פרשה פתוחה 116 ~ ואם עז קרבנו

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,788 – 2,793 לבריאה | 973 - 967 לפני מניינם 


יב וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה.יג וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.יד וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.טו וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.טז וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָה.יז חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.

ויקרא ג:יב - יד

הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

עז כנגד עזות פנים ששורשם מפלשתים הנובע מזיווגם הראשון. מידה זו גורמת לעבודה זרה, פריצות ושפיכות דמים. יפתח אשר הוא בן אשה זונה מורה על התפשטות מידות אלה בקרב העם. ויפתח בא לתקן זאת ונודר נדר עולה. בתו היוצאת ראשונה מפתח ביתו מופרשת כעולה. ורצון הבורא תיקון של ממש ולא קורבן בלבד. וזה עניין העולה שבשלמים.

מאורעות השנים

בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה

מות יפתח הגלעדי והשלכת הנדר והקרבת הבת 2,779 י"א 2,781 [שפט 6 שנים]:

עם ישראל עבדו את הבעלים, וה' הענישם מידה כנגד מידה שנתנם בידי הפלשתים והעמונים, שלאליליהם עבדו, ואז פנו ליפתח כפי שהורחב לעיל. בשנים אלו מתקיים נדר יפתח ע"י עזות דקדושה של בתו כמבואר שם: ותאמר אליו אבי פציתה את פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון. ותאמר אל אביה יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעיתי.

מעשה רות ובועז (אבצן)

כליל תפארת

ואם עז קרבנו:

בפסוק זה לא נכתב בפירוש שמדובר בקרבן שלמים, כפי שנאמר לעיל בקרבנות שלמים הבאים מהבקר והצאן. בנוסף לכך התורה נקטה כאן לשון זכר ואם עז קרבנו למרות שלשלמים מקריבים גם נקבות ‏[1] . ואפשר לומר שיש כאן רמז שלקרבן שלמים ויש גם היבט של קרבן עולה ‏[2] הבא רק מן הזכרים, ולכן לא הוזכר כאן להדיא שמדובר בשלמים וכן כינהו בלשון זכר. רעיון זה שהשלמים יש בהם גם עניין של עולה, מרמז על עניין יפתח הגלעדי, כדלקמן.

בתקופה המקבילה לפר' "ואם עז קרבנו" חי יפתח הגלעדי אשר הושיע את ישראל מידי בני עמון, לאחר שמרדו בני ישראל בה'. הקב"ה הענישם על כך ומסרם בידי העמונים והפלשתים. פלשתים אלו שהציקו לישראל בזמן יפתח, הם אותה אומה פלשתית שבזמן אברהם אבינו ודוד המלך, ויש לומר כי מידותיהם אף באומה הפלשתנאית של ימינו. הפלשתים הם עם עזי פנים הנובעים ממקור זיווגם הראשון ‏[3] וזהו עניין "עז" המרמז על "עזות פנים", מדה זו של עזות הפנים היא הגורמת לע"ז, לפריצות, ולשפיכות דמים. התיקון לפגימה זו של עזות הפנים, נעשית ע"י הבאת קרבן עולה לה'. הנביא בספר שופטים מדגיש את היות יפתח בן אשה זונה, זאת בכדי להצביע כי בני ישראל היו נגועים באותו הזמן בפריצות וזנות, ולכך נמסרו בידי הפלשתים שהם פרוצים בזה. וכן זאת גם הסיבה מדוע סיבב ה' שבתו של יפתח תצא לקראתו בשובו מן המלחמה, ונדרו אשר נדר ש"והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה" חל על בתו. כי באמת היה על יפתח לנדור קרבן שלמים או תודה שהם קרבנות הבאים להודות לה', אולם יפתח נדר עולה שהיא קרבן נעלית יותר מאשר שלמים ותודה, ומכפרת על הרהורים רעים. ולכך סיבב ה' שנדרו יחול על בתו לומר לו שאין מצב הדור מספיק לנדור עולה, כי הדור פרוץ בזנות הבא מהרהורים רעים, ולא שייך להביא עולה המכפרת על הרהורים אלו בשעה שעם ישראל עדיין דבוק בחטא זה. ובזה שנדרו חל על בתו שהייתה נערה בתולה והוצרך להפרישה מבני אדם, הראה לו הקב"ה שאפשרות הקרבת העולה צריכה תיקון בעניין זה ועליהם לפרוש מחטא זה.

הרי לנו

ש"ואם עז קרבנו" מרמז על תקופת יפתח, שנדר עולה לה' אם ינצח במלחמה, למרות שהדור לא היה ראוי למעלת העולה מכיוון שהיה נגוע בפריצות. ובזה שבת יפתח יצאה ראשונה מפתח ביתו והופרשה לה' רמז הקב"ה ליפתח שכמנהיג מוטלת עליו האחריות לבער נגע זה מישראל. ובת יפתח היא אשר תעיד על מצב האומה ועל נדר אביה וזה "ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעיתי."

הערות שוליים

  1. וברמב"ן כאן על המקום עמד על כך, וכתב כי הזכיר המין, אם ממין העזים, כדעת אונקלוס שאמר מן בני עזיא. וכן מה שאמר בעולה לעיל, מן הכשבים או מן העזים, ממינם ונראה מהרמב"ן כי מדובר בקורבן עולה, עיין שם.
  2. כי למרות שקרבן עולה נשרף כולו כליל לה', משא"כ שלמים שנאכל לכהנים ולמקריב הקרבן. מ"מ שניהם הם קרבנות נדבה, ואינם חיוב על חטא וכדו', ובשניהם מורה האדם על רצונו העצמי והכנה להשתעבד לקב"ה.
  3. עיין רש"י בראשית י', יד', ב"ר לז, ה