פרשה פתוחה 152 ~ וידבר ה' אל אהרן

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,384 – 3,400 לבריאה | 377 - 360 לפני מניינם 


יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה. יט לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים. כ כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ ‏[1] כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם. כא וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן‏[2] כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ. כב עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה. כג וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה. כד וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ. כה וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.    כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כז שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה. כח וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. כט וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. ל בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְהוָה. לא וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה. לב וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. לג הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

ויקרא כב:יז - לג

הפסוקים והמצוות

מצוה רפה: שלא להקדיש בעלי מומין להקריבם למזבח[3] שנאמר:כל אשר בו מום לא תקריבו

מצוה רפו: לחיות כל קרבן בהמה תמים[4] שנאמר:תמים יהיה לרצון וכו'

מצוה רפז: שלא ליתן מום בקדשים[5] שנאמר:כל מום יהיה בו

מצוה רפח: שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח[6] שנאמר:לא תקריבו לה'

מצוה רפט: שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן[7] שנאמר:לא תקריבו אלה לה'

מצוה רצ: שלא להקטיר אמורי בעלי מומין[8] שנאמר:ואשה לא תתנו מהם על המזבח

איסור התפסת תמימין לבדק הבית[9] שנאמר:נדבה יעשה אותו

שלא להתפיס תמימים לבדק הבית[10] שנאמר:ולנדר לא ירצה

מצוה רצא:שלא לסרס זכר מכל המינים לא אדם ולא בהמה חיה ועוף[11] שנאמר:ובארצכם לא תעשו

מצוה רצב: שלא להקריב קרבן בעל מום מיד הגוים'[12] שנאמר:ומיד בן נכר לא תקריבו

שלא נצרף ממון גוים לקרבנות צבור[13] שנאמר:ומיד בן נכר לא תקריבו

מצוה רצג: להיות כל קרבנות בהמה מיום השמיני והלאה[14] שנאמר:ומיום השמיני והלאה

מצוה רצד: שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד[15] שנאמר:אותו ואת בנו לא תשחטו

מצוה רצה: שלא לעשות דבר שיתחלל בו שם השם הקב"ה בין בני אדם[16] שנאמר:ולא תחללו את שם קדשי

מצוה רצו: מצות קידוש השם לקדש שמו[17] שנאמר:ונקדשתי בתוך בני ישראל

המסר המרומז

תחילת שיבת ציון ובניית בית שני על פי הכרזת כורש, הקמת ה והקרבת הקרבנות גם לאחר שנפסקה בניית המקדש. וכן היתר נטילת הקרבנות מכורש ושאר הגויים.

מאורעות השנים

רמברנדט. משתה בלשאצר

בלשאצר מלך בבל ‏[18] - תום מלכות בבל, ג'שפ"ט

בלשאצר הוא אחרון ממלכי בבל (נבוכדנצר, אויל מרדך, ובלשאצר) מלך ג'שפ"ו ומלך ג' שנים מקוטעים בשנותיו של דריוש. ובשנת ג' למלכותו ג'שפ"ט "בלשאצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי אלף... בלשאצר אמר.. למאני דהבא וכספא די הנפק נבוכדנצר אבוהי מן היכלא די בירושלם, וישתון בהון מלכא ורברבנוהי... בה שעתה נפקה אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא על גירא די כתל היכלא די מלכא, ומלכא חזה פס ידא די כתבה... ודנה כתבא די רשים, מנא (מנה אלוהים את מלכותך ויכלה, כנגד נבוכדנצר) מנא תקל (נשקלת במאזנים ותמצא חסר, כנגד בלשאצר שלא היה חזק כאביו) ופרסין (נפרסה ממלכתך ותנתן למדי ופרס). בעקבות פתרון הכתב הזה, הלביש בלשאצר את דניאל בגדי מלכות, ועשאו כשלילי למלכות" (דניאל פרק ה'). מלכות בבל נפלה באותו הלילה ע"י דריווש המדי ויקח את כתר מלכותו. לפי האגדה כורש ודריוש היו שוערים של בלשאצר וכאשר שמעו את נבואת דניאל על מפלת בלשאצר פצעו את מוחו ‏[19]. עוד נאמר שיום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויכין נולד שטנו והוא דריוש אשר הרג לנכדו. וצריך עיון כי הלא נבוכדנאצר לא נכנס להיכל אך פירש נחל עדן כי על הארון נאמר כדכתיב ‏[20] "ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' " ואמרו ‏[21]. "כלי חמדת בית ה' הוא הארון, והארון עומד בית קדשי הקדשים. הכל כתוב מראש והרשות נתונה, כי חישב ה' את עונש יהודה וזאת עוד ביום חנוכת המקדש ע"י שלמה בעבור משתה בת פרעה. וכן חישב את מפלת נבוכדנאצר בעבור זלזל בקדושת הקודש ויגבה לבבו.

כורש הגדול (הגדול) מלך ראשון לששלת האחמינידית 3,389

כורש השני מלך פרס

כורש[ מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, הוא בנו של כנבוזי הראשון בן כורש הראשון בן חישפיש בן האחמניש מייסד השולשלת. על פי המסורת, כנבוזי נשא לאשה את בתו של אסטיאגס מלך מדי וזו ילדה את כורש, אם כן כורש הוא יורשם של שני מלכים; מלך פרס ומלך מדי.

[ע"פ סה"ד:] בספרי מלכי פרס נמצא כתוב כי אסטרגוס מלך פרס לא היה לו כי אם בת אחת יורשת המלכות, ויאהבה אחד משרי אביה, ותהר לו, וכשמוע זאת אביה המית השר ההוא, ושם בתו במאסר. ויהי בלדתה נתן המלך את הנער הנולד לאחד ממשרתיו לשלוח אותו המדברה ויעש כן וינחהו שם. וימן ה' כלבה ותיניקהו ויגדל הילד ונעשה בן חיל. ויאספו אליו אנשים ריקים, ויהיה עליהם לשר, וכשמוע המלך שלח להרגו. וזה השר נקרא כורש שהוא בלשון סרסי כלב, לפי שנתגדל מכלבה. ונתאמץ על סבו והרגו ויכבוש את העיר וימלוך עליה ותכנע כל הארץ לפניו ‏[22]. ולפי שדריוש מלך מדי לא היה לו כי אם בת אחת, נתן אותה ואת ירושת מלכות מדי לכורש. ויאמר כורש אל דריוש הנה אנחנו מלכים, למה נהיה משועבדים לבלשאצר הלא הם זרע מרעים, נלחמה בו כי לנו נאה המלוכה. ויאמר דריוש עשה בכחך ויהיה אלהיך עמך. וילחמו בבלשאצר וכשנתקרבו אל העיר יצאו צבאות בלשאצר ומפריצי ישראל נתחברו עמו. ויוכו הפרסיים לפני הכשדים. בלשאצר שמח ועשה משתה והוציא כלי בית ה', ואז נראתה בכותל היכל המלך ידא דע כתבה "מנא מנא תקל ופרסין" ודניאל פתר החידה. וסריס אחד של המלך היה מכיר דניאל מימי נבוכדנצר נתן אל לבו פשר דניאל. וכשראה את המלך ישן משכרותו, כרת את ראשו וימלט חוצה לעיר אל כורש ודריוש, ויגד להם כל אשר קרה בלילה ההוא לבלשאצר ויתן בידיהם ראש בלטשצר. ויתמהו המלכים ויאמרו אין זה אלא עבור חטאם מחרבן בית ה' ‏[23] ונדרו נדר אם יתן ה' את בבל בידנו נשיב את הגזלה וניתן הרשות לישראל לבנות הבית. ויהי בבוקר ויעלו המלכים על בבל וילכדוה וישחיתו כל ארץ כשדים ובבל ויכו אותה לפי חרב, מעולל ועד יונק ונתבטלה מלכות בבל. בבל הייתה קיימת מנמרוד עד בלשאצר אלף ושש מאות שנים ומספר המלכים שמלכו בה היה מ"ט מלכים או נ"א ‏[24]. וימלוך דריוש על בבל ושאר מלכיות הניח לכורש חתנו ויכבוש מלכיות אחרות, כשחלה דריוש ונטה למות קרא אל כורש וימליכהו על בבל בחייו ויצוהו לקיים הנדר שנדרו לישראל. ואכן כורש נתן רשות לגולה לבנות את ירושלים והמקדש והחזיר להם את כלי בית המקדש, ובשנה הראשונה למלכות כורש בשנת נ"ב לחורבן הבית עלו מקצת מישראל לייסד את ירושלים והמקדש. וילשינו צרי יהודה ובנימין על ישראל לכורש ונתבטלו מהבנין כל מלכות כורש ומלכות אחשורוש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש ואסתר, שהיא שנת י"ח לתחילת הבנייה הראשונה שנתן רשות לבנות המקדש והוא שנת השבעים לחורבן, ואז אכן השלימו את בנין כל הבית. ובשנים האלו שבין תחילת הבנייה ע"י כורש ועד השלמת הבניין בזמן דריוש השני, עדיין הקריבו ישראל קרבנות ע"י הכוהנים שעלו בעלייה הראשונה.

נבואת דניאל ג'שי"ט – ג'שצ"ב

כליל תפארת

איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם. בשנים המקבילות לפרשה זו הקריבו ישראל קרבנות לראשונה מאז חורבן בית ראשון, לאחר שקיבלו רשות מכורש לבנות המקדש. ואמרו חז"ל שלשה נביאים עלו מהגולה, אחד העיד להם על מקום המזבח, ואחד העיד שמקריבין אעפ"י שאין בית, ויש אומרים אחד העיד על התורה שנכתבת אשורית. ובבואם מבבל בנו מזבח והקריבו קרבן י"ט שנים קודם בנין הבית, ולמרות שהפסיקו לבנות הבניין עקב הלשנת העמים מסביב, לא נפסקה הקרבת הקרבנות כי אין בניין המקדש מעכב בהקרבה . ‏[25].

ומיד בן נכר לא תקריבו. פרש"י במקום "נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום ואע"פ שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא א"כ מחוסרי אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות ‏[26] אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה אבל תמימה תקבלו מהם ‏[27] (ו)לכך נאמר למעלה "איש איש" לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל". פסוק זה מרמז אם כן על הקרבנות ששלחו כורש ודריוש להקריב במקדש, וקיבלו מהם, כמו שנאמר אצל כורש ‏[28] "להוא מתיהב להם יום ביום די לא שלו. די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" וכאן רמז שבתקופה המקבילה ישלחו קרבנות ע"י נכרים, ודוקא קרבנות בעלי מומין לא יטלו מהם אבל קרבנות תמימים לוקחים מהם כאמור.

הרי לנו

כי ישראל הקריבו קרבנות בירושלים י"ח שנה לפני קץ השבעים שנה של הגלות, ובכך החל תהליך הגאולה. כן, אנו למדים שניתנה הרשות ליטול קרבנות מכל אדם גם מי שאינו יהודי.

הערות שוליים

  1. מצוה רפ"ה: שלא נקדיש בעלי מומין להקריבם למזבח. ונוהגת בזכרים ובנקבות. ואין בו מלקות ולדעת רמב"ם יש. ועיין לאו י"ב, עשה ד'
  2. מצוה רפ"ו: שהקרבן יהיה תמים וזה לעורר את הלבבות בחשוב ובשלם במינו כי האדם מתפעל בכח מעשיו.
  3. מוני המצוה: סה"מ ל"ת צא. סמ"ג לאוין שי. מקורות: תמורה ו, יז.
  4. מוני המצוה: סה"מ מ"ע סא. סמ"ג עשין קעו. מקורותף סנה' פ"ט
  5. מוני המצוה: סה"מ ל"ת צז. סמ"ג לאוין שטו. סמ"ק סי' רנג. מקורות: בכורות לג. תמורה כא.
  6. מוני המצוה:סה"מ ל"ת צב, צג צד ולרמב"ן לאו אחד. סמ"ג לאוין שיא שיב שיג. מקורות: תמורה ו. בוכורת לג. ועי' בסההי"ד ה' ב"מ פ"ו וה' א"מ פ"ב.
  7. מוני המצוה:ראה מצוה רפח
  8. מוני המצוה: ראה מצוה רפח
  9. מוני המצוה: זהר הרקיע
  10. מוני המצוה: זהר הרקיע
  11. מוני המצוה: סה"מ ל"ת שסא סמ"ג לאוין קכ. סמ"ק סי' קסט. מקורות: שבת קיא. ב"מ צ. אה"ע סי' ה.
  12. מוני המצוה:סה"מ ל"ת צו. סמ"ג לאוין שיד. מקורות: תמורה ז.
  13. מוני המצוה: רמב"ן
  14. מוני המצוה: סה"מ מ"ע ס. סמ"ג עשין קעח. מקורות: רצד. זבחים קיב. חולין פא.
  15. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קא. סמ"ג לאוין קמט. סמ"ק סי' קסז. מקורות: רצה. חולין פה. יו"ד סי' טז.
  16. מוני המצוה: סה"מ ל"ת סג. סמ"ג לאוין ב. סמ"ק סי' פה. מקורות: יומא פו. פסחים כה. סנהדרין עד. ע"ז דף כז, יו"ד סי' קנז.
  17. מוני המצוה: סה"מ מ"ע ט. סמ"ג עשין ח. סמ"ק סי' מד. מקורות: סנהדרין עד. יו"ד סי' קנז.
  18. בלשאצר (גם בלאשצר, בלטשאצר) בן נבונאיד והוא אחרון למלכי בבל מששלת האחד עשר והאחרונה אשר החלה עם נפולפאשר אביו של נבוכדנאצר השני (626- עד 605- לפסה"נ). אחריו נבוכדנאצר 605- עד 562-), אמלמרדוך (מלך שנתים), נרגלשאצר (ארבע שנים), לבאשי מרדוך (פחות משנה), ולאחריו נבונאיד (556- עד 539-) אך בפועל העביר את ממשלתו לבנו בלשאצר אשר מלך באילו השנים. ולפי סדר הדורות לא ימנה כי עם את נבוכדנאצר (מלך מ"ז לבבל 3,319 – 3,364), אוויל מרודך בנו (מלך מ"ח לבבל 3,364 – 3,387), ובלשאצר (מלך מ"ט לבבל 3,387 – 3,389). ובכללותם לפי ס"ה משמע 441- עד 371- למניינם. אך יש לשאול למה לא הזכיר ס"ה את שאר המלכים שנמנו לעייל.
  19. שיר רבה פ"ג, ד
  20. ד"ה ב', ל"ו
  21. ביומא נג, ב
  22. ולפי גירסא אחרת ההשתלשלות של מלכות כורש הייתה קצת שונה והוא שאסטיאגוס חלם בלילה שמזהירים אותו כי בנה של בתו עתיד להחליף אותו, ולפיכך השיא אותה לאיש פרסי נשוא-פנים בשם כנבוזי. אך אסטיאגס הוזהר על-ידי חלום שני ובעקבות כך הוא החזיר את בתו מנדנה חזרה לארצו ומסר את התינוק לאיש ימינו הרפגוס על מנת שייפטר מהילדאך בדרך מקרה הוא הוחלף בילד שאך זה נולד, וכורש גודל בידי רועה ואשתו בצפון מדי. בגיל 10 הביאה אותו התנהגותו חסרת הפחד לתשומת לבו של אסתיאגס, שזיהה אותו כנכדו שלו, ושלחו להוריו. בה בעת העניש אסטיאגס את הרפגוס בכך שהמית את בנו והאכילו את בשר בנו. הרפגוס לא סלח לאסטיאגס על כך והחל לחבל בנאמנותם של המנהיגים המדיים כלפי אסטיאגס וברגע מסוים שלח מסר לכורש, המפציר בו למרוד באסטיאגס.אסתיאגס גייס אז את כל אנשי אגבטנה, צעיר וזקן, נגד כורש - אך הוא הובס ונלכד. וב"לקטסיאס" יש עוד גירסא להיסטוריה זו ואכמ"ל.
  23. ובדומה לכך מצאנו במעשה פלישתים ששבו את ארון הקודש ונענשו קשות עד שהשיבו את הארון לישראל. ( וראה פפ~127)
  24. צמח דוד
  25. שלשלת הקבלה, ספר הדורות ג'ש"צ
  26. תמורה ו'
  27. חולין י"ג
  28. עזרא פרק ו'