן חוקק בשנת 1836 חוק המעשר החלופי.

החוק המעשר החלופי הייתה חקיקה של הפרלמנט של הממלכה האנגלית בהקשר למעשר. החוק החליף את הדרך הישנה של הבאת המעשר כמס וזאת על ידי הבאת תמורתו כתשלום כספי.

הבאת מעשר בתחילת דרכה ‏[7]הייתה מובאת כתוצרת האדמה [דגן, ביצים, בקר, כבשים, עץ, דגים וכדומה] לידי הרקטור - rector [איש הדת הבכיר] וזאת כצדקה לכנסיה כהוקרה לשירותיה.

תרומת המעשר במרבית המקרים הייתה מאוחסנת בקרבת מקום לכנסייה. במשך השנים באשר חלו שינויים בבעלות קרקעות ובנסיבות אחרות תרומת המעשר הייתה מובאת שלא כדין לבעלות פרטית. החוק בא לייצר אמינות בחלוקת המעשרות שאילו יבואו ליעד הנכון.

יש לציין שבעת חקיקת החוק הנ"ל חלה התמרדות כנגד ממסד המעשרות אשר הגדירה את עצמה כמלחמת המעשרות של 1831 - 1836 באירלנד. אירלנד כזכור אוחדה עם ממלכת אנגליה בשנת 1800 עם חוק האיחוד של 1800. בנוסף למלחמה האמורה באירלנד גם באנגליה כבר ב' 1806 החלה תסיסה כנגד חיוב המעשרות.

יש להזכיר כי בשנת 1782 נחקק חוק רווחה לעני אשר דרש את הרחבת מעגל החלוקה לנזקקים.

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר: ומה משמע כי תכלה? והיה לו לומר: ומעשר שני בשנה השלישית לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ויפרשו כשתגמור מעשר של שנה שלישית וכו' על כי ידונו בעניין מועד תחילת זמן המעשר. כי תכלה: וירמוז על זמן בו כלו מלהביא את המעשרות במתכונתם הטבעית אלא כפדיון כסף. ונתת ללוי: זה מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו זה מעשר עני. וירמוז כאמור לנאמר לעייל בעניין התקופה שהפסיקו מלהביא את המעשר כתבואה אלא כפדיון כסף בממלכה האנגלית ומשם למקומות אחרים.


לא עברתי ממצותיך ולא שחכתי: וזאת גימטריה של ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה.


5575 - המצאת האסטיגמציה במשקפיים, כנגד: "הַשְׁקִיפָה"

שחזור של משקפיים עתיקים

שפסוקי התורה כנגד השנים וכן "השקיפה" מופיע בפסוק 5575, 1815 למניינם, וכן סביבות אילו השנים המוצא פתירון לאסטויגמציה ע"י Sir George Biddell Airy ובכך נולדו המשקפים המודרניות. התיעוד הראשון ללבישת משקפים כאילו ע"י הרבים הינו 1827. העדשה שהישתמש ג'ורג הנ"ל הומצאה זמן קצר לפני כן בשנת 1784 ע"י בנג'מין פרנקלין אשר נפטר בשנת 1790 למניינם. ונקודת האמצע בין שני התאריכים שכן התאריך המדוייק אינו ידוע הינו 1814.

השימוש בעדשות זכוכית להגדלה או להצתת אש, התחיל עוד זמן רב לפני שנות הפרשה בערך בשנת 300 לפנה"ס. למרות האמור המשקפיים הראשונים לעזר ראייה או לתיקונה, הומצאו סביבות שנת 1280 - 1286 בפירנצה, איטליה על ידי הנזיר אלסנדרו דלה ספינה ו/או חברו, הפיזיקאי סלבינו דלי ארמטי (1245-1317). משקפיים אילו היו מיועדים למי שסובל מרוחק-רואי (היפרמטרופיה), וצוידו בעדשות קמורות. הן הורכבו על ידי ארמטי, שפצע את עיניו, כשביצע ניסויים בהשתברויות אור. הוא גילה שניתן להגדיל את הופעת האובייקטים באמצעות הסתכלות מבעד לשתי חתיכות זכוכית קמורה. ‏[8]

המשקפיים הראשונים כללו עדשה קמורה, המתקנת רוחק ראייה בשל הזדקנות. העדשה הדו הקעורה המתקנת קוצר ראייה הומצאה ככל הנראה על ידי ניקולס מקוסה שהיה הראשון לגלות כי ניתן לתקן בעיה זו באמצעות עדשה מסוג זה. אולם, רק בשנת 1604 פורסם לראשונה, במסגרת מחקרו של יוהנס קפלר אודות אופטיקה ואסטרונומיה, הסבר מדויק לסיבת תיקון ליקויי ראייה אלו באמצעות עדשות קמורות וקעורות. בנג'מין פרנקלין, המדען האמריקאי שסבל מקוצר ראייה ומרוחק ראייה גם יחד, המציא את המשקפיים הדו-מוקדיים בשנת 1784 כדי להימנע מהחלפת שני זוגות משקפיים לפי הצורך. העדשות הראשונות לתיקון אסטיגמציה הורכבו לראשונה בשנת 1827 על ידי האסטרונום הבריטי ג'ורג' אֵרי.

מבנה המשקפיים: משקפיים מודרניים בנויים לרוב משתי עדשות, גשר המונח על האף וידיות שנמשכות מעל ומעבר לאוזניים, אך צורה זו התפתחה בהדרגה עם השנים. העדשות הראשונות עוצבו כך שהמשתמש צריך היה להחזיק את העדשה בצמוד לעינו. מאוחר יותר השתמשו במשקפי צבט או משקפי חוטם - משקפיים הנצמדים לאף באמצעות מהדק קפיצי או באמצעות הפעלת לחץ על האף. היה זה ג'ירולמו סבונרולה שהציע להחזיק את העדשות במקומן באמצעות סרט שיעטוף את ראשו של חובש המשקפיים. המסגרת המודרנית, הכוללת ידיות הנמשכות מעל ומעבר לאוזניים, פותחה בשנת 1727 על ידי האופטיקאי הבריטי אדוארד סקרלט. עם זאת, בתחילה לא מצאו להן המסגרות הראשונות אוהדים, כך שעיצובים רבים, כגון משקפי אופרה ארוכי ידית, נותרו באופנה גם בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

ועיין פפ-260 בעניין ואת הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף... ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. [1310] ומתייחס לעשרת הדיברות אשר תחלנו ב' 1296 אך עניינם יחלו בפסוק המקביל לשנת 1285 - 1286. שנה בא יש זיכרון לעדשות הראשונת.

ויש להבין ההבדל שבין לראות לבין להשקיף הן באופן הגשמי והן באופן הרוחני.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. סה"מ מצוה תרו
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה תרז. סמ"ג עשין קלח. מקורות: מע"ש פ"ה. סוטה לב
  3. מוני המצוות: מצוה תרח, הרמב"ן משיג. סמ"ג ע"ש ואין רסב. מקורות: מע"ש פ"ה. יבמות עג. מכות יט. פסחים צא. וזבחים צט.
  4. מוני המצוות: מצוה תרט, הרמב"ן משיג. סמ"ג ע"ש לאוין רסג. מקורות: מע"ש פ"ה. יבמות עג. מכות יט. פסחים צא. וזבחים צט
  5. מוני המצוות: ספק לסמ"ג
  6. מוני המצוות: מצוה תר"י. הרמב"ן משיג. סמ"ג ע"ש לאוין רסד. מקורות: מע"ש פ"ה. יבמות עג. מכות יט. פסחים צא. וזבחים צט.
  7. באנגליה בשנת 855 תחת שלטון מלך אנגליה אתלוולף. עיין פרשת 245.2 - פרשת הביכורים, אתלוולף החל את שלטונו בשנת 839 תחילת פרשת הביכורים. בהמשך רואים אנו שוב באנגליה והפעם תחת שלטון הנרי השמיני בשנת 37 למלכותו היא שנת 1546, איך במאבק כח שבין המלוכה והכנסיה דוחק המלך את פריסת הכנסייה ומכריז כי המעשרות הינם תחת חסות המלוכה, עיין פרשה 269 וכן 269.1 אשר עוסקות במעשר שני וכן מעשר עני אשר הינם בהגדרתם מעשרות אשר נועדו כמס אשר מחזק את אחיזת המלוכה הן באשר מעשר שני מחזק את מעמד הבירה והן באשר מעשר עני מחזק את המעמד החלש. אינות מעמד העני מחדש את נאמנות האזרח כלפי השילטון ובכך מתחזקת מעמדה של המלוכה
  8. פרנסיסקוס רֵדי, פרופסור לרפואה באוניברסיטת פיזה, כתב בשנת 1676 כי הוא מחזיק כתב יד משנת 1289 של אדם אשר טען כי לא יכול היה לקרוא או לכתוב לולא הומצאו המשקפיים. כמו כן טען כי בידו עדות לדרשה משנת 1305, שניתנה על ידי נזיר דומיניקני הקרוי פרה ג'ורדאנו דה ריבלטו (Fra Giordano da Rivalto), שלפיה הומצאו המשקפיים כ-20 שנה קודם לכן, והוא (הנזיר) פגש את הממציא בכבודו ובעצמו. בהתבסס על ראיות אלו זקף רדי את ההמצאה לזכותו של נזיר אחר, פרה אלסאנדרו דה ספּינה מפיזה (Fra Alessandro da Spina), שהמציא מחדש את המשקפיים לאחר שהממציא המקורי שמר על המצאתו בסוד - זאת על פי מכתב הפטירה של דה ספינה עצמו. אף על פי כן, קיימים עוד מספר סיפורים הזוקפים את המצאת המשקפיים לזכות אנשים שונים.