פרשה פתוחה 141 ~ נגע צרעת הבית

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,142 – 3,166 לבריאה | 619 - 594 לפני מניינם 


לג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. לד כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. לה וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. לו וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת. לז וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר. לח וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. לט וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. מ וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. מא וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. מב וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת. מג וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. מד וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא. מה וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. מו וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. מז וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו. מח וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. מט וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. נ וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. נא וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. נב וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת. נג וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר. נד זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. נה וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. נו וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת. נז לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.

ויקרא יד:לג - נז

הפסוקים והמצוות

צרעת שחין ומכוה:

צרעת שחין ומכוה[1] שנאמר: זאת התורה לכל נגע הצרעת.


נגע הבית וטהרתו:

להיות בית מנוגע מטמא[2] שנאמר:ובא אשר לו הבית.

טהרת נגעי בתים[3] שנאמר: ולקח לחטא את הבית.

המסר המרומז

נגעים באים על בית האדם למנוע ממנו מלחטוא בעבודה זרה ולזכור כי השם הוא אדון הכל.


מאורעות השנים

3142 - שנות המלכות המנוגעת של עוזיהו (הוא עזריה) מלך יהודה, כנגד: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם":

שֶׁהַפָּרָשָׁה שֶׁל נִגְעֵי בָתִּים (ויקרא יד, לג) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" מַתְחִילָה מֵהַפָּסוּק הַ3142 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3142 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נִצְטָרַע עוּזִיָּה הַמֶּלֶךְ וּמָלַךְ כ"ו שָׁנִים מַלְכוּת מְנֻגַּעַת כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט מ"ב רלד) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע לִירָבְעָם מָלַךְ עוּזִיָּהוּ אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן וַהֲלֹא שְׁנֵיהֶם מָלְכוּ כְּאַחַת. אֶלָּא שֶׁמָּלַךְ מַלְכוּת מְנֻגַּעַת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ". וְלָכֵן זֶה מִתְקַשֵּׁר לְנִגְעֵי בָתִּים, כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת אִשָּׁה נִקְרֵאת בַּיִת, וְאִם הַמַּלְכוּת מְנֻגַּעַת יֵשׁ בָּהּ בְּחִינָה שֶׁל בַּיִת מְנֻגָּע. וְכֵן מוּבָא בַּ'מְּאִירִי' (מו"ק ז:) וְעוּזִיָּהוּ מָלַךְ חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה נִמְצֵאת עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁהֵם חֲצִי זְמַן מַלְכוּתוֹ בְּמַלְכוּת מְנֻגַּעַת. וְרוֹאִים שֶׁעוּזִיָּהוּ מָלַךְ ב"ן שָׁנִים, בְּסוֹד הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת שֵׁם הוי"ה בְּמִלּוּי ב"ן, וַחֲצִי מֵהַשָּׁנִים שֶׁהֵם כ"ו הָיְתָה הַמַּלְכוּת מְנֻגַּעַת, וְיוֹצֵא דְבַר פֶּלֶא; שֶׁכָּל כ"ה הַפְּסוּקִים שֶׁל פָּרָשַׁת נִגְעֵי בָתִּים מַקְבִּילִים לְכ"ו הַשָּׁנִים שֶׁל הַמַּלְכוּת הַמְנֻגַּעַת. וְכֵן חֲלֻקַּת הַמַּלְכוּת לַחֲצִי מְנֻגַּעַת וַחֲצִי טְהוֹרָה מְסַמֶּלֶת אֶת סְפִירַת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת אִשָּׁה שֶׁחֲצִי חֹדֶשׁ נִדָּה וַחֲצִי מֻתֶּרֶת, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'סוֹד הַחֵצִי'.

ירבעם בן יואש, שלם בן יבש, מנחם בן גדי ופקחיה בן מנחם, מלכו על ישראל ג'קי"ד עד ג'קס"ו

ישנה עדות על 'בית החופשית', שהיה מושבת מצורעים בה שהה עוזיהו מלך יהודה לאחר שנצטרע. צרעת זו היא כמובן הצרעת המקראית ולא ל'מחלת הנסן', ככתוב: "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית הַחָפְשִׁית; וְיוֹתָם בֶּן-הַמֶּלֶךְ עַל-הַבַּיִת, שֹׁפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ" (מלכים ב' טו, ה'). המסורת העממית מציינת את המקום במערה הנקראת כיום קבר בני חזיר השוכן בנחל קדרון.


המלכים שמלכו על ממלכת ישראל: זכריהו בן ירבעם מלך על ישראל רק ששה חדשים ועליו נאמר, "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו" ‏[4]. בסיום מלכותו תמה מלכות בית יהוא ובכך התקיימה הבטחת הקב"ה ליהוא כי "בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:" ‏[5] ובני יהוא אשר מלכו ע"פ הבטחת ה' הם: א) יהואחז בן יהוא, ב) יואש בן יהואחז, ג) ירבעם בן יואש, ד) זכריה בן ירבעם. וכפי שהבטיח ה' ליהוא בזכות קנאותו לה'.

שלום בן יבש מלך ישראל קשר קשר על זכריהו בן ירבעם מלך ישראל, הוא הרגו בפומבי ומלך לחודש אחד בלבד.

מנחם בן גדי המליך עצמו על ישראל בשנת שלשים ותשע לעוזיהו מלך יהודה (ג'קנ"ג), על ידי שהמית את שלום בן יבש. הוא מלך עשר שנים, ועליו נאמר [כפי שנאמר על המלכים הקודמים ירבעם וזכריהו] "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו" ‏[6].

פקחיה בן מנחם בשנת חמשים שנה לעזריה מלך יהודה (ג'קס"ד), מלך פקחיה מן מנחם על ישראל בשומרון שנתים. גם עליו נאמר, "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" ‏[7]. פקח בן רמליהו שלישו קשר עליו קשר וימיתהו.

פול אסיר ותגלת פלאסר (השלישי) 3060 עד 3189:

תגלת פלאסר השלישי - תמונתו מתוך אסטלה השמורה ב מוזיאון הבריטי בלונדון, אנגליה

והוא מלך ארבעים לממלכת אשור, הוא מלך על אשור ומלכות ישראל היתה משועבדת לאשור כפי שאנו מוצאים בספר מלכים (ב טו, יט) שמנחם בן גדי העלה מס למלך פול. ובהמשך בתקופה מאוחרת יותר אנו מוצאים כי תגלת פלאסר עלה על שומרון והגלה מבני ישראל לשומרון ‏[8][9] . העם האשורי הוא מבני שם. ‏[10]

פול אסיר והוא סנחריב הוא אשר חידש את ממלכת אשור בשנים אילו. תגלת פלאסר השלישי עלה על ארם וכבשה והכן ארם דמשק חולקה לחמש פחות, הוא היכה את מלך ארם וספח את ארצו לממלכתו. ובאשר נפלה ארם ביד אשור כך הייתה גורלה של ישראל ‏[11].

נביאים נוספים שהיו בתקופה הזו: ישעיהו בן אמוץ קיבל מעמוס בשנת ג'ק"מ. ישעיהו בן אמוץ היה נביא שפעל בממלכת יהודה בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז, וחזקיהו. אפשר שהמשיך ישעיהו להתנבא גם בימי מנשה המלך, אך זה לא נכתב בפירוש ‏[12]. ישעיהו בן אמוץ נחשב לאחד הנביאים החשובים והמרכזיים של התנ"ך. וספרו, ספר ישעיהו, הוא הספר הראשון בנביאים אחרונים. חז"ל אמרו (מגילה טו, א) שגם אביו, אמוץ, היה נביא. נבואותיו עוסקות בעיקר מלחמה בעוול החברתי, בעבודה זרה ובתפיסה שהקרבת קרבנות בלבד יכולה לכפר על חטאים. נבואותיו וכוללות התייחסות לעם ישראל ולאומות העולם.

הנביא מיכה [שנקרא בספר מיכה "מיכה המורשתי"] הוא קיבל מישעיה בשנת ג'ק"ס והיה דור תשיעי בקבלה לנביאים ודור כ"ג מסיני. תקופת נבואתו היא תקופת ההתפשטות והכיבושים האכזריים של האימפריה האשורית, וירידתה וחורבנה של ממלכת ישראל. ואמנם, מיכה מנבא את חורבנה של שומרון, ומאיים על ירושלים בחורבן דומה. בספר ירמיהו ‏[13] נאמר כי נבואה זו הביאה את המלך חזקיהו לחזרה בתשובה ולביטול האיום ‏[14]. מיכה מוכיח בנבואותיו את מנהיגי העם ואת השכבות השליטות על גזל עניים, עושק ועיוות דין. הוא מרחיב ומפתח את ההשקפה על פעולת ה' בהיסתוריה – המשתקפת בעונשה של יהודה ואחר כך בגאולתה. מיכה מנבא שיהודה תשמש מרכז דתי ולאומי חדש לשרידי ממלכת ישראל.

כליל תפארת

מושבת המצורעים ליד שער ציון, 1860

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן ... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם וכו'. נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל שהיא ארץ אחוזתנו. ומבאר האבן עזרא שדין צרעת הבית נוהג רק בארץ ישראל מחמת גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכו והכבוד [היינו השכינה] בתוך המקדש. ויש להבין, מדוע יש לתלות את דיני צרעת הבית בהמצאות המקדש והשכינה בארץ, וכי לצרעת האדם יש שייכות למקדש? ונראה לבאר כדלהלן. הנה כתב בילקוט שמעוני בפרשתנו, שהבית בפרשה מכוון על בית המקדש והנגע מכוון לעבודה זרה שבגללה נחרב הבית. והקשה הכלי יקר האיך הוציא הילקוט שמעוני את "... כל הפרשה מפשוטה ולפרשה על חורבן בהמ"ק?" ומבאר שם, "אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם עבודה זרה, ועל כן הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה (ולאו דוקא מנשה אלא כל מלך שעמיד צלמים ועבד ע"ז וכן בשנות פרשתנו, זכריה בן ירבעם, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקחיה בן מנחה, ויעל עליהם את פול אסיר מלך אשור) הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה". וחורבן בית ראשון על עוון עבודה זרה מפורש בדברי הנביא ירמיהו ‏[15] שהוכיח את עם ישראל בדברי תוכחה חריפים ואמר בשם השם: "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה..." כלומר, שירמיהו מוכיח את עם ישראל שחושבים שעל ידי שמקריבים קרבנות מרצים את השם ויכולים לעשות את כל החטאים ולמרוד בהשם, ועל זה אמר להם אין זה מערת פריצים שעושים ככל העולה על רוחם אלא יש דין ויש דיין, וזו הסיבה שהשם החריב את בית המקדש שלא יסמכו על קיום בית המקדש ויעשו עבירות וימרדו בהשם. ולפי זה אנו לומדים דבר גדול; אין החרבת בית המקדש עונש בלבד אלא באה למנוע מעם ישראל לחטוא כיוון שהמצאות הבית גרמה להם לסמוך על הקרבת הקרבנות ולחטוא יותר. ונמצא אם כן שפרשתנו מלמדת שאין העיקר מה שהאדם עושה במעשיו החיצוניים, אלא האדם נדרש ונענש על הפנימיות, מה שעושה בתוך ביתו פנימה. ולפי הדברים האמורים, יש לבאר ביתר בהירות את הקשר שבין הנגעים לבין עוון עבודה זרה ולהסביר את דברי האבן עזרא מדוע נגעי הבית נוהגים דווקא בארץ ישראל. עם ישראל הוא הבעלים בארץ ישראל, וכאשר בן ישראל מחזיק נחלה בארץ ישראל אין זה כהחזקת נחלה בחו"ל כיוון שבחו"ל ההחזקה היא אך דבר ארעי, שהרי רק בארץ ישראל אנו תושבי קבע, ולכן הבעלים יכול לחשוב שהוא השולט על ביתו ולשכוח שהשם הוא אדון כל הארץ ובזה להגיע לחטא של כפירה בהשם שהוא עניין עבודה זרה ולכן השם מביא נגע על הבית להזכיר לאדם כי לא הוא שליט הארץ כי אם האדון השם. ולכן רק בארץ ישראל שבו אנו קבועים בגלל שבו נמצא המקדש ובו שוכן השם נוהג עניין נגע הבית ודו"ק.

מזה לומדים אנו דבר גדול כי אין השם חפץ בעולות וזבחים אלא רחמנא ליבא בעי שיהא כוונת הלב בשעה שאנו עושים מצוות, ושכל מעשינו וכל פעולותינו יהיו לשם השם ולפי רצון השם. וכן מתרה ישעיהו בעם "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים ... קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי ... רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ" ‏[16]. וכן מיכה "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" ‏[17].

הרי לנו

על האדם לזכור כי לא בכוחו ועוצם ידיו עשה החיל אלא הכל בא רק ע"י הקב"ה, ושלא ידמה שעשיית מצווה אחת או הקרבת קרבן מספיקה. אלא כל כולו צריך להשתעבד לרצון השם, ואם ח"ו אינו הולך בדרך השם ולא גם במחשבה, אין קיום לביתו רח"ל.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: רס"ג
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה קע"ז, ורמב"ן משיג , סמ"ג עשין רלט. מקורות: נגעים פי"ב.
  3. מוני המצוות: רס"ג
  4. מלכים ב: ט"ו, יח
  5. שם טו, יב
  6. מלכים ב: ט"ו, יח
  7. מלכים ב טו, כד
  8. מלכים ב טו, כט
  9. חז"ל דרשו ששמונה שמות היו לו לסנחריב וכתיב "סנחריב דכרתיב ביה תגלת פלאסר, פלנאסר, שלמנאסר, פול, סרגון, (סרגין), אסנפר רבא ויקירא, והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה א"ר יוחנן מפני מה זכה אותו רשע לקרותו אסנפר רבא ויקירא מפני שלא סיפר בגנותה של א"י .." (סנהדרין צ"ד, ע"א). תגלת פלאסר שבכתוב מכונה השלישי , Tukulti-apil-Esarra, עוד נמצא שמו מכונה פעם Ra-hi-a-ni\nu ופעם Ra-qi-a-nu . ולפי שיטת החוקרים הוא מלך 747 – 727 לפני סה"נ.
  10. "ואלה תולדת בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול.. ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ובני כוש סבא וחוילה ובסתה ורעמה וסבתכא.. וכוש ילד את נמרד, הוא החל להיות גבר בארץ. והוא היה גבר ציד לפני ה', על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה'. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה, בארץ שנער. מן הארץ ההוא יצא אשור, ויבן את נינוה ואת רחבת עיר ואת כלח. (בראשית י') ויוצא מן המקרא כי בבל ראשית ממלכת נמרוד ולאחר מכן הלך אל אשור ובנה את נינוה. ואשור מבני שם ככתיב שם "ולשם ילד גם הוא, אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. בני שם עילם ואשור, וארפכשד ולוד וארם." (בראשית י')
  11. לפי ההסטוריונים עלה תגלת פלאסר ג' על רצין מלך ארם בסביבות 735- למנינם שנת מות עוזיהו ובאותה שנה נרצח פקחיה בן מנחם בידי פקח בן רמליהו. נראה שפקח התחיל מיד בכינון ברית חדשה נגד אשור יחד עם רצין מלך ארם. כתגובה לסירוב של אחז להצטרף לברית זו עלו שני המלכים על ירושלים וניסו להמלך עליה את בן טבאל בן טבאל הוא כנראה אחד מאבות בית טוביה שמילא תפקיד חשוב בעבר הירדן בימי בית שני. בשעת צרה זו פנה אחז לעזרת אשור למרות אזהרותיו של ישעיהו, שהשכיל לראות כי סכנת אשור חמורה יותר "משני זנבות האודים העשנים האלה" (יש'ז', ד') ובין כה לפי מנינו זו שנת 3,167 לבריאה, 593- למניינם. וסוף גאות מלכות ארם בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל אשר מלך 3,167 – 3,187 וכתיב מלכים ב' ט"ז ובשנת שבע עשר שנה לפקח בן רמליהו מלך אחז בן יותם מלך יהודה... ולא עשה הישר בעיני ה' אלהיו כדוד אביו.. אז יעלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלים למלחמה, ויצרו על אחז ולא יכלו להלחם. בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם וינשל את היהודים מאילות, וארמים באו אילת וישבו שם עד היום. וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלסר מלך אשור לאמר עבדך ובנך אני, עלה והושעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי. ויקח אחז את הכסף ואת הזהב הנמצא בית ה' ובאצרות בית המלך וישלח למלך אשור שחד. וישמע אליו מלך אשור ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה, ואת רצין המית.. (קירה כנבואת עמוס עליהם: ושלחתי אש בבית חזאל, ואכלה ארמנות בן הדד, ושברתי בריח דמשק.. וגלו עם ארם קירה ומדברי עמוס גם עולה שמקום ישובם הקדום של בני ארם לפני בואם לארם נהרים ולארם דמשק היתה קיר וי"מ גרינץ שער, שארץ קיר ישבה בגבול אררט (ארמניה של ימינו) (וישלחם למקום מוצאם) ואת רצין המית בינתים שב רצין מן המצור על ירושלים לדמשק. ועל ידי המתת רצין בטל תגלת פלאסר את מלכות ארם דמשק.
  12. אולי כי היה מנשה מלך רשע, ראו סדר עולם רבה (פרק כ'
  13. כו, יח-יט
  14. ובדומה לזה אנו מוצאים בנבואת יונה לבני נינווה – השייכת למלכות אשור
  15. ז, ט-יא
  16. שם א, יא-טז
  17. שם ו, ז-ח