פרשה פתוחה 103 ~ ויעש בצלאל את הארן

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,603 - 2,611 לבריאה | 1,158 - 1,149 לפני מניינם 


א וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.ב וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.ג וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.ד וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב.ה וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן.ו וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.ז וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.ח כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי קצוותו [קְצוֹתָיו].ט וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

שמות לז:א - ט

הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

ארון הברית כנגד כתר תורה, וזכות בנימין במשכן מכוח התורה

מאורעות השנים

2604 – אמצע השנים של אהוד בן גרא:

מוּבָא מֵהרה"ג ר' א. כְּלִיל שליט"א שֶׁהַפָּסוּק (שמות לז, א) "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" הוּא הַפָּסוּק הַ2604 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2604 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היתה אמצע השנים ששפט אהוד בן גרא בתוך ה62 שנים ששפט לאחר שהרג את עגלון מלך מואב. משנת 2574 עד שנת 2636 לבריאת העולם. ואהוד בן גרא היה משבט בנימין, וכשם שעל בנימין נאמר (דברים לג, יב) "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" כך כאן באמצע השנים של שופט משבט בנימין בבחינת בֵין כְּתֵפָיו מכוון הפסוק של עשיית הארון שעליו נאמר "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וכן מצינו במדרש (ילקוט שופטים מב) אהוד בן גרא פרנס את ישראל שמונים שנה. והארון קשור למספר שמונה. כמובא בַּמהר"ל ('נר מצוה' ע' כג) קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים הוּא אַחַר שִׁבְעָה וְזֶהוּ הַשְּׁמִינִי, כִּי הַנְהָגַת עוֹלַם הַטֶּבַע הוּא תַּחַת מִסְפָּר ז' וּמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע הוּא תַּחַת מִסְפָּר שְׁמוֹנֶה. וְכֵן הַכָּתוּב (ויקרא י, יב) "כִּי קדֶשׁ קָדָשִׁים", בְּגִימַטְרִיָּא 888. וכן הָיוּ שְׁמוֹנָה קְרָשִׁים בַּקִּיר שֶׁגּוֹבֵל רַק עִם קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אֱמוּנַת עִתֶּיךָ' (תש"ס ע' פה) שֶׁמְּקוֹם הָאָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה, דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הוּא שְׁמִינִי לְמַעְלָה מִן הַטֶּבַע וּמִן הַמִּדָּה. וְכֵן אָרוֹן אוֹתִיּוֹת אוֹר נ' אוֹר שֶׁבָּא מֵהַנ' מֵהַשְּׁמִינִי. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (יומא עב:) שֶׁהָאָרוֹן הַפְּנִימִי מֵהַג' אֲרוֹנוֹת שֶׁבּוֹ הָיְתָה מֻנַּחַת הַתּוֹרָה, הָיָה גָּבְהוֹ שְׁמוֹנָה טְפָחִים. וְכֵן מוּבָא בַּמהר"ל ('דרשות מהר"ל' ע' פב) שֶׁזְּרִיקַת הַדָּם כְנֶגֶד הַכַּפֹּרֶת הָיְתָה אַחַת לְמַעְלָה כְּנֶגֶד הַשְּׁמִינִי וְשֶׁבַע לְמַטָּה כְּנֶגֶד הַשֶּׁבַע שֶׁלְּמַטָּה. וְכֵן אַחַת בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמִינִי. וכן מצינו במדרש שם "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות". שהיה עוסק בתורה שנקרא חרב פיפיות, ולה שני פיות שאוכלים בעולם הזה ובעולם הבא.

ויעש בצלאל את הארון. ולעיל פ׳84 נאמר "ועשו ארון", לשון רבים, ולא "ועשית" כנאמר בשאר הכלים, ודרשו רז"ל (שמות רבה לד ב): "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית' ובארון כתיב 'ועשו ארון'? א"ר יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. א"ר שמעון בן יוחאי: ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה…וכתר תורה - זה הארון, דכתיב בו 'זר זהב' (שם כ"ה, יא)... ומפני מה בכולן כתיב 'ועשית לו' ובארון כתיב 'ועשו עליו' (שם)? ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן". ו"ארון אותיות אוֹרָן, שיש בה אורן של ישראל" (בעל הטורים שמות כ"ה, י; ועיין שמות רבה נ א שלכך פתח בצלאל בארון תחילה). הרי שהארון הוא עניין התורה, אשר שייך בכל ישראל, ושם כל ישראל נקרא על עשייתו, כי התורה לכולם ניתנה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול, ובארון היו מונחים הלוחות, והם עיקר המשכן, כדברי הרשב"ם (שמות כ"ה, י): " ואף על פי שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחילה משכן ואחר כך כלים, ארון ומנורה ושולחן, שהיכן יכניס את הארון והשולחן כל זמן שאין משכן עשוי, אלא בציווי הוצרך לפרש עשיית הארון והשולחן תחלה, שבשביל הארון, שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' (שם, ח), הוצרך לעשות משכן".

זכות בנימין להיות המשכן בחלקם ע"י אהוד בן גרא: והנה במעשה פילגש בגבעה נתעורר כאמור קטרוג על שבט בנימין, והיה מקום לבעל דין לטעון שבמעשה זה איבדו את זכותם במקום השראת שכינה. לפיכך לא באה פר' עשיית הארון בזמן הקמת משכן שילה אלא כאן, אחר מעשה פילגש בגבעה ואחר שתיקנו חטאם ושבו לכלל ישראל בט"ו באב במעשה בנות שילה, להורות כי זכות השבט עודנה קיימת ולא בטלה בחטא זה. וכן נתקן חטאם ע"י חרב שני פיות, תורתו של אהוד בן גרא בן שבטם. וכוח לימוד תורה עצמו נובע מהאמונה המוחלטת בקב"ה ובדברו, כשם שזכה בנימין להשראת שכינה בחלקו ע"י האמונה בהשי"ת, שקפצו לים כדלעיל. ורמז לדבר בדברי הגמ' שם "אל תקרי 'רודם' אלא 'רד ים' " - זה אהוד בן גרא, שירד בעומקה של תורה שהיא כים (כדכתיב באיוב י"א, ט "ארֻכָּה מארץ מִדה ורחבה מני ים", ועי' במדרשים עליו). ובהמשך הברייתא בסוטה שם: "אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר 'סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רָד עם אל' (הושע י"ב, א)". וייתכן כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים: נחשון היה האיש הראשון שקפץ, אך השבט הראשון שנכנס היה שבט בנימין. נחשון זה עתניאל בן קנז, ואהוד בן גרא משבט בנימין, ועפ"י האמור בפרשתנו ובפר' הקודמות זכו שניהם לקיים את משכן שילה ע"י מסירות נפשם.

המשך תקופת אהוד בן גרא

כאמור, בשנים אלו נלחם אהוד בן גרא מלחמת ישראל במואב והביא לשקיטת הארץ שנים רבות. על הנאמר "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות" (שופטים ג', טז), דרשו רז"ל (ילקוט שמעוני שופטים רמז מב): "שהיה עוסק בתורה שנקרא חרב פיפיות; 'ולה שני פיות' – שאוכלים בעולם הזה ובעולם הבא", והיינו, שעל ידי הפצת התורה זכה לגאול את ישראל מצרתם ולהשיבם למוטב. ולהלן נראה כי בכך גם זכו בני בנימין להעמיד המשכן בחלקם.

כליל תפארת

פיפיות התורה של אהוד הקנה לו זכות שהארן יכתב בשנותיו

ארון הברית כפי שתואר בסרט שודדי התיבה האבודה

ויעש בצלאל את הארון. ולעיל (פפ~84) נאמר "ועשו ארון" (שמות כ"ה, י), לשון רבים, ולא "ועשית" כנאמר בשאר הכלים, ודרשו רז"ל (שמות רבה לד ב): "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית' ובארון כתיב 'ועשו ארון'? א"ר יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. א"ר שמעון בן יוחאי: ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות - זה השלחן, דכתיב בו 'זר זהב סביב' (שמות כ"ה, כד); כתר כהונה - זה המזבח, דכתיב בו 'זר זהב סביב' (שם ל', ג); וכתר תורה - זה הארון, דכתיב בו 'זר זהב' (שם כ"ה, יא)... ומפני מה בכולן כתיב 'ועשית לו' ובארון כתיב 'ועשו עליו' (שם)? ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן". ו"ארון אותיות אוֹרָן, שיש בה אורן של ישראל" (בעל הטורים שמות כ"ה, י; ועיין שמות רבה נ א שלכך פתח בצלאל בארון תחילה). הרי שהארון הוא עניין התורה, אשר שייך בכל ישראל, ושם כל ישראל נקרא על עשייתו, כי התורה לכולם ניתנה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול, ובארון היו מונחים הלוחות, והם עיקר המשכן, כדברי הרשב"ם (שמות כ"ה, י): " ואף על פי שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחילה משכן ואחר כך כלים, ארון ומנורה ושולחן, שהיכן יכניס את הארון והשולחן כל זמן שאין משכן עשוי, אלא בציווי הוצרך לפרש עשיית הארון והשולחן תחלה, שבשביל הארון, שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' (שם, ח), הוצרך לעשות משכן". ו"ויעש" זה של עשיית הארון, המסמל את התורה, הוא כנגד "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות" - "שהיה עוסק בתורה שנקרא חרב פיפיות... שאוכלים בעולם הזה ובעולם הבא" כדלעיל. וכל זמן שחרב פיפיות ביד עוסקי תורה אין בית המקדש חרב, כי החורבן בא על שאין עוסקין בחרבה של תורה. כי כוח המקדש וזכות "כי בנו בחרת" (אותיות חרב) הם באשר נעסוק בתורה. ונכון לספר בעניין הארון תחילה, אף על פי שבעשיית המשכן נעשה בסוף, כי עיקר המשכן הוא הארון, ועיקר הארון הוא התורה, וכל הבא ליטול שכרה יבוא וייטול, וזה אהוד בן גרא כאמור.

קיום זכות בנימין להיות המשכן בחלקם ע"י אהוד בן גרא

ויעש בצלאל את הארֹן... אל הכפֹּרת היו פני הכרֻבים. איתא במסכת סוטה (לו ע"ב - לז ע"א): "דתניא, היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר 'שם בנימין צעיר רוֹדֵם' (תהילים ס"ח, כח) - אל תקרי 'רודם' אלא 'רד ים'. והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר 'שרי יהודה רִגְמָתָם' (שם). לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה [רש"י: שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו], שנאמר 'ובין כתפיו שכן' (דברים ל"ג, יב)". וזו הזכות אשר עמדה לבנימין בכל בנייני המשכן והמקדש, כדאמרינן בזבחים (קיח ע"ב): "כי אתא רב דימי אמר רבי: בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר 'חופף עליו כל היום' (דברים ל"ג, יב) - כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין... דמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה... כדאמר רבי חמא בר' חנינא: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, הכא נמי [=במשכן שילה] רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, והיינו דכתיב 'תאנת שילה' (יהושע ט"ז, ו)". הרי שקודש הקודשים ומקום הארון - מקום השראת שכינה - מובטח לחלקו של בנימין. והנה במעשה פילגש בגבעה נתעורר כאמור קטרוג על שבט בנימין, והיה מקום לבעל דין לטעון שבמעשה זה איבדו את זכותם במקום השראת שכינה. לפיכך לא באה פר' עשיית הארון בזמן הקמת משכן שילה אלא כאן, אחר מעשה פילגש בגבעה ואחר שתיקנו חטאם ושבו לכלל ישראל בט"ו באב במעשה בנות שילה, להורות כי זכות השבט עודנה קיימת ולא בטלה בחטא זה. וכן נתקן חטאם ע"י חרב שני פיות, תורתו של אהוד בן גרא בן שבטם. וכוח לימוד תורה עצמו נובע מהאמונה המוחלטת בקב"ה ובדברו, כשם שזכה בנימין להשראת שכינה בחלקו ע"י האמונה בהשי"ת, שקפצו לים כדלעיל. ורמז לדבר בדברי הגמ' שם "אל תקרי 'רודם' אלא 'רד ים' " - זה אהוד בן גרא, שירד בעומקה של תורה שהיא כים (כדכתיב באיוב י"א, ט "ארֻכָּה מארץ מִדה ורחבה מני ים", ועי' במדרשים עליו). ובהמשך הברייתא בסוטה שם: "אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר 'סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רָד עם אל' (הושע י"ב, א)". וייתכן כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים: נחשון היה האיש הראשון שקפץ, אך השבט הראשון שנכנס היה שבט בנימין. נחשון זה עתניאל בן קנז, ואהוד בן גרא משבט בנימין, ועפ"י האמור בפרשתנו ובפר' הקודמות זכו שניהם לקיים את משכן שילה ע"י מסירות נפשם.

הרי לנו

זכות התורה וזכות מסירות הנפש מזכים בהנהגה ובהשראת שכינה במשכן ומקדש, כפי שאנו מוצאים בעתניאל בן קנז ובשבט בנימין ובאהוד בן גרא הבא מהם.