פרשה פתוחה 113 ~ ואם מן העוף

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2757 – 2777 לבריאה | 1,004 - 984 לפני מניינם 


יד וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. טו וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. טז וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. יז וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.    א וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. ב וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. ג וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.    ד [2764] וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.    ה וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. ו פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.    ז וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. ח וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. ט וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. י וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה. יא [2771] כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה. יב קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. יג וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.    יד וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. טו וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא. טז וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהוָה.

ויקרא א:יד - ב:יד

הפסוקים והמצוות

עולת העוף [2,756 עד 2,763]:

מעשה עולת העוף[1] שנאמר: ואם מן העוף. שלא להבדיל בעולת העוף[2] שנאמר: ושסע אותו בכנפיו ולא יבדיל. וקשה להבין עניין עולת העוף דוקא, שכן לפי סה"מ ימנה כאן עניין העולה בכללותה. קורבן עולה: וכן מגוי מקבלין עולות נדרים ונדבות ואפילו ממינים שבאומות מקבלין מהם עולות נדרים ונדבות. הנודר או הנודב עולה יכול לנדר מכל מין בהמה. וכולם יכולים להביא עולות ומקבלין מהם בין איש ואשה ועבד. ויכול שהזכיר הרס"ג, וכן יראים ובה"ג דוקא וזאת עבור כי באלו השנים הייתה דלות בארץ וזאת עבור שעיבוד וגלות בני עמון.

המנחה, ואיסור הקרבת שאור ודבש במנחה [2,764 עד 2,776]:

מצות מעשה המנחה[3] שנאמר: ונפש כי תקריב קרבן מנחה. יציקת השמן במנחה קודם נתינת הסולת[4] שנאמר: ויצק עליה שמן קמיצת המנחות[5] שנאמר: וקמץ משם מלא קומצו בלילת הסולת עם שמן במנחות[6] שנאמר: סלת בלולה בשמן פתית המנחות והגשתם[7] שנאמר: פתות אותה פתים, וכן והקריב אל הכהן והגישה על המזבח שלא לעשות מנחה חמץ[8] שנאמר: כל המנחה וכו' לא תעשה חמץ

שלא להקריב שאור או דבש[9] שנאמר:כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו' , שלא להקטיר (או להעלות) שאור או דבש - שתיים[10] שנאמר: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. משורש המצווה, שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני. כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם כי אם קרבן בהמה כמו שמפורש תורה. והשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקין הוא צפ על כולן והוא דבר חשוב מאד. על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עבירה לידו. ובעיקר הדברים: לפי שחמלה התורה על העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן, כי השם ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חייבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח וזה יספיק לנו גם על הלבונה.

שלא להקריב קרבן תפל ללא מלח:

למלוח כל קרבן[11] שנאמר: על כל קרבנך תקריב מלח, שלא להקריב קרבן תפל בלי מלח[12] שנאמר: ולא תשבית מלח ברית אלהיך

המסר המרומז

שנים אלו הינם שנות שעיבוד וגלות עמון אשר היכו בבני ישראל ורוששו את הפליטה. שמונה עשרה שנה סבל העם תחת שלטון בני עמון וירד לעוני משפיל. מתוך מצוקה ועוני חדל העם מהביא קורבן לה' אשר הייתה עיקר עובודתו. ובאשר צפה הכתוב את מאורעות השנים בפסוקים ציווה הכתוב בעניין קרבן העני, קרבן המנחה עם פרטי הילכותיו. בנוסף יש לציין כי אף בעניין קורבן העולה אשר יבוא מן הבקר, יש שראו מחז"ל ודרשו כי כאן בפסוקים אילו ציווי הכתוב הינו דוקא בעולת העוף שאף היא עולת העני. שאע"פ שפסוקי קורבן העולה הינם מספר שנים לפני גלות עמון אך כבר החלה המצוקה ומשכך החל העם להביא את קורבן העולה מהעוף.

מאורעות השנים

סוף שנות יאיר הגילעדי, כנגד: "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה"

עולת העוף הוא קרבן עני, שהוא נדכא ושפל רוח, ולהלן נראה שעניין זה מרמז באופן ברור על מטרת השעבוד שבתקופה זו. כאמור, בשנים המקבילות לפר' זו נענשו עם ישראל בגלות עמון, ונעשו עבדים לבני עמון וממילא כל רכושם וקניינם היה שייך לבני עמון (מצד מה שקנה עבד קנה רבו) ולקו בעניות המדכאת את לב האדם כנאמר ‏[13] "וירעצו וירצצו את ב"י בשנה ההיא". פירוש הכתוב "וירעצו וירצצו", הוא שמעולם לא הקלו עולם מעליהם, שלא כדרך כל הקונים עבדים שמתחילה מכבידים עולם עליהם, אבל אח"כ כשרואים שהם כפופים וכבר קיבלו מרותם מקילים מעליהם. כאן הקשו בני עמון את השעבוד בלי הפוגה, "כי כל כמה שהוסיפו להרע בעיני ה' כן הוסיף ה' והכביד את עולם כדי להחזירם למוטב" ‏[14]. הרי שבפרשתנו רמז על גלות עמון בו ילקו ישראל בעבדות ועניות המדכאות את לב האדם, וכדברי האור החיים "ואם מן העוף עלה קרבנו לה', עוד ירצה על דרך אומרו ‏[15] ואת דכא ושפל רוח, ואמרו רז"ל ‏[16] אני את דכא ולמאן דאמר אתי דכא (הגמ' מכריעה שכוונת "אני את דכא" הוא שה' מרכין את עצמו לענווים ונדכים) ומטעם זה לא הזכיר הכתוב את שמו יתברך סמוך להזכרת קרבן, אלא בקרבן עוף (שכתב עלה קרבנו לה') כי מי דרכו להביא (קורבן) עוף? העני, ומביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני, ולצד מיעוט הקרבן, והרי אנו קוראים עליו ואת דכא. מה שאין כן המקריב בקר וצאן שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד. וכיוצא בזה דרשו ‏[17] במה שאמר הכתוב במנחה ונפש כי תקריב עיי"ש". ועל פי ביאורו של האור החיים מצאנו כאן התייחסות ישירה לכך שהעניות קשורה לנדכאות וע"י כך מתקרב האדם לבוראו, וזה אשר ירמז על תכלית השעבוד בזמן זה, שהיה זה שיעבוד קשה מאד. וכל זה על מנת להביא את בני ישראל למצב של שפלות הרוח. במצב כזה חוזר האדם אל הקב"ה ומשפיל עצמו לקבלת עולו, ואף הקב"ה מתקרב אליו כאמור "אני את דכא".


2764 - תחילת גלות ושיעבוד בני עמון, כנגד: "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן (עני) מִנְחָה"

שהפסוק ""וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן (עני) מִנְחָה" הוא הפסוק 2764 מתחילת התורה, וקורבן מנחה הרי הוא קרבן העני. ובשנת 2764 לאחר מות יאיר הגלעדי[18] יחל שיעבוד בני עמון אשר דילל והכיש את בני ישראל למשך 18 שנה. וקורבן המנחה הוא קרבן עני והדל אשר ידו לא משגת מן החי ולכן תביא מנחה.[19][20]

ארץ עמון מסומנת בכחול, מימין באמצע

בשנים המקבילות לפרשתנו "וכי תקריב קרבן מנחה" אירע גלות עמון בו הצרו בני עמון לישראל י"ח שנה, כמש"כ בשופטים ‏[21], ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', ויעבדו את הבעלים... ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, ויחר אף ה' בישראל, וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. וירעצו וירצצו את בני ישראל בשנה ההיא, שמנה עשרה שנה את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן בארץ האמורי אשר בגלעד, ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים, ותצר לישראל מאד. ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר, חטאנו לך וכי עזבנו את אלוקינו ונעבד את הבעלים. גלות זו הסתיימה בשנה השנייה לשפיטת יפתח, אז יפתח נלחם בבני עמון וניצחם. לדעת הצמח דוד באלו השנים אירע גם מעשה פסל מיכה ופילגש בגבעה ‏[22].

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה, כי מי דרכו להתנדב מנחה? העני. "אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" ‏[23]. כי כשהעני מביא אפילו מנחה הבאה מסולת ושמן בלבד, הוא מביאו במסירות והקרבה מהמיעוט שיש לו. וכן מצינו שהמנחה נאכלת מצות, שהוא לחם עוני, וגם זה מרמז את עניין הענווה והנדכאות של העני שמנחתו מורכבת מבצק שאינו מתנפח כלחם חמץ. כן מדת הענווה שבה האדם אינו מגביה עצמו ומתגאה כבצק תפוח. ועל דרך זה יתבאר סדר כתיבת הקרבנות בתורה, כי בתחילה פתח בסדר הקרבת בן בקר ולאחר מכן פירט סדר הקרבת הצאן ולאחריו סדר הקרבת העוף וסיים בהקרבת המנחה מסולת, כי כל הקודם בסדר הפסוקים בתורה הוא קודם לבא לידי חטא, כי בדרך כלל המביא בן בקר הוא, או אדם עשיר או אדם נכבד ואנשים אלו קרובים לחטא יותר משאר בני אדם כמו שנאמר ‏[24] "וישמן ישורון ויבעט". וכן כל הגדול מחברו בעושר או בכבוד יצרו גדול וזכר לדבר ממה שנאמר ‏[25] "אשר נשיא יחטא" ו"אשר" משמעותה קביעה שהנשיא יחטא ולא נאמר "וכי יחטא" שהוא לשון דילמא, ובא לרמוז שקרוב הנשיא מאוד לחטא לפי שנשיאותו מביאתו לידי חטא ע"י שיש בידו שררה וכל הגדול מחברו יצרו גדול. ולכן תחילה יזכיר את בעלי הבקר שהם החשובים והעשירים ביותר ולאחר מכן את בעלי הצאן שהם פחות קרובים לחטא, ואח"כ הזכיר את קרבן עוף ומנחת הסולת שהם קרבנות העניים והנדכאים הרחוקים ביותר מהחטא ‏[26] ובתקופה זו נענשים בני ישראל בשעבוד קשה מאד, כאמור על הנאמר וירעצו וירצצו, וכל כך למה שנענשו ישראל בעבדות קשה המביאה גם לדלות? הרי זה לפי שלא כיבדו ממונם של אחרים כמו שביארנו לעיל (ראה פר' 112) שהשופט תולע בן פואה היה עסוק בשפיטת ישראל בדיני דברים שביניהם בענייני ממונות, כי היה חוסר דין ויושר בעם. וכן לפניו מוזכר שלקו בגזל כנאמר "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך"[27]. עוד אפשר לומר, שנענשו בעניות לפי שדרשו חז"ל ‏[28] את הפסוק "ויוסיפו ב"י לעשות הרע בעיני ה'" אמר הקב"ה אפילו כתורמוס ‏[29] הזה לא עשאוני בני, כי תורמוס זה לאחר ששולקים אותו שבע פעמים נעשה מתוק, אבל ישראל לא שבו בתשובה גם לאחר כ"כ הרבה יסורים. וחז"ל המשילו את התורמוס לדל, ולכך טוב להעלותו על השולחן כדי להיזכר שגלגל הוא החוזר בעולם ועי"ז יתעורר האדם ויתן מפתו לנצרכים" ‏[30]. עם ישראל לא חזר בתשובה אפי' לאחר כ"כ הרבה יסורים והיו גרועים מהתורמסין המסמלים את הדלות, ולכן לקו בעבדות אשר הביאה לדלות המסמל את עניין התורמסין. ועל זה תרמז פרשתנו הפותחת את העניין של קרבנות העניים ומעלת העניות לבוא על ידה לתשובה, כאמור.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: רס"ג.
  2. מוני המצוה: יראים, בה"ג
  3. מוני המצוה: סה"מ מצוה קט"ז, ורמב"ן משיג, סמ"ג עשין קפו. מקורות: מנחות פ"ה, ו,ט
  4. מוני המצוה: יראים
  5. מוני המצוה: יראים
  6. מוני המצוה: יראים
  7. מוני המצוה: יראים
  8. מוני המצוה: רס"ג
  9. מוני המצוה: סה"מ מצוה קי"ז, סמ"ג לאוין שיח, שיט. מקורות: מנחות נח.
  10. מוני המצוה: רס"ג רמב"ן סמ"ג יראים.
  11. מוני המצוה: ספר המצוות, מצוה קי"ט, ראה מצוה קיח
  12. מוני המצוה: סה"מ מצוה קי"ח, מ"ע סב. סמ"ג לאוין שכ עשין קעט. מקורות: מנחות יט, כ.
  13. שופטים י, ח
  14. מעם לועז שם
  15. ישעיה נז, טז
  16. סוטה ה'
  17. במנחות ק"ד
  18. שנפטר בשנת 2763 ולפי הגר"א ב'תשע"א
  19. העמונים הם צאצאיה של בתו הצעירה של לוט מגילוי עריות איתו. האיבה בין עמון וישראל נוצרה על בסיס מריבת שטחים. בתקופת שאול העמונים ניסו להרחיק את בני ישראל מגלעד. יפתח השופט לחם בהם, אבל לא כבשם באופן סופי. התקפת שאול נגד העמונים נתנה תוצאות והם נסוגו מגלעד. דוד המלך ע"ה כבש את כל ארצם. אחרי חלוקת ממלכת ישראל, עמון נהייתה עצמאית. עוזיה מלך יהודה הכניע את העמונים והם שלמו מס לו ולבנו יותם מלך יהודה. העמונים השתתפו יחד עם הבבליים במלחמה נגד יהויקים מלך יהודה, אשר הכשירה את הדרך לחורבן
  20. י"א שאף מעשה דפילגש בגבעה, ופסל מיכה בשנים אילו
  21. פרק י, ו - י
  22. ע"פ סדר הדורות
  23. מנחות ק"ד ורש"י כאן
  24. דברים ל"ב- ט"ו
  25. להלן פרק ד, כב
  26. עי' בכלי יקר
  27. שופטים ט
  28. בביצה כה
  29. היינו מן קטניות שהוא קשה ומר ביותר, ששולקים אותו שבע פעמים כדי שיומתק ויתרכך ואוכלים אותו בקינוח סעודה.
  30. מעם לועז תנופה ידו