פרשה פתוחה 106.1 עד 106.5 ~ ויעש את מזבח העולה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,630 – 2,663 לבריאה | 1,130 - 1,097 לפני מניינם 


   כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.כב וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.כג וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ.   כד כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.כה וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.כו בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.כז וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן.כח וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.כט וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל.ל וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ.לא וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב.

א וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
שמות לז:כה - לט:א


הפסוקים והמצוות:

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

זכות נשים צדקניות עניין צבא סיסרא הברזל כנגד נחושת המשכן יתד המשכן וידת יעל


מאורעות השנים

סוף שנות תקופת התקופת הברזל

גבולות התקופה: 1150 לפנה"ס (בקירוב) - 586 לפנה"ס (חורבן בית ראשון).

תקופה זו מתחלקת לשתיים: תקופת הברזל I בין 1150 לבין 1000 לפני הספירה. תקופת הברזל II בין 1000 ל-586 לפני הספירה.

תחילת התקופה עומדת בסימן ירידת קרנן של המעצמות הגדולות מתקופת הברונזה המאוחרת: המצרית, האימפריה החתית והמיקנית. וכניסתם של עמים חדשים, תרבויות חדשות וממלכות קטנות חדשות בתוך ארץ ישראל ובהם שבטי ישראל והפלשתים (שנקראו בתנ"ך "גויי הים"). ארץ ישראל הייתה ללא שליט וחולקה רובה בין ישראל הפלשתים והכנענים שישבו בה עוד קודם. שם נוסף בספרות המחקר לתקופה זו הוא "התקופה הישראלית". חלקה השני של התקופה עומד בסימן עלייתה של אשור, פחד מפני כיבוש, חורבן בית ראשון בידי בבל שהתחזקה והפכה לאימפריה של אותם זמנים וסופה בגלות בבל

שנות שעבדות יבין, וסיסרא שר צבאו

וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא... והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה" ‏[1]. וממשיך הכתוב ‏[2]: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות, היא שֹפטה את ישראל בעת ההיא". והיא הורתה לברק בן אבינועם ללחום בסיסרא, עד שהרגו את כל מחנהו. ואת סיסרא עצמו הרגה יעל אשת חבר הקיני בתחבולה, שהרדימתו ואז תקעה ברקתו את יתד האוהל.

ממה שנאמר "ויֹסִפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת" אנו למדים שכבר בימי שמגר עשו הרע בעיני ה', ועל כן לא נושעו ישראל תשועה גדולה בימיו ולא שקטה הארץ; ולפיכך זכר מיתת אהוד ולא מיתת שמגר ‏[3]. ועוד, שבמיתת אהוד התחילה הירידה הרוחנית הגדולה. ועד עתה נשתעבדו בידי ארם ומואב, שאינם מז' אומות, ואילו עתה נמסרו ביד הכנעני, שהם מז' אומות. סיסרא בא בארבעים אלף ראשי גייסות וכל אחד היו עמו מאה אלף. ובן שלשים שנה היה וכבש כל העולם בכחו. ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו ואפילו חיה שבשדה כיון שהיה נותן קולו עליו לא זזה ממקומה.

דבורה הנביאה וברק בן אבינועם

יעל - פסיפס בכנסיית כנסיית הדורמיציון שעל הר ציון.
יעל וסיסרא.

יעל אשת חבר הקיני

יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני שהיו צאצאי יתרו (בספר דברי הימים מצוין כי היה "מבני חבר הקיני חותן משה"), ונחשבו מקורבים לעם ישראל, עוד מימי משה. בתקופת השופטים ישב שבט הקיני בצפון הארץ, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, באתר בשם [[WH:אלון בצעננים|אלון בצעננים}}. והיה שלום גם בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני. חבר פרש משבט הקיני, וכנראה הסתייג מהתמיכה הבלתי מסויגת שלהם בעם ישראל ‏[4]. כשניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא עצמו נס עד לאוהל יעל שיצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה: "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא". יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב למרות שביקש רק מים וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ". כאשר נרדם נעצה יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה באמצעות פטיש ויתד:"וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת".

מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה של דבורה על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת ניצחון על סיסרא; כך היו דבריה: "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא". כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב: "וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ".

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת הקרב לטובת ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין וארגון כוח צבאי חדש של המלך יבין והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין (שופטים ד' כג), וכן דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה (שופטים ה' לא), מלמדת כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, דבר שגרם לירידת כוחה של העיר חצור.

לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', שירת דבורה הינה שיר הלל ברור ומובהק ליעל. המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. במעשה של יעל יש השלמה למצביאותה של דבורה בקרב, שיש בו מקום מרכזי לנשים, בעוד דבורה היא מצביאת הקרב, יעל היא הלוחמת המובחרת שמצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי, על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. בספרות החיצונית מתואר שלאחר מעשה זה חבר הקיני גרש את יעל אשתו. מקור בתרבות היהודית יעל הפכה לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. השם יעל הינו עד ימינו אלו שם פופולרי אצל יהודים.

יש הסוברים כי סיפור יעל וסיסרא נועד להראות שכאשר גברים אינם ממלאים את תפקידם הראוי, נשים יכולות למלא את החלל שנוצר בדרך לא פחות טובה, ולהביא לניצחון מוחץ שלאחריו משתררת שלווה לתקופה ארוכה. לפי הביקורת שבסיפור, הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה קיינית, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.

היחסים בין יעל לסיסרא חז"ל מוצאים היבטים ארוטיים מובהקים במפגש בין יעל לסיסרא.

ראשית בפסוק המתאר את יציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה (ודורשים זאת ממעשה דינה בת יעקב שיצאה מאוהלה ונפלה למשכב עם גוי. לאחר מכן בהזמנתה את סיסרא אל אוהלה (כעין הזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שנאמר בו לאחר מכן "והמן נופל על המיטה". בתלמוד ובמדרשים, היו שסברו כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא כחלב אם.‏[5].

על פי דעה אחרת במדרשים החלב נועד לשכר ולהרדים את סיסרא כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים "שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים"; כמו כן מציעים החוקרים עוד ראיה לטענה שאומנם היו יחסי מין ביניהם, בכך שכיסתה אותו בשמיכה (על פי אחד ממדרשי חז"ל שדורש את "שארה כסותה ועונתה" ככולם מצביעים על חובת המשכב).

בתלמוד במסכת יבמות (קג ע"א) ובמסכת הוריות (י ע"ב) נאמר: "אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד" (שבע הבעילות כנגד שבעת הפעלים בפסוק).

חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל. ואמרו בהקשר של יעל ותמר, גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה ‏[6]. וכמו כן מהפסוק " תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (מן הכפילות ומן ההדגשה מ"נשים באוהל תבורך") דרשו חז"ל שתבורך יעל יותר משרה ורבקה אמהות האומה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".

כליל תפארת

ויעש את מזבח העלה:

וקרבן עולה הוא כליל לה' ומליץ יושר על המקריב ועל כלל ישראל, ומורה על קִרבה יתרה. וכך בשנות דבורה "ויצעקו בני ישראל אל ה' " ‏[7], ולא כלפנים (בימי שמגר) אלא חזרו בתשובה שלמה.

ויעש את הכיור:

יחזור וישנה כאן זכות נשים צדקניות ‏[8] - דבורה, המתחילה הנהגת האומה בפר' זו, ויעל, שנאמר בה "תבֹרך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבֹרך" ‏[9].

והטעם לכפילות הלשון, שיעל ראויה לברכה מן הנשים על שהצילתן מחרפה: הנשואות - שהצילתן מן האלמנות במה שהצילה בעליהן; והפנויות - שהצילתן מלהישאר באוהלן, שע"י מעשיה גרמה להצלת בחורי ישראל שיישאו אותן לנשים. לפיכך "מנשים באהל תברך", שהנשואות לא יישארו באוהל אלמנותן, והפנויות - באוהל בדידותן ‏[10].

והצלת יעל את הנשים היא כנגד אם סיסרא, שכאשר דאגה לבנה מדוע בושש לבוא נאמר: "חכמות שרותיה תענינה, אף היא תשיב אמריה לה: הלא ימצאו יחלקו שלל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצוארי שלל" ‏[11]. ופירש"י: "רחמתים לראש גבר - מענים נשים יפות בישראל, וכל איש מהם יש לו במטתו שתים ושלש נשים". ועל כן מידה כנגד מידה, על שם שהיו משפילים את נשות ישראל, באה הנקמה ע"י נשים, יעל אשת חבר הקיני ודבורה. עוד אמרו חז"ל ‏[12]: "שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה" (כלומר: סיסרא את יעל). ונתכוונה בזה לשמה, כדי שיוחלש, והיינו שהשתמשה באותו יצר שגרם להשפלת בנות ישראל להביא את הניצחון ואת ההצלה לעם ישראל. ‏[13]

וזה עניין הכיור ממש, ללמד על נשות ישראל צדקניות, אשר בזכותן נגאלים בני ישראל בפועל, וזכותן תגן עלינו. ותנא דבי אליהו ‏[14]: "ומה נשתנה יעל אשת החבר הקיני מכל הנשים כולן שבאתה תשועה לישראל על ידה? אמרו: אשה כשירה הייתה ועושה רצון בעלה הייתה. מיכן אמרו: אין אשה כשירה אלא העושה רצון בעלה". והרי זהו עניין מראות הצובאות שנעשה בהן הכיור, שהיו בנות ישראל משדלות את בעליהן לדרך המוטב, ואין לך אישה כשרה מזו. יעל גלגול ציפורה אשת משה ‏[15].


וכל היתדות למשכן סביב נחושת:

ויש לשים לב כי נחושת מוזכרת כמה וכמה פעמים. וכאמור לעייל אילו הם שנות תקופת הנחושת בארץ

ואת כל יתדת המשכן ואת כל יתדת החצר סביב:

וכן בשירת דבורה: תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תברך. מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה. ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו. בין רליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד.


אלה פקודי:

תחילת פר' פקודי מתייחסת ללבוש הכוהן, כנגד טהרת הכלל והפרט באלו השנים. כי עניין המלבוש הוא לצניעות.

הרי לנו

זכות מסירות נפשן של נשים במצרים ושמירתן על צניעותן היא אשר מזכה את הנשים לדרגות רוחניות ולזכויות הצלת בני ישראל (וראה עוד פר' הכיור, פפ~91).

הערות שוליים

  1. שם ד', א-ג
  2. שם, ד
  3. רד"ק שופטים ד', א
  4. s:שופטים ד יא
  5. תלמוד בבלי, מסכת נידה נה ב ע"ב
  6. בבלי, הוריות י ב ע"ב, נזיר כג ב
  7. שופטים ד', ג
  8. עי' פפ~91
  9. שופטים ה', כד
  10. מעם לועז בשם לב אהרן
  11. שופטים ה', כט-ל
  12. נזיר כג ע"ב
  13. אבל בויקרא רבה (כג י) אמרו שיעל היא מג' אנשים שניצולו מן העברה: "שנאמר... 'ותכסהו בשמיכה' (שופטים ד', יח)... 'שמיכה' – שמי כה מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע". ועיין עוד מעם לועז שם.
  14. אליהו רבה י
  15. סה"ד