פרשה פתוחה 151 ~ וידבר ה' אל אהרן ואל בניו

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,368 – 3,383 לבריאה | 393 - 377 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָה. ג אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה. ד אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע. ה אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ. ו נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. ז וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. ח נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָה. ט וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. י וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. יא וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ. יב וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. יג וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.    יד וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ. טו וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה. טז וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲו‍ֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

ויקרא כב:א - טז

הפסוקים והמצוות

מצוה רעח: שלא יעבוד כהן טמא[1] שנאמר:וינזרו מקדשי בני ישראל

כהן ששימש במקדש בטומאת הגוף במיתה ביד"ש בגז"ש חילול מתרומה[2] שנאמר:ולא יחלל

מצוה רעט: שלא יעכל כהן טמא תרומה[3] שנאמר:איש מזרעך וכו' בקדשים לא יאכל

זר שאכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ביד"ש[4] שנאמר:ומתו בוכי יחללוהו

אוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ביד"ש[5] שנאמר:ומתו כי יחללוהו

מצוה רפ: שלא יאכל זר שום תרומות[6] שנאמר:וכל זר לא יאכל קדש

מצוה רפא: שלא יאכל אפילו תושב כהן ושכירו תרומה[7] שנאמר:תושב כהן ושכיר

מצוה רפב: שלא יאכל ערל תרומה והוא הדין שלאר קדשים, ודבר זה למדו הכתוב מן הפסח בגזרה שווה[8] שנאמר:תושב כהן ושכיר, ונאמר: תושב ושכיר (שמות יב מה)

מצוה רפג: שלא תאכל חללה מן הקודש לא תרומות ולא חזה ושוק[9] שנאמר:ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל

תשלומי קרן וחומש בשגגת תרומה[10] שנאמר:ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו

מצוה רפד: שלא לאכול טבל[11] שנאמר:ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'.

המסר המרומז

עלינו לשמור על כבוד הקודש מאד, ולשמור על הטהרה. כל הפוגע בכבוד הקודש נענש בחומרה.

מאורעות השנים

ב"י בבבל - תקנת סופרים לכהנים בעניין תרומות ומעשרות

כתב באבות דר"נ: "שמוני נוטרה את הכרמים - אילו ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות אמרו להם כל עצמינו לא גלינו מארצנו אלא עד שלא הפרשנו תרומות ומעשרות ועכשיו אתם אומרים לנו שנפריש תרומות ומעשרות, והיו הכהנים אוכלים שם בבבל התרומה שהיא קדשי הגבול ונאכלת בכל מקום כנאמר ‏[12] "ואמרת אלהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גרן וכתבואת יקב. ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר הוא לכם חלף עבדתכם באהל מועד" " ‏[13]. על ידי אותה האכילה של התרו"מ יחזיקו ויתייחסו בכהונתם עד שוב ד' את שבות עמו.

אמל מרדוך בן נבוכדנצר (3,364, 401- למניינם)‏[14]

נבוכדנצר מלך על מלכות בבל החל משנת 3,319 ובשנת ארבעים וחמש שנה למלכותו שנת 3,364, שנת שלשים ושבע לגלות יהויכין מלך יהודה מת והורד אל שאול גאוותו. וימלוך אויל מרודך בנו אחריו כ"ג שנה.

3370 - שנות עזרא הסופר

עזרא הסופר בקודקס אמיאטינוס, כתב היד העתיק ביותר של הוולגטה, מהמאה ה-8

עזרא הסופר שהיה ראש לאנשי כנסת הגדולה היה כהן ‏[15], וממנו תחל תקופת ח' הדורות של הוראה במשך שנות בית שני. עזרא קיבל תורתו מברוך בן נריה(ג' אלפים ש"ע). ובמדרש איתא כי עזרא הוא מלאכי, והיה עניו גדול, עד שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו ‏[16], וניתנה על ידו באשורית וארמית. עזרא תיקן עשר תקנות גדולות בארץ כמבואר במס' ב"ק ‏[17] וכן תיקן עוד תקנות רבות (כי סתם תקנות עזרא תיקנן). למרות שהיה עזרא מראשי העם לא היה מהראשונים שעלו לארץ מבבל, כי היה טרוד לחזור על תלמודו לפני ברוך רבו, שמפני זקנותו המופלגת לא יכול היה לעלות לארץ. סיבה נוספת שלא עלה לארץ הוא שמשמים עכבו אותו, בכדי שיתמנה יהושע בן יהוצדק לכהן גדול ולא עזרא ‏[18]. ולגבי מקום קבורתו ראה בהערה ‏[19]. עזרא פירש את תורת משה ע"פ הקבלה המסורה מסיני, ולכן נקרא סופר מהיר. הוא הקדיש כל ימיו ללמוד בשום שכל ולחקור את ספר הברית הזה ולהעתיקו באמונה, כנאמר "כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט" ‏[20].

כליל תפארת

וינזרו מקדשי בני ישראל. פסוק זה מקביל לתקופה שלאחר חורבן בית ראשון ומדבר על עניני שמירה ופרישות, וראה זה פלא, כי גם בפרשה המקבילה לתקופה שלאחר חורבן בית שני ‏[21] מובא עניין נזירות פרישות. ושמא יש כאן רמז, כי עיקר עבודת האדם לאחר החורבן צריכה להיות על מדה זו, כי הפרישות היא המפתח להתגבר על כל היצרים התוקפים אותנו ומכשילים אותנו בחטאים, וע"י שנתגבר על יצרנו נוכל לזכות שוב לגאולה השלמה. ותדע שגם איסורים מעניין חילול השם יסודם בתאוות כמאמרם לא ביקשו ישראל לעבוד "ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות. ד"א חורבן בית ראשון נקבע ביום חנוכתו בעבור ששלמה היה שתוי יין, לכן תיקון החורבן הוא הנזירות בין מן היין ובין מן הקודש.

ולא יחללו את שם קדשי... והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם וירמוז על קדושתם בעת גלותם כאומרם כי שמרו תרומות ומעשרות וטהרתם בבבל יתר על שומרם קדושה זו בא"י בזמן הבית. ראה לעיל פ' 150. ויזכיר הכתוב לשבח מעשי ב"י באילו השנים ‏[22].

והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם. פסוק זה מרמז על תקופת המלך בלשאצר מלך בבל (שנת 3,386) שעשה משתה גדול לרגל נצחונו במלחמה כפי שמצאנו בספר יוסיפון שנלחם ביום זה עם דריוש המדי וכורש הפרסי, ונצח במלחמה ולערב עשה משתה, תוך כדי המשתה ביקש בשלאצר שיביאו את כלי המקדש שהביא סבו נבוכדנצר ‏[23] מירושלים ככתוב "בלשאצר אמר בטעם חמרא להיתיה למאני דהבא וכספא די הנפק נבוכדנצר אבוהי מן היכלא די בירושלם, וישתון בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה". תוך כדי שתייתם את היין בכלי המקדש, ירדה יד מהשמים וכתבה על הקיר "מנא מנא תקל ופרסין" בלשאצר ביקש מכל חכמיו לפרש לו הכתוב, אולם אף אחד לא ידע את פשר המילים הללו, עד שבא דניאל ופירש כי מילים אלו מורות על סיום מלכותו, ובבל תיכבש ע"י מדי ופרס. ואכן באותו לילה נכבשה בבל ובלשאצר נהרג, כעונש על שחילל את כל המקדש כנאמר בפרשתינו "והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם". ועל תתמה כי לא היה המעשה עד שנת 3,386 ושנות פרשתינו יתומו תרם שנה זו, אך יבוא הכתוב על שורש המעילה והיא לקיחת כלי הקודש.

הרי לנו

כי עלינו להזיר עצמנו אפי' מהדברים המותרים לנו, וזהו התיקון הגדול ביותר לחורבן. כן ראינו כי עניין שמירת כבוד הקודש חשובה מאוד, וכן עונשה חמור.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: סה"מ ל"ת עה. סמ"ג לאוין שה. מקורות: סנהדרין פא. זבחים יז.
  2. מוני המצוה: בה"ג רס"ג
  3. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קלו, סמ"ג לאוין רנו. מקורות: יבמות עו. סנהדרין פג. יו"ד סי' שלא
  4. מוני המצוה: בה"ג רס"ג יראים
  5. מוני המצוה:בה"ג רס"ג יראים
  6. מוני המצוה:סה"מ ל"ת קלג, קלד. סמ"ג לאוין רנד, רנה. מקורות: תרומות פ"ז, חלה פ"א. בכורים פ"ב. יבמות סח,פה. סנהדרין פג. מכות יג.
  7. מוני המצוה: ראה מצוה רפ
  8. מוני המצוה:סה"מ ל"ת קלה. סמ"ג לאוין רנח מקורות: יבמות ע, ע"ש
  9. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קלז. סמ"ג לאוין רנו. מקורות: יבמות סה, פה, פו
  10. מוני המצוה: רס"ג
  11. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קנג. סמ"ג לאוין קמז. מקורות: סנהדרין פג. מכות יג. יו"ד סי' שלא
  12. במדבר י"ח
  13. אדר"נ פרק כ'
  14. לפי חשבונם החל מלכותו 562- ומלך לשנתיים, ואחריו נריגלאסר (560- עד 556-) ואחריו לאבאשי מרודך, מלך אשורי, ואחריו נאבונידוס (556- עד 539-), ואחריו בלשאצר בנו הוא זה אשר עשה משתה בכלי הקודש. ואשור בן שם היה, ונמרוד(בן כוש בן חם) אשר ראשית ממלכתו בבל יצא מן הארץ ההיא (מבבל) לאשור ויבן את נינוה בראשית פרק י'. על כל פנים במסורת יזכרו אך אוויל מרודך ובלשצר.
  15. עזרא היה בן שריה בן אשרא בן אבישוע בן פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.
  16. ראה עוד סנהדרין כ"א: רבי יוסי אמר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה... בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש, חזרה וניתנת להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקדש.
  17. פ"ב וראה עוד ברכות כ"ב
  18. סה"ד
  19. על פי המסורת קבור עזרא בפרס, כי לאחר מות ארתחשתא יצא עזרא לעבר פרס ושם מת ונקבר, וראה תיאורו של ספר מסעות בנימין שכתב כי בנהר סמורה שם התחלת מלכות פרס ודרים שם ט"ו מאות יהודים ושם נקבר עזרא, לפני קברו נמצא בית הכנסת גדול ובצד השני של קברו העמידו ישמעאלים בית תפלה (סדר הדורות).
  20. עזרא ז'
  21. פפ ~191 פ' נזיר
  22. ובמחת חינוך מצוה רפ' מדגיש כי אין חייבים בעניין תרומה בחו"ל וזה לשונו: "שלא יאכל שום זר תרומה" "ונוהג איסור אכילת התרומה לזרים.. בכל מקום שיש שם תרומה דאורייתא, דהיינו בזמן שארץ ישראל בישובה, כי אז חיוב התרומה דאורייתא".
  23. ראה בריש מס' מגילה שהגמ' מסבירה כי עד עתה לא הוציאו מלכי בבל את כלי הקודש כי הם ידעו שישראל עתידים להיגאל בסוף שבעים שנה ופחדו להשתמש בכלים, אולם בלשאצר טעה בחשבון וחשב שכבר עברו שבעים שנה וא"כ ישראל כבר לא יגאלו ומותר לו להשתמש בכל הקודש ע"ש