פרשה פתוחה 148 ~ וכי תבואו אל הארץ

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,302 – 3,316 לבריאה | 459 - 444 לפני מניינם 


כג וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. כד וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה. כה וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כו לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ . כז לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. כח וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה. כט אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה. ל אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה . לא אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לב מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.    לג וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לה לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה . לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

ויקרא יט:כג - לז


תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

איסור ערלה ונטע רביעי:

שלא לאכול ערלה ‏[1] שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ערלה אסורה בהנאה ‏[2] שנאמר: ערלים לא יאכל . להיות נטע רבעי קדש ‏[3] שנאמר: יהיה כל פריו קדש הלולים .


דינו של זולל וסובא:

שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא ‏[4] שנאמר: בננו זה וכו' זולל וסובא .


איסור ניחוש ועינון מעשי אוב וידעוני:

שלא לנחש ‏[5] שנאמר: לא תנחשו . ומהוא מנחש? האומר נפלה פתי מפי או האומר נפלה מקלי מידי, עבר נחש מימיני ושועל משמאלי ועל כן ימנע מפני כן מעשות מעשה זה או אחר. וכן אילו האומרים כיוון ששבתי מדרכי שהייתי הולך או שצבי הפסיקו או עורב צועק, או כיוון שראיתי דבר פלוני או אחר בתחילת היום לכן לא ארויח היום. והסיבה היא שאמונות טפלות אילו סובבים את האדם להדיחו מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ומביאה את האדם לכפירה גמורה שיחשוב שכל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי עבור דברים אילו ויבוא לשלול בהשגחה פרטית חס ושלום. וכחפץ השם בטובתנו ולכן ציונו להסיר מלבנו מחשבות אילו ולקבוע בלבבינו כי כל הרעות והטובות מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע.

שלא לעונן ‏[6] שנאמר: ולא תעוננו . מלשון עונות דהיינו שלא נקבע עונות לומר שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני ויצליח כל העושה אותו באותה שעה, והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח כדרך המכשפים. ויכלול גם את אילו הקוסמים אשר אוחזים בעינים. והעניין הוא התחבולה שיחובר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שידמה לבני אדם שיעשה הקוסם עניינים של פלא. וכל זה למה? עבור כי יפנה אל ההמון והנשים והנערים הענינים ויערב לדעותם לקבל הנמנע היותו אפשרי מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סיבה להם לכפור בעיקר והכרת נפשם.

שלא לעשות מעשה אוב ‏[7] שנאמר: אל תפנו אל האובות . כלומר שלא נשאל בו, בעושה מעשים אילו. שהיו מקטירין קטורת ידועה ועושים מעשים ידועים וישאלו באילו המעשים כאילו יש בהם ממש, והכול הבל.

שלא לעשות מעשה ידעוני ‏[8] שנאמר: ואל הידעונים וכו '. וכדומה לנ"ל אך שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישימהו בפיו ויקטר לו במיני קטורת וישביע השבועות ויעשה פעולות עד שיתחבר לו וידבר בעתידות, והכול הבל ורעות רוח.


איסור גילוח פאת זקן וכתובת קעקע:

שלא להקיף פאת ראש ככומרי העובדה ‏[9] שנאמר: לא תקיפו פאת ראשכם . שלא יתן שיקיפו ראשו ‏[10] שנאמר: לא תקיפו . שלא להשחית פאת הזקן כעובדי עבודה זרה ‏[11] שנאמר: ולא תשחית את פאת זקנך . שלא יתן שישחיתו זקנו ‏[12] שנאמר: ולא תשחית . וכל אילו הדברים בעניין כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל ענין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה, ובאה האזהרה מפורשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם. ודברים אילו ודומיהם היה מנהג כומרי עבודה זרה.

שלא נכתוב בבשרנו כתובת קעקע עכובדי עבודה זרה. ‏[13] שנאמר: וכתובת קעקע לא תתנו בכם . ודברים אילו ודומיהן עושים עובדי עבודה זרה וכן נהגו הישמעאלים שכותבים בבשרם כתב מחוקה ותקוע שאינו נמחק לעולם. וכאמור לעייל האיסור בה להרחיקנו מאיתנו ומגופנו ענייני עבודה זרה שכך היה ועוד בימינו מנהגיהם.


שלא להשיא בת ללא קידושין:

שלא להשיא את בתו למי שאין לו בה קדושין ‏[14] שנאמר: ולא תזנה בארץ .


יראת המקדש וכבוד חכמים:

מצוה היראה מן המקדש ‏[15] שנאמר: ומקדשי תיראו וזאת כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות.

לכבד החכמים ‏[16] שנאמר: מפני שיבה תקום . לקום מפני זקן ולהדר פניו- שתים ‏[17] שנאמר: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן .

אין זקן אלא מי שקנה חכמה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה, ואמרו ‏[18], שאפילו זקן שאינו חכם הוא בכלל המצוה שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו. ואמרו ‏[19] מורא רבך כמורא שמים. ואמרו ‏[20] אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר ‏[21] בהצותם על ה'.


שיהא הגר כאזרח:

שיהא הגר כאזרח ‏[22] שנאמר: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם .


שלא להונות במדות ובמשקל:

שלא להונות במדות וכל המדות בכלל ‏[23] שנאמר: לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה וכו '. שלא לעשות עול במשקל ‏[24] שנאמר: לא תעשו עול במשקל . שלא לעשות עול במדת הלח ‏[25] שנאמר: לא תעשו עול וכו' במשורה . לצדק המאזנים עם המקשלות ‏[26] שנאמר: מאזני צדק אבני צדק וכו '. שלא להונות במדות הלח והיבש ולא במאזנים וכן במדות הקרקע וכל דבר הנמדד בין בני אדם. ובכל גזלות לא הקפידה התורה אלא בשווה פרוטה ובענין המדות הקפידה בכול שהוא. ויש להבין למה בזאת הפרשה ידון בעניין הונאה ובפרשת פס 276.35 ~ לא יהיה לך בכיסך בעניין משקלות שהינם חסרים והשההתם. וההונאה זה עניין של רצון לגזול ולרמות ואילו המשהה מאזנים ומשקלות שאינם שלמים הדבר לאוו דוקא תלוי בו ויש להבין עד לבוא הזמן בו הוסכם על אחדות המידות וזה החל משנת 1793 בפועל לא היה ניתן באמיתו של דבר לקיים את המצוה למשקולות ומאזניים שלמים ודבר עמוק הוא זה.

המסר המרומז:

עשרת השבטים חזרו וקיימו מצוות הארץ, אולם עם ישראל נעשה ערל ואטום למצוות ה' ולתוכחות שליחיו הנביאים, ולבסוף גלו מארצם.

מאורעות השנים:

3303 - יִרְמִיָּהוּ הֶחֱזִיר אֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שהגלה סנחריב כנגד: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ":

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא יט, כג) "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" הוּא הַפָּסוּק הַ3303 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 3303 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הֶחֱזִיר יִרְמִיָּהוּ אֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (מגילה יד:). וְכֵן "וְכִי" בְּגִימַטְרִיָּא ל"ו, כִּי זֶה הָיָה ל"ו שָׁנִים קוֹדֶם הַחֻרְבָּן.

שפסוקי התורה כנגד השנים ובשנת 3303 הלך להחזיר את עשרת השבטים שהוגלו ע"י סנחריב מלך אשור" בשנת 3205. והפסוק 3303 "וכי תבאו אל הארץ", "וכי" גימטירה 36 שזכו להיות בארץ 36 שנה עד החורבן בשנת 3338. ואמרו במגילה (יד) "שאכן הצליח להחזירם ואז מלך עליהם יאשיהו מלך יהודה ושוב היו כל ישראל על אדמתם וזהו שהתנבא יחזקאל הנביא ששוב שמרו את היובל. בתוקפה הזו שוב עשו פסח גדול. ‏[27]

3302 - "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כנגד: החזרתם של חלק מעשרת השבטים ע"י ירמיהו שהגלה סנחריב: תקופה זו, כאמור, מרמזת על תקופת חזרת חלק מי' השבטים לארץ ע"י ירמיה לאחר שהוגלו ע"י סנחריב. המילה "וכי" הוא בגימטרייא 36, ומרמז על 36 השנים קודם החורבן (חורבן בית ראשון שהיה בשנת 3,338) שאז יבואו לארץ חלקת עשרת השבטים, ויוכלו לקיים את מצוות הארץ, ובמיוחד את מצוות היובל שבתקופתם התקיים היובל האחרון עד ימינו. ומאז ועד עתה לא זכינו לרוב יושביה עליה, ועיין בספר המצוות.

וכי תבוא אל הארץ , וירמוז שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות, אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה הר ה' שמה... ואולי שרמז באומרו עץ מאכל על בני תורה, שגם הם נקראו נטעים.. אור"ח במקום.

וכי תבוא אל הארץ אמר ר' יהודה שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ - למנות להם מלך, לבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק, ואכן בשנה המקבילה לפסוק זה חיזק יאשיהו את בדק בית ה'.

3303 - עקירת האבות והידענים ע" יאשיהו בן אמון י"ח למלכותו כנגד אל תפנו אל האבת ואל הידענים:

"ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלהיכם, ככתוב על ספר הברית הזה. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו, נעשה הפסח הזה לה' בירושלם. (3,303)... וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמהו. אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה... בימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פרת וילך המלך יאשיהו לקראתו וימתהו במגדו כראתו אתו. וירכבהו עבדיו מת ממגדו ויבאהו ירושלים ויקברוהו בקברתו, ויקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחו אתו וימליכו אתו תחת אביו". ‏[28]. אחרי שמונה עשרה שנה למלכו החל לחזק את בדק הבית. שלח את שפן הסופר לחלקיהו הכהן הגדול לאסוף כסף, ולמסור את הכסף מבית ה' לפקידים עושי המלאכה. הוא מצא את "ספר התורה", ונתנו לשפן הסופר שקרא אותו לפני יאשיהו המלך ונחרד בשמעו את התוכחה הכתובה בו, קרע את בגדיו, וצווה לדרוש את ה'. על כך אמרה חולדה הנביאה "כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יושביו, ככל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני... (ולמלך יהודה) יען כי רך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה ועל ישביו להיות לשמה ולקללה ותקרע את בגדיך ותבכה לפני וגם אנכי שמעתי נאם ה'. לכן הנני אספך על אבתיך ונאספת אל קברתיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה..." ‏[29]. המלך קרא את דברי הספר לפני העם, צווה לטהר את בית המקדש מעבודה זרה, ניתץ את מזבחותם והרג את כהני הבעל. כהני ה' שהקריבו בבמות לא הורשו עוד לעלות על מזבח ה' בירושלים. אחרי שטיהר את המקדש ציווה להקריב קורבן פסח בזמנו כהלכתו, והמון עם מכל ערי ארץ ישראל באו לירושלים לחוג את החג. בסוף ימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פרת לכבוש את סוריה. המלך יאשיהו יצא לקראתו ורצה למנוע ממנו לעבור בארץ במסע המלחמה שלו. פרעה נכה הכהו במגידו, ועבדיו הביאוהו לירושלים וקברוהו בקברי המלכים. ‏[30].

והמלך בעצת ירמיה גנז ארון דמשה והלוחות וצנצנת המן והמטה והרבה תכשיטי קדושה במערה שתחת המקדש. ‏[31]: "מה ראה שגנזו ראה שכתוב יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך עמד וגנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל " ופירשו שם "ר"ל אחר שתשאו את הארון בכתף להחזירו למקומו שוב לא יהיה לכם מעתה שום עבודת משא בכתף ולזה תהיו פנוים ועבדו את ה' ועמו בדבר הקרבנות".


3303 - מצוות העורלה לבני ישראל השבים ארצה, כנגד: ״ וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים״:

שהפסוקים (ויקרא יט:כג-כה) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״, הם שלשת הפסוקים 3302 ועד 3304. והשנים 3302 ועד 3304 הם שלשת השנים הראשונות לשבי ציון שהחזיר ירמיהו מהגולה. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכן מזהיר הכתוב את השבים ארצה בעניין העורלה.

ובעניין טעם מצוות העורלה כותב הרמב״ן בשם בעל מורה נבוכים ‏[32] ״כתב טעם מצוות ערלה, שהוא לפי שכך היה דרך החרטומים והמכשפים לעשות מיני כישוף כדי לזרז הנטיעה, ואח"כ הביאו את הנטיעה לפני הע"ז שבשמה נעשה הכישוף. ולזה ציוותה תורה שלא ניטול כלל ממה שניטע עד השנה הרביעית וגם אז בשנה הרביעית נביאו לפני לה', היפך דרכי עובדי האלילים והמכשפים למיניהם. ובשנה הרביעית אין לחשוש לנטיית כישוף, כי זהו טבע העץ לתת פריו בשנה הרביעית כדברי הרמב"ן "והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים". ומשמע מדברי חז״ל שעורלת הפירות הינה כנגד עורלת הלב בעבודה זרה. וכן בשנים אילו ניבא ירמיהו בעניין עורלת הלב: ״כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, נִירוּ לָכֶם, נִיר; וְאַל-תִּזְרְעוּ, אֶל-קֹצִים. הִמֹּלוּ לַיהוָה, וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם, אִישׁ יְהוּדָה, וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם״ (ירמיהו ד:ג-ד): ״כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל; הָשֵׁב, יָדְךָ, כְּבוֹצֵר, עַל-סַלְסִלּוֹת. עַל-מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, וְיִשְׁמָעוּ--הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב״ (ירמיהו ו:ט-י): ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וּפָקַדְתִּי, עַל-כָּל-מוּל בְּעָרְלָה. עַל-מִצְרַיִם וְעַל-יְהוּדָה, וְעַל-אֱדוֹם וְעַל-בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל-מוֹאָב, וְעַל כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה, הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר--כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי-לֵב.״ (ירמיהו ט:כד-כה).

וכן בשנים אילו תחילת נבואתו של ירמיה בו עם ישראל נשאר ערל (סתום) לתוכחותיו של ירמיה. וכתיב: "ויקטרו לאלהים אחרים וישתחוו למעשי ידיהם... כי על כל גבעה גבהה ותחת כל עץ רענן את צעה זנה..." על כן כנגד זה ירמוז למנוע את עורלת הלב של עבודה זרה, שזה עניין עץ הערלה, למנוע עבודה זרה ואת מה שנעשה תחת כל "עץ רענן".

עוד למדו חז״ל מהערלה על חינוך הילדים שיחל בגיל שלוש ורק בשנה הרביעית נעשים קודש הילולים לה'. ו ערלתם , על התינוק יאמר, ששלש שנים אינו יודע לדבר. ובשנה הרביעית תאכלו את פריו, שאז מתחיל לקרוא בתורה. ומשם ואילך להוסיף לכם תבואתו. ואמרו חז"ל ‏[33] מכאן ואילך תקבל וספי ליה. מכאן אמרו חכמים ‏[34] בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה. דעת זקנים מבעלי התוספות.

3307 - קעקע של יהויקים שחקק על אמתו, כנגד: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה":

שהפסוק (ויקרא יט:ו) ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה״ הוא הפסוק 3307 מתחילת התורה. ובשנת 3307 יהויקים בן יאשיהו בן 16 שנה, ולפי טעם עליון בן 19. ואילו שנות יהויקים עוד בהיותו בית אביו עוד טרם ימלך. ככתיב: (מ"ר מצורע פי"ט, טו, כה) ״ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה (עוד טרם היותו מלך). ר' יוחנן אמר... וחד אמר שמשך לו ערלה, וחד אמר שנמצאת כתבת קעקע חקוקה על בשרו".

ובפרק חלק ‏[35] איתא: ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מאי דכתיב ‏[36] בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו [מאת ה' לאמר] וכתיב ‏[37] [ויהי בשנה ההיא] בראשית ממלכת צדקיה [מלך יהודה בשנת הרבעית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בבית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר] ‏[38] - וכי עד האידנא לא הוו מלכי ‏[39]? אלא ‏[40] בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים, נסתכל בדורו [של יהויקים שהיו צדקים שעיין לא גלו החרש והמסגר] - ונתקררה דעתו.

וכל כך למה התרגז על יהויקים? וכתיב ‏[41]: כי אתא יהויקים אמר קמאי לא ידעי לארגוזי כלום [מלכים ראשונים שלפנינו לא היו יודעים להכעיס המקום כמו שהוא חרף ואמר כלום אנו צריכין אלא לאורו שמאיר לנו השמש יבא ויטול אורו] אנו צריכין אלא לאורו יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשין בו [שמאיר ביותר] יטול אורו [תורתו] וכדברי המהרש"א שכפר בהשגחה [לפי] שאמר, עזב ה' את הארץ לזה אמר כלום צריכין אנו לאורו כמו שאמרו לבסוף השמים שמים לה' אשר שם המאורות אבל הארץ נן לבני אדם. אמרו לו [בני דורו דבני דורו צדיקים היו כמו שנאמר לקמן] שנסתכל בדורו של יהויקים ונתקררה דעתו והלא כסף וזהב שלו הוא, שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות אמר להם כבר נתנו לנו שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם . כמפורש: כסו פניו חרולים זה יהויקים שכסה פניו מאורו של הקב"ה כדאמר לקמן כלום אנו צריכים אלא לאורו יטול אורו.

וכל זה עוד בתחילת דרכו ובנוסף חטא בעניין כתובת קעקע אשר לא נתגלתה עד לאחר מיתתו כדברי המהרש"א והיה מתיירא ומתבייש מפניהם לעשות כך בגלוי אך אחר מותו נמצא עליו שכן.

א"ל רבא לרבה בר מרי מפני מה לא מנו את יהויקים [דהיינו מאילו שאין להם חלק לעולם הבא], משום דכתיב ביה ויתר [בתמיהה משום דכתיב ביה רשע כזה לא מנאוהו - מאילו שאין להם חלק לעולם הבא] דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה והנמצא עליו. מאי והנמצא עליו? רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר שחקק [בכתובת קעקע] שם עבודת כוכבים [משום שהיה דבוק בה] על אמתו [אבר המין שלו], וחד אמר שחקק שם שמים [י-ה-ו-ה ועשה זאת משום בזיון כבוד ה'] על אמתו.


ומתרצים: ומפני מה לא מנו את יהויקים משום דרבי חייא ברבי אבויה דאמר רבי חייא ברבי אבויה [שמתרץ למה לא נמנה יהויקין עם אילו שלא היה להם חלק לעולם הבא, וזאת עבור כי נתכבר לו בעבור לא ניתן לקבורה], כתיב על גולגלתו [של] יהויקים זאת ועוד אחר זקינו דרבי פרידא אשכח גוגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא, קברה ולא איקברא, אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך..., אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא [בארגז]. מפרשים ‏[42] על גולגלתו של יהויקים: הכתיבה עליו היה עונש חטאו שגם הוא כתב עליו שם ע"ז על אמתו כדלעיל ופירוש זאת ועוד אחרת היינו ב' עונשים שלו האחד שלא ניתן לקבורה והב' שניתן לשריפה והם עונשין על ב' עבירות דנקט לעייל תחת שזלזל בגופו לכתוב שם עבודה זרה על אמתו לא ניתן גופו לקבורה ותחת שאמר אין אני צריכין לאורו הושלך גופו לאור אש.


יהויקים בן יאשיהו לפני היותו מלך

Jehoiakim from Guillaume Rouillé's Promptuarii Iconum Insigniorum

יהויקים היה ידוע במדיניותו הפרו מצרית, ואילו יהואחז נקט את מדיניות אביו. העם קיווה שפרעה ינחל מפלה ניצחת מידי הבבלים וכוחו לא יעמוד לו לשלוט בא"י. אולם הדברים לא התגלגלו כך, ופרעה נכה חזר לשלוט על א"י וסוריה. הוא הסיר את יהואחז והמליך תחתיו את יהויקים. באותה התקופה ממלכת אשור הייתה בשלבי התפרקותה הסופיים, והבבלים וכן המצרים ניסו לספח כמה שיותר מהממלכה המתפרקת לעצמם.

3309 - אמצע שנות נבואת ירמיהו לפני שנות התוכה, כנגד: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה":

דמות ירמיהו, מתוך פרסקו מאת מיכלאנג'לו בתקרת הקפלה הסיסטינית

שהפסוק (ויקרא יט:ל) "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה״ הוא הפסוק 3309 מתחילת התורה. ושנת 3309 היא אמצע שנות נבואות ירמיה שלפני שנות התוכחה. שירמיה קיבל צפניה והחל להתנבאות בשנת 3298 והכל להוכיח את ישראל בשנת 3321, יוצא איפה שאמצע השנים בין 3298 ועד 3320 היא שנת 3309. וכן מוצאים אני בנבואות ירמיהו שלפני התוכחה (ירמיהו יז:יט - כז) ״כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי עם [הָעָם] אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. כֹּה אָמַר יְהוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע [שְׁמוֹעַ] וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְהוָה לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה [בּוֹ] כָּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְהוָה. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְלֹא תִכְבֶּה.״ ומדברי המקרא רואים שעם ישראל לא פחד ולא נמנע מלחלל את השבת אפילו בפלטרין של מלך ובפרהסיה ואפילו לאחר דבר הנביא עליהם.

בשנים אלו החלו הנביאים להתנבא על הפורעניות העתידים לבא על ישראל, ירמיה התנבא בשווקים, צפניה התנבא בבתי כנסיות, וחולדה (קרובתו של ירמיה) התנבאה אצל הנשים. נבואות ירמיה ושאר הנביאים בימי יאשיהו ואילך לא התקבלו על לב ישראל, העם עמד במריו ונשאר שאנן ושליו למרות נבואות הזעם של ירמיה ושאר הנביאים שהתנבאו עמו. הסיבה שעם ישראל לא שמע אל הנביאים והתוכחות, היה מפני שהמצב החיצוני והנראה לעין של עם ישראל היה כאילו הכל כשורה, זאת לפי שבאותה תקופה יאשיהו עורר את דורו לתשובה וטיהר את יהודה מע"ז, לאחר מכן, בזמן חזקיהו, פרקו ישראל את עול אשור מעליהם ע"י ניסים גדולים, וכן חלק מעשרת השבטים חזרו לארץ ישראל ע"י ירמיה. בנוסף לכך גם המצב הכלכלי בא"י היה טוב בתקופה ההיא. מכל הסיבות הנ"ל עם ישראל ראה את עצמו במצב שפיר הן מהבחינה הרוחנית והן מהבחינה הגשמית, ולכך העם לא מצא טעם לפשפש במעשיו ולפחד מנבואות הנביאים שניבאו על חורבן ופורעניות ‏[43].

3310 – יֹאשִׁיָּהוּ הֵסִיר אֶת הָאֹבוֹת וְהַיִּדְעֹנִים מֵהָאָרֶץ, כנגד: ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם״:

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא כ, ו) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם" הוּא הַפָּסוּק הַ3310 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּשְׁנַת 3310 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיְתָה בְּסוֹף מַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהֵסִיר אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מִן הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מ"ב כג, כד) "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה'". וּכְפִי שֶׁמּוּבָא שָׁם שֶׁבִּשְׁנַת י"ח לְמָלְכוֹ שֶׁהָיְתָה 3003 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, מָצָא חִלְקִיָּהוּ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה וְקָרָא בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וּמֵאָז הֵסִירוּ הַשִּׁקּוּצִים וְכוּ' עַד סוֹף מַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ שֶׁמָּלַךְ ל"א שָׁנָה.

וכתיב ‏[44] כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו [3,303] נעשה הפסח הזה לה' בירושלים. " וגם את האבות ואת הידענים ואת התרפים ואת הגללים ואת כל השקצים אשר נראו בארץ יהודה ובירושלם בער יאשיהו , למען הקים את דברי התורה הכתבים על הספר אשר מצא חלקיהו הכהן בית ה' ". ושנת שמונה עשרה למלך יאשיהו היא שנת 3,303 תחילת פרשתנו ומשמע כי בשנה הראשונה למלכותו עשה פסח גדול עם שבי הגולה שהשיב ירמיהו ובשנה שלאחר מכן החל במלאכתו לאבד ולהשמיד את האבת והידענים. ויאשיהו מת שנת 3316 סוף פרשנתנו ואמצע שנות מלאכתו כנגד האבת והידענים הרי שנת 3,310 המקבילה לפסוק אל תפנו אל האבת ואל הידענים. וכל דברי הפרשה בעניין שנותיו של יאשיהו אשר עשה הישר בעיני ה'. ובמיוחד החל משנת השמונה עשרה למלכותו.

ואל תתמה שעניין הפסח לא יזכר בפרשתנו למרות שיזכר בנביא כמובא לעייל וזאת כי עיקר הפסח היה בעניין טיהור ע"ז, ויש לפרש כי לאחר שביער יאשיהו את הגילולים ציוה לעשות הפסח. ואם תשאל למה ציוה לעשות הפסח יותר משאר מצות? [אולי כי אז חל זמן הפסח] אך יותר נראה כי עניין תזכור הפסח היה בעבור ביעור הבמות. כי את קרבן הפסח היו מקריבים עוד טרם פסח זה [הנזכר] אך על הבמות [שבבית אל]. אך לאחר ביעור הבמות ומשגם כבר גלו עשרת השבטים אז עלו כל העם לירושלים לחוג את הפסח ומיכוון שכך נאמר ‏[45] ויעשו בני ישראל הנמצאים את הפסח בעת ההיא ואת חג המצות שבעת ימים. ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו והכהנים והלוים וכל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלם.

3311 - יאשיהו המלך נותן כבוד לשפן הסופר ולחולדה הנביאה, כנגד: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה":

שהפסוק (ויקרא יט:לב) ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה" הוא הפסוק 3312 מתחילת התורה. ובשנת 3312 בשנת שמונה עשרה למלכו (של יאשיהו, שהחל מלכותו בשנת 3285) לטהר הארץ והבית, נמצא ספר התורה על ידי חלקיהו הכהן, ויבא הספר לשפן הסופר ויקרא הספר באזני המלך. ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו, וישלח את חלקיהו אל חולדה הנביאה לדרוש בה׳. ופסוק זה הינו אחרון שבפרשה והוא התפר לפרשה הסתומה באחרי. ויפים ונכוחים הם הדברים. ויאשיהו ירא ה' וילך לדרוש בשם ה' ולשמוע דברי ה'. ואע"פ שלא קם בפועל אך עצם העובדה ששלח את חלקיה אל חולדה הנביאה באומרו לכו דרשו נחשב כאילו קם בפנייה. ‏[46]

ויאמר חלקיה הכהן הגדול על שפן הספר ספר התורה מצאתי בבית ה' , ויתן חלקיה את הספר אל שפן ויקראהו... ויגד שפן הספר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיה הכהן ויקראהו שפן לפני המלך. ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו.... לכו דרשו את ה' [לכו לנבאים ולזקינים] בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה... וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חלדה הנביאה [תחל בשנת 3,280] אשת שלם בן תקוה בן חרחס שמר הבגדים... ואל מלך יהודה השלח אתכם לדרש את ה' כה תאמרו אליו כה אמר ה' אלהי ישראל הדברים אשר שמעת. יען רך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי [וקיים מפני שיבה תקום והדרת פני זקן שאילו תלמידי חכמים וכל שכן נביאי ה'] על המקום הזה ועל ישביו... ותבכה לפני וגם אנכי שמעתי נאם ה'.

ולא רק המלך [בלבד] אלא ויסב את כל העם כנאמר: ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל ישבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'.... ויעמד כל העם בברית.

ומנגד יראת יאשיהו והתנהגותו עומד יהויקים הבן, ללא יראה ללא כבוד זקנים ללא יראת ה'. כנאמר ‏[47] וישמעו הכהנים והנבאים וכל העם את ירמיהו מדבר את הדברים האלה בבית ה'... ויתפשו אתו הכהניםוהנביאים וכל העם לאמר מות תמות.... ובהמשך וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים, וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו. וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך המיתו וישמע אוריהו וירא ויברח ויבא מצרים. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים, את אלנתן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים. ויוציאו את אוריהו ממצרים ויבאהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם...

ואוי לנו ודווה לבנינו על כי מרינו את דבר ה' לבלתי שמוע דברו מפי נביאיו דורשי דברו, ואילו הזקנים אשר יצו המקרא בהם. ורבות השנים כי אין כבוד לנבאי ישראל, וכן בשנות אילו יהויקים עוד לפני היותו מלך הולך בדרך לא טוב. וילך ויתנקל באוריה בן שמעיהו מקרית יערים אשר היה מתנבא כדברי ירמיהו. וכן בשנים אילו אין כבוד זקנים.

וכן בצדקיהו המלך כתיב ‏[48] ויעש הרע בעיני ה' אלהיו לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ה'. וכן בהמשך ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא.

ויוצא מן הנאמר כי שנותיו של יאשיהו הם השנים האחרונות בהם נשמעו בני ישראל לדבר ה' ולנביאיו לפני החורבן. ויזכר המלך יאשיהו שמו לטוב בדברי המקרא מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. כי בפועל הוא היה האחרון לקיים את דברי הנאמר.

3316 - יהויחז (שלם) בן יאשיהו מלך יהודה, כנגד: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם":

שהפסוק (ויקרא ) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" הוא הפסוק

דברי ירמיהו בעניין יושרה במסחר, כנגד: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם": === שהפסוק (ויקרא יט:לה - לו) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" הוא הפסוק 3316 מתחילת התורה.



א) כֹּה אָמַר יְהוָה רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

(ב) וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר יְהוָה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.

(ג) כֹּה אָמַר יְהוָה עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

(ד) כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא ועבדו [וַעֲבָדָיו] וְעַמּוֹ.

(ה) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה.

(ו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה עַל בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן אִם לֹא אֲשִׁיתְךָ מִדְבָּר עָרִים לֹא נושבה [נוֹשָׁבוּ].

(ז) וְקִדַּשְׁתִּי עָלֶיךָ מַשְׁחִתִים אִישׁ וְכֵלָיו וְכָרְתוּ מִבְחַר אֲרָזֶיךָ וְהִפִּילוּ עַל הָאֵשׁ.

(ח) וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.

(ט) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם.

(י) אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.

(יא) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד.

(יב) כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד.

(יג) הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ.

(יד) הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר.

(טו) הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ.

(טז) דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם יְהוָה.

(יז) כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.



בחטא של עשיית עוול במשפט אומר ירמיהו הוי בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו... ‏[49], ועבור כל זה גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו... ולעתיד לבוא, הנה ימים באים נאם ה' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ ‏[50].

כה אמר אדני ה' רב לכם נשיאי ישראל חמס ושד הסירו ומשפט וצדקה עשו, הרימו גרשתיכם מעל עמי נאם אדני ה'. מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהי לכם. האיפה והבת תכן אחד יהיה לשאת מעשר החמר הבת, ועשירת החמר האיפה אל החמר יהיה מתכנתו. והשקל עשרים גרה, עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. ‏[51]

וכן ביחזקאל כתיב: בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר [דהיינו 3338 + 14 = 3352] ושנים אילו הרי הם לאחר שנת פרשתנו, אך יש לשים לב כי זו נבואתו האחרונה [של יחזקאל] והיא בהקשר תחיית העצמות היבשות [קום המדינה], מלחמת גוג ומגוג חלוקת הארץ ובניית בית המקדש. ובאמצע דברים אילו לפתע מתייחס הנביא אל הצורך להסיר מעלינו את עוולת האי צדק ובמיוחד בהתייחס למידות, ודבר נפלא הוא זה. הרי מתייחס הנביא בדיעבד אל העוולות שהיו עוד תרם החורבן ובמיוחד בעניין מאזני צדק ואיפת צדק שהם עיקרם של דברים אשר מוזכרים בפרשתינו.

ואל תתמה כי הרי תחילת נבואתו של יחזקאל הייתה בשנת 3316 והיא סוף שנת פרשתנו. ונכון לפרש כי באמת כבר אז עלה במחשבתו אך עתה כאשר בה לדבר על מידות המקדש ועבודתו יזכיר עניין הצורך לצדק במידות ובמישקל. ודבר נפלא הוא זה.

הרי לנו:

כי אי שמירת המצוות תביא אותנו לחורבן ולגלות, וכן עלינו להישמע לקולות המוכיחים אותנו ולא להישאר ערלי לב כלפי התוכחות ולחשוב כי "בשרירות ליבי אלך" כי אז "יחר אף ה' באיש ההוא..."

הערות שוליים

  1. מוני המצוה:סה"מ מצוה רמו. סמ"ג לאוין קמו. סמ"ק סי' רטו. מקורות: ערלה פ"א. ר"ה ב. קדושין לח. ב"ב כד. יו"ד סי' רצד
  2. מוני המצוה: יראים
  3. מוני המצוה:סה"מ מצוה רמז. סמ"ג עשין קלז. סמ"ק סי' רמט. מקורות: מעשר שני פ"ה. קדושין נד. ברכות לה. ר"ה ב. יו"ד סימן קצד.
  4. מוני המצוה: סה"מ מצוה רמח. סמ"ג לאוין רכ. מקורות: סנהדרין ס"ג. ברכות י
  5. מוני המצוה: סה"מ מצוה רמט. סמ"ג לאוין נא סמ"ק סי' קלז. מקורות: סנהדרין סה. שבת סז. חולין צה. יו"ד סי' קעט.
  6. מוני המצוה:סה"מ מצוה רנ. סמ"ג לאוין נג. סמ"ק סי' קלו. מקורות: סנהדרין סה. יו"ד סי' קעט.
  7. מוני המצוה:סה"מ מצוה רנה. סמ"ג לח. סמ"ק סימן קלט. מקורות: סנהדרין סה.
  8. מוני המצוה: מצוה רנו, סמ"ג לאוין לט. סמ"ק סי' קמ. מקורות: סנהדרין סה.
  9. מוני המצוה: מצוה רנא. סמ"ג לאוין נז. סמ"ק סי' קלו. מקורות: סנהדרין סה. יו"ד סי' קעט.
  10. מוני המצוה: ראב"ד
  11. מוני המצוה: סה"מ מצוה רנב. סמ"ג לאוין נח. סמ"ק סימן ע. מקורות: בגמ' שם. יו"ד סימן קפא
  12. מוני המצוה: ראב"ד
  13. מוני המצוה: מצוה רנג. סמ,ג לאוין סא. סמ"ק סימן עב. מקורות: מכות כא. קדושין לויו"ד סימן קפ.
  14. מוני המצוה :בה"ג, רס"ג, רמב"ן ,סמ"ג ,זהר הרקיע
  15. מוני המצוה: מצוה רנד. סמ"ג עשין קסד. סמ"ק סי' ו. מקורות: ברכות סב. יבמות ז. מגילה כח. או"ח סי קנא. יו"ד סי' רמו.
  16. מוני המצוה:סה"מ מצוה רנז. סמ"ג עשין יג. סמ"ק סי' נא, נב. מקורות: קדושין ה, לב. עירובין סב. ב"מ לג. סנהדרין ה, קט. יו"ד סי' רמד.
  17. מוני המצוה: סמ"ק , רס"ג
  18. קידושין לב:ב
  19. אבות ד:יב
  20. פרק חלק סנהדרין קי:א
  21. במדבר כו:ט
  22. מוני המצוה: רס"ג
  23. מוני המצוה:סה"ה מצוה רנ"ח. סמ"ג לאוין קנא, סמ"ק סי' רסג. מקורות: ב"מ סא, קז. ב"ב פח, פט, צ. ח"מ סי רלא
  24. מוני המצוה: רס"ג
  25. מוני המצוה: רס"ג
  26. מוני המצוה: סה"מ מצוה רנט. סמ"ג עשין ע. סמ"ק סי' רסג
  27. כמבואר במלכים (ב' פרק י"ח) "ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". ,תוס' סוף ערכין ל"ג א'. ובשנים אילו החזיר ירמיהו חלק מעשרת השבטים.
  28. מלכים ב: כג, כא-ל
  29. שם, כב, טז-כ
  30. ועיין בדברי הימים ב: לה
  31. יומא נ"ב
  32. הובא ברמב"ן על אתר
  33. ב"ב כא
  34. אבות פ"ה מכ"א
  35. קג
  36. ירמיהו כו:א
  37. ירמיהו כח:א
  38. מה הטעם שכתוב בו בראשית יותר ממלכים אחרים
  39. ואי משום תחלת ממלכתו קאמר, היה לו לכתוב בשנה ראשונה למלכותו
  40. להכי שני קרא בדיבוריה וכתיב בראשית ללמדך מעשה בראשית היה בימי יהויקים
  41. סנהדרין קג
  42. מהרש"א שם
  43. בשנת י"ח ליאשיהו (ג' אלפים ש"ג) חיזק את בית ה' כמבואר במלכים ב' פרק כ"ב ודברי הימים ב' פרק ל"ד). כן בשנים אלו מצא חלקיהו הכהן את "הספר" בבית ה' בעזרה תחת האולם, ובו היה כתוב תוכחות לעם ישראל, יאשיהו קרע את בגדיו למשמע התוכחות, ועורר את כל העם לתשובה.
  44. מלכים ב:פרק כג:פסוק כג-כד
  45. דברי הימים ב: פרק לה:פסוק יז
  46. מלכים ב:פרק כב, פסוק ח עד פרק כג פסוק ג
  47. ירמיה פרק כו
  48. דברי הימים ב, פרק לו פסוק יב וכן טז
  49. ירמיהו כב. יז
  50. שם, כג, ה
  51. יחזקאל מה:ט