פרשה פתוחה 149 ~ אשר יתן מזרעו למלך

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,317 – 3,343 לבריאה | 444 - 417 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. ג וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. ד וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם. ו וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ט כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ. י וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. יא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם. יב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם. יג וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. יד וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם. טו וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. טז וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. יז וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. יח וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם. יט וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ. כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ. כא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ. כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. כד וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. כז וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

ויקרא כ:א - כז


תוכן עניינים

הפסוקים והמצות

סקילה הנותן מזרעו למולך:

סקילה לנותן מזרעו למולך[1] שנאמר: אשר יתן מזרעו למולך מות יומת.


המקלל אב ואם:

שלא לקלל אב ואם[2] שנאמר: ומקלל אביו ואמן מות יומת.


סקילה, שריפה וכרת באיסורי ביאה:

סקילה: הבא על אשת איש בחנק[3] שנאמר: אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת. הבועל בת כהן בחנק[4] שנאמר: אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת. הבא על כלתו בסקילה[5] שנאמר: ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם. הבא על אשת אביו בסקילה[6] שנאמר: מות יומתו שניהם דמיהם בם. הבא על הזכור הסקילה[7] שנאמר: ואיש אשר ישכב את זכר וכו' מות יומתו שניהם.

שריפה: להיות בית דין שורפין באש מי שיתחייב שריפה[8] שנאמר: ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה באש ישרפו אותו ואתהן הבא על בת בתו בשריפה[9] שנאמר: ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על בת בנו בשריפה[10] שנאמר: באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על בת אשתו בשריפה[11] שנאמר: באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על בת בתה בשריפה[12] שנאמר: באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על בת בנה בשריפה[13] שנאמר: באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על חמותו בשריפה[14] שנאמר: באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על אם חמותו בשריפה[15] שנאמר: ה באש ישרפו אותו ואתהן. הבא על אם חמיו בשריפה[16] שנאמר: ה באש ישרפו אותו ואתהן. הנרבעת בשריפה[17] שנאמר: ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה מות ימתו.

כרת: הבא על אחותו בכרת[18] שנאמר: ואיש אשר יקח את אחותו וכו' ונכרתו. הבא על הנדה בכרת[19] שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו' רנכקתו שניהם. הבא על אחות אביו בכרת[20] שנאמר: ערות אחות אביך וכו' עוונם ישאו. הבא על אחות אמו בכרתה[21] שנאמר: ערות אחות אמך וכו' עוונם ישאו. הבא על דודתו בכרת[22] שנאמר: ואיש אשר ישכב את דדתו חטאם ישאו ערירים ימותו. הבא על אשת אחיו בכרת[23] שנאמר: ואיש אשר יקח את אשת אחיו ערירים יהיו.

שלא ללכת בחוקות הגויים ומנהגותם - אוב וידעוני בסקילה:

שלא ללכת בחוקות הגויים עובדי עבודה זרה ולא במנהגותם[24] שנאמר:ולא תלכו בחוקות הגוי אוב בסקילה[25] שנאמר:כי יהיה בהם אוב וכו' באבן ירגמו אותם ידעוני בסקילה[26] שנאמר:כי יהיה בהו וכו' ידעוני באבן ירגמו אותם

המסר המרומז

עם ישראל מסר את בניו ובנותיו למולך דבר "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי" ועי"כ גרמו למקטרג לומר כי כשם שעם ישראל אינו חס על בניו כן אין לקב"ה מרחם על בניו שחטאו.


מאורעות השנים

3316 - יהואחז, ויהויקים בני יאשיהו מלכי יהודה הקריבו למולך, כנגד: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה.. אִישׁ אִישׁ... אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ״:

שהפסוקים (ויקרא כ:א-ה) ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.״ הם הפסוקים 3316 ועד 3320 לפי טעם עליון. ובשנת 3316 מלך יהואחז בן יאשיהו ״וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, אֲבֹתָיו״ (מלכים ב:כג:לב), וימלוך שלשה חודשים ולאחריו מלך אחיו יהויקים ״ וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, אֲבֹתָיו.״ (מלכים ב:כג:לז), וימולך אחד עשרה שנה. ומשמע ששניהם חזרו למעשי אבותיהם אשר הקריבו למולך.


יהואחז בנו הרבעי של יאשיהו המלך אחרי יוחנן, יהויקים, וצדקיהו. וכן בנביא "ויקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחו אתו וימליכו אתו תחת אביו. בן עשרים ושלש שנה יהואחז במלכו ושלשה חדשים מלך בירושלים ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה. ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אבתיו. ויאסרהו פרעה נכה ברבלה בארץ חמת ממלך בירושלים, ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף וככר זהב. וימלך פרעה נכה ‏[27] את אליקים בן יאשיהו תחת יאשיהו אביו ויסב את שמו יהויקים ואת יהואחז לקח ויבא מצרים וימת שם." ‏[28].

3317 - ירמיהו מוכיח את ישראל בעניין המולך והחורבן הקרב, כנגד: "אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת":

שפסוקי התורה נתנו כנגד השנים וכאמור ב"י מטמעים את הארץ בין היתר בעברת בניהם למולך וכנגד דברים אילו מזהירם הכתוב. וכנגד מעשיהם בשנת 3319 לבריאת העולם נבוַּכְדֶנַצּר הָרָשׁע ֶשֶׁהֱחִריב את בּית הִמְּקָדּשׁ באותה שנה צר על ירושלים כנגד הפסוק "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" והפסוקים 3317 ועד 3319 מדברים על איסור העברת הילדים למולך וזאת כנגד ההזהרה של הנביא.

שירמיהו קיבל מצפניה בשנת 3316, ובשנת 3319 צר נבוכדנצר על ירושלים. ובשנת 3321 המקביל לפסוק האחרון בעניין המולך: "וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם", מחל ירמיה להוכיח את ישראל ונבא על החורבן. ויאמר: "ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש" ‏[29], וכן "ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עולות לבעל" ‏[30].

ובתחילת נבואתו (ירמיהו ז:לב) "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד התפת וגיא בן הנם כי אם גיא ההרגה, וקברו בתפת מאין מקום. והיתה נבלת העם הזה למאכל לעום השמים ולבהמת הארץ, ואין מחריד. והשבתי מערי יהודה ומחצות ירושלים קול ששון וקול שמחה..." ובשנת 3321 המקביל לפסוק האחרון בעניין המולך: "וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם", מחל ירמיה להוכיח את ישראל ונבא על החורבן. ויאמר: "ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש" ‏[31], וכן "ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עולות לבעל" ‏[32]. בגין עוונות אלו גלו ישראל מן הארץ ונחרב המקדש כנאמר (יומא ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים". וכבר קודם החורבן, הזהיר ה' את עם ישראל ע"י ירמיה ויחזקאל שכך יהיה, כנאמר ביחזקאל "לכן אמר אל בית ישראל... בהעביר בניכם באש אתם נטמאים לכל גלוליכם עד היום ואני אדרש לכם בית ה'..." ‏[33] ואומר הקב"ה לעם ישראל כי "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם בגוים ולזרות אותם בארצות" (שם כ, כג) וכן אומר "והבאתי גוים וירשו את בתיהם והשבתי גאון עוזם ונחלו מקדשיהם".

הנביאים תיארו את עם ישראל כאשה זונה הפונה לכל עבר רק לא לאישה, כן עם ישראל פנה לכל האלילים והתועבות, ורק אל אביהם שבשמים לא פנו.

בהעברת הילדים במולך, עברו ישראל גם על שפיכות דמים, וכמש"כ (שם) "ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עולות לבעל" שפיכות דמים זו גרועה מכל שפיכות דמים, כי כאן שפכו דם ילדיהם. דבר זה עורר את הקיטרוג לאמור הנה הם אינם חסים על ילדיהם שלהם ולמה תחוס אתה מלך עליון עליהם? וזה לעומת רחמי השמים שהתעוררו בשעה שהקריב אברהם את יצחק בהר המוריה. מעשים אלו גרמו ההפך והחישו את החורבן. ובגמ' יומא מובא שישראל נכשלו בשפיכות דמים גם בכללות, כמו שנאמר על מנשה "וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" ואם בעם ישראל לא היה שפיכות דמים, לא היה יכול מנשה לעשות מעשים שכאלו.

ואותם שנים אילו שנות יהויקים בן יהושיה אשר הרבה להרשיע. ויהויקים הוא אליקים בן יאשיהו והמליכו פרעה נכה ויסב שמו יהויקים, והוא מלך החל משנת 3,316. ובתחילה כדלעיל המליכו את אחיו יהואחז כי הוא מילא באותו זמן את מקום אביו. יהויקים הרג את הנביא אוריה ואף היה זוהם על הנביא ירמיהו כי שניהם נבאו עליו.

3319 - נְבוּכַדְנֶצַּר מָלַךְ וְצַר עַל יְרוּשָׁלַיִם, כנגד: ״לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי״:

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא כ, ג) "לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", הוּא הַפָּסוּק הַ3319 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3319 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם מָלַךְ נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע שֶׁהֶחֱרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה צַר עַל יְרוּשָׁלַיִם. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' א. כְּלִיל שליט"א שֶׁהַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל הָאִסּוּר לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ, "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" וּבַזְּמַן הַזֶּה הוֹכִיחַ יִרְמִיָּה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הָאִסּוּר לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיה ז, לא) "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". מוּבָא בְּסֵפֶר 'מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם'

ובשנה זו צר מלך נבוכדנצר על ירושלים וילכדה ויעש צלם בכח שמות הקודש על ידי ציץ של כהן גדול.

המצור הראשון על ירושלים החורבן הבית ע"י נבוכדנצאר הגדול (השני) 3338, גדליה בן אחיקם בשנה השלישית למלכות יהויקים 3,319 נחתם גזר דינה של מלכות יהודה. נבוכדנצר עלה עליה, והגלה לבבל מיהודה שלושת אלפי איש, ומבנימין ומשאר שבטי ישראל, שבעת אלפים איש, כולם חכמים גדולים בתורה ‏[34]. מכאן בעצם החל תהליך החורבן שארך עשרים שנה עד לחורבן הבית בפועל. בשנת י"א ליהויקים (ג"א שכ"ז) שלח ה' גדודי כשדים שלכדוהו והרגוהו והיתה נבלתו מושלכת לחורב ביום, ולקרח בלילה, על שעשה הרע לפני ה'. לאחר מות יהויקים, מלך יהויכין בנו במשך ג' חודשים עד שהגלהו נבוכדנצאר לבבל. גלות זו היא הגלות החמישית שהיתה בעם ישראל עד עתה. נבוכדנצאר המליך על ישראל את מתניה דודו אחי יאשיהו למלך, ויסב את שמו לצדקיהו (ונקרא גם "כושי" ע"ש שהיה משונה במעשיו וצדיק גמור היה). צדקיהו נשבע שלא ימרוד בנבוכדנצר, ולאחר מכן נשאל על נדרו והתירו לו הסנהדרין את הנדר, ומרד בבבל. ויעל נבוכדנצר בשנה התשיעית למלכות צדקיהו על ירושלים ויצר עליה שנתיים עד שנבקעה העיר ויחרב את ירושלים ואת המקדש ויהרוג מישראל תשעים ואחד ריבוא נפשות, זולת הנהרגים על דמו של זכריה (ע"פ המדרש). נבוכדנצר שחט את בני צדקיהו לעיניו, ואח"כ עיוור את עיניו. ויגלה את כל ישראל (תתל"ב אלפים איש) לבד מדלת העם שהשאיר בארץ בראשות גדליה בן אחיקם, שנהרג לאחר מכן ע"י ישמעאל בן נתניה בי"ג בתשרי (ולזכר כך נקבע "צום גדליה" כי בהריגתו גלו מצריימה, גם דלת העם שנשארו בארץ, ולא נותרו יהודים בארץ ישראל). גלות זו היא הגלות השישית.

ירמיהו בזמן החורבן ומצור ירושלים, חורבן נינוה 3319 ירמיהו יצא מירושלים ללכת לארץ בנימין, אך בשער בנימין נתפש (בהאשמה שהוא עובר אל הבבלים) והובא אל השרים שהיכוהו ושמוהו בבית הכלא. לאחר ימים רבים שוחרר בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה ‏[35]. ויוודע לשרים שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק ("ליפול אל הכשדים"), וידרשו מהמלך להמית ירמיה על כי "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים" ‏[36]. צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם היה מת וודאי מחולשה ורעב, אלמלא אחד מעבדי המלך, עבד כושי סריס, שדיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך הוציא את ירמיהו מן הבור והחזירו לחצר המטרה. משם לקחו המלך בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה'. אך הנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם ‏[37]. לבסוף נכבשה ירושלים על ידי הבבלים ובעקבות כך באו החרבן והגלות. משנודע לבבלים שירמיהו התנגד למרד, שחררוהו מן השבי ונתנוהו בידי גדליה בן אחיקם, אך הוא בחר לשבת בתוך העם ‏[38]. חודש לאחר נפילת ירושלים הגיע לעיר נבוזראדן, שר הטבחים ‏[39], ובידו פקודה מנבוכדראצר להתנהג בחסד עם הנביא ‏[40]. נבוזראדן מצא את הנביא כשהוא אסור באזיקים בתוך העם המובלים לגלות לבבל. נבוזראדן פיתח את אזיקיו והזמינו לבוא עמו לבבל כאורחו או ללכת באשר יחפוץ. ירמיהו החליט ללכת אל גדליהו, שבינתים הקים במצפה מרכז לשארית העם ‏[41]. כשנהרג גדליהו ‏[42], ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו מצרימה ‏[43].

כן בעת הזו נחרבה נינוה, וכמש"כ בפרקי דר' אליעזר (פרק מ"ב) כי יושבי נינוה חזרו לסורם, וה' האריך להם אפו ארבעים שנה, כנגד הארבעים יום ששלח את יונה להחזירם למוטב, ולאח"מ חזרו לסורם ונחרבה העיר.

3326 - מעשה יהויקים באשת איש, כנגד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת":

שפסוקי התורה כנגד השנים, ויהויקים נכנע ועבד לנבוכדנצר שלש שנים ובשנה ד' שנת 3,323 שנת ז' למלכותו מרד בו בפעם השנייה לארבע שנים. ונחרץ גורלו עבור מעשיו ותועבותיו ככתיב (ויקרא רבה פרק י"ט: ו) "רבי יוחנן אמר על ידי שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו, דאמר רבי יוחנן כללו של דבר, בפתח שיצא בו נכנס. רבי יהושע בן לוי אמר על שהושיב בירניות בירושלים, מהו בירניות, ציירן, שהיה הורג את בעליהן ומענה את נשיהם ומכניס ממונם לטמיון."

3327 - מות יהויקים אשר בא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו, כנגד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו.. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם":

שפסוקי התורה כנגד השנים, ובשנת 3327 מת יהויקים והוא אליקים בן יאשיהו אשר המליכו פרעה נכה ויסב שמו יהויקים והרבה הירבה להרע. והפסוק 3327 "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו.. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם" הוּא הָפּסוּק ה3327 מְתִּחַלּת התֹּוָרה וְּבשַׁנת 3327 לְבִריאַת העֹוָלם מת יהֹוָיִקים שֶׁנֱּאַמר עָליו בִּמְּדָרשׁ (ויק״ר יט:ו): ׳״ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה״ רבי יוחנן אמר על ידי שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו.׳ והפסוק של הענש על חטאו מקביל לשנה שבה הוא מת ונענש. שבשנת י"א ליהויקים 3,327 שלח ה' גדודי כשדים ולכדוהו ומת בדרך והיתה נבלתו מושלכת לורב ביום ולקרח בלילה.

"בן עשרים וחמש שנה יהויקים במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלם, ויעש הרע בעיני ה' אלהיו. עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ("ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרד בו. וישלח ה' בו את גדודי כשדים ואת גדודי ארם ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון וישלחם ביהודה להאבידו, כדבר ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים. אך על פי ה' היתה ביהודה להסיר מעל פניו, בחטאת מנשה ככל אשר עשה ‏[44] ". ‏[45], ויאסרהו בנחשתים להליכו בבלה. ומכלי בית ה' הביא נבוכדנאצר לבבל, ויתנם בהיכלו בבבל. .." ‏[46] "ולא הסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו, כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים" ‏[47]

והוסיף הרה״ג ר׳מ.פ. שליט״א ששנת ג׳ שכ״ז מרמזת שפגם בג׳ אופנים בשכבת זרע דהיינו ג׳ שכבת זרע.


3328 - הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְצִדְקִיָּהוּ ונסיונו של נבוכדנצר, כנגד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ":

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא כ, יג) "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" הוּא הַפָּסוּק הַ3328 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּשְׁנַת 3328 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה לְצִדְקִיָּהוּ שֶׁמָּלַךְ תַּחַת נְבוּכַדְנֶצַּר, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת קמט:) אָמַר רַבָּה בַר רַב הוּנָא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה [נְבוּכַדְנֶצַּר] מַטִּל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, לֵידַע אֵי זֶה בֶן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זָכוּר, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק [צִדְקִיָּהוּ] כָּךְ, נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, וְהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כָּל הַמְּסִבָּה כֻּלָּהּ.

שפסוקי התורה כנגד השנים ולקראת סוף שנת 3327 תחילת 3328 המליך נבוכדנצר את צדקיה אחרי יהויכין בן יהוקים, הוא מתניה ויסב שמו צדקיהו. ונבוכדנצר המלך נהג מעשה שרירות והשפלה כנגד כל נתיניו ובמיוחד למלכיהם "שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו של משכב זכור... וא"ר יוחנן כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה... ואמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן אסור לעמוד בביתו של אותו רשע... ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק (צדקיהו המלך שהגיע יומו רש"י שם) כך נמשכה ערלתו" (גמרא שבת קמט:ב). ומעשה היה לאחר הוכתר למלך שכן נהג במלכי ארצות כיבושיו. ויכול שהסב שמו ממתניה לצדקיה עבור אותו מעשה שהיה.

"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (ישעיהו, יד; 12). 
את המילה "חולש" פירשו כהטלת גורל. וכך לדעתם מתפרש הפסוק – נבוכדנצר היה נוהג להטיל גורל בין אורחיו המכובדים מי עלה בגורל לשכב עמו משכב זכר. 
וכך פרשו את המשך דברי הנביא ישעיהו: "כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתו" (ישעיהו, יד; 18) - שנחו ממשכב זכר. עוד הוסיף החכם, רבי יוחנן שמו, שבתקופת שלטון נבוכדנצר, הנתינים היו שרויים בעצב, דבר זה נלמד מדברי הנביא ישעיהו: " נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה" (ישעיהו פרק יד; 7) כלומר, לאחר שפסקה מלכותו של נבוכדנצר החלה רינה בתושבי הארץ משמע,

בתקופתו לא הייתה רינה. עוד הוסיף החכם דלעיל, שאסור לבקר בחורבת ביתו של נבוכדנצר הנמצאת בבבל משום ששורים שם שדים מזיקים. עוד מוסיף חכם אחר: נבוכדנצר רצה לשכב עם צדקיהו המלך באותה שעה התארכה עורלתו באורך של שלוש מאות אמה (מאה חמישים מטר) והקיפה את המסובים כולם. ומניין שנתארכה באורך זה? תשובה: מתוך שנאמר (לא ברור מדוע יחסו את הפסוק לנבוכדנצר) : " הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט עַל מְעוֹרֵיהֶם: שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל" ( חבקוק, ב; 16-15) משמע, נבוכדנצר השקה את צדקיהו יין כדי לשכב עמו ובאותה העת התארכה עורלתו כשלוש מאות אמה שכן "ערל" בגימטריא הם שלוש מאות. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמט, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפורא הוא - דכתיב (ישעיהו יד) איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים וגו'. אמר רבה בר רב הונא: מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות, לידע איזה בן יומו של משכב זכור. וכתיב (ישעיהו יד) כל מלכי גוים כלם וגו', אמר רבי יוחנן: שנחו ממשכב זכור. ואמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה, שנאמר (ישעיהו יד) נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, - מכלל דעד השתא לא הוה רנה. ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בביתו של אותו רשע, שנאמר (ישעיהו יג) ושעירים ירקדו שם. ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה ערלתו שלש מאות אמה, והיתה מחזרת על כל המסיבה כולה, שנאמר שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל. ערל בגימטריא שלש מאות הוי".



יהויכין בן יהויקים מלך יהודה 3,327: יהויכין בן יהויקים הוא יכניה מלך אחר אביו בן י"ח ובד"ה כתב בן שמונה שנה ותירץ הרד"ק שאביו יהויקים המליכו בחייו י' שנים, ומלך אחר מות אביו משנת שכ"ז שלשה חדשים. ועלה עליו נבוכדנצר ח' למלכות נבוכנצאר. "ויצא יהויכין מלך יהודה על מלך בבל... ויקח אתו מלך בבל בשנת שמנה למלכו. ויוצא משם את כל אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך ישראל בהיכל ה' כאשר דבר ה'... ויגל את יהויכין בבלה, ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי הארץ הוליך גולה מירושלם בבלה.. וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו." ‏[48]

נבוכדנצר השני

שנות הנביא יחזקאל ה' לגלות יהויכין 3332 (3336 עד 3337)

יחזקאל, ציור ב קפלה הסיסטינית

בתקופה המקבילה לפרשתינו, עם ישראל (וכן שאר אומות העולם), היו נגועים מאוד בעוון גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. שהם העוונות החמורים ביותר בתורה. ובגין העוונות הללו חרב הבית והוגלו ישראל מאדמתם. הנביא ירמיה עמד והתריע על החורבן העומד לבוא, שנים רבות לפני כן, ירמיה החל את נבואתו כבר בשנת שכ"א שהיא השנה הי"ג ליאשיהו ועד לשנה החמישית למלכות ליהויקים. בשנת ג'שי"ט, כבש נבוכדנצר הגדול מלך בבל ‏[49] את ירושלים, ויהי לו יהויקים (מלך יהודה) לעבד שלוש שנים, וימרוד בו. ויצור נבוכדנצר על ירושלים וילכדה, ויגלה עמו "ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים". בין ילדים אלו נמנו דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה.

בשנים אילו גלה יחזקאל בבבל ועמד בבית האסורים חמש שנים ובהיותו בן שלשים שנה כתב ספרו.


3327 - "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם", כנגד: יהויקים שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו:

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם" הוּא הַפָּסוּק הַ' 3327 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּשְׁנַת 3327 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם מת יהויקים מלך יהודה שנאמר עליו במדרש (ויק"ר יט, ו) "ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה" רבי יוחנן אמר על ידי שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו. וכן אני מוצאים ביהויקים מלך יהודה אשר לבסוף הרגו נבוכדנצר אל כי מרד בו וכתיב ‏[50]. ויהויקים החל במרדו עוד בימי נעוריו ‏[51]

וכן בכללות שנות יהויקים היה מרובה בזימה בתועבה ובשפיכות דמים ככתיב ליקוטים מ"ר פ' מצורע פי"ט ר' יוחנן אמר... "מאי תעבותיו וקאמר עריות ושפיכת דמים דאי קרו תועבות..."

פסוק זה מרמז על העוון השני החמור שעם ישראל כשל בו לפני החורבן והוא חטא גילוי עריות שירמיה ויחזקאל הזהירו עליו כנאמר "ערות אב גלה בך, טמאת הנדה ענו בך. ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טמא בזמה, ואיש את אחתו בת אביו ענה בך" ‏[52], וכן הגמ' ‏[53] דורשת את הפסוק "דכתיב ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" יען כי גבהו בנות ציון: שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, ותלכנה נטויות גרון: שהיו מהלכות בקומה זקופה, ומשקרות עינים: דהוו מליין כוחלא עיניהן, הלוך וטפוף תלכנה: שהיו מהלכות עקב בצד גודל, וברגליהן תעכסנה: אמר רבי יצחק שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס. ועל עוון זה התורה עצמה כותבת בהמשך כי "ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לרשתה" ‏[54]. וכפי שנתבאר לעיל, חטא גילוי עריות הוא גם רמז לע"ז.

רואים אנו, כי פרשה זו מרמזת על תקופת החורבן, וכל שלושת החטאים שבהם נכשלו ישראל, לפני החורבן, נרמזים כאן בפרשה. וכן העונש על עבירות אלו מפורשים בהמשך הפרשה בו נאמר כי עם ישראל יזהר מלחטוא כדי שלא תקיא הארץ אותנו כפי שאכן קרה בעת הזו שנחרבה הבית וגלינו מארצנו.

עוד בהוספות לספר דניאל ספרים החיצוניים מעשה שושנה בת חלקיה אשת יהויקים שרצו ב׳ זקנים שופטים בבל לשכב עמה ואם לא יעלילו עליה ששכבה עם נער א׳ בשנת 3330.


(א) איש היה בעיר בבל ושמו יהויקים: (ב) ויקח לו אישה ושמה שושנה בת חלקיהו והיא הייתה יפת תואר ויראת אלוהים: (ג) כי אבותיה היו ישרי לב וידריכוה בדרכי תורת משה: (ד) ויהויקים היה עשיר מאוד ויהי לו כרם חמד אצל ביתו, וכל היהודים התאספו אליו כי נכבד היה מכל אנשי העיר: (ה) ויהי בשנה ההיא ויקומו שנים מזקני העיר לשופטים על העם: (ו) והם היו מן האנשים אשר אמר ה' עליהם 'מבבל יצאה הרעה ומזקניה שופטי העם': (ז) ויבואו מדי יום ביומו אל בית יהויקים, וכי היה לאיש דבר בא אליהם: (ח) ויהי בעת הצהרים וכל איש הלך לדרכו ותלך שושנה לשוח בכרם בעלה:

(ט) ויראו הזקנים את האשה מתהלכת יום יום בכרם ויתאוו תאווה: (י) וייהפך לבבם ותחת נשוא מרום עיניהם, נשאו את עיניהם אליה, ולא זכרו תורת ה' ומשפטו: (יא) וגם כי חיצי התשוקה נחתו בלבב שניהם לא גילו את אהבתם איש אל אחיו כי התבוששו, וכל אחד חשב לחללה: (יב) וישקדו יום יום על דלתי הכרם, ללכת אחריהם ולהביט אליה: (יג) ויאמרו איש אל רעו נשובה נא אל בתינו כי קרבה העת לאכול בצהרים: (יד) ויהי אחרי לכתם ואחרי היפרדם איש מעל אחיו, ויפן כל אחד וישב אל הכרם וימצאו שניהם יחדיו: (טו) וכאשר שאלו איש את אחיו לאמור מה זאת, ויתוודו את תשוקתם הרעה, ויועצו יחדיו וישימו מועד לארוב לה בהיותה לבדה:

(טז) ויהי היום, והם במארב, ותבוא שושנה כדרכה לרחוץ בכרם כחום היום, ושתי נערותיה אתה: (יז) ואיש לא היה בכרם זולתי שני הזקנים, אשר התחבאו לארוב לה: (יח) ותאמר שושנה אל נערותיה, קחנה לי שמן ובורית וסגורנה הכרם עד כלותי לרחוץ: (יט) ותעשינה הנערות כאשר בקשה, ותסגורנה הדלת בעדה: (כ) ולא ראו את האנשים כי התחבאו:

(כא) הנה הלכו, והנה שני הזקנים הגיחו מן המחבוא וירוצו אל שושנה ויאמרו: (כב) הנה הכרם נעול ואין פה איש לראות, ונפשנו חשקה בך. לכן הבה נא ונבוא אליך: (כג) ואם מאן תמאני לשמוע בקולנו, העד נעיד עליך כי ראינו איש עמך בכרם, ולכן שלחת את הנערות מאיתך: (כד) ותאנח שושנה ותאמר: אויה לי כי צר ומצקו סבבוני יחד: (כה) אם אעשה את חפצם בת מות אנוכי ואם אחדל מי יצילני מידם: (כו) אפס טוב לי לנפול בניקיון כפי בידי אדם, מחטוא לאלוהים: (כז) ותשא שושנה את קולה ותצעק, ויצעקו גם הזקנים לקראתה: (כח) וירוץ האחד אל הדלת ויפתח: (כט) ואנשי הבית שמעו את קול צעקתה, וירוצו אל הכרם לראות מה זה נעשה: (ל) ויהי כי הוציאו הזקנים עליה את דיבתם רעה ויתבוששו העבדים, כי מיום הולדה לא נשמע כזאת עליה:

(לא) ויהי ממחרת, בהיקבץ העם בית יהויקים בעלה, ויבוא גם שני הזקנים ויוציאו עליה שם רע למען שפוט אותה משפט מוות: (לב) ויאמרו אל העם: שלחו נא והגישו את שושנה בת חלקיהו אשת יהויקים אלינו: (לג) וישלחו אליה להביאה, ותבוא היא ואבותיה עם בניהם וכל משפחתה: (לד) ושושנה הייתה טובת מראה רכה וענוגה: (לה) ויצוו הרשעים האלה להסיר הצעיף מעל פניה, למען התענג עוד בהוד מראיה: (לו) וכל מודעיה וכל הניצבים עליה בכו בכי גדול מאוד: (לז) ויקומו שני הזקנים ויתייצבו בקרב העם, וישימו את ידיהם על ראש שושנה: (לח) והיא בכתה במר נפשה, ותישא עיניה השמימה כי בטח לבה בה': (לט) ויענו הזקנים ויאמרו: הנה התהלכנו שנינו בכרם, ותבוא שושנה ושתי נערותיה אתה: (מ) ואחרי כן שלחה את הנערות מפניה, ואת הכרם סגרה: (מא) ויגש אליה עלם אשר נחבא בגן וישכב עמה: (מב) ויהי כי ראינו בפינת הגן את הנבלה הזאת, וקרבנו אליה והנה היא שוכבת בחיקו: (מג) אפס לא היה לאל ידנו לתפוש את העלם, כי חזק היה ממנו, ויפתח הדלת וימלט: (מד) ויהי כי החזקנו בה, ושאלנוה לאמור מי הוא העלם, ותמאן להשיב לנו דבר: (מה) ועתה עדים אנחנו בדבר הזה: (מו) ויאמן העם אל דברי הזקנים השופטים וישפטו אותה משפט מוות: (מז) ותזעק שושנה בצרת נפשה ותאמר: (מח) ה' אלוהים לך נגלו כל תעלומות וחדשות אתה יודע בטרם תצמחנה: (מט) ידעת גם ידעת כי אין בפיהם נכונה וכי שקר העידו עלי: (נ) ועתה הנני הולכת למות, גם כי ניקיתי מן הפשע אשר בדו מלבם הרע: (נא) וישמע אלוהים את נאקתה וייעתר לה:

(נב) היא מוצאת למות, וה' העיר את רוח נער רך ושמו דניאל, וישא את קולו ויאמר: (נג) נקי אנוכי מן הדם אשר ישפך: (נד) ויפן כל העם וישאלוהו מה זה הדבר אשר דיברת? (נה) ויתייצב דניאל בקרב העם ויאמר: (נו) שמעו נא בני ישראל, הסכלתם עשה, להרשיע בת ישראל בטרם חקרתם ודרשתם הדבר: (נז) שובו נא אל בית המשפט וראיתם כי שקר ענו בה האנשים האלה. וימהרו כל העם וישובו: (נח) ויאמרו הזקנים אל דניאל, שב נא בתוכנו והשכילנו אתה, אם שמך אלוהים לאיש מוכיח ושופט: (נט) ויען דניאל ויאמר: ייפרדו נא שני העדים איש מעל אחיו, ואשאל איש איש לבדו: (ס) ויהי אחרי היפרדם ויקרא לראשון ויאמר אליו, הזקן בימים ובפשעים כעת יחולו על ראשך: (סא) דע נא כי משפט עוול שפטת, והצדקת את הרשע והרשעת את הצדיק, אף כי אמר אלוהים ונקי וצדיק אל תהרוג: (סב) ועתה אם ראיתה את אשר דברת, הגד לי את שם העץ אשר מצאת שניהם תחתיו. ויען ויאמר תחת אלה: (סג) ויאמר דניאל יתנך ה' לאלה ומלאכו יצווה לך להכריתך: (סד) וישלח אותו מעל פניו, ויצו להגיש את השני. ויאמר אליו: בן כנעני אתה ולא בן יהודי: (סה) הן יופי האשה השיאך ורוח זנונים הפך לבך: (סו) ככה היו מעשיכם כל הימים לזנות את בנות ישראל ומיראתן אתכם הטיתם אותן לכל חפציכם: (סז) זולתי בת יהודה הזאת אשר לא שמעה לקול תזנותך: (סח) ועתה הגד לי את שם העץ אשר ראית שניהם תחתיו. ויען ויאמר: תחת אלון: (סט) ויאמר דניאל השקר יכסה פניך קלון. ראה כי מלאך ה' ינופף חרבו עליך להשחיתך:

(ע) וישמע כל העם ויישאו את קולם להודות לה' המושיע לכל המייחלים לחסדו: (עא) ויקומו כולם על שני הזקנים אשר נלכדו באמרי פיהם על יד דניאל, כי שקר ענו בשושנה: (עב) ויעשו להם כמשפט תורת משה, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו: (עג) ויהרגו אותם וינצלו ביום ההוא משפוך דם נקי בישראל: (עד) וחלקיהו ואשתו נתנו שבח והלל לה' על דבר בתם, כי לא נמצא בה ערות דבר: (עה) וכן עשה יהויקים בעלה וכל משפחתו: (עו) ויהי דניאל גדול ויקר בעיני העם מיום ההוא והלאה, עד יום מותו:

3334 - ואיש אשר ישכב את אשה דוה... ונכרתו שניהם מקרב עמם:

ופה נגזר דין העונש ‏[55]

דבר אחר, ואשה כי יזוב זוב דמה. מי קים מצות זיבה, יכניהו בן יהויקים. אמרו כיון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלים, עלה וישב לו בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרי גדולה לקראתו. אמרו לו הגיע זמנו של בית זה לחרב. אמר להם לאו, אלא יהויקים מרד בי, תנוהו לי ואלך. באו אצלו ואמרו לו ליהויקים נבוכדנצר בעי לך. אמר להן כך עושין, דוחין נפש מפני נפש, דוחין נפשי ומקים נפשיכון... ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה. ר' יוחנן אמר שלשה אמוראין, חד אמר שהיה לבוש כלאים, וחד אמר שמשך לו ערלה, וחד אמר שנמצאת כתבת קיקע חקוקה על בשרו. ר' איחנן אמר על ידי שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו, דאמר ר' יוחנן כללו של דבר בפתח שיצא בו נכנס. ר' יהושע בן לוי אמר על שהושיב בירניות בירושלים. מהו בירניות בירן צירן, שהיה הורג את בעליהם ומענה את נשיהם, ומכניס ממונם לטמיון....

ואשה כי יזוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה:

זו כנסת ישראל אשר תקרא אשה, והיא אשת בעולת בעל זו כנסת ישראל אשר תלך ותזנה אחר תאוות הגויים, ולכן ואשה כי יזוב זוב דמה, וזה עניין בזיון ועוד ימשיך ויאמר ימים רבים כי חרפת כנסת ישראל תמשך ימים רבים וכל זה בלא עת נדתה כי עתיד בעלה להיפרה ממנה ולא בעת ההיא. ולכן יזכיר בזה המדרש את עניין מעשה חזקיה וכן נבוכדנצר ויהויקים כאחד כי יסובב את כל המקרא ויורה כי תחילת החורבן החל. ובחסדי ה' תמיד יפתח פתח לתשובה ולכן יאמר ואם טהרה מזובה ולא תאמר תטהר מעצמה ור"ל עם טהרה היא וזה כנסת ישראל אז תקח לה שתי תרים או שני בני יונה וזה קרבן אישה כי תזריע וזה טהרתה באשר תשמור את בריתי.

3338 חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן, כנגד: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ״:

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא כ, כב) "וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" הוּא הַפָּסוּק הַ3338 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3338 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיָה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן. וְאִם נְעַיֵּן ד' פְּסוּקִים אַחֲרֵי הַפָּסוּק, שֶׁמַּתְאִימִים לִשְׁנַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְפִי מִנְיַן הַפְּסוּקִים לְטַעַם עֶלְיוֹן, יַחַד עִם חִשּׁוּב הַפָּסוּק "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" כְּהֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק הַקּוֹדֵם כְּדִלְעֵיל, שָׁם כָּתוּב בְּרַשִּׁ"י (ויקרא כ, כו) "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", אִם אַתֶּם מֻבְדָּלִים מֵהֶם הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִי וְאִם לָאו הֲרֵי אַתֶּם שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו. וְכֵן הַפָּסוּק (בראשית לד, יד) "כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא" הוּא הַפָּסוּק הַ3338 לְמַפְרֵעַ מִסּוֹף הַתּוֹרָה לִתְחִלָּתָהּ. וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת בֵּי"ת מִקְדָּ"שׁ הוּא 850 כְּמִנְיַן הַשָּׁנִים מֵהַכְּנִיסָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן.

חרבן בית ראשון, וכן לעייל י"ח, כ"ח, 3,277 "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" כי גזר דין כבר אז בפאתי שערי ירושלים ובעבור תשובת מנשה 3,250 ימחול ה' בעבור חסדו על עם ישראל עד לאחר מות מנשה 3,278 ויזהיר את העם לפני מותו בזה העניין.

ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתתננה לכם: ויכול ידבר על בבל ויכול א"י ובאומרו ארץ זבת חלב ודבש הלא בא"י ידון, ומה לי תרשו את אדמתם והלא שנות חורבן. אך ראה רש"י "ונושנתם בארץ" כי לא אמור החורבן להיות עד ל', 3,340 ויכול כי שנים אילו עומדת היו מבריאת העולם לתת את הארץ לבני אותו הדור אך בעבור כי שיחתו לא נתקיים הכתוב.

והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים ולהיות לי: והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים ולהיות לי 3,342 ורש"י במקום "ואבדיל אתכם מן העמים להיום לי" אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, (ותגלו מארץ הקדושה)" וכן היה. ורש"י זה אומנם על פסוק זה אך יפרש "הבדלתי" אשר כבר יכתב בפסוק המקביל לשנת 3,340. ובעניין החורבן כתיב דברים ד', כ"ה "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל... העדתי בכם היום... כי אבד תאבדן..." ורש"י ונושנתם "רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון ‏[56]... צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה ‏[57]. ועכשיו יתבאר רש"י והפסוקים. כי אומנם החורבן היה אמור להיות 3,340 ולכן יפרש רש"י אומנם פסוק 3,342 אך על צווי של "הבדלה" כי החורבן בא על כי מרינו ה' ולא היינו מובדלים. ואומנם החורבן בפועל היה 3,338 "ולא תקיא הארץ אתכם" ולא קויים הפסוק "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם..." ובכך אף הפסוק של "אבוד תואבדון" לא התקיים וזה דבר עמוק מאד. ‏[58]


וכן באור"ח על הפסוק ואני אתתנה וגו' ארץ זבת קשה אחר שאמר לרשת אותה מה צריך לומר ואני אתננה, עוד למה סמך שבח הארץ לזכרון הירושה. ונראה לי שהכוונה היא שמלבד מה שיירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש, יותר מהשיעור מה שלפניה, גם שלל שלא בזמן ירושתם אחר כך שהוא זמן החורבן, שלא תהיה זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכירה בזמן הזה בעונינו (ורומז הוא על החורבן ממש)". וכן רש"י על הפסוק הבא ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, (ותגלו מארץ הקדושה)... ‏[59]

3342 - כָּבַשׁ נְבוּכַדְנֶאצַר אֶת מִצְרַיִם, כנגד: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא כ, כז) "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם" הוּא הַפָּסוּק הַ3342 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 3342 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כָּבַשׁ נְבוּכַדְנֶאצַר אֶת מִצְרַיִם. וִישַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא הִזְהִיר אֶת מִצְרַיִם מֵהָאוֹב וְהַיִּדְעוֹנִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעי' יט, ג) "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים". וְיוֹצֵא שֶׁהַמִּצְרִים נֶעֶנְשׁוּ עַל הָאוֹב וְהַיִּדְעוֹנִי בַּשָּׁנָה שֶׁמַּקְבִּילָה לַפָּסוּק שֶׁל הַיִּדְעוֹנִי.

שהפסוק (ויקרא כ, כז) "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" הוא הפסוק 3342 מתחילת התורה לפי טעם עליון שבספר שמות. ובשנת 3342 נתנה מצרים ביד נבוכדנצר כמובא בסדר הדורות (וי"א 3346) "לכד נבוכדנצר מצרים וצור ולקח היהודים שהיו שם ובארץ עמון ומואב וסביבות ארץ ישראל ובתוכם ירמיה" והתקיים נבואת ישעיה (ישעיה יט, ג) "משא מצרים… ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האבות ואל הידענים." וכן מובא בתולדות עם עולם בהקשר לגולי מצרים (חלק א, עמות קלט בשם סדר עולם) "וירדו למצרים ויבנו במה ויקריבו עליה לשם שמים.. שגם לשמש ולמלכת השמים הסיכו נשי בני יהודה נסך וירבו להקטיר לפניהם".

הרי לנו

כאשר חס ושלום עם ישראל פונה מאת ה' לאלילים, ופונה מאת דרך ה' בגילוי עריות ושפיכות דמים, אז פונה ה' מעמיו ומותיר אותם לחסדי העמים. וכן אם אנו נסיר את רחמנו מבנינו ונמסרם לשחיטה, יסיר ה' את צלו מעל בניו בני אברהם יצחק ויעקב, מדה כנגד מדה. חטא שפיכות דמים לבדו חמור וגורם מצד עצמו לעזיבת הקב"ה את בניו.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  2. מוני המצוה: סה"מ מצווה ר"ס, והרמב"ן משיג, סמ"ג לאוין ריט. מקורות: סנהדרין לג, סז,פה. שבועות לז. יו"ד סי' רמא
  3. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  4. מוני המצוה: בה"ג
  5. מוני המצוה: בה"ג, רס"ג
  6. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  7. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  8. מוני המצוה: מצווה רס"א, בה"ג רס"ג
  9. מוני המצוה:בה"ג רס"ג
  10. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  11. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  12. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  13. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  14. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  15. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  16. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  17. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  18. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  19. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  20. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  21. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  22. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  23. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  24. מוני המצוה: סה"מ מצווה רס"ב. סמ"ג ואין נ. מקורות: ב"ק פ"ג סוטה מט. יו"ד קעח.
  25. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  26. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  27. פרעה נכה לפי חשבונם הוא נכו השני (610- עד 595-) משושלת ה-26 למצרים (664- עד 525-) פרעה נכה הפיל את יאשיהו בקרב במגידו ולאחר מכן בחוזרו למצרים אסר את יהויאחז בנו וימלך את אחיו יהויקים תחתיו. על כל פנים לפי חשבוננו מעשים אילו ב' 3,316 דהיינו 444- למניינם. כל הנ"ל היה בדרך פרעה נכה לעזורת אשוראובליט, אחרון ממלכי אשור אשר התבצר בהרן במנוסתו מפני הבבלים. כוונת נכה הייתה לספח למצרים חלקים ממלכת אשור. מסעו נכשל.
  28. מל' ב: כג, לא-לד
  29. שם ז, לא
  30. שם יט, ה
  31. שם ז, לא
  32. שם יט, ה
  33. כ, ל-לא
  34. עי' רש"י מל' ב: פרק כד
  35. לז,יא-כא
  36. לח,ד
  37. יר' לח
  38. יר' לט,יג-יד
  39. יר' נב,יב
  40. לט,יא-יב
  41. יר' מ,א-ז
  42. יר' מא
  43. יר' מב - מג
  44. ומשמע כי גילגל עליהם עתה את העונש עוד מימי מנשה, ועיין בפסוקים כאן אשר דומים לפסוקים בשנות מנשה ויקרא פרק יז-יח
  45. מלכים ב: כד, א-ג
  46. ד"ה ב: לו, ה-ז
  47. מלכים שם
  48. מלכים ב: כד, יב-יז
  49. שהיה מזרע שלמה, כי אמו שמרעם הייתה מלכת שבא וגיירה שלמה ונשאה, עיין ס"ה.
  50. מדרש רבה מצורע קצ"ג
  51. ראה פפ~147,8
  52. יחזקאל כב, י-יא
  53. יומא ט:
  54. ויכן בויקרא יח, כח
  55. ועיין ויקרא ט"ו, י"ט
  56. פסוק כ"ו
  57. סנהדרין ל"ח
  58. ואבדיל אתכם מן העמים ולהיות לי: ולזה כיוון הרב עזריאל יחיאל רובין בספרו שדה העיר שמובא במטבע של אברהם עמוד 216, הנה אמרו חז"ל, כל פסוקא דלא פסקי משה לא פסקינן לי', וטעמא בעי. והנה ידוע מסדר עולם שבית המקדש הראשון נחרב בעו"ה ג' אלפים של"ח לבה"ע, וסכום הפסוקים מתחלת ספר בראשית עד הפסוק הזה ה' ג' אלפים של"ח, ורמז הקב"ה בתורתו הקדושה שנת חורבן הראשון ע"י נבוכדנצר בפסוק זה להודיע שבשנה ההוא אם לא יהיו מובדלין יהיו של נבוכדנצר וחבריו, לכך כל פסוקא דלא פסקי משה לא פסקינן כי תוה"ק במספר הפסוקים רמזה גדולות ונפלאות.
  59. תו"כ כ' קכח'