פרשה פתוחה 134 ~ זאת החיה אשר תאכלו

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2996 עד 3042 לבריאה | 765 - 718 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. ב דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. ד אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. ה וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. ו וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. ז וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם. ח מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. ט אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. יא וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. יב כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. יג וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה. יד וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ. טו אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. טז וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. יז וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף. יח וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם. יט וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף. כ כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.    כא אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא [לוֹ] כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. כב אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. כד וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. כה וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. כו לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא. כז וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. כח וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם.    כט וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. ל וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת. לא אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. לב וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. לג וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ. לד מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא. לה וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם. לו אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא. לז וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא. לח וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.    לט וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. מ וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. מא וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. מג אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. מד כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. מה כִּי אֲנִי יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מו זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. מז לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.

ויקרא יא:א - מז

הפסוקים והמצוות

איסור מאכלות אסורות ובדיקת המאכל קודם אכילתו:

לבדוק להיות בקי בסימני בהמה וחיה'. ‏[1] שנאמר:זאת החיה אשר תאכלו. מצוה קנד: שלא לאכול הבמה וחיה טמאה[2] שנאמר:אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה. מצוה קנה: לבדוק בסימני דגים[3] שנאמר: את זה תאכלו מכל אשר במים. מצוה קנו: שלא לאכול דג טמא[4] שנאמר: ושקץ יהיהו לכם מבשרם לא תאכלו. מצוה קנז: שלא לאכול עוף טמא[5] שנאמר:ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. מצוה קנח:לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא[6] שנאמר: אשר לו כרעים. טומאת מגע נבלת בהמה טמאה[7] שנאמר: וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו. מצוה קנט: להיות שמונה שרצים מטמאין[8] שנאמר: וזה לכם הטמא. טומאת כלים[9] שנאמר: וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא.טומאת כלי חרס[10] שנאמר: וכל כלי חרס וכו' יטמא ואותו תשבורו . מצוה קס: להיות האכלין מתטמאין[11] שנאמר: מכל האכל אשר יאכל. טומאת משקין[12] שנאמר: וכל משקה אשר ישתה בכל כל יטמא. טומאת תנור וכיריים[13] שנאמר:תנור וכירים יותץ טמאים הם. הכשר משקין[14] שנאמר:וכי יותן מים על זרע מצוה קסא: להיות כל נוגע בנבלה טמא[15] שנאמר: וכי ימות מן הבהמה. טומאת הנושא נבלת בהמה טהורה[16] שנאמר: והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. מצוה קסב: שלא לאכול שרץ הארץ. ‏[17] שנאמר: וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא. מצוה קסג: שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפירות כשתצא לאויר[18] שנאמר: וכל השרץ השורץ על הארץ. מצוה קסד: שלא לאכול משרץ המים[19] שנאמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ. שלא להטמאות בשרץ[20] שנאמר: אל תטמאו בהם ונטמתם בם מצוה קסה: שלא לאכול רמש הארץ מן השרצים המתהווים מן העיפוש[21] שנאמר: ולא תטמאו את נפשותיכם.


קדושת הנפש והגוף:

שלא להשהות נקביו[22] שנאמר: ולא תשקצו את נפשותיכם. שלא ינוול אדם עצמו ביותר[23] שנאמר:והתקדשתם והייתם קדושים.

המסר המרומז

עניין המאכלות האסורות מרמזות על הגלות והגאולה שאליהו הנביא יבשר לנו, והשמונה שרצים מרמזים על אלישע תלמידו.

מאורעות השנים

3098/9 - תבוסת חיל זרח הכושי לאסא ואיסור אכילת הגמלים שנשבו, כנגד: ״כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא.. אֶת הַגָּמָל ... טָמֵא הוּא לָכֶם:

שהפסוק (ויקרא יא:ג-ד) ״כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם״ הם הפסוקים 3098/9 מתחילת התורה. ובשנת 3098 עלה זרח הכושי על יהודה בצבא רב. ויפן אסא המלך ויתפלל לה׳ ויפן ה׳ לתפלתו ויגף ה׳ את הכושים. וישב יהודה צאן לרב וגמלים. וכל זה היה סביבות גרר. ובמקום שיש חשש הזהיר הכתוב לבל ישחטו את הגמל, כי ״פרסה איננו מפריס״.

ונביא את הדברים (ד״ה ב:יד:א-יד): ״(א) וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהָיו. (ב) וַיָּסַר אֶת מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר וְהַבָּמוֹת וַיְשַׁבֵּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדַּע אֶת הָאֲשֵׁרִים. (ג) וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לִדְרוֹשׁ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְלַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. (ד) וַיָּסַר מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַחַמָּנִים וַתִּשְׁקֹט הַמַּמְלָכָה לְפָנָיו. (ה) וַיִּבֶן עָרֵי מְצוּרָה בִּיהוּדָה כִּי שָׁקְטָה הָאָרֶץ וְאֵין עִמּוֹ מִלְחָמָה בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה כִּי הֵנִיחַ יְהוָה לוֹ. (ו) וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב וַיִּבְנוּ וַיַּצְלִיחוּ. (ז) וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל. (ח) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה. (ט) וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה. (י) וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְהוָה אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ. (יא) וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים. (יב) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְהוָה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד. (יג) וַיַּכּוּ אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר כִּי הָיָה פַחַד יְהוָה עֲלֵיהֶם וַיָּבֹזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם. (יד) וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם.״

אלה בן בעשא מלך ישראל וזמרי - ג'ט עד ג'י‏[24]

"בשנת עשרים ושש שנה לאסא מלך יהודה מלך אלה בן בעשא על ישראל בתרצה שנתים, ויקשר עליו עבדו זמרי שר מחצית הרכב והוא בתרצה שתה שכור בית ארצא אשר על הבית בתרצה, ויבא זמרי ויכהו וימיתהו בשנת עשרים ושבע לאסא מלך יהודה וימלך תחתיו" ‏[25]. לאחר מכן הרג לכל בית בעשא, וזה בעבור שבעשא ובנו אלה, הכעיסו את ה' בהבליהם ‏[26]. כששמעו ישראל על מעשיו של זמרי המליכו את עמרי, "ויעלה עמרי וכל ישראל עמו מגבתון ויצרו על תרצה, ויהי כראות זמרי כי נלכדה העיר ויבא אל ארמון בית המלך וישרף עליו את בית מלך באש וימת" ‏[27].

עמרי מלך ישראל
אזכור של עמרי המלך כפי שמופיע במצבת מישע

עמרי מלך ישראל ג'כ"א – ג'מ"א

מייד עם המלכת עמרי נחלקו ישראל ושבו להתאחד תחת עמרי, כנאמר "אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי, ויחזק העם אשר אחרי עמרי את העם אשר אחרי תבני בן גינת וימת תבני וימלך עמרי" ‏[28]. על עומרי נאמר "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו" ‏[29]. רבותינו שאלו ‏[30] מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל". עמרי היה בין המפורסמים של ישראל, ויבן את שומרון שמילאה תפקיד חשוב במלכות ישראל. עוד לשבחו של עמרי כי קנה את "ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף..." למרות האמור לעייל עמרי וכן אחאב הלכו בדרך רשע באשר עבדו את הבעל ברוב עוז. עוד, עמרי הרחיק לכת ויתחבר לצידונים בברית נשואים. בימיו שרר מאין שלום בין מלכות ישראל ליהודה דבר שאפשר למלוכתו להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי על מואב (אשר הסירה את ישראל מעליה החל ממסע שישק מלך מצרים ויותר לאחר פילוג המלוכה). מהלכים אלו, הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכתו. באותה תקופה, התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף גם אשור החלה להתפשט מערבה, ובימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הראשונה בין צבא אשור לבין צבא ישראל (קרב קרקר) וזו ראשיתו של תהליך שהביא בסופו של דבר לכיבושה של ממלכת ישראל ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכה הכפופה לאשור. כי כך יסובב בורא כל על עמו, באשר נסור מדרכו ונלך אחרי אלהי נכר יסיר ברכתו מעלינו ולא תיצלך דרכנו.


אחאב מלך ישראל

אחאב בן עמרי מלך ישראל ג'כ"א – ג'מ"א

אחאב בן עמרי דגל במדיניות של שלום ופיוס ושיתוף פעולה עם המדינות השכנות. כך למשל חמל על אוייבו בן הדד השני וזכה לעדיפות בקשרים מסחריים איתו. הוא המשיך ביחסי שלום עם מלכות יהודה וקשריו עם יהושפט מלך יהודה היו טובים, ונאמר בהם "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלבשים בגדים ויושבים בגרן פתח שער שמרון וכל הנביאים מתנבאים לפניהם ‏[31]". ונאמר גם מפורש אצל יהושפט "וישלם יהושפט עם מלך ישראל ‏[32]". בימיו התהדקה הברית עם הצידונים בעקבות נשואיו עם איזבל, בתו של אתבעל מלך צידון (מלכים א' פט"ז), ומצד שני חיזק אחאב את הברית עם ממלכת יהודה על ידי נישואי עתליה בתו, ליהורם, בנו של יהושפט מלך יהודה (מלכים ב ח,כו). ברית זו חיזקה את מעמדה הכלכלי - מסחרי של הממלכה הצפונית וסיפקה לאחאב אמצעים כספיים למפעלי בנייה ולהגברת כוח צבאו. מאידך, אחאב היה בעימות תמידי עם ארם דמשק, בה מלך אז בן-הדד (השני) הדד - עזר. בנ"ך מסופר על שלוש מלחמות שנלחם אחאב‏[33]


אחזיהו מלך ישראל

אחזיהו בן אחאב מלך ישראל ג'מ"א – ג'מ"ג ‏[34]

אחזיה בן אחאב מלך על ישראל בשמרון... ויעש הרע בעיני ה', וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. ויעבד את הבעל וישתחוה לו, ויכעס את ה' אלהי ישראל ככל אשר עשה אביו. ויפשע מואב בישראל אחרי מות אחאב. ויפל אחזיה בעד השבכה בעליתו אשר בשמרון ויחל... לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וימת כדבר ה' אשר דבר אליהו וימלך יהורם תחתיו ‏[35].





פסלו של יהושפט בחזית מנזר אל אסקוריאל בספרד (משמאל)

יהושפט בן אסא מלך יהודה ג'כ"ד – ג'מ"ז

"ויהושפט בן אסא מלך על יהודה בשנת ארבע לאחאב מלך ישראל. והושפט בן שלשים וחמש שנה במלכו ועשרים וחמש שנה מלך בירושלים ושם אמו עזובה בת שלחי. וילך בכל דרך אסא אביו לא סר ממנו לעשות הישר בעיני ה'. אך הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות. וישלם יהושפט עם מלך ישראל. ויתר דברי יהושפט וגבורתו אשר עשה ואשר נלחם, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה. ויתר הקדש אשר נשאר בימי אסא אביו בער מן הארץ. ומלך אין באדום נצב מלך. יהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר. אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט ילכו עבדי עם עבדיך באניות ולא אבה יהושפט. וישכת יהושפט עם אבתיו ויקבר עם אבתיו בעיר דוד אביו, וימלך יהורם בנו תחתיו" ‏[36].




סוף שנות אליהו הנביא תחילת שנות אלישע[37]

"וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם." (מלכים ב', פרק ב', פס' י"א)

אליהו קיבל מאחיה השילוני אשר קיבל משמואל הנביא. ועל שנים אילו ירמוז על המלכות, החל במלכות דוד ומלכות שלמה המלך אשר הם עיקר שלשלת המאורעות ומרכזם. ובהעדר מלך אשר ילך בדרכי ה' הנביא הוא אשר יקבל את דברי ה' ואשר ישא את עול האומה. אליהו הנביא גלגול נשמת נדב ואביהו ‏[38] בא לתקן את חטאם ולהורות את ישראל בדרך אשר ילכו בה. ובשנים אילו מתחדש השלום והאחווה בין מלכות ישראל ויהודה, כפי שהובא לעיל על אחאב ויהושפט.

פרשה זו מקבילה לסוף תקופת שנות אליהו הנביא ולשנות אלישע הנביא תלמידו. אליהו נסתלק לשמים בשנת ב'תתק"צ, י"א ג'ט"ו, ודעת סדר הדורות שבשנת ג'מ"ז עלה השמימה ‏[39].

כליל תפארת

דברו אל ב"י... זאת החיה אשר תאכלו...להבדיל בין הטמא ובין הטהר [3016]:

נקט "לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים..." ‏[40]. כי חיותינו היא בעבור המצוות והחוקים אשר מבדלים אותנו מהאומות. ועיין פפ~149 "והבדלתי אתכם.. אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו". כי עיקר האזהרה כאן ושם (בקדושים) יזכיר הענין בעת החורבן.

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, פרשת "מאכלות אסורות" מרמזת על שנות אליהו הנביא. אליהו הנביא (ושנות הרעב בג'ל"ד) הוא סמל הגאולה העתידית של עם ישראל, והוא עתיד לבשר את בשורת הגאולה כדכתיב ‏[41] "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם",

וכל זה מרומז בעניין מאכלות אסורות, כי עניין מאכלות אסורות מרמזות על הגלות שהוא מקור הטומאה שאנו שרויין בה. הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית כמובא ‏[42] "ד"א את הגמל זה בבל שנאמר "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך וגו'" את הארנבת זו מדי שעשתה את ישראל פאה והפקר [שנא'] "להשמיד להרוג ולאבד את כל וגו'" וכן היתה אשתו של תלמי המלך שמה ארנבת, את השפן זו יון שהשפילה את התורה" ‏[43] וכאן רימז שאליהו יוציא את עם ישראל מכל הגלויות והטומאות הללו שאנו שרויין בהם.

ויפה עניין פרשת מאכלות אסורות אצל אליהו הנביא, כי ע"י אליהו חזינו שלכל חיה אפילו לטמאה יש סיבה ומטרה בזה העולם. וכשברח אליהו למדבר מפני אחאב לאחר שהזהירו על הרעב שיבוא על הארץ, אמר לו ה' "והיה מהנחל תשתה, ואת הערבים צויתי לכלכלך שם" ושם בהמשך "והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה" ‏[44] ומובא כי נח בא לה' בשאלה עורב זה למה הוא? והשיבו כי עתיד צדיק אחד להיזדקק לעזרתו. והיינו שבעצם בריאת העורב (שהוא מהמאכלות האסורות) ומטרתו בעולם הוא כדי לשמש את אליהו ‏[45].

לכל פרט ופרט בבריאה יש שורש רוחני מן המים אשר מעל הרקיע ומן אשר מתחת לרקיע, כלומר לכל פרט בבריאה יש את הצד החיובי והרוחני שלו ומצד שני יש לו גם פן שלילי וגשמי. האדם מצד אחד הוא מן האדמה שזה הארציות שבו ומצד שני "וייפח באפיו נשמת חיים" שזה ההיבט הרוחני שבו. וכן המאכלות האסורות יש להם היבט רוחני וגשמי וכאן בשליחות העורב לאליהו בא לידי ביטוי הצד החיובי של העורב למרות היותו מהמאכלות האסורות. ואף במאכלות המותרות יש היבט חיובי והיבט שלילי, כמו העגל למצרים שלמרות היותו מין טהור נהיה לע"ז, ולכך הקריבו הקרבן פסח מהעגלים להורות כי אנו בני ישראל לא נלך בדרכם. וכן הפרה אשר קדושה להודים, ואנו בשניהם נעבוד את ה' יתברך בהקרבתם לפני ד' ואכילתם ע"י שחיטה כשרה. כי גם למינים הכשרים יש בעצם שתי בחינות. כמו הפרה שמצד אחד היא שסועת פרסות ומעלת גרה וכשרה, ומטבעה איננה מזיקה, אך מצד שני הפרה מייצגת את הגשמיות בזה העולם, את הבשר, העושר והשפע שהם התאוות כמובא בבן סורר שזולל וסובא בשר ונהרג משום שע"י תאוותיו אלו יגיע ללסטם את הבריות. וכן מצינו שלאחר שחטאו בנ"י בעגל ירדו לדרגה של "תאווה" ונתאוו לאכול בשר ונענשו ע"כ .

ומשמע כמו שלעורב זה יש סיבה כך לכל אחת ואחת מבריות הבורא ואפילו מאכלות אסורות. כן הגלויות של עם ישראל אשר הומשלו למאכלות אסורות אף להם סיבה. וזה עניין האמונה להיות מובדלים מן המאכלות האסורות מהם ומן המלכויות אשר הם מיצגים, ואם לאו הרי שלהם נהיה רחמנא לצלן, וכל זה עד בוא אליהו הנביא במהרה בימינו לבשר על הגאולה אמן.

פס~1 וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ [3024]:

פרשת שמונה שרצים[46]. מובא שאלישע כעס על גיחזי שנטל מנעמן שמונה דברים כדכתיב העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות על שחשב כי מגיע לו דברים אלו בשכר שעסק בעניין שמונה שרצים יחד עם אלישע[47], ולכאורה יש לתמוה מה הקשר בין כסף, בגדים, זיתים, כרמים, צאן, בקר, עבדים, ושפחות, לבין לימוד השמנה שרצים? ויכול שמהות השמנה שרצים מהווה סתירה מוחלטת למעשה גיחזי, זאת כי איסור אכילת השמונה שרצים משרישה ומלמדת אותנו להימנע מהתאוות ומהמותרות וזאת כנגד מה שעשה גיחזי אשר קנה בגדים, זיתים, כרמים וכו' בכסף שנטל מנעמן על חשבון דרגתו הרוחנית.

וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ דרשו ‏[48] "אלישע מאי היא דכתיב ויאמר נעמן הואל קח ככרים וכתיב ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות. (בהאי קרא כתיב שמנה דברים רש"י במקום, הגיע עת ליטול שכר שמונה שרצים. שעסקתי ולהכי כתיב בהאי קרא שמנה דברים, כנגד אותו פרק, כלומר בכסף ובגדים שקבלת ממנו מנעמן סבור אתה לקנות דברים הללו להיותם לך שכר שמונה שרצים ‏[49], וכן ליטול שכר שמונה שרצים כנגדן, זכר שמונה חפצים שרצה לקנותן בכסף שקבל מנעמן. יעב"ץ). ומי שקיל כולי האי כסף ובגדים הוא דשקיל, אמר ר' יצחק באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים אמר לו רשע הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם לכאורה יש לתמוה ומה הקשר בין כסף, בגדים, זיתים, כרמים, צאן, בקר, עבדים, שפחות לבין שמנה שרצים. ואלו שרצים משולים כנגד איסורי העולם. ובזה העולם עלינו לעמול בתיקון עצמנו ולהפריש עצמנו מן המותרות. ולא כאשר עשה גחזי אשר קנה בגדים, זיתים, כרמים...

פס~2 וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנגע בנבלתה יטמא עד הערב [3034]:

ומשמע כי רק בשר אשר ראוי לאכילה אסרה התורה. ובזה רמז לאחאב מלך ישראל שמלך בתקופה המקבילה לפרשה זו וחטאו הוא ואשתו והענישם ה' כנאמר "הנני מביא אליך רעה ובערתי אחריך והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה, אל הכעס אשר הכעסת ותחטא את ישראל "וגם לאיזבל דבר ה' לאמר, הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים, והמת בשדה יאכלו עוף השמים ‏[50][51]. ומכאן למדו חז"ל ‏[52] בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסלה לאכילת הכלב טהור. ודין זה ממעשה שהיה באילו השנים כי מעשה אחאב ואיזבל בשנים ג'כ"א עד ג'מ"א ‏[56].

להבדיל בין הטמא ובין הטהר ועיין פפ~149.

הרי לנו

המאכלות האסורות מרמזות על שעבוד הגלויות והגאולה העתידה לבוא, ושכל דבר בבריאה יש לו מטרה גם אם הוא דבר טמא, ולכל עניין בבריאה יש את הצד החיובי שלו ואת הצד שכנגדו ,והשמונה שרצים מרמזים על המסר של אלישע לגיחזי של שמירה מתאוות ומותרות.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה קנ"ג, ורמב"ן משיג, סמ"ג עשין נט, סמ"ק סי' ר, רי, רכג. מקורות: חולין נט, קב. ע"ז דף ה. בכורות ו. כתובות ס. בשורש ו. יו"ד סי' פ, פא, קטו.
  2. מוני המצוות: ראה מצוה קנג.
  3. מוני המצוות: סה"מ מ"ע קנב, מל"ת קעג, ורמב"ן משיג, סמ"ג עשין סב, לאוין קכט סמ"ק סימן ריא. מקורות: חולין סה. יו"ד סימן פג
  4. מוני המצוות: ראה מצוה קנה
  5. מוני המצוות: סה"מ ל"ת קעד. סמ"ג לאוין קכח. סמ"ק סי' רז. מקורות: חולין פג. יו"ד סימן פב.
  6. מוני המצוות: סה"מ מ"ע קנא, ורמב"ן שמיג סמ"ג עשין סא סמ"ק סי' ח. מקורות: חולין ס"ה יו"ד סי' פה.
  7. מוני המצוות: רס"ג
  8. מוני המצוות: סה"מ מ"ע צז, ורמב"ן משיג סמ"ג עשין רמה. מקורות: חולין קב.
  9. מוני המצוות: רס"ג
  10. מוני המצוות: רס"ג
  11. מוני המצוות: סה"מ מ"ע צח ורמב"ן משיג, סמ"ג עשין רמו. מקורות: חולין קכא. עוקצין פ"ג.
  12. מוני המצוות: רס"ג
  13. מוני המצוות: רס"ג.
  14. מוני המצוות: רס"ג
  15. מוני המצוות: סה"מ מ"ע צו, ורמב"ן משיג סמ"ג עשין רמד. מקורות: כלים פ"א. חולין ע, קיז.
  16. מוני המצוות: רס"ג
  17. מוני המצוות: סה"מ ל"מ קעו. סמ"ג לאוין קלא. סמ"ק סי' רי. מקורות: חולין סז. מעילה טז. יו"ד סי' פד.
  18. מוני המצוות: סה"מ ל"ת קעח ורמב"ן משיג. מקורות: חולין סז. בשורש ט. יו"ד סי' פד.
  19. מוני המצוות: סה"מ ל"ת קעט והרמב"ן משיג, סמ"ק סי' ריס. מקורות: חולין סז. יו"ד סי' פג, פד
  20. מוני המצוות: גירסא בבה"ג רס"ג.
  21. מוני המצוות: סה"מ ל"ת קעז, ורמב"ן משיג. מקורות: חולין סז. יו"ד סי פד.
  22. מוני המצוות: סמ"ק יראים.
  23. מוני המצוות: בה"ג, יראים.
  24. "ואמר הכתוב שמלך בתרצה ב' שנים, היינו מקוטעות". סה"ד ג'ט.
  25. מלכים ט"ז
  26. שם
  27. שם
  28. שם
  29. שם
  30. סנהדרין ק"ד ב'
  31. דה"ב י"ח.
  32. מלכים א' כ"ב.
  33. ההתנגשות הראשונה בין ישראל לאשור – קרב קרקר החל להסתמן עוד בימי אשור נצירפל השני אביו של שלמנאסר השלישי, שהצליח לחדור עד לחוף הים התיכון באזור צפון הלבנון. אלא שפשיטה עמוקה זו באה בהפתעה על מדינות סוריה והם לא הציבו חזית נגד אשור. עתה המצב היה שונה – איומה של אשור על מדינות סוריה הפך לאיום שיש להיערך לקראתו. איומה של אשור על סוריה וארץ ישראל, הניע את מלכי ארם, חמת וישראל להתאחד תחת ברית אחת, ואליהם צירפו שליטים זעירים אחרים. הברית, שנקראה בכתובות האשוריות 'ברית 12 מלכי חוף הים', ושידיעות עליה קיימות רק ממקורות אשוריים (המקרא, שאין מטרתו סיפור ההיסטוריה, מתעלם מעצירת החזית האשורית על ידי אחאב). לאחר קרב קרקר, משהוסר האיום האשורי, חזר שוב העימות בין ישראל וארם (בן הדד השני).
  34. מלכים א' כ"ב, נ"ב. שם נאמר שמלך שנתיים.
  35. מלכים א', כ"ב, נ"ב וכן מלכים ב', פרק א'.
  36. מלכים א', כ"ב, מ"א
  37. "יש אומרים שנסתלק ג'ט"ו". סה"ד ג'י"ד.
  38. ע"פ סה"ד.
  39. כך נוקט בד"ה של שנת ג"א מ"ג, ואת השיטות האחרות מביא בשת ב'תתק"ץ ומקשה עליהם.
  40. רש"י במקום
  41. במלאכי (פר' ג'-כ"ג)
  42. במדרש תנחומא בפר' שמיני (פ"ח)
  43. מדרש רבה סדר שמיני פי"ג
  44. מלכים א', פרק י"ז
  45. והסיבה שדוקא עוף טמא האכיל את אליהו הוא בכדי שלא יגיעו בטעות בני אדם לצוד את העופות הטהורים ויגלו את אליהו.
  46. במסכת סוטה מ"ז עמוד א'
  47. כ"כ רש"י בסנהדרין ק"ז: עי"ש
  48. וסוטה פ' עגלה ערופה (מז' א)
  49. סנהדרין קז, ב) מוסף רש"י
  50. בפרק חלק ק"ג מבואר בנוגע לאחאב ששלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא ואחאב ביניהם ונראה לעניות דעתי כי הכוונה רק עד המיתה (כי עוה"ב אינו הגן עדן שלאחר המיתה אלא מצב שלעתיד לבא כמבוא' בתוס') אבל ע"י מיתתן נעשית כפרתן. כי משמע שנבלה שאינה ראויה למאכל כלב הרי היא טהורה, וא"כ י"ל כי נפש האדם בדם היא וכאשר יבאיש בשרו לאחר י"ב חודשים ואינו ראוי למאכל כלב הרי כבר לא שייך בו דבר איסור, והנפש תשוב אל האלקים אשר משם היא ותקבל כפרה. וזה עניין אחאב ואיזבל כי מצד מהותם רשעים היו ונבלות וטרפות, אך באשר אינם עוד ראויים למאכל כלב שבו אל מקומם ונתכפרו.
  51. מלכים א' כ"א
  52. חולין ע"א
  53. כג, ב
  54. בפ"ב דזבחים (דף לא.)
  55. בהלכות אבות הטומאה (א, יג)
  56. ועיין בבכורות ‏[53] ד"ה אחת, ובתוס' (שם) הוסיף דאין לפרש טעמא דרבי יוחנן ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו דההיא אכילה לכלב קיימא אלא יש לפרש מדכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בכלק יזרעאל אלמא אכילת כלבים שמה אכילה ומינה מוכח ‏[54] דחשב ע"מ שיאכלוהו הכלבים למחר הוי פיגול. וכן בכסף משנה ‏[55] דממה שאמר הכתוב "יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל" אלמא אכילת כלבים שמה אכילה וכו', וזה עניין נבלה וטרפה, מלשון נבל, ולא ראוי לאכילה.