פרשה פתוחה 154 ~ אלה מועדי ה'

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,404 – 3,408 לבריאה | 357 - 351 לפני מניינם 


ד אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

הפסוקים והמצוות

יום ראשון של פסח

לשבות בראשון של פסח[1] שנאמר:כל מלאכה לא יעשה בהםמצוה רחצ: שלא לשעות מלאכה ביום הראשון של פסח[2] שנאמר:כל מלאכה לא יעשה בהםקידוש יום ראשון של פסח[3] שנאמר:ביום הראשון מקראה קדש יהיה לכם


קרבן פסח:

להוסיף קרבן מוסף כל שבעת ימי הפסח[4] שנאמר:שבעת ימים תקריבו אשה לה'


שביעי של פסח:

מצות שביתה בשביעי של פסח[5] שנאמר:וביום השביעי מקרא קדש מצוה שא: שלא לעשות מלאכה ביום שביעי של פסח[6] שנאמר:כל מלאכה לא יעשה בהם

המסר המרומז

נס פורים המשתלשל בניסן, צום אסתר ותיקון המגילה ומנגד עשיית הפסח ע"י עזרא בירושלים.

באילו השנים בני ישראל בבל תחת לחץ ואיום שמד של המן. המועד הינו חג הפסח ועם בעצת אסתר מקבלים החלטה לצום בחג ולא לקיים את המצווה בו. לא עוברים אפילו שלש שנים ובארץ הקודש מתחילים ההכנות לקראת הבנייה של בית שני וזוכים לחגוג את חג הפסח כמצווה והכול מתרחש בשנים שמקבילים לפרשתנו, והדברים צריכים הסבר.

מרדכי מגלה לאסתר על מזימת ההשמדה של המן, ודרש ממנה להיכנס לפני אחשורוש כדי לנסות לבטל את רוע הגזירה. מנגד אסתר דורשת ‏[7]: '"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי"'

בקשתה של אסתר מורכבת משני בקשות:

הבקשה הראשונה של אסתר היא לכנס את היהודים: כלומר לדאוג לאחדות. זאת כניגוד לדברי המן: ‏[8]: "'וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: יֶשְׁנוֹ עָם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ..."' ‏[9]

הבקשה השניה היא לארגן צום המוני [בפסח] של כל היהודים. גזירת ההשמדה נשלחה ב-13 לחודש הראשון, י"ג בניסן ‏[10]. בהנחה שמרדכי ואסתר פעלו מייד, הרי שהצום התחיל מייד באותו לילה, שהוא ליל י"ד בניסן, ונמשך עד ט"ז בניסן. לפי דעה אחרת, הצום התחיל כבר בי"ג בניסן ונמשך עד ט"ו בניסן ‏[11]. בכל מקרה, הצום כלל גם את ליל הסדר וחג הפסח. בחג הפסח אסור לצום - גם בגלל שיש מצוה לשמוח בחג, וגם בגלל שיש מצווה לאכול מצות בלילה הראשון ("ליל הסדר"). איך מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל את מצוות התורה לטובת הצום?

ע"פ חז"ל, מרדכי בעצמו התלבט בשאלה זו: אמרה לו אסתר: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים ". אמר לה מרדכי: והלא יום שלישי יום פסח הוא?! אמרה לו: הלא אתה ראש לסנהדרין, ואתה אומר דבר זה?! ואם אין ישראל, למי הפסח?! שמע מרדכי את דבריה ועשה ככל אשר צותהו, שנאמר " ויעבור מרדכי ". מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה" ‏[12]. אולם התשובה של אסתר, "אם אין ישראל, למי הפסח?" אינה ברורה. לכאורה נראה כאילו היא מתייחסת אל הצום כאל פעולה מאגית, שרק היא יכולה להציל את עם ישראל מהשמדה. אולם, הנביאים דיברו רבות על כך שהצום אינו העיקר, אלא העיקר הוא לקיים את מצוות ה', למשל ‏[13]: "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?!... הלוא את-הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשנים...", וכן בישעיהו נח. אם כך, מה הטעם לעשות צום שעצם קיומו מהווה עבירה על התורה? מה התועלת בצום כזה?

1. יש מפרשים מודרניים המוכיחים מכאן, שמרדכי ואסתר לא היו דתיים אלא מסורתיים. הם היו יהודים מעורים בחברה הנוכרית, ולא ידעו את משמעות הצום ומשמעות המצוות, ייתכן שאפילו לא דקדקו במצוות. אבל הם זכרו במעורפל, מבית סבא וסבתא שלהם, שכאשר באות צרות על עם ישראל - צריך לצום. הם לא ידעו למה בדיוק - הם רק זכרו שככה עושים, וזה "עובד". וכמו בימי חזקיהו, כשבני ישראל "אכלו את הפסח בלא ככתוב" - "ה' הטוב יכפר בעד", ה' ראה שהם פעלו מתוך כוונה טובה, מתוך רצון לשוב למסורת, ולכן סלח להם והציל את עם ישראל.

2. אולם, לענ"ד ההיפך הוא הנכון. מרדכי ואסתר (שע"פ חז"ל היו גדולי הדור) הבינו טוב מאד, גם את משמעות הצום וגם את משמעות המצוות. הם הבינו שהמשמעות של חג הפסח היא לחגוג את הגאולה הניסית, שה' גאל את עם ישראל ממצרים בגלוי וביד רמה; והם הבינו שבתקופתם הגאולה צריכה להיות מסוג אחר - גאולה טבעית, המתבצעת בהסתר-פנים ובאמצעות מעשיהם של בני האדם. וכדי להדגיש נקודה זו הם החליטו לצום דווקא בחג הפסח, ומתוך הצום לקום ולפעול למען הצלת ישראל.

3. ועוד: רוב בני ישראל באותו זמן אכן היו מעורים בחברה הנכרית. הם השתתפו בסעודתו של אחשורוש (בפרק א), אכלו שתו וחגגו יחד עם כל הגויים. חז"ל ראו בגזירת ההשמדה עונש על כך ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע". ייתכן שרוב בני ישראל חגגו את חג הפסח אבל לא הבינו את משמעותו - הוא היה בעיניהם עוד "סיבה למסיבה", עוד תירוץ לעשות סעודה חגיגית ולשתות יין. מרדכי ואסתר, שהיו גדולי הדור, רצו לזעזע את עם ישראל ולהוציא אותם מתרבות המשתאות. הם רצו ללמד אותם, שאין משמעות לחג שכולו אכילה ושתיה כמנהגם של הגויים. משמעות החג היא ההתקרבות אל ה', ואם האכילה והשתיה בחג מפריעים לקיום המטרה, אז אפשר לוותר על האכילה והשתיה ולקיים את החג בצום ותענית (ע"פ חיים לביא).

מצאנו מקרים דומים לכך בתנ"ך ובהלכה: בחנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה - בטלו את התענית ביום הכיפורים, אולי משום שלא היה צורך בתענית כאשר בית המקדש רק נבנה, שכן מטרת התענית היא לכפר על המקדש. כשמישהו חולם חלום רע בליל שבת - מותר לו להתענות אפילו בשבת, הוא לא חייב לאכול סעודות שבת, כי המטרה של הסעודות היא עונג שבת, וכשאדם טרוד בחלום הרע, ממילא אין הוא יכול להתענג. בספרים שאחרי הגמרא, התירו להתענות בשבת לא רק תענית חלום אלא כל תענית. ואם תקשה, שהרי בגמרא אמרו רק תענית חלום, נראה לי שהוא מפני שעשו אומדן דעת של האנשים בימיהם, שכנראה לא היה חשוב בעיניהם תענית יותר מעונג שבת, וממילא הוא צער ואסורים בכך. רק בתענית חלום, כיוון ש"יפה תענית לחלום כאש לנעורת", התירו מפורש בגמרא [חיים לביא]. דיון הלכתי נוסף על הצום בפסח - בסוף המאמר. תענית אסתר בימינו

אסתר צמה שלושה ימים בחודש ניסן, אך בימינו, הצום שנקרא "תענית אסתר" היא צום של יום אחד בחודש אדר - י"ג באדר; נראה שהצום הזה אינו לזכר הצום של אסתר, אלא לזכר גזירת ההשמדה, שנקבעה לתאריך י"ג באדר, ובוטלה בחסדי ה'. ראו עוד במאמר תענית אסתר / הרב אברהם קורמן. על-פי הפשט, ייתכן שהצום בכלל לא היה בפסח אלא מאוחר יותר; ייתכן שעבר זמן רב עד שמרדכי הצליח לכנוס את כל היהודים. ואם כך, כל הדיון לעיל אינו רלבנטי. ראו 70 יום במגילת אסתר.

גם אני ונערותיי אצום כן

1. אולי יש לתרץ שזהו הלשון אצום כן, שאמרה בלשון יחיד, הפירוש היא לבדה תצום, והן יעזרו לה, או יתנהגו אחרת, אולי בלבישת בגדים וכיו"ב.

2. ואולי, כיוון שהיה צריך לפרסם את עניין התענית ברבים, היו כאלה שהתענו רק בשביל פרסום, ולא בשביל כפרת עוונות. כלומר, יש להניח שהנערות הללו חברא אית להו וחברא דחברא אית להו וכו', ואז מתוך ריבוי שיחה יתפרסם דבר הצום לכל היהודים הנמצאים בשושן הבירה (או גם בכל מדינות המלך אחשוורוש).


הצום בפסח - דיון הלכתי

מדוע החליטו מרדכי ואסתר לקבוע צום דווקא בפסח ולא מאוחר יותר? ואיך לא חששו לעבור על מצוות התורה? השאלה חזקה יותר עבור כי היה כאן דין של תענית ציבור, שהרי גם ימים מסויימים שמותרים בהם להתענות היחידים (למשל תענית חלום בשבת), אין קובעים בהם תענית ציבור לכתחילה (ייתכן שליחיד מותר להתענות כי התענית משמחת אותו, אבל אי אפשר לכפות על הרבים להתענות כי לא בטוח שהתענית תשמח את כולם). יש אומרים שזה היה מצב של 'פיקוח נפש', ולכן היה מותר לבטל את מצוות החג, כדי לעשות תענית שתביא לביטול הגזירה. אולם, בתשובה זו ישנן כמה בעיות.

מה הקשר בין צום לבין פיקוח נפש? הרי הצום אינו 'קסם' שמציל מצרות. הנביאים דיברו רבות על כך שמנהגי התענית החיצוניים אינם מספיקים כשלעצמם, למשל יואל ב13: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה", וכן ישעיהו נח, זכריה ז-ח ועוד. לפי הרמב"ם, התועלת היחידה בתענית היא שהיא גורמת לאנשים להתעורר ולהרהר בתשובה, אבל היא לא מכפרת באופן ישיר. רק התשובה מכפרת: "ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן - ככתוב " עוונותיכם הטו אלה" (ירמיהו ה 25), וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם." (הלכות תענית, פרק א)הצום לא מציל מהצרה – הצום רק גורם לבנ"י להתעורר לחזור בתשובה, ואז ה' מציל אותם. אבל אם הצום בעצמו הוא עבירה – הוא משיג מטרה הפוכה: במקום שהוא יעורר את בנ"י לתקן את מעשיהם – הוא רק מקלקל אותם עוד יותר! איך ייתכן שצום שנעשה בעבירה יציל את בנ"י מהצרות? (וכמו שאמר הרב גדעון בן משה בשיעור: יש אנשים שאומרים: 'אם אספיק לשמוע מגילה - אשמע. ואם לא אספיק - לא נורא, כפרת עוונות...' - זו לא כפרת עוונות, זה עצמו העוון!)

חז"ל התירו תענית חלום משום "יפה תענית לחלום כאש לנעורת". ברור מהגמרא שזה לא עניין פסיכולוגי גרידא. לא נראה שמישהו חשב את התענית לעניין מאגי. פשוט, מנהג אבותיהם בידיהם, והיו רגילים לזעוק ולהתריע ולהתענות מפני הצרות, או על הגשמים וכיו"ב. ולכן הנביא מדבר על עניין הרגילות של הצום, בדומה לעניין הקרבנות והתפילה. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וגו'גם כי תרבו תפילה אינני שומע וגו' וכ"כ למה? מפני כי ידיכם דמים מלאו וגו'. הזה צום ואבחרהו וכו'הכזה יהיה צום ויום רצון לה', למה לי רוב זבחיכם אמר ה' וגו'כי לי כל חייתו ארץ בהמות בהררי אלף האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. ועוד כיו"ב. והנה לגבי קרבנות אי אפשר לומר שאין להם משמעות בפני עצמם, הרי זו מצווה מן התורה! ותפילה היא מצווה מדרבנן (ויש דעת הרמב"ם שהיא דאורייתא). אלא מוכח שגם דברים שיש להם משמעות בפני עצמם, עדיין הנביא (או המזמור) מזהיר על כך שאין זה מתוך תשובה, אלא ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה. גם אם הצום מועיל לכפרה, הוא בוודאי לא מועיל כשלעצמו, אלא רק כשיש עמו תשובה. ואם כך, יש קושיה גדולה על מרדכי ואסתר: איך הם קראו לאנשים לצום, אבל לא קראו להם לפשפש במעשיהם ולחזור בתשובה? איך הפכו עיקר לטפל וטפל לעיקר?! האם לא הבינו את מה שאפילו מלך נינוה הבין?! חיים לביא: אני חושב שעצם זה שבני ישראל היו ברמה כ"כ ירודה, לכן לא היו צריכים להדגיש שזה עניין של תשובה, אלא זה היה ברור ממילא. זה שהנביאים הדגישו את עניין התשובה היה מפני שהיהודים של דורם היו אחרי הכל כן יראי שמיים, בדרכם המפחידה והמעוותת (ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה). הם הביאו קרבנות (למה לי רוב זבחיכם וגו'), הם התפללו (גם אם תרבו תפילה אינני שומע), הקפידו לברך ולהתברך מהכהנים (ובפרישכם כפיכם אעלים עיני), צמו והתענו (הן לריב ולמצה תצומו וגו') וכיו"ב. לכן, היה צורך להדגיש להם שהם חוטאים, וצריכים תשובה, ולא מספיק לצום (הן לריב ולמצה תצומו ולהכות בארוף רשע וגו'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם). אנחנו מוצאים רבות במלאכי שבנ"י פשוט לא מבינים את חטאם, והוא נאלץ להסביר להם. (ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה וכו'ואמרתם במה בזינו את שמך באמרכם שולחן ה' נבזה הוא וגו'). מאידך, בימי מרדכי ואסתר היהודים ידעו היטב באיזה מצב רוחני הם, ולכן לא היה טעם להסביר להם בפרוטרוט, אלא פשוט לסחוף אותם לתשובה כללית. האם זכות המצוות של אכילת מצה ושמחת החג לא מועילה יותר לבטל גזירות מאשר תענית, שגם אם אינה עבירה בוודאי אינה מצוה? ועוד: אם המטרה היא לבטל את הגזירות - אז למה היה כל-כך דחוף להם לצום דווקא באותם ימים? הרי יש עוד 11 חודש - למה לא יכלו לחכות עד אחרי החג ואז לצום? חיים לביא: לשיטתך, זכות עונג שבת צריכה לבטל חלום רע. לשיטתך, מדוע התירו להתענות בשבת תענית חלום, ולא שימתין עד יום ראשון? אלא נראה כשיטתי, שבעצם מותר להתענות, ומועיל להתענות, יותר מכל דבר אחר (וזה גם ברור, כי עונג ושמחה מרחיבים דעתו של אדם, וקשה לעשות תשובה מתוך זה. ופוק חזי לגבי ר"ה, שיש או היו נוהגים להתענות בו, או לצמצם באכילה). ואעפ"כ, אסור לעבור על הדין של עונג שבת (למרות התועלת מהתענית, כי זו מצווה ולא נדחית מפני דבר אחר), אא"כ היא הנאה בשבילו. אסתר אומרת למרדכי: "וצומו עליי... שלושת ימים לילה ויום", כלומר: הצום נועד כביכול לעזור לאסתר במשימתה אצל המלך אחשורוש. ושוב נשאלת השאלה: איך הצום של היהודים יכול לעזור לאסתר? האם זה לא נראה כמו איזשהו כישוף? דבריה של אסתר וצומו עלי וגו', פשוט נועדו להפיג את חששה הראשוני (שלכן אמרה למרדכי כל אנשי המלך וגו' יודעים אשר כל איש ואשה וגו' אחת דתו להמית וגו'), שהיהודים עדיין לא עשו תשובה, וממילא לא תצליח בשליחותה, ואף תיהרג לחינם. כאשר אמר לה מרדכי אל תדמי בנפשך וגו', קיבלה עליה את הדין, אבל ביקשה ממנו להתחיל במסע התשובה, כדי שאכן תצליח בשליחותה.

מאורעות השנים

3405/8 - יְשׁוּעַת פּוּרִים, כנגד: ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לה'״:

אסתר ומרדכי כותבים את מגילת פורים.

שֶׁהַפְּסוּקִים שֶׁל חַג הַפֶּסַח (ויקרא כג, ה ) "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לה': וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הֵם הַפְּסוּקִים הַ 3405 עַד 3408 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה. וָאֵילָ ,ְ וּבְשָׁנִים אֵלּוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיְתָה יְשׁוּעַת פּוּרִים שֶׁהִסְתַּיְּמָה בִּשְׁנַת 3408 וְכֵן שְׁנַת ת"ח מְרֻמֶּזֶת בָּאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַיְחִידוֹת ת"ח בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר ח ' בָּהַתְחָלָה וְת' בַּסּוֹף. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁשְּׁנַת ג'תח מְרַמֶּזֶת תָּחֹג חַג חָדָשׁ.

הָאוֹר שֶׁל פורים קָשׁוּר עִם פֶּסַח, כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָמָן נִתְלָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח, וּבְאוֹתוֹ יוֹם קוֹדֶם הַתְּלִיָּה הִרְכִּיב הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי עַל הַסּוּס, וְהָיָה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן הַשֵּׁנִי. וּבַלַּיְלָה קוֹדֶם נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶך .ְ וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח הוֹשִׁיט אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְהָיָה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן הָרִאשׁוֹן. וְהָמָן הֵכִין אֶת הָעֵץ. וְכֵן יְשׁוּעַת פּוּרִים בָּאָה לְאַחַר שֶׁהִתְעוֹרֵר רַעַשׁ בַּשָּׁמַיִם מִזֶּה שֶׁצָּמוּ בְּיוֹם א' דְּפֶסַח. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (קה"ר ח, ט) "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" זוֹ אֶסְתֵּר שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּמִצְוַת בִּעוּר חָמֵץ. וְכֵן מוּבָא בְּרַשִּׁ"י (תענית כט.) מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה, יְמֵי נִסִּים הָיוּ לְיִשְׂרָאֵל פּוּרִים וּפֶסַח. וְרוֹאִים שֶׁרַשִּׁ"י מַכְלִיל אֶת גְּאֻלַּת פּוּרִים וּפֶסַח יַחַד, שֶׁכְּבָר מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר שְׂמֵחִים עִם חַגִּים אֵלּוּ. וְכֵן מוּבָא בְּסִדּוּר הָרוֹקֵחַ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶ תִּקֵּן אֶת הַהַלֵּל הַגָּדוֹל שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַתַּן תּוֹרָה כְּנֶגֶד מְגִלַּת אֶסְתֵּר. לָכֵן יֵשׁ בּוֹ קס"ו תֵּבוֹת כְּמִנְיַן פְּסוּקֵי מְגִלַּת אֶסְתֵּר. וְאוֹמְרִים בּוֹ "וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ" כְּנֶגֶד "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה". וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבְרָהָם אֱלִימֶלֶ מִקַּרְלִין (מטה אהרן) שֶׁמִּצְוַת הַשְׁבָּתַת הַשְּׂאוֹר שֶׁל פֶּסַח, מַתְחִילָה מִמִּצְוַת מְחִיַּת עֲמָלֵק שֶׁל פּוּרִים. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'פְּרִי חַיִּים' שֶׁמְגִלָּ"ה ר"ת 'לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ'. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הָאַדְמוֹ"ר מִסְּטְרָאפְּקוֹב שליט"א עַל הַשִּׁיר שֶׁשָּׁרִים בְּלֵיל פֶּסַח 'חַד גַּדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי' וּמְרַמֵּז עַל כָּל הַגְּאֻלּוֹת. שֶׁאַבָּא כַּיָּדוּעַ, מְרַמֵּז עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְהוּא קָנָה אֶת הַגְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים שֶׁהֵם מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. [שֶׁהֲרֵי שֶׁקֶל הוּא ד' זוּזִים]. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁבִּזְכוּת מִצְוַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁהָיָה בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, אָנוּ זוֹכִים לְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁל שְׁחִיטַת מַלְאַ הַמָּוֶת וְהַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' י. ש. צוּר שליט"א שֶׁצוֹם בְּפֶסַח בְּגִימַטְרִיָּא פּוּר. לְרַמֵּז שֶׁשֹּׁרֶשׁ חַג הַפּוּרִים הוּא מֵהַצּוֹם שֶׁצָּמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפֶסַח.

המן אשר מבקש להשמיד ולאבד את כל היהודים, מפיל פור בחודש ניסן, זמן המקביל לעניין פרשה זו של פסח, ובוחר על פי הפור את חודש אדר להשמדת בני ישראל. מייד מבקש המן רשות מאת המלך ושלוחים יוצאים להודיע על יום הריגת היהודים כנאמר "ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז" ‏[14]. עניין זה מתרחש בשנת ג'ת"ד (2,404). מרדכי שהיה יושב בשער המלך, "ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. ויבוא עד לפני חצר המלך, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". אסתר מתבקשת לבוא אל המלך, ומרדכי מזהיר אותה לבל תימלט ותתעלם מצרת בני ישראל, למרות שאין לבוא אל המלך ללא הזמנה. "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן (ערב פסח היה), ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי...". אסתר מצליחה להזמין את המלך והמן למשתה, ואז נהפך הגלגל, והמן מוצא לתלייה, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון, ותיקן מרדכי לעשות את ימי הפורים לימי שמחה וששון כנאמר "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה" ‏[15]. מרדכי חי יותר מארבע מאות שנה, ונמצא בסוף מלכות חשמונאים ונקרא ג"כ בשם פתחיה ‏[16].

3404 - תחילת מעשה פורים בפסח, כנגד: ״אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם. בחודש הראשון.. בין הערבים פסח לה: פסוקי הפרשה מקבילים לשנים של נס הפורים. בחודש ניסן, חודש חג הפסח המרומז בפרשה זו, החל כל עניין הפורים. בחודש זה הפיל המן את הפור, ועי"ז באה הטובה על בני ישראל להשמיד את אויביהם. יתירה מזו, על פי המבואר בגמרא, הרי שהזמן בו נודע עניין גזירת המן והתענית על כך, ואף ההצלה עצמה של נס הפורים, היה בחג הפסח עצמו - "אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית" ‏[17] ופירש רש"י "שהרי בי"ג בניסן נכתבו האגרות וניתן הדת בשושן וי"ד וחמשה עשר וששה עשר התענו ובששה עשר נתלה המן בערב" ובזכות תענית אשר קבעו נגאלו.

האור שֶׁל פּוּרִים קָשׁוּר עִם פֶּסַח, כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָמָן נִתְלָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח, וּבְאוֹתוֹ יוֹם קוֹדֶם הַתְּלִיָּה הִרְכִּיב הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי עַל הַסּוּס, וְהָיָה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן הַשֵּׁנִי. וּבַלַּיְלָה קוֹדֶם נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ. וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח הוֹשִׁיט אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְהָיָה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן הָרִאשׁוֹן. וְהָמָן הֵכִין אֶת הָעֵץ. וְכֵן יְשׁוּעַת פּוּרִים בָּאָה לְאַחַר שֶׁהִתְעוֹרֵר רַעַשׁ בַּשָּׁמַיִם מִזֶּה שֶׁצָּמוּ בְּיוֹם א' דְּפֶסַח. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (קה"ר ח, ט) "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" זוֹ אֶסְתֵּר שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּמִצְוַת בִּעוּר חָמֵץ. וְכֵן מוּבָא בְּרַשִּׁ"י (תענית כט.) מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה, יְמֵי נִסִּים הָיוּ לְיִשְׂרָאֵל פּוּרִים וּפֶסַח. וְרוֹאִים שֶׁרַשִּׁ"י מַכְלִיל אֶת גְּאֻלַּת פּוּרִים וּפֶסַח יַחַד, שֶׁכְּבָר מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר שְׂמֵחִים עִם חַגִּים אֵלּוּ. וְכֵן מוּבָא בְּסִדּוּר הָרוֹקֵחַ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ תִּקֵּן אֶת הַהַלֵּל הַגָּדוֹל שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַתַּן תּוֹרָה כְּנֶגֶד מְגִלַּת אֶסְתֵּר. לָכֵן יֵשׁ בּוֹ קס"ו תֵּבוֹת כְּמִנְיַן פְּסוּקֵי מְגִלַּת אֶסְתֵּר. וְאוֹמְרִים בּוֹ "וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ" כְּנֶגֶד "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה". וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבְרָהָם אֱלִימֶלֶךְ מִקַּרְלִין (מטה אהרן) שֶׁמִּצְוַת הַשְׁבָּתַת הַשְּׂאוֹר שֶׁל פֶּסַח, מַתְחִילָה מִמִּצְוַת מְחִיַּת עֲמָלֵק שֶׁל פּוּרִים. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'פְּרִי חַיִּים' שֶׁמְגִלָּ"ה ר"ת 'לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ'. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הָאַדְמוֹ"ר מִסְּטְרָאפְּקוֹב שליט"א עַל הַשִּׁיר שֶׁשָּׁרִים בְּלֵיל פֶּסַח 'חַד גַּדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי' וּמְרַמֵּז עַל כָּל הַגְּאֻלּוֹת. שֶׁאַבָּא כַּיָּדוּעַ, מְרַמֵּז עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְהוּא קָנָה אֶת הַגְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים שֶׁהֵם מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. [שֶׁהֲרֵי שֶׁקֶל הוּא ד' זוּזִים]. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁבִּזְכוּת מִצְוַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁהָיָה בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, אָנוּ זוֹכִים לְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁל שְׁחִיטַת מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' י' ש' צוּר שליט"א שֶׁצוֹם בְּפֶסַח בְּגִימַטְרִיָּא פּוּר. לְרַמֵּז שֶׁשֹּׁרֶשׁ חַג הַפּוּרִים הוּא מֵהַצּוֹם שֶׁצָּמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפֶסַח.

ביום הראשון מקרא קדש... והקרבתם שבעת ימים [3408] חידוש הפסח בבית שני אמרו רז"ל "שלשה נביאים עלו מהגולה, אחד העיד להם על מקום המקדש ואחד העיד על מקום המזבח, ואחד העיד שמקריבין אעפ"י שאין בית..." ‏[18] ונמצא שכבר בבוא בני ישראל מבבל בנו מזבח והקריבו קרבן אע"פ שלא היה עדיין בית, וזה יוצא על פי חשבון י"ט או י"ח שנים קודם בנין הבית ‏[19], דהיינו בשנת ג' אלפים ש"צ (3,390). נמצא א"כ שלמרות שחגגו את הפסח עוד טרם שנים אילו (3,404-3,408) בהם הוא מציין זאת, מכל מקום נמנע הנביא מלציין זאת עד לשנות פרשתנו, והזכיר הנביא את הפסח רק כאן בעת חידוש המלאכה, שהיא בשנת 4,808. בשנים אלו, המקבילים לפרשה זו, חגגו ב"י את הפסח בירושלים וכדכתיב "'ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון"', וזה היה תוך כדי בניין הבית, שאז התחזקו בעניין ההקרבה ונטהרו הכהנים והכינו עצמם לעבודת המקדש ההולכת ונבנית. בשנים אלו נאמר "'הטהרו הכהנים והלוים כאחד כלם טהורים, וישחטו הפסח לכל בני הגולה ולאחיהם הכהנים ולהם... ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה, כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלהים אלהי ישראל'" ‏[20].

אשר תקראו אתם במועדם. ירמוז על פורים, וחנוכה אשר אלו הם מדבריהם, שלא נאמר כאן "אותם" אלא אתם, ואלו חכמי ישראל שיש להם סמכות לחדש ולקבוע מועדי שמחה לישראל וכדברי הגמ' "מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צוונו? רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" ‏[21] וכן הדבר לגבי פורים ומצוות היום שתיקן מרדכי.

3408 - בניית בית שני וחידוש עניין הפסח:

בית המקדש השני, איור מהמאה ה-19

עליה שניה של עזרא ובניית בית שני:

בשנים אלו בני ישראל שבים לבנות את בית המקדש תחת מלכות דריווש השני, בנה של אסתר ואחשורוש. בשנת שש למלכות דריוש הם מסיימים את הבניין כנאמר "ושיציא ביתה דנה עד יום תלתה לירח אדר די היא שנת שת למלכות דריוש מלכא" ‏[22]. ונאמר שם שחידשו את עניין שחיטת הפסח "ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון... ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלהים אלהי ישראל" ‏[23], ומבואר שלמרות שעדיין "ידיהם במלאכת בית האלהים" עשו את הפסח עוד לפני סיום הבית. מלכותו של דריוש זה ‏[24] החלה 3,406 ובשנה השנייה למכותו המשיכו בבניין המקדש ארבע שנים, ונמצא כי תחילת בניין בית שני היא בג'ת"ח (3,408) ‏[25]. [בתקופה זו מתחילה שרשרת הדורות שלאחר כנסת הגדולה, שמעון הצדיק והמנויים אחריו במסכת אבות].

הרי לנו

המלכת ה' וחיזוקה בשמירת הפסח המעיד על היותנו עם ה', הוא שעומד לבני ישראל להצילם מאויביהם, כפי שמצינו בפורים.


הערות שוליים

  1. מוני המצוה: סה"מ מצוה רצ"ז, סמ"ג עשין לג. סמ"ק סי' קצד. מקורות: ביצה ח. מכות כא. או"ח סי' תצה.
  2. מוני המצוה: סה"מ ל"ת שכג.סמ"ג לאוין ע. סמ"ק סי' קצד. מקורות: ראה מצוה רחצ
  3. מוני המצוה: בה"ג יראים
  4. מוני המצוה: סה"מ מצוה רצ"ט. סמ"ג עשין קצח.
  5. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש'. סמ"ג עשין לד. מקורות: ביצה ח. מכות כא. או"ח סי' תצה.
  6. מוני המצוה: סה"מ ל"ת שכד. סמ"ג לאוין עא. מקורות: ביצה ח. מכות כא או"ח סי' תצה מקורות: ביצה ח. מכות כא. או"ח סי' תצה.
  7. אסתר ד', טז
  8. אסתר ג פסוק ח
  9. ולכן בחג הפורים ישנם מנהגים רבים המבטאים אחדות, כגון: משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
  10. ראו אסתר ג' פסוק יב
  11. אסתר רבה ח ז
  12. פרקי דרבי אליעזר פרק נ
  13. זכריה ז, פסוק ה'
  14. אסתר ג'
  15. שם פרק ט'
  16. סה"ד
  17. מגילה ט"ו ע"א
  18. זבחים ס"ב ע"א
  19. לפי שלשלת הקבלה י"ט שנים קודם בניין הבית ולפי סדר הדורות י"ח שנים.
  20. עזרא ו' י"ט
  21. שבת כ"ג
  22. עזרא ו'
  23. שם
  24. דריוש זה הוא דריוש השני לאחר דריוש המדי חמיו של כורש, בימיו בנו נה אחת את יסודות הבית והופסקה הבניה מחמת צרי יהודה ובנימין כנ"ל. דריוש השני הוא בן אחשוורוש ואסתר
  25. סדר הדורות