פרשה פתוחה 155 ~ כי תבואו אל הארץ

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,409 – 3,422 לבריאה | 352 - 338 לפני מניינם 


ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה. יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי[1] וְכַרְמֶל[2] לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [3413]‏[3] עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.    טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת ‏[4] הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה. יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן. כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ויקרא כג: ט - כב

הפסוקים והמצוות

מצוות העומר ומנחתה ואיסור אכילת תבואה חדשה קודם ט"ז בניסן

להקריב מנחת העומר של שעורים ממחרת ראשון של פסח עם כבש אחד[5] שנאמר: והבאתם את עמר ראשית קצירכם

קציר העומר[6] שנאמר: והבאתם את עומר ראשית קתירכם אל הכהן.

שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום ט"ז בניסן[7] שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה.

שלא לאכול קלי מתבואה חדשה עד ט"ז בניסן[8] שנאמר: וקלי לא תאכלו עד עצם וגו'.

שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה עד ט"ז בניסן[9] שנאמר: וכרמל לא תאכלו.

להביא ביום עצרת מנחה חדשה מן החטים שתי הלחם, עם הקרבנות הקריבין בגלל הלחם[10] שנאמר: ממושובותיכם תביאו לחם תנופה והקרבתם על הלחם.


ספירת העומר וחג השבועות :

מצות ספירת העומר לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום[11] שנאמר: וספרתם לכם וגו'

לשבות ביום החמישים בעצרת[12] שנאמר:וקראתם בעצם היום הזה מראה קדש, קידוש עצרת[13] שנאמר:בה"ג יראים. שלא לעשות מלאכה בחג השבועות[14] שנאמר:בו כל מלאכת עבודה לא תעשו.

המסר המרומז

מעלת ארץ ישראל בבניין בית המקדש בתוכה וכל ישראל בה. לימוד עניני העומר והקרבנות הרי הם כאילו הקריבום בפועל, ובזכות לימדו של מרדכי וחבריו זכו.


שזכות לימוד מצוות העומר היא אשר עמדה לעם ישראל בשעת השמד של המן הרשע. ‏[15]

מאורעות השנים

הגליל של כורש מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון

הצהרת כורש, עליית עזרא, תחילת תקופת בית שני כנגד: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" [3409]:

בתקופה המקבילה לפר' העומר, החלה בניית בית המקדש השני ע"י עזרא ונחמיה לאחר שבעים שנה של חורבן וגלות (ג'ת"ח – ג'ת"י ‏[16] 3,408-3,410). ד' שנים ארכה מלאכת בניין הבית והושלמה בשנת ו' לדריווש (ג' אלפים תי"ב). בסדר עולם זוטא הוסיף שבשנת ג"א ת"ח, שהיא השנה השנייה למלכות דריווש, וי"ח שנה למלכות מדי, עלה עזרא לירושלים. לפי סדר הדורות עלה עזרא 3,413, ולא התחילו מניין שמיטות עד שנת 3,415 שנתים לאחר עליית עזרא. כך גם הנביאים זכריה, חגי, ומלאכי, התנבאו גם הם בשנה זו, שנת ב' לדריווש, ומצינו במדרש דעה שמלאכי הוא עזרא (וראה בסה"ד).

זרובבל בן שאלתיאל בן יהויכין עלה מבבל לארץ ישראל כנשיא וראש גלות, ואתו עלה עזרא ומקצת אנשי הגולה עמהם, וזרובבל חזר לבבל ומת שם, והוא אחד ממאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה. ואמרו במדרש (וכן במס' סנהדרין דף ל"ח) זרובבל נקרא ג"כ נחמיה בן חכליה, וכן נקרא התרשתא, מלשון היתר-שתיה, על שם שהתירו לו לשתות את היין שהיה נותן למלך למרות היותו יין נסך. תקופה זו הייתה התקופה של אנשי כנסת הגדולה, ובזמן הבית השני היו מאנשי כנסת הגדולה חגי, זכריה, מלאכי, זרובבל, מרדכי, בלשן, עזרא, יהושע בן יהוצדק, שריה, רעליה, מספר בני רחום, בענה, נחמיה בן חכליה, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שקבלו מנביאים (ולדעת האברבנאל קבלו מיחזקאל), האחרון שבאנשי כנסת הגדולה היה שמעון הצדיק.

[המלכויות ששלטו בזמן הבית השני בעולם שהם פרס, יון, ורומא, כיבדו מאוד את המקדש השני, עוד יותר מאשר את הבית הראשון (כל עוד שלא חטאו), וכנאמר (עזרא ו') "להוי מתיהב להון שיקרבו לאלהא שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" (המלך נתן להם קרבנות להקריב במקדש וביקש שיתפללו לשלומו ושלום משפחתו), אלכסנדר מוקדון נתן בכורות ודורונות רבים למקדש ולישראל, ותלמי כשהעתיק התורה עשה כבוד גדול ושלח דורונות למקדש, אנטיוכוס הגדול זקנו של אנטיוכוס אפפיניס הרשע צווה שלא יזיקו לישראל ולמקדשם ולא יעשו דבר נגד רצונם, כך גם דמטריוס מלך יון עשה כבוד גדול לבית המקדש בימי יהונתן בן חשמונאי כהן גדול, ומסר הרבה מהונו לכבוד המקדש. כן תלמי הנקרא איורגיטי, כשניצח את מלכי אשור ושב לביתו בשלום לא הקריב זבחים לאלילים אלא הקריב קרבנות לה' בירושלים. עוד ייאמר כי אלכסנדר אביו של טיבריאו הקיסר הוציא סך מרובה בהידור וחידוש ט' דלתות ההיכל ועזרת הנשים בתכלית היופי, כך גם ציסארו אגוסטו שאח"כ היה קיסר רומי. גם קליאופטרה מלכת מצרים כיבדה מאד את המקדש בנדיבותה, עמים רבים ומלכי ארץ שלחו מנחה מדי שנה בשנה.]

חזון מרדכי בעניין הגאולה בזמן שהות ב"י בבל כנגד: "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.. וְלֶחֶם וְקָלִי‏ וְכַרְמֶל‏ לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" [3413]‏:

שפסוקי התורה ניתנו כנגד השנים והַפָּסוּק (ויקרא כג, י) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" הוּא הַפָּסוּק הַ' 3409 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3409 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם שָׁבוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי 70 שְׁנוֹת גָּלוּת בָּבֶל, וְזֶה הָיָה אַחֲרֵי נֵס פּוּרִים שֶׁנִּצְּחוּ בִּזְכוּת מִצְוַת הָעֹמֶר, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ויק"ר כח, ו) שֶׁבִּזְכוּת מִצְוַת הָעֹמֶר נִצְּחוּ אֶת הָמָן. וכן הפסוק שמקביל לשנת חנוכת בית המקדש השני ארבע שנים יותר מאוחר בשנת 3413 מדבר לפי טעם עליון על הקרבת קרבן העומר בפועל, "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם".

שבשנת השמד [3404] שנגזר על ישראל על ידי הפור שעשה המן, ישנו מפגש מתועד בין המן למורדכי שבו המן מוצא את מורדכי וחבריו יושבים ודנים בעניין מצוות העומר. שואל המן עבור מה הם עוסקים בזה הדבר, והם עונים כי בזמן שבית המקדש קיים יש הלכות אילו. מיד מגיב המן, וכאילו ברוח הקודש כי עניין ההתעסקות במצוות העומר ניצח את רצונו להשמיד את בני ישראל. וכל זאת כי הבין כי הם אינם עוסקים בגזירותיו אלא בהכנות לקראת הגאולה שכן ידוע היה להם שהגלות נגזרה לשבעים שנה ולא יותר דהיינו ששנת הגאולה הינה 3409 וכן כתוב בפרשתנו "כי תבואו אל הארץ" [פסוק 3409] ומייד לאחר מכן כתיב: "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" שיש לדקדק מאוד במצוות התלויות בארץ שכן ידעו הגולים כי חורבן הארץ בא על ישראל בין הייתר עקב אי שמירת מצוות שמיטה אשר אף היא תלוייה בארץ. ועל כן באשר מצוות העומר היא המצווה הראשונה שהכתוב מתאר לאחר כניסת בני ישראל לארץ [פסוק 3410] על בזו המצווה עסקו הגוליים בשעת השמד ובזכות לימודם זכו להיגאל.

בניית חומות בית המקדש וקרבן הפסח בזמן שיבת ציון כנגד: "בעצם היום הזה" [3426]:

שמלאכת בניית בית המקדש החלה בהדרגה עם כניסת ב"י לארץ בשנת 3409‏[17]. סדר הדורות אומר כי נמשכה שמונה עשרה שנה וי"א עשרים שנה למרות שבמקום אחר כתיב ארבע שנים. בכל אופן בניית חומות המקדש החלו סביבות שנת 3426 ו"בעצם היום הזה" מופיע במקרא בין הפסוקים 3421 לפסוק 3430 שהאמצע הוא 3426. וכן בשנים אילו בעזרא‏[18]: "ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים כאחד כלם טהורים, וישחטו הפסח לכל בני הגולה ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטמאת גויי הארץ אלהם לדרש לה' אלהי ישראל. ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלהים אלהי ישראל." ולמרות שיש ראיות לומר שמעשה הפסח היה כבר בתחילת חזרתם לארץ מכל מקום הזכיר הכתוב זה העניין בשנת 3421 לקראת סוף מלאכת הבית.

הקשר שבין "בעצם היום הזה" לברית, חירות וקרבן הפסח:

1. בתקופתו של נח לפני המבול שנת 1656: " בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה"‏[19]

2. בתקופתו של אברהם בעניין ברית המילה שנת 2023: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל-זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים... בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ ‏[20]

ומה ייחודי לשני המקראות הנ"ל? ששניהם מייצגים את נקודת תפנית. האחת בדור העשירי של נח בשנה שהוא ובני משפחתו מתכנסים אל התבה ובמקור השני בתקופתו של אברהם דור עשרים לבריאה וזאת מיד לאחר ברית בין הבתרים במעשה במעמד ברית המילה שבה זרע אברהם מובדל משאר האומת וזאת בדומה למעמד הראשון של נח.

3. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם... וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם‏[21]

ובמקרא דלעייל שוב המעמד מציין את תפנית בו עם ישראל מתחיל בדרך חדשה ומשאיר את העבר מאחור, יוצא מעהדות לחירות.

4. וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם... וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם... כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ... וְכָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ‏[22].

ובמקרא דלעייל אשר הינו בחלקו בפרשתינו יש לתמוה כי עוסק בעניין שבועות ויום כיפור. ואפשר לקשרם ליציאת מצרים ומעמד הר סיני אשר אף הם עניין הדרך החדשה אשר בני ישראל צועדים בה לאחר יציאת מצרים, אך הנה הפלא ופלא הפסוקים מקבילים לשנים 3421, 3428, 3429, 3430 והם שנות סיום בניית בית המקדש שלאחר שיבת ציון בבית שני שהתחילו לבנות את הבית מיד לאחר כניסתם ולא היו צריכים כיבוש. ושוב תפנית מגלות לחירות לעצמאות ולקוממיות.

5. "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה "‏[23]

והפעם בכניסת בני ישראל לארץ בתקופתו של יהושע, וזאת לאחר מעשה חרבות הצורים בעניין ברית המילה כדכתיב שם שחידשו את עניין הברית בכניסת בני ישראל לארץ בברית המילה ובמעשה הפסח.

מן הנאמר לעייל יוצא איפה שעניין עצם היום הזה הינו להמשכיות הברית ונשאר איפה עניין הגאולה. ובעניין הגאולה כתיב:

6. "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר"‏[24] שפסוק זה כנגד השנים שלאחר סיום מלחמת גוג ומגוג. וכן ביחזקאל‏[25]: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד-יְהוָה וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה". ודברי יחזקאל אף הם בעניין הגאולה ועיין שם.

ונשאר איפה רק מקום אחד אשר לא מובן וזה בעניין נבואת יחזקאל על המצור בעשרה בטבת כדכתיב‏[26]: "בֶּן-אָדָם כְּתָב-לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". אך לשים לב שכאן כתיב "עצם היום הזה" ולא "בעצם היום הזה". כי עניין "עצם" רומז על זכות היום הזה דהיינו עשרה בטבת שביום זה יתעוררו שערי שמים בעניין הגאולה בשנה הבאה עלינו במהרה בימינו אמן.

כליל תפארת

שיבת בני ישראל לארץ ישראל כנגד כי תבואו אל הארץ 3,409

כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והוא הפסוק ה' 3,409 מתחלת התורה, ובשנת 3,409 לבריאת העולם שבו שארית הפליטה לארץ ישראל אחרי 70 שנות גלות בבל. וכל זה היה אחרי נס פורים שנצחו בזכות מצות העמר, כמובא במדרש ‏[27] שבזכות מצות העמר נצחו את המן.[28]. והנה מצוות העומר יכולה להתקיים רק בביאת עם ישראל לארץ ישראל, כיון שרק בהגיעם למעלת ישיבת א"י יתחייבו במצווה זו, ועיקר עניין ישיבת עם ישראל בארץ ישראל הוא ההקרבה לה' המתקיימת ע"י בניין המקדש והשראת השכינה בה. ארץ ישראל ללא בניית המקדש חסרה בשלמותה ונחשבת בבחינת "אחוריים", לכן לשון כי תבואו אל הארץ בבחינתו השלימה, יורה על המקדש שבזה הזמן. וכשם שביאת עם ישראל לארץ ישראל בלא מקדש חסרה, כך גם להיפך, בניין המקדש ללא עם ישראל בארצו חסר, וכך אנו מוצאים בזוהר (פרשת פקודי) שאבני יסודות ירושלים ויסודות בית המקדש נגנזו ולא יתגלו עד ביאת משיח, וכן כבר מעת חורבן הבית הראשון נגנזו הארון והכרובים, צנצנת המן, מקלו של אהרון, ושמן המשחה, וזה משום שאין דברים חשובים אלו ראויים להתגלות אלא בהיות כל ישראל על אדמתו, ובבית שני נשארו רבים בגולה, ולכך לא יכלו לזכות בסגולות יקרות אלו כמו הארון הכרובים ושאר הדברים שנגנזו.

כי תבואו, התורה נוקטת בלשון "כי תבואו" בלשון רבים ולא "כי תבוא" בלשון יחיד כנאמר בספר דברים (ובעוד מקומות), וזהו משום שמצוות העומר תתקיים רק בביאת כל (או רוב) ישראל לארצו, כי רק אז נשלם סגולת ומעלת עם ישראל בארץ ישראל ששלימות תפארתו בבניין בית המקדש במצב שכל ישראל שרויין על אדמתם, וזהו הזמן והמקום הראוי למצוות העומר, שכאן מתקיים עיקר עניין השיבה מהגלות ובניין ביהמ"ק. וכאשר נדקדק נמצא שבכל המקומות שנאמר "כי תבואו" בלשון רבים הדברים נאמרו לפני חורבן בית שני, ולעומתם כאשר נאמר "כי תבוא" וכן "כי אתה בא" בלשון יחיד, הרי זה מתייחס לזמן שלאחר מכן. זאת משום שכל הביאות שהיו לבני ישראל עד לחורבן הבית השני, היו של כלל ישראל ולא עליית יחידים, מה שאין כן לאחר החורבן עליות ישראל לארץ ישראל נעשו ע"י יחידים בלבד.

העומר - והמקדש

והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. לימוד עניני המקדש כגון דיני הקרבת הקרבנות והבאת העומר וכדו' הרי זה מעלה כאילו מקריבים ומביאים העומר בפועל, כי הכמיהה לשיבת ציון ומקדש היא גופא התקשרות אל הקדושה, וזה הזכות אשר עמד למרדכי בזמן הזה וכדאיתא ‏[29], "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן וכו' אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה, אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (המן מצא את החכמים יושבים ומלמדים הלכות קמיצה, משראה שגם בשעה זו שנגזרה עליהם כליה יושבים הם ועוסקים בתורה, אמר "באה זכות לימוד הקמיצה שלכם ודחתה את העשרה ככרי כסף שנתתי למלך אחשורוש" על מנת להשמידכם. ובילקוט שמעוני כתב שהם עסקו בעניין העומר וז"ל "אתא האי רשיעא יתיב ליה גביהון, אמר להון במה אתון עסיקין, אמרו ליה במצות העומר שהיו ישראל מקריבים בבית המקדש, אמר להון ומה הוא ההוא עומרא דכסף או דדהב דחטין או דשעורין, אמרו ליה דשעורין, אמר להון ובכמה הוא טימי דידיה בעשרים קנטרין או בעשרה קנטרין, אמרין ליה סגין בעשרה מנין (מטבע קטנה), אמר להון קומון דנצחון עשרתי מנכון עשר אלפין קנטרין דכספא ולעשרתי בנוי" ‏[30]. כלומר, המן ראם עוסקים בעומר ואף הודה שעשירית איפה שלהם ניצחה לעשרת האלפים ששכנע בהם אחשורוש, וכן את עשרת בני המן שנתלו. ועיין בתוספות ‏[31], "עשרה אלפי ככרי כספא וכו' עולין למחצית שקל, ואמר (המן) שיתן לאחשוורוש פדיונם, ורמז לחטא מכירת יוסף, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא - שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח". והמהרש"א ‏[32] מדגיש את העניין שלמדו את עניני בית המקדש בדווקא, כי הם ידעו שזה יעלה לזכותם כאילו קיימו בפועל את לימודם וז"ל "ולהכי עסקינן ביה גם עכשיו בביטול בהמ"ק כדאמרינן בפ' ג' פרקים בזמן שאין בהמ"ק מה תהא עליהן, א"ל בזמן שקוראין לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום, וע"ז אמר (המן) מלי קמצא קמחא דידכו שאתם עוסקים בה עתה דחי י' אלפי ככרי כספא דידי וע"ז ענה לו (מרדכי) רשע אתה שאמרת כספא דידי והלא אינו דידך דעבד שקנה וכו'". כלומר, קומץ הקמח שאתם לומדים עליה, זכותה כה גדולה לבטל גזירה גם כשהיא נעשית על ידי שוחד של עשרת אלפים כסף. ובזכותו יזכו במהרה להקרבת העומר בפועל.

כי תבואו... והבאתם את עומר. הכוח שסובב את ביאת ישראל לארץ, היא האמונה בה' יתברך שהכול בידו ו"אין עוד מלבדו". זאת על פי נבואת דניאל הידועה שהתנבא על שנות הגלות ש"אז תרץ הארץ את שבתותיה" דהיינו שכשעם ישראל יהיו בגלות אז תוכל הארץ לשבות, דבר שנמנע ממנה כשישראל היו שרויין על אדמתם, ועניין שמיטה ויובל הוא האמונה בה' שהארץ שלו היא, ולכך רק כאשר ישראל חזרו להכיר ולהאמין כי לה' ארץ, אז יכלו לחזור שוב לארץ ישראל.

כן אנו מוצאים בנחמיה שהיה בונה המקדש ושהה בארץ י"ב שנה, שהזכיר וביקש שזכות הביכורים שהשרישו בעם יעמוד לו כדכתיב "ולקרבן העצים בעתים מזמנות ולבכורים זכרה אלהי לטובה". ‏[33] ("ולקרבן" בעבור קרבן העצים שסדרתי להביא הכהנים הלוים והעם לעתים מזומנות ולביכורים קבעתי זמן לבכורים עד מתי יביאו הבכורים מראשית פרי האדמה זכרה לי הזכות הזאת להטיב לי בעבורה ‏[34]) והאבן עזרא כתב שם, "להביא את בכורי אדמתנו כעומר ושתי הלחם חטה ושעורה" רואים אנו א"כ, שגם נחמיה ביקש בזכות העומר הכתוב בפרשתנו. ויסוד זה העניין, כי העומר יורה שההלחם וכל צמיחת הדגן אך לאלוקים הוא, והוא מיסוד האמונה הראשונה שצריכה להיות טבועה בלב כל אדם, וע"ז אנו מבקשים תמיד "כי אם לידך המלאה וכו'".

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה: ההכנה לקראת...


וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכםח... בכל מושבתיכם לדרתיכם: קימו וקבל (וקבלו) היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם.



ובגמרא ‏[35] ויתיצו בתחתית ההר... אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר".

ובמדרש ‏[36] מפרשים בעניין שכפה עליהם במעמד הר סיני ורק בפורים קיבלו מרצון ‏[38]


ובעניין קבלה מרצון העיר רבנו תם, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ב):

מודעא רבה לאורייתא - והא דאמר [=וזה שאמר במסכת] בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצוות והשביעם על כך (כה ע"א) ובפרק "אלו נאמרין" ‏[39] שקיבלו את כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל, אומר רבנו תם דעל פי הדיבור היה, והרי כבעל כרחם. אבל בימי אחשורוש קיבלו מדעתם מאהבת הנס. ומה שכרת עמהן ברית יהושע לעבוד את ה', התם לא קבלו אלא שלא לעבוד עבודה זרה ‏[40].

כלומר: ייחודה של הקבלה בימי מרדכי ואסתר הוא שאין בנסיבות הקבלה או בדרך הקבלה כל דבר העלול לפגום בתחושה שנעשתה מרצון.


ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם: ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים:

וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם: שמגילת אסתר מן התורה...

הרי לנו

פר' "כי תבואו" מרמז על תקופת בניין בית שני, להורות שעיקר מעלת ביאת הארץ היא בבניין בית המקדש בתוכה, וכן שלימות מעלת בית המקדש היא בהיות ישראל על אדמתם. עוד נלמד מפרשה זו, שלימוד עניני המקדש, נחשבים כאילו נתקיימו והוקרבו הדברים ממש, ומועיל לסייע ולהציל מגזרות קשות וכן לקדם את הגאולה בפועל. ועניין העומר של פרשתנו הוא הזכות שעמד והגיע לעם ישראל על לימודו של מרדכי, בתקופת פסוקים אלו.

הערות שוליים

  1. מצוה ש"ד: שלא נאכל קלי מתבואה חדשה קודם הזמן הנזכר
  2. מצוה ש"ה: שלא נאכל כרמל מתבואה חדשה עד הזמן המוזכר, הכרמל נקרא תבואה קלויה בשבלים
  3. מצוה ש"ג: שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום י"ז בניסן
  4. מצוה ש"ב: להקריב קרבן העומר של שעורים ביום שני של פסח
  5. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"ב. סמ"ג עשין קצט. מקורות: מנחות פ"ו
  6. מוני המצוה: יראים
  7. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"ג, קצא. סמ"ג לאוין קמב, קמג, קמד. סמ"ק סי' ריז. מקורות: סוף ערלה. קדושין לט. מנחות ע. הרי"ף פ' ערבי פסחים. או"ח סי' תפט. יו"ד סי' רצג.
  8. מוני המצוה: מצוה ש"ד, ראה מצוה רחצ
  9. מוני המצוה: מצוה ש"ה, ראה מצוה רחצ
  10. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"זו. סמ"ג עשין רב. מקורות: מנחות סח.
  11. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"ו. סמ"ג עשין ר. סמ"ק סי' תמה. מקורות: מנחות סו. או"ח סי' תפט
  12. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"ח, סמ"ג עשין לה. מקורות: ביצה ח. מכות כא. או"ח סי' תצה.
  13. מוני המצוה: וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש
  14. מוני המצוה:סה"מ מצוה ש"ט. סמ"ג לאוין עב. מקורות: ביצה ח. מכות כא. או"ח סי' תצה.
  15. הוספת הערת שוליים נעשית באופן הבא:
    {{הערה|יש להזין הערת שוליים כאן}}

    שימו לב: אם הערת השוליים כוללת סימן שווה (=), יש להגדיר את הערת השוליים באופן הבא:

    {{הערה|1=יש להזין הערת שוליים שכוללת סימן שווה כאן}}
    שימו לב לתוספת "1=".
  16. לדעת רש"י במס' ע"ז דף ט' עמוד א' החלה הבנייה בג' אלפים ת"ח, ולדעת שלשלת הקבלה ג"א ת"י, וראה בהערה הקודמת.
  17. סדר הדורות כותב 3409 וכן מביא את שלשלת הקבלה ומציין 3410 אך כותב ט"ס, אך לפי הפסוקים נראה 3409
  18. עזרא ו:יט
  19. בראשית ז:13
  20. בראשית יז:23,26
  21. שמות יב:17,41,51
  22. ויקרא כג:21,28,29,30
  23. יהושע ה:11
  24. דברים לב:48
  25. יחזקאלמ:1
  26. יחזקאל כד:2
  27. ויקרא רבה כח:ו
  28. כי חידוש עבודת בית המקדש לאחר ההפסקה של י"ח או י"ט שנה, היה בשנת ג' אלפים ת"ח, ולפי שלשלת הקבלה בשנת ג' אלפים ת"י.
  29. במס' מגילה ט"ז
  30. ילקוט שמעוני תתרנח, ד"ה ויאמר המן בלבו
  31. מגילה שם
  32. מגילה ט"ז
  33. נחמיה י"ג ל"א
  34. אבן עזרא ומצודת דוד שם
  35. שבת פח:
  36. תנחומא נח:ג
  37. שמות ל"ד
  38. "...לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ‏[37] ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפרשה שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר ירמיה ל"ג כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד...".
  39. סוטה לז ע"ב
  40. תוספות, שבת פח ע"א, ד"ה 'מודעא'