פרשה פתוחה 115 ~ ואם מן הצאן

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,787 – 2,782 לבריאה | 979 - 973 לפני מניינם 


ו וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.ז אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה.ח וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.ט וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.י וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.יא וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהוָה.

ויקרא ג:ו - יא

הפסוקים והמצוות

שלמי הצאן:

מעשה שלמי הצאן[1] שנאמר: ואם מן הצאן קרבנו.

מאורעות השנים

מרות פלשתים ובני עמון על בנ"י יפתח הגלעדי ומלחמותיו בבני עמון - ב'תשע"ט/תשפ"א נעמי, רות ובועז - ב'תשפ"ז

המסר המרומז

"ואם מן הצאן קרבנו" ירמז על הלבוש שענינו מידת הצניעות (זו רות המואבייה והפכה עמון), שהוא שורש אור הפנימיות שבאדם, וכשאדם מביא קרבן משורש פנימיותו, נעשה קרבנו לחם אישי ה' כנאמר בהמשך הפסוקים שם.

מרות פלשתים ובני עמון - יפתח הגלעדי ומלחמותיו בבני עמון

בתקופה המקבילה לפר' "ואם מן הצאן קרבנו" אירע מעשה דיפתח הגלעדי שנלחם בבני עמון, כמתואר במקרא ‏[2] "ויוסיפו לעשות הרע בעיני ה'. ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות... וימכרם ה' ביד פלשתים וביד בני עמון... ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר חטאנו לך כי עזבנו את אלקינו ונעבד את הבעלים." "ויפתח הגלעדי היה גבור חיל, והוא בן אשה זונה.. ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ‏[3] וכו' ויאמרו ליפתח לכה והייתה לנו לקצין ונלחמה בבני עמון... ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח ה' יהיה שמע בינותינו אם לא כדברך כן נעשה וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי. ויקרא אליו לבא בשלום ולא שמע מלך בני עמון... ותהי על יפתח רוח ה' ויעבר את הגלעד ואת מנשה, ויעבר את מצפה גלעד וממצפה גלעד עבר בני עמון. וידר יפתח נדר לה' ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה. ויעבר יפתח אל בני עמון להלחם בם, ויתנם ה' בידו. ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות, ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת. ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב וכו'. ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל... תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח וכו'" ‏[4].

נעמי, רות ובועז - 2,783

וכן מעשה מגילת רות בא לידי שיאו בשנת ב'תשפ"ז. וזו שנת רות ובועז. עניין זה מתחיל מספר שנים קודם לכן, והוא מעשה מגילת רות הידוע "ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך ואשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון וכו'".

כליל תפארת

עניין לבוש והקשרו ל"מן הצאן"

"רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828

ואם מן "ה"צאן קרבנו. מילת "הצאן" מודגשת כאן ב"ה" הידיעה, ולא נאמר בסתמא "ואם צאן קרבנו" כמו שנאמר "ואם עז קרבנו" ‏[5], כי ירמוז לעניין הצאן הידוע דהיינו מהות הצאן. מהות הצאן ענינו "מלבוש" היות שסתם לבוש עשוי מן הצמר הבא מן הצאן, ורמז לדבר, כי כבש הוא "צאן" ובלשון א"ת ב"ש הוא "לבש" ‏[6]. עניין הלבוש הוא הצניעות שעניינה "פנימיות". כי הצניעות מגלה ומראה שמעשי האדם הם לשם עצמם, ולשם התעלותו הפנימית, ולא לשם הכבוד או שאר עניינים חיצוניים, וזהו הלבוש הפנימי שבא ע"י הלבוש החיצוני הצנוע. וכן כאשר ה' הלביש לאדם וחוה מלבושים כמו שנאמר "וילבשם כתנת עור" ‏[7], היינו שמלבד הלבוש החיצוני הלבישם ה' גם לבוש פנימי, כפי שמובא ברבנו בחיי ‏[8] דברים עמוקים: "כתנות עור", בתורתו של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור" והכוונה שהלבישם הקב"ה מיני מעלות ומאורות מן האור העליון שהיו בגן עדן כעין משה שזכה להן בהר. וממעלת המלביש תוכל ללמוד מעלת הלבוש כי הכוונה בהם לחיות לעולמים ולהיותם כמלאכי השרת". והיינו שבלבוש החיצוני נוסף גם העניין הפנימי של הלבוש שהם הצניעות והפנימיות, ועי"כ זוכה האדם להגיע לדרגות נעלות עד שנדמה למלאכי השרת. בנוסף לכך, הלבוש מייצג ומסמל את מהות האדם ודרגתו. כפי שמצאנו שבנ"י נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו את מלבושם, כי הלבוש הבדילם וסיווג אותם הן בעיני עצמם והן בעיני המצרים כשונים ונעלים. עניין זה שמר עליהם לבל יתערבו עמהם וילמדו ממעשיהם וכן בגדי הכהונה באו להבדיל ולרומם את הכהנים ואת מעלת הכהונה ע"י הלבוש שהועיד להם ה', (וזהו גם עניין כתונת הפסים של יוסף). מעלת הלבוש שהוא הצניעות, מכוון כנגד "ויהיו ערומים ולא יתבוששו" ששם היה חסר להם את עניין הבושה שהוא מעניין הפנימיות, וע"י הלבוש בא דבר זה לתיקונו. וזה מה שרמז באומרו "ואם מהצאן קרבנו" ר"ל שהקרבן בה מהפנימיות דבבחינת לבוש. הלבוש אינו רק כיסוי גרידא המכסה את הגוף, אלא הוא מהווה בנוסף לכיסויו הפנימי גם כעניין המסמל את מעלת ופנימיות הלובש, צריך האדם להקפיד במלבושו שלא יפגום את מה שבגדיו מסמלים, וכפי שמובא גבי בגדי תלמיד חכם ‏[9] "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר "כל משנאי אהבו מות" אל תקרי משנאי אלא משניאי. רבינא אמר רבד (שכב' זרע) איתמר, ולא פליגי הא בגלימא (שהוא עליון אפילו רבב-רש"י) הא בלבושא (שהוא תחתון רבד אין, רבב לא-רש"י). וראה בחדושי המהרש"א שם "הא בגלימא הא בלבושא" יש לכוין בזה ע"פ מ"ש בפ' המוציא יין, לבושא "לא בושה" גלימא "שנעשה בו כגולם". כי מדותיו של האדם הם בגדי האדם כמ"ש "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" והמידות (הרעות) הבאים מצד החומר הם כגלימא שנעשה ע"י הגולם והחומר, והבאים מצד הצורה הם נקראים לבוש, שכן לבוש לשון בושה השייך לצורה ולא לחומר הבהמי, עכ"ל. מכל הנ"ל אנו רואים שהלבוש מרמז גם על המהות הפנימית של הלובש, ולכן חשוב כ"כ עניין המלבוש והשמירה על מראהו הן החיצוני וכ"ש הלבוש הפנימי.

רות המואביה ובזכות מידת הצניעות תזכה למלוכה

ואם מן הצאן קרבנו, שנים אלו מקבילות לשנות רות ובועז, ומרמזות על צניעותה של רות שהייתה מיוחדת במעלת הצניעות כמבואר במס' שבת קי"ג "ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת" וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר ר' אלעזר וכו' במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה, עומדות מעומד (שבלים עומדות ששכח בועז לקטה מעומד, דשכחת קמה נמי הוי שכחה) נופלות מיושב, דהיינו שאותן שנשרו מן הקוצרים לקטה מיושב, ולא שחה ליטלן משום צניעות. וכן מובא שם על הפסוק "ושמת שמלותייך" ודרשו חז"ל שנטלה עמה בגדי שבת אך לא לבשה אותם בדרך כדי שלא יחשדו בה שהיא זונה. וא"כ הרי שלבושה של רות הוא סמל הצניעות, כי למרות היותה ממואב שהם סמל הפריצות של מ"ט שערי טומאה, שמרה רות על שיא הצניעות. לעומתה ערפה שלא הלכה בדרכה של רות, יצא ממנה גליית שניעץ את ה' ונלחם עם ישראל (ועיין שם בעניין מלבושו פפ~121). פר' זו מקבילה גם לתקופת יפתח הגלעדי, שנדר נדר ליתן הראשון שיצא מביתו לעולה לה' אם ינצח במלחמת עמון. נדרו זה בא מפנימיות נפשו, כי נדרו נעשה בעת שנח עליו רוח ה'. (ומה שלבסוף יצא מכשול שבתו יצאה ראשונה מביתו, יעויין במפרשים שם שכתבו שפנחס הכהן חי בתקופה ההיא, והיה בידו להפר הנדר, ולפי שכל אחד לא רצה להגיע לשני מפני הכבוד לא הותר נדרו עיי"ש, וזה הפגם שנענש ע"ז).

הרי לנו

הצאן מרמז על הלבוש שענינו צניעות ופנימיות, ועי"כ זוכה למעלות גדולות ונפלאות, כפי שמצאנו אצל אדם וחוה שע"י הלבוש זכו לכתנות אור כמבואר במדרש, וכן רות זכתה למלוכה. בנוסף לכך הלבוש מסמל ומייצג את פנימיותו של האדם, ולכך ת"ח אסור לו לילך עם רבב על בגדו, וזהו סוד בגדי הכהנים וכתונת הפסים.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: רס"ג
  2. שופטים י', ו - י
  3. ע"ש שבחר בטוב של תיקון הפריצות.
  4. שופטים יא, א-מ
  5. ויקרא ג'-י"ב
  6. בעל הטורים שם
  7. בראשית ג'
  8. על המקום שם
  9. שבת קי"ד