פרשה פתוחה 129 ~ וזאת תורת זבח השלמים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,888 – 2,904 לבריאה | 873 - 856 לפני מניינם 


יא וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. יב אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. יג עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. יד וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. טו וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. טז וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. יז וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. יח וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא. יט וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. כ וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. כא וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. כב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. כד וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כה כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. כו וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כז כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

ויקרא ז:יא - כז

הפסוקים והמצוות

זבח השלמים ולחמי התודה:

מצות מעשה זבח השלמים. ‏[1] שנאמר: וזאת תורת זבח השלמים.

מעשה לחמי תודה[2] שנאמר: אם על תודה וכו' חלות מצות.


אופן ההקרבה: שלא להותיר ממנו, שלא להקריבו בחוץ, שלא לאכול משנטמא אלא לשרפו, שלא לאכול החלב.:

שלא להותיר מבשר קרבן התודה עד בקר. ‏[3] שנאמר: ולא תותירו ממנו עד בקר.

לשרוף נותר הקדשים[4] שנאמר: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי

שלא לאכול פיגול[5] שנאמר:המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וגו' והוא בכרת.

אוכל פיגול בכרת[6] שנאמר:עוונה תשא בגז"ש מנותר ואוכליו עוונו ישא.

שלא לאכול קרבן שנשחט במחשבת חוץ למקומו[7] שנאמר:המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה.

שלא לאכול מן הקדשים שנטמאו. ‏[8] שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. לשרוף בשר קדש שנטמא[9] שנאמר:והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף.

אוכל קדש בטומאת הגוף בכרת[10] שנאמר: והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה.

שלא לאכול חלב[11] שנאמר: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. אוכל חלב בכרת[12] שנאמר: כי כל אוכל חלב וכו' ונכרתה.

איסור אכילת דם:

שלא לאכול דם הבהמה חיה ועוף[13] שנאמר: וכל דם לא תאכלו בכל מושובותיכם. אוכל דם בכרת[14] שנאמר: כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה.

המסר המרומז

זבח השלמים בא כקרבן תודה או כקורבן נדר או נדבה אבל אינו בא על חטא. מהות קרבן השלמים הוא תוספת על החיוב וכן דוד פעל יותר מאשר הרגילות והחיוב. והמילה "תורת" מתוך הכתוב "תורת זבח השלמים" מרמזת לדברי דוד באומרו ‏[15]: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

מאורעות השנים

2889/90 - דוד המלך מתאבל על אבנר ומאין מלאכל, ״ויבא כל העם להברות את דוד לחם״, כנגד: ״חַלּוֹת מַצּוֹת.. עַל חַלֹּת לֶחֶם״:

שהפסוקים (ויקרא ז:יב-יג) ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.״ הם הפסוקים 2889/90 מתחילת התורה והשנים הללו הם לקראת מלוך דוד על כל ישראל בירושלים. וכן באילו השנים יואב נוקם את נקמת אחיו (שמואל ב:ג:ל) ״ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר מית את עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה״ ועל מעשה זה אומר דוד (שם כח-כט) ״ויאמר נקי אנכי וממלכתי מעם ה׳ עד עולם מדמי אבנר בן נר. יחלו על ראש יואב ואל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפך ונפל בחרב וחסר לחם״ דהיינו שיהיו עניין ומחוסרי לחם לאכל. וכן מתאבל דוד על מות אבנר ומסרב לאכל לחם ככתיב (שם לה) ״ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יסיף כי אם לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה".

ולכאורה דוד היה אמור לשמוח על רצח אבנר שכן מלכתחילה אבנר היה שר צבא שאול ורדף את דוד במלחמות שבין שאול לדוד. אבנר עבר מחנה רק לאחר התוכחה של איש בושת בן שאול בעניין פילגש אביו שאול. אך דוד נעים זמירות ישראל רצה לאחד את העם ולכן לא היה מעוניין בנקמה ולכן ״דוד מלך ישראל״ על כל ישראל.

2890/91 - דוד מלך על כל ישראל ומעלה את ארון לירושלים ומקריב שלמים ומחלק חלה לכל ישראל, כנגד: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״:

דוד המלך יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא ז, יד) "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה", הוּא הַפָּסוּק הַ2891 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2891 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם העלה דוד את ארון ברית ה' והקריב שלמים ונתן חלה לכל ישראל, כמו שכתוב (ש"ב ו, יח) "וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְדֹוָד צְבָאוֹת: וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים".

ומעשה העלת ארון הברית כבר החלה בשנת 2890 שכן ארון הברית ישב בקריית יערים לעשרים שנה ממות עלי הכהן בשנת 2871 דהיינו עד 2890. ובשנת 2890 ניסה דוד להעלות את ארון הברית ככתיב (שמואל ב:ו:א-יא):

״וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה. וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי. וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ.

וכן בפסוק 2890 שהוא כנגד תחילת מעשה העלת ארון הברית כתיב: ״עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״. שכן בשנת 2890 החל המהלך והסתיים בשנת 2891 כאמור לעייל. ונביא לקמן את סיפור העלת ארון הברית במלואו כמסופר בנביא (שמואל ב:ו):

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. (ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. (ז) וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה. (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי. (יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. (יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. (יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. (טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. (טז) וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ. (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים. (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת. (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.

לאחר מות שאול, המליכו בני ישראל את איש בושת (שמלך ב' שנים). ולאחר מותו המליכו את דוד על ישראל. דוד מלך על כל ישראל ארבעים שנה כשמתוכם מלך בחברון שבע שנים ובירושלים מלך על כל ישראל ל"ג שנה (משנת תתצ"ד). וכפי שנאמר בנביא ‏[16] "בן שלושים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך, בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלושים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה".


בימי דוד היה אביתר הכהן גדול, ונתן וגד נביאים. רבותיו של דוד היו מפיבושת בן שאול ואחיתופל, ורבו המובהק היה עירא היאירי. הכהן אשר לו נתן דוד את כל מעשרותיו. כשדוד נרדף ע"י שאול, הוא שלח את אביו ואמו ואחיו למלך מואב להסתתר שם. אבל מלך מואב במקום לתת להם מחסה הרג את כולם זולת אחד מאחיו שברח לארץ עמון. בבריחת דוד מאבשלום היה אביתר הכהן עומד במעלה הזיתים ושואל באורים ותומים כדי לדעת את דעת ה' ‏[17] . וכשנסתלק אביתר, כיהן צדוק הכהן תחתיו והחזירו הארון למקומו. אבל אהל-מועד של משה, והאש שירדה בימיו, ומזבח הנחושת שבנה בצלאל, והמנורה והשלחן נשארו בבמה בגבעון עד שבאו לבית עולמים. דוד תיקן לכוהנים ולוים שיזמרו בשחר "הודו לה' קראו בשמו" עד "אל תגעו במשיחי". ובבין הערבים יזמרו "שירו לה' לכל הארץ" עד "ואמרו כל העם אמן והלל לה'". ובשנה האחרונה התקין דויד וסדר את תכנית כל הבית, משמרות כהונה ולויה, ומצא כ"ד אלף לויים משוררים, מהם ד' אלפים מנגנים בכלים. בית המקדש שנבנה בפועל ע"י שלמה הוכן כבר בחלקו ע"י דוד. וכן נאמר בכתוב ‏[18] "והנה הכינותי לבית ה' זהב וכו' ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף".

דוד ויהונתן

דוד ויהונתן, רמברנט

דוד ויונתן בן שאול גלגול אחד הם, והם ראי נפש למען בית ה'. ויונתן מכיר בדוד מלך ישראל לעת ההיא ולעתיד לבוא ועיין פפ~286 ד"ה "זכור יומות עולם.

וזאת תורת זבח השלמים: בתקופה המקבילה לפר' זו מלך דוד המלך ע"ה. דוד המלך מסמל באישיותו ובמעשיו את מהות השלמים. עם כל החשיבות והגבורה שעשה דוד במלחמותיו אשר לחם והכניע את כל אויביו מסביב, הרי שעיקר התעסקותו היו בשירות ותשבחות לאלוקיו שהם בגדר תפילות שכנגד הקרבנות. בשירות ותשבחות יש גם את חלקו של האדם המשבח על התודה והברכה שזוכה מהקב"ה, ונודב מליבו את שבחי אלוקיו, וכן מבואר בדבר רבותינו כאשר הם דורשים את משמעות השם רות שממנה יצא דוד - "מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות" ‏[19]. וזהו עיקר עניין קרבן השלמים, שבאמצעותו האדם מתקרב אל הקב"ה על ידי שהוא אוכל חלק מהקרבן. ‏[20]. וכמו כן דוד ע"ה עסק בתורה ללא הפסקה כמבואר ‏[21] "כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה (שהיה אמור למות), קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא". התורה הייתה חביבה על דוד מאוד, כדברי דוד עצמו שאמר טוב לי תורת פיך וכו', וכשם שהתורה הייתה חביבה בעיני דוד, כך הייתה תורתו של דוד חביבה בעיני ה' כדברי חז"ל ‏[22] על הכתוב ‏[23] "טוב יום בחצריך מאלף", ודרשו ‏[24] "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח". והיינו שתורת דוד המלך הייתה חביבה בעיני ה' כשלמים שהוא קרבן הבא מתוך שלמות ‏[25] ולכך יש בה מעלה מסוימת יותר מאשר עולה, וזהו עניין פרשתנו.

וזאת תורת זבח השלמים. ירמוז על דוד המלך ‏[26]. ודייקו חז"ל באומרם טוב לי מאלף עולות, כי בחינת קשר דוד המלך עם בורא העולם לא היה רק כעולה, בו הקרבן נבדל מהבעלים והולך כולו לה', אלא היה בבחינת שלמים שבו הבעלים מעורבים בקרבת קרבנם אל ה'. והנה על דוד המלך נאמר "דוד מלך ישראל" "מלך" בהיפוך האותיות הוא "כלם" וירמוז על מהות המלוכה שמחד יש בו ביטול העצמי כלפי הקב"ה והוא בבחינת "כלום" ומאידך כלפי העם "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" והוא צריך לנהוג במלכות כלפי העם. ודוד המלך ביטל עצמו לפני ה' יתברך כנאמר ‏[27]: "שיר המעלות לדוד ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני". וכן ‏[28] "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'". עד שמיכל בת שאול הוכיחה אותו על שמבזה את עצמו כ"כ. על כן זכה למלוכה ושתורת השלמים אשר הוא עניין של קרבן תודה תיקרא על שמו, על שם שהיה מזמר ומודה לה' בכל עת. וע"י חיבור ספר תהילים הביא דוד דרך נוספת להגיע למעלת הקרבת השלמים בעולם, כי החיבור המושלם של אדם עם בוראו הוא בהתבוננותו בה' ורוממותו והחדרת עניין זה בליבו עד שיחוש התפעמות והוקרת כבוד ה' ועולמו שברא לבני אדם. וזהו עניין ‏[29] "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האל' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", כי ההתפעלות והתחושה שייכת ללב וההתבוננות קשורה למוח וע"י האיחוד של המוח עם הלב זוכה האדם לשלימות. למטרה זו שימשו המשכן ולאחריו ה מקדש שעל ידם הגיע האדם להתבוננות והתקשרות לה'. עניין גדול זה בא גם ע"י ספר התהילים שחיבר דוד הכולל בתוכו הן את השתפכות הלב וההוקרה לה' והן את ההתבוננות בדרכי ה' המביאה את האדם למדרגות נאצלות בבחינת שלמים כנ"ל. וא"כ ע"י חיבור התהילים דוד בעצם מסמל את "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ‏[30]. והתהילים הוא חיבור שלעולם לא נחרב וקיים לעד ולכך ‏[31] "דויד מלך ישראל חי וקיים". כי עבודת דוד ותיקונו בעולם נמשך כל הזמן ע"י אמירת תהילים. כן דוד מסמל את קרבן השלמים מחמת אישיותו שעסק בשירות ותשבחות לה' ועסק בתורתו יומם ולילה וכמבואר לעיל. ומלבד זה, הן דוד הכין את עניין המקדש כמבואר לעיל. ועל כן זכה דוד ונעשה שותף לכסא הכבוד.

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל ב"י לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו :

לפי שיטת הרמב"ם פרשה זו אינה פתוחה. לפי שיטת קורן וכן מקראות גדולות אפילו לא פרשה סתומה. אך לפי מנהג התימנים פרשת "המקריב את זבח שלמיו תחל כאן

2903/4 - איסור אכילת דם, כנגד: ״וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה...וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״:

שהפסוקים (ויקרא ז:כו-כז) ״ וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״ הם הפסוקים 2903/4 מתחילת התורה. ושנת 2904 היא אמצע שנות מלכות דוד מלך ישראל נעים זמירות, אשר מלך ארבעים שנה ונפטר בשנת 2924 בגיל שבעים. וציווי איסור דם כנגד דוד מלך ישראל בן חמישים. וכן בתהילים נ׳, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. ומה עניין הדם דוקא להזכירו בדוד מלך ישראל. שכן בשאול כתיב (שמואל א:יד:לב) ״ויעש (וַיַּעַט) הָעָם אֶל-שלל (הַשָּׁלָל), וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ-אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם, עַל-הַדָּם. וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר, הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל-הַדָּם; וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ-אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא-תֶחֶטְאוּ לַיהוָה, לֶאֱכֹל אֶל-הַדָּם; וַיַּגִּשׁוּ כָל-הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ, הַלַּיְלָה--וַיִּשְׁחֲטוּ-שָׁם. וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; אֹתוֹ הֵחֵל, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה. ושנות שאול עד שנת 2884 כנגד הפסוק ״כחטאת כאשם״ (עיין פפ128).

וכבר כתב הנשר הגדול ‏[32] "היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז... הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם... כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר, הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל. ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש, ושיהא המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי ושיהא הקורבן לו: אדם כי יקריב מכם קורבן לד', וההשתחוויה לו, הקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו: זובח לא-להים יחרם וגו, כי לא תשתחווה לאל אחר". ואם בעבודה זרה עוד לא הייתה נפשם מעודנת קל וחומר באכילת חלק ודם.

והנה דבר נפלא הוא זה, האחד עדות כי אכלו דם טרם שנות דוד, אך ייתר מכן לא היה דיי לומר הנה העם חטאים לה' לאכל על הדם וזאת על מנת לעצור את אכילת הדם. על מנת לעצור את הנעשה היה צורך להקים אבן גדולה, דהיינו ויבן שאול מזבח לה' אתו החל לבנות מזבח לה.

יש לזכור כי הסיפור הנ"ל היה בשנות שאול המלך, כנגד פרשת חטאת, ופלא הוא כי יאמר שם הנה העם חטאים לה' לאכל על דם. וכן נאמר חטאת בעניין שאילת העם למלך, חטאנו לשאול לנו מלך. ויכול כי עניין תיקון המלך הוא ללמד העם לבל יאכלו דם ועוד מקצת איסורי מאכלות אסורות שבפרשתנו.

הרי לנו

פר' "זאת תורת השלמים" מרמזת על דוד שעיסוקו בתורה, ושירותיו ותשבחותיו לפני ה' הציבו אותו בדרגה של שלמות לפני הקב"ה החשובה כדרגת השלמים. כן ע"י ספר תהילים בנה כעין משכן המחבר את הלב והמח לקב"ה, וזכה גם ש"דוד מלך ישראל חי וקיים" בכל הדורות הבאים. ספר תהילים כתורת זבח שלמים המביא שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"א. ורמב"ן משיג, סמ"ג עשין קפג. מקורות: זבחים נה.
  2. מוני המצוות: רס"ג
  3. מוני ההמצוות: סה"מ מצוה קמ"ב. סמ"ג לאוין שלו. מקורות: חולין פג. סוף זבחים. פסחים לד, פא. סוף תמורה
  4. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"ג. סמ"ג עשין רז. מקורות: חולין פג, סוף זבחים. פסחים לד, פא. סוף תמורה
  5. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"ד . סמ"ג לאוין שלז. מקורות: זבחים פ"א, ב. ריש כריתות.
  6. מוני המצוות: בה"ג, רס"ג
  7. מוני המצוות: רמב"ן, זהר הרקיע.
  8. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"ה. סמ"ג לאוין שלח. מקורות: פסחים כד.
  9. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"ו. סמ"ג עשין רח. מקורות: שבת כה. פסחים פב
  10. מוני המצוות: בה"ג רס"ג.
  11. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"ז. סמ"ג לאוין קלח. סמ"ק סי' תרד. מקורות: חולין בכ"מ. כריתות פ"א, ג. יו"ד שימן סד.
  12. מוני המצוות: בה"ג רס"ג.
  13. מוני המצוות: סה"מ מצוה קמ"ח. סמ"ג לאוין קלז. סמ"ק סימן ר"ה. מקורות: חולין פ"ח. כריתות פ"א, ה. יו"ד סי' ס"ה.
  14. מוני המצוות: בה"ג רס"ג
  15. תהלים קיט
  16. שמואל ב' ה'
  17. ורמז לדבר "וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התמים" ראה פפ~131
  18. דברי הימים א' כ"ב
  19. ברכות דף ז:
  20. וראה בפרשה 114
  21. במסכת שבת דף ל:
  22. מכות י'
  23. תהלים פד, יא
  24. שבת דף ל, א
  25. ראה רש"ר הירש ויקרא ג' א'
  26. ועיין מה שכתבנו בפ"פ ~ 114 בפר' "ואם זבח שלמים" המרמז על אבצן (בועז) אבי סבו של דוד וכן שַׂלְמָא, ולהלן מדובר במקריב בפועל (ועיין פ"פ~130)
  27. בתהילים (קלא, א)
  28. שמואל ב ו, יד
  29. דברים ד, לט
  30. שמות כה, ח
  31. ראש השנה דף כה א
  32. הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ל"ב