פרשה פתוחה 161 ~ וידבר דדבר אל ב"י ... כי תבאו

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,468 – 3,491 לבריאה | 293 - 269 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.    ח וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. יד וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. טו בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. טז לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. יז וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. יח וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. כ וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. כב וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

ויקרא:כה:א - כד

הפסוקים והמצוות

שביעית:

'שלא נעבור תאדמה בשנה השביעית[1] שנאמר:שדך לא תזרע שלא נעשה עבודה גם באילנו בשביעית[2] שנאמר:וכרמך לא תזמור, שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים[3] שנאמר:את ספיח קצירך לא תקצור, מצוה שכט: שלא נאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין אותן בכל שנה[4] שנאמר:ואת ענבי נזיריך לא תבצור'אכילת פירות שביעית ולא לעשות בהם סחורה[5] שנאמר:לאכלה ודרשו ולא לסחורה


שנת היובל:

למנות שני יובל שנים ושמיטין[6] שנאמר:וסרת לך שבע שבתות שנים וכו' מצוה שלא: לתקוע בשופר ביום הכיפורים של יובל[7] שנאמר:והעברת שופר תרועהמצוה שלב: לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה[8] שנאמר:וקדשתם את שנת החמישים'שילוח עבדים ביובל[9] שנאמר:וקראתם דרור בארץ לכל יושביהמצוה שלג: שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן[10] שנאמר:לא תזרעומצוה שלד: שלא נקצור ספיחי תבואות של שנת היובל כשאר השנים[11] שנאמר:בו לא תקצרו את ספיחיהמצוה שלה: שלא לאסוף פירות האילנות בשנת היובל כדרך שאוספין אותן בשאר שנים {{הערה|מוני המצוה:}ראה מצוה שלג} שנאמר:בו ולא תבצרו את נזיריה


דיני מקח וממכר:

לדון בדין מקח וממכר בין לוקח למוכר[12] שנאמר:וכי תמכרו ממכר לעמיתך,מצוה שלז: שלא להונות במקח וממכר[13] שנאמר:אל תונו איש את אחיו ,להניח שדה מקנה שנתיים ביד הקונה[14] שנאמר:במספר שנים אחר היובל

שלא להונות אחר מישראל בדברים[15] שנאמר:ולא תונו איש את עמיתו ויראת


שלא למכור שדה בישראל והשבת קרקע לבעלייה:

שלא למכור שדה בארץ ישראל[16] שנאמר:והארץ לא תמכר לצמיתות

ליתן גאולה והשבת קרקע לבעליה בשנת היובל[17] שנאמר:ובכל הארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ להשיב כל הקרקעות בין בית או שדה וכרם ופרדסין בשנת היובל לבעליהן בלא כסף ובלא מחיר. ויש חילוק בין שמוכר בית בעיר חומה למוכר אותו בערי פרזות. ויש לזכור שבחורבן ראשון בטלה קדושת עיר חומה וכשעלה עזרא בביאה שניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת, מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע. ומה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף בימי עזרא כן, וכן כשיבוא משיח בביאה שלישית... (ספר המצוות)

פרשת גאולת קרובים את השדה[18] שנאמר:ובא גואלו הקרוב אליו וגאל,לגאול שדה מקנה[19] שנאמר:וגאל את ממכר אחיו, להיות גאולת נחלות בתי ערי חומה עד השלמת שנה[20] שנאמר:ואיש כי ימכור בית וכו'

שלא לשנות מגרשי ערי הלויים[21] שנאמר:ושדה מגרש עריהם לא ימכר, להחיות גר תושב[22] שנאמר:גר ותושב וחי עמך

השבת ריבית לישראל:

להחזיר ריבית אם לקח מישראל[23] שנאמר:גר ותושב וחי עמך להחזיר ריבית אם לקח מישראל[24] שנאמר:אל תקח מאתו נשך ותרבית'להחיות ישראל[25] שנאמר:וחי אחיך עמךמצוה שמג: שלא להלוות ברבית בישראל[26] שנאמר:את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית

עבד עברי:

'שלא נעבוד בעבד עברי עבודת בזיון כמו עבודת כנעני[27] שנאמר:לא תעבוד בו עבודת עבד , מצוה שמה: שלא נמכור עבד עברי ממכרת עבדים על אבן המקח[28] שנאמר:לא ימכרו ממכרת עבד, מלקות על מכירת אדם מישראל[29] שנאמר:לא ימכרו ממכרת עבד, שלא לעבוד בעבד עברי בפרך[30] שנאמר:לא תרדה בו בפרך, לעבוד בעבד כנעני לעולם[31] שנאמר:לעולם בהם תעבודו, פרשת גאולת עבד עברי הנמכר לגוי[32] שנאמר:אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו, שלא להניח הגוי לעבוד בפרך בעבד עברי הנמכר לו[33] שנאמר:לא ירדנו בפרך לעיניך


איסור הקמת פסל ומצבה לשם ע"ז:

שלא להקים פסל[34] שנאמר:ופסל ומצבה לא תקימו לכם לא לעשות מצבה לשם ע"ז[35] שנאמר:לא תקימו מצבה, שלא ליתן אבן משכית ולא נשתחוה עליה אפילו לשם[36] שנאמר:ואבן משכית לא תתנו בארצכם


מורא שבת:

מורא שבת[37] שנאמר:את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו

המסר המרומז

פרשה זו לזכותם של ישראל נאמרה, להורות ששמרו מצוות התלויות בארץ ומסורים היו לדבר ה' אע"פ שעניים היו. עניים היו בני ביתם, וביתם היה פתוח לחכמים ובצמא היו שותים את דבריהם.


מאורעות השנים

שנת היובל הראשונה מאז בית ראשון, וכן שמירת השמיטה

שדה לא מעובד בסוכות שנת שמיטה תשס"ח

רבו שיטות בעניין שמיטין ויובלות בכלל ובפרט בתקופת בית שני. מאמר זה לא בא להכריע בעניין זה. למרות זאת יש להעמיד את הדברים הידועים על מכונם וכל אחד ילמד ויפרש כדרכו. ראשית, ישנו מחלוקת כללית לגבי שנת היובל, אם שנת החמשים נספרת לכאן ולכאן, ולכן ישנן רק מ"ט שנים בכל תקופת יובל וזו שיטת ר' יהודה [49, 98 וכו'], או כפשוטו של מקרא ושנת היובל היא שנת החמשים, [50, 100 וכו'] וזו שיטת חכמים. על כל פנים, לפי רוב הדעות בבית שני לא שמרו את שנת היובל בכל הלכותיה ‏[38][39]. כיוון שלא שימרו כל הלכות היובל יתכן שלא מנו את שנת החמישים, אלא את שנת המ"ט ואפילו לחכמים כך היה, כיוון שלא קידשו היובל כהלכתו. עוד יש לציין שמצוות יובל ושמיטה חלות בזמן שישראל בארץ ומניינם יחל עם קבלת הציבור בפועל (שנת השמיטה תבוא בשנה השישית של עבודת הקרקע). ולמרות כל הנאמר לעייל אין לנו אלא את דברי הפסוקים ואת אשר ידוע לנו מן ספרי הדורות למניהם ואשר מסור בידינו ונתחיל על פי חשבון ואח"כ על פי המקורות:

1.בני ישראל נכנסו לארץ בשנת 2,449 ומלחמות יהושע שבע שנים וחלוקת הארץ שבע שנים, ולפי ס"ה הסתיימה החלוקה שנת 2,503, אם כן החלו למנות שנה ראשונה לשמיטות 2,504 וסדר שמיטות כדלקמן 2,510, 2,517, 2,524, 2,531, 2,538, 2,545, 2,552 ושנת יובל ראשונה 2,553, וכן סדר יובלין כדלקמן 2,553, 2,603, 2,653, 2,703, 2,753, 2,803, 2,853, 2,903, 2,953, 3,003, 3,053, 3,103, 3,153, 3,203, 3,253, 3,303 ויפים דברי ס"ה שמביא כי אחרון היובלין י"ח ליאשיהו שנת 3,303. ונראה שנהגו כדברי חכמים כי אין שנת היובל עולה לכאן ולכאן לפחות לא בבית ראשון לפי איך שנהגו בפועל. 2.שיבת ציון 3,390 וכן ב' 3,408 ותחל העבודה לבנות הבית. העבודה מסתיימת בשנת 3,412. ועזרא עלה ג'תי"ג ויצו בעניין שמיטין ג'תט"ו. ורבו המחלוקות בעניין. ורמז לדבר כי פרשה זו גזרה שווה לפפ~155 3,409 ואם כן שמיטה ראשונה 3,415 ודבר נפלא הוא זה. 3.למרות האמור לעיל נחמיה חידש את השמיטה שנת 3,418, כמבואר במקרא שם אם כן סדר שמיטות בבית שני 3,425, 3,432, 3,439, 3,446, 3,453, 3,460, 3,467. אם כן שנה ראשונה לשמיטה וליובל ראשון הוא בשנת 3,468, ויפה העניין כי תחילת פרשתינו שנת 3,468. 4.למרות האמור לעייל בפועל אין הדברים כן כי מן מקורות למיניהם ידועים מספר שנות שמיטה בבית שני והם 3,430, 3,598, 3,626, 3,724, 3,829, 3,976. ואם נעיין בשנים אילו נראה שאכן הם במרווח של 7 שנים אך יחל מניינם 3,416 (שמיטה ראשונה). ולא ידעתי איך ליישב עניין זה אך יכול כי בפועל לא שמרו כל ישראל שמיטות באותו זמן, לפחות לא בתחילת בית שני לאור האמור לעייל כי עזרא התקין שמיטה וכן נחמיה. 5.וברמב"ם: שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ. ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד. ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר. ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות... ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל. ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות (פ"י מהל' שמיטה ויובל). וראה בהשגות הראב"ד. ורבו המחלוקות בכל האמור לעייל.

בתקופה זו היו רוב בני ארץ ישראל מתפרנסים מהשדות. וכאמור לעיל, נחמיה פעל והשתדל למען שמירת קיומם העצמאי של האיכרים היהודיים, בפרט של העניים והצליח בכך כנאמר (נחמיה ה') "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה... שדותינו וכרמינו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב ויש אשר אומרים, לווינו כסף למידת המלך, שדותינו, וכרמינו... וייחר לי מאוד... ויימלך ליבי עליי ואריבה את החורים ואת הסגנים... ואומר לא טוב הדבר אשר אתם עושים... השיבו נא להם כהיום, שדותיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן התירוש והיצהר אשר אתם נושים בהם... זוכרה לי אלוהיי לטובה כול אשר עשיתי על העם הזה". מעתה רוב אדמתה של יהודה נשאר בבעלות איכריה. ומשמע כי נחמיה הוא אשר חידש את עניין השמיטה שנת 3,418 וכנ"ל.

ראשו של תלמי השני וארסינואה השנייה טבוע על גבי מטבע

בית תלמי השני (ג'תפ"ד), והשלישי (ג'תק"כ) אוהבי ישראל

בתקופה זו, מלך מצרים, תלמי מלך ראשון אחר אלכסנדר ויקח את ארץ ישראל מיד סליקוס והגלה למעלה ממאה ועשרים אלף איש ומכרם לעבדים. לאחר מותו ג'תפ"ד מלך בנו הנקרא פילו דולפוס תלמי השני ובעצת דימיטריאוס ישלם ה' גמול פעלו שלח רצוצים חפשים ג'תפ"ה. תלמי זה היה הראשון בעולם ללקט ספרים הרבה, וקיבץ ספרים מכל ארבע כנפות הארץ, מכל המינים ומכל הלשונות. עוד תלמי השני זה תרם לכהנים ולבית המקדש. ושנת שלח רצוצים חפשים דלעייל היא שנת "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם, וישבתם על הארץ לבטח" ויכול בעבור שומרם שנת יובל יזכור ה' בריתו.

תלמי השני העריך וכיבד מאד את חכמת התורה. כששאל את חכמיו מדוע לא תרגמו עד כה את התורה סיפרו לו "כי הנה תיאודיקתא המשורר רצה לחבר פסוק אחד עם שיריו, ונסתמו עיניו עד שהכיר חטאו ונשבע שלא יגע עוד בתורת האמת וחזרה אליו ראותו וחזותו, וגם תיאופומפא יצא מדעתו על שרצה להעתיק דברים מהתורה וכו'". לאחריו תלמי השלישי אף הוא היה מלך חסד ואוהב ישראל ולא הקריב זבחים לאלילים רק לאלהים בירושלים ומלך כ"ו שנה.

אחרי מיתת סליקוס מלך במוקדוניא אנטיוכוס אשר כבש בסוף ימיו את מצרים מיד תלמי. אנטיוכוס זה, היה צורר ישראל והרג כמניין עולי מצריים רח"ל. לאחר האמור לעייל מלכו במצרים י"ב מלכים אשר שם כולם תלמי.

בסביבות שנת ג'ת"ע תחילת פרשתנו חוניו בן שמעון הצדיק סירב לתת מס לתלמי המלך ולא מצקותו אלא מצרות עין, כך כתוב בתולדות עם עולם. אז קם בן אחותו, יוסי בן טוביה (תחילת שנות בן טובים) וקנה לב המלך והשיג שררה ושלט בתשלום המיסים שנים רבות. באותו זמן כמעט ונכשל בבעילת גויה, אך אחיו הצילו בחכמה על ידי שנתן לו את בתו, כמסופר בהרחבה בסה"ד בשנים אלו, ומאשה זו נולד הורקנוס.

יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן זוג ראשון, 3500 עד 3560

בשנת ג'ת"ק "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם (מאנטיגנוס איש סוכו ומשמעון הצדיק). יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחמר באשת חרברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדבר תורה, וסופו יורש גיהנם".[40]. ומשמע מן הנ"ל שעיקרן של דברים בתקופת זוג ראשון היה לימוד התורה. עוד משמע כי בני הדור העניין היו באומרו "ויהיו עניים בני ביתך". ועיין בכליל תפארת.

גם יוחנן כהן גדול, אביו של מתיתיהו כה"ג, קיבל בימיהם מאנטיגנוס. בימיהם נשלחו ע"ב הזקנים לתלמי מלך מצרים, ובג'תקט"ו העתיק תלמי מלך מצרים את התורה ליוונית על ידי הזקנים. התרגום היה טוב בעיני המלך, תלמי, וכהכרת טובה שלחם עם מתנות וכסף רב וגם כדי להקריב קרבנות על שמו בירושלים. [בפרק א' מסכת סופרים נאמר על אותו יום שקשה מיום שנעשה בו העגל ובמגילת תענית הוא אומר "והחושך בא לעולם"].

כליל תפארת

דבר אל ב"י ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ, וכן ‏[41] "דבר אל ב"י ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ" וגזרה שווה היא כי יקשור ביאה (שנת ג'תס"ח) זו לביאה דלעיל (ג'ת"ט בעניין העומר) מה כאן שמרו שמטה ויובל, אף שם שמרו. ומסור בידנו כי החלו למנות שמיטות שנת ג'תט"ו, שנתיים לאחר עליית עזרא וכן ג'תי"ח בזמן נחמיה וקושיא עומדת לנו עד ביאת אליהו הנביא ‏[42].

בהר סיני באור החיים על אתר כתב; "כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ". וכן פשטות דברי הרמב"ן "וענין הפרשה... והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ, כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ 3,338, ‏[43] כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ ‏[44]" ולדבריו י"ל שבפרשתנו קשר העניין בהר סיני ללמדנו זכותה של לימוד התורה שבעבורה ניתנה הארץ וכן באילו השנים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן זוג ראשון ושמעון הצדיק מורי האומה וכתיב "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם" וכן משמע כי העם היה מתעסק בלימוד התורה ועניים היו.

ואיש כי לא יהיה לו גאל. ועוד יורה כי עניים היו ואין להם גואל עוד בטלמיאוס השני מגלה מבני ישראל מאה ועשרים אלף איש ומכרם לעבדים, ובזה הזמן גם אנטיוכוס הורג ס' ריבוא מבנ"י ומגלה עשרת אלפים איש.

ואיש כי לא יהיה לו גואל. עוד יש לומר בפסוק זה, על דרך אומרם ז"ל ‏[45] "אין איש אלא הקדוש ברוך הוא דכתיב ‏[46] ה' איש מלחמה" והיינו שכשלא יהיה לו גואל בגדר כי אין איש שם על לב, אזי אין כוח גאולה ביד בני ישראל. ואל תאמר שח"ו אבדה התקוה, אלא "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" והיינו על ידי הייסורים, כמו שאמרו ז"ל ‏[47] כי היסורין והגלות הם תקון האומה להכשירה, והא מה שרמז והשיגה ידו על דרך אומרו ‏[48] יד ה' היתה בם, שהיא מדת הגבורה, החובטת באומה בגלות המרה, ועל ידי זה ישיב למצוא כדי גאולת הבית. וכן עניין אומרו "כי ימכור בית מושב וכו'" ואיש זה הקדוש ברוך הוא כי ימכור בית מושב פירוש בית שבו מושב אלהים זה בית המקדש, עיר חומה זה ירושלים, דכתיב ‏[49] ירושלים הרים סביב לה. ומייד הקב"ה מכין גם תרופה למכה באומרו - והיתה גאלתו והיינו שעל ידי עצם הגלות עצמה ניגאל על דרך אומרם ז"ל ‏[50] בפסוק מזמור לאסף ‏[51] שהשליך ה' חמתו על עצים ואבנים ‏[52]. שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה והיתה גאולתו של עם וגאולת הבית, כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם. וכן היה בבית ראשון ובשנים אלו.

וכי ימוד אחיך. ירמוז למה שאמרו ז"ל בזוהר ‏[53] כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ ‏[54] שלא יתנהג באכזריות עם ישראל, והוא אומרו כי ימוך אחיך על דרך אומרו ‏[55] הלא אח עשו ליעקב, ועניין "עמך" פירוש נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך, שנתלוה לדרכיך הרעים. וכן כל עניין פרשה זו מהווה משל לעניין יחס הקב"ה ובני ישראל, בענישה וגאולה הבאים כאחד. אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובשנים אילו ב"י עניים הם אך נאמנים למצוות ה' יתברך ומקיימים במסירות נפש המצוות התלויות בארץ. ודע כי באמת תקופה זו מהווה תקופה בה מעורבים אור וחושך יחדיו, מחד שומרים שמיטין וחלק ממצוה יובל, מאידך מתפלגים בני ישראל, לשומרונים ולשמרנים אנשי שמעון ואנטיגנוס, מחד יש מידת דין גדולה על בני ישראל, אך מאידך יש חיזוק גדול בזה הזמן, כפי שמתואר בארוכה בסה"ד וז"ל: "כתב פילון היהודי, שקרוב לדור הזה היה נמצא כת אחת של פרושים כמו ארבעה אלפים, שיצאו מערי יהודה והניחו נשיהם ובניהם ועסקיהם ונתנו כל לבבם אל הפרישות, לכן נקראו פרושים ובלשון יון איסיאי ר"ל קדושים, והיו עושים כל המלאכות ביניהם ומשרתים זה לזה וכל מיני ריוח ואסיפות מן השדות, והיו מפקידים ביד גזבר כללי נאמן אצלם, והכל היה הפקר אצלם, מאכל ומשתה והזנת חולים וקבורת מתים, וכולם כמו שבת אחים יחד ולא היה ביניהם כלי זיין, ותמיד היו לומדים תורה ודורשים בשבתות ויו"ט והיו חסידים גדולים וקדושים בלי נשיאת אשה [שה"ק ק"ד], וכתב יוחסין [מאמר ה זמן ו] כת הנזירים הנקראים אשינוש, המתחיל היה יהודה הגלילי ואלו היו סיבה להמריד היהודים על הרומיים, שאמרו כי אין ראוי להמשיל על אדם בלתי ה' לבדו ולא יקרא אדון כ"א האל ית"ש, והם בעלי מדות טובות ונהנים מיגיעם אוהבי משפט שונאי בצע ושומרים עצמם מן הזנות, ומתחלקים לב' כתות בענין הזווג, כת מהם נושאים נשים לשמירת המין, אחר נסותם שלש שנים אם ראיות להוליד וזה יודע מענין הנידות ואחר היותם הרות לא יבעלו עוד, שאין הכוונה אלא לשמירת המין ולא לתענוג, וכת מהם אין נושאים אשה בשום פנים שסוברים שלא תמצא אשה שתשמור ברית לבעלה בשלימות, וכולם משותפים באשרם וכל מי שיכנס במנהגם ודתם מכניס עשרו באוצר, ומשם נזונים ומסתפקים במאכלם ומלבושיהם ומשם נותנים למי שירצו אבל לא לקרוביהם כ"א ברשות גדוליהם, ואם לא יקח מהאוצר לצרכו מחזיקים אותו לרע, ויש להם ענווה ויראת ה' ועד שיזרח השמש לא ידברו כ"א בשבח האל, ואחר תפילתן הולכים מעט להסתחר ולעשות מלאכתן וזה ברשות גדוליהם, ואחר רוחצים גופם במים קרים להחליש תאות המשגל ופורשים על ראשיהם סודר לבן, ואחר כך יושבים בסדר ומניחים לפני כ"א מטפחת והמבשל נותן לכ"א קערה מהמבושל ומברך הכהן המוציא, ואחר כך מברכין ונותנין שבח לאל יתברך וחוזרים למלאכתן עד הערב, ובאים לביתם ומביאים אורחים כל מה שיזדמנו להם, ולא יעשו זולת רשות גדוליהם, כ"א להועיל לנצרכים ועניים וגם לספוד ולבכות ונעלבים ואין עולבין ולא יעשו עולה ולא ידברו כזב ושומרים עצמם מהשבועה, ומעיינים בחכמת התורה ומוציאין ממנה חכמות טבעיות להבין טבעי הצמחים וב"ה, וכאשר ירצה אדם להכנס במנהגם אין מקבלים אותו תיכף רק מאכילים אותו ומשקים אותו שנה תמימה ונותנין בידו קרדום אחד ומלבישים אותו לבן ואחר עבור שנה שרואים שיש לו מידות טובות מביאים אותו ביניהם ומלמדים אותו... ואשר ימצאו ביניהם אשמים ורשעים מגרשים מביניהם". ובפרושים אלו גם מתקיים תיקון מה לעניין אחד שהביא לתחילת הדרדור והגלות, והוא עניין ההתערבות עם הרשעים שהתבאר בפר' 159, והפרושים הנ"ל נזהרו שלא יהיה ביניהם שום פשע ורשע.

הרי לנו

ניצוצות הגלות והגאולה, הדין והרחמים המעורבים זה בזה, בזה הזמן. וראינו בפרשה זו שלמרות שבנ"י נענשים עתה מחד גיסא, מ"מ מאידך זכות שמיטה ויובל ולימוד התורה עומדת לצדם.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה:סה"מ מצוה שכו, רכא רכב, רכג. סמ"ג לאוין רסו, רסז, רסז, רסח, רסט מקורות: שביעית ומו"ק ג.
  2. מוני המצוה:ראה מצוה שכו
  3. מוני המצוה: ראה מצוה שכו
  4. מוני המצוה: ראה מצוה שכו
  5. מוני המצוה: רמב"ן ,זהר הרקיע
  6. מוני המצוה:סה"מ מצוה ש"ל, קמ. סמ"ג עשין קנ, קנא. מקורות: ר"ה ט, כו, ל. קידושין לח. ערכין יב, לב.
  7. מוני המצוה: ראה מצוה של
  8. מוני המצוה: סה"מ מ"ע קלו. סמ"ג עשין קנב. מקורות: ר"ה כד.
  9. מוני המצוה: רס"ג
  10. מוני המצוה:סה"מ ל"ת רכד,רכה רכו. סמ"ג לאוין רעב, רעג, רעד. מקורות: ספרי פרשת בהר ופ' ראה ערכין כח.
  11. מוני המצוה: ראה מצוה שלג
  12. מוני המצוה: סה"מ מצוה של"ו: סמ"ג עשין פב. מקורות: קידושין כה, ב"מ פ"ו, ח,ט ב"ב פ"ג- ז. חו"מ סימן קפט עד סימן רכו
  13. מוני המצוה: סה"מ ל"ת רנ.סמ"ג לאוין קע. סמ"ק סימן רעא. מקורות: ב"מ מט עד דף נט. חו"מ סי' רכז.
  14. מוני המצוה: זהר הרקיע
  15. מוני המצוה: סה"מ של"ח. סמ"ג לאוין קעא. סמ"ק סימן קכב. מקורות: ב"מ יח. חו"מ סימן רכח.
  16. מוני המצוה: סה"מ מצוה של"ט, ורמב"ן משיג סמ"ג לאוין רעה. מקורות: ב"מ עט.
  17. מוני המצוה:סה"מ מצוה ש"מ. סמ"ג עשין קנג. מקורות: ערכין פ"ז, ח, ט. ב"מ עט.
  18. מוני המצוה: רס"ג
  19. מוני המצוה: רס"ג
  20. מוני המצוה: סה"מ מצוה שמ"א. סמ"ג עשין קנד. מקורות: ערכין לג.
  21. מוני המצוה: סה"מ מצוה שמ"ב. סמ"ג לאוין רעח. מקורות: ערין לג.
  22. מוני המצוה: רמב"ן, זהר הרקיע
  23. מוני המצוה: רמב"ן, זהר הרקיע
  24. מוני המצוה: רמב"ן, זהר הרקיע
  25. מוני המצוה: יראים
  26. מוני המצוה: סה"מ ל"ת רלה. סמ"ג לאוין קצא. סמ"ק סי' רנט. מקורות: ב"מ פ"ה וע"ש סא. יו"ד סי' קס
  27. מוני המצוה: סה"מ מצוה שמ"ד. סמ"ג לאוין קעו. מקורות: מכילתא ותורת כהנים.
  28. מוני המצוה: סה"מ , סמ"ג לאוין קעה קעו קעז. מקורות: תורת כהנים סנהדרין פו. קדושין פ"א.
  29. מוני המצוה: זהר הרקיע
  30. מוני המצוה: ראה מצוה שמה
  31. מוני המצוה: סה"מ מצוה שמ"ז. סמ"ג עשין פז. מקורות: ברכות מז. גטין לה. קדושין כד. ב"ק כו. יו"ד סי' רסז. חו"מ סי' קצו.
  32. מוני המצוה: רס"ג
  33. מוני המצוה: סה"מ מצוה שמ"ח, ראה מצוה שמה
  34. מוני המצוה: סמ"ג, יראים
  35. מוני המצוה: יראים
  36. מוני המצוה: סה"מ מצוה שמ"ט. סמ"ג לאוין מג. מקורות: מגילה כב. שו"ע או"ח סי' קלא, בהגה"ה
  37. מוני המצוה: יראים
  38. כי אומנם שמרו שמיטה אך לא קימו את שנת היובל ועבדו את אדמתם אך בכל אופן שמרו את שנת היובל בעניין מכירת בתים וקרקעות... ושאר הילכות ממון. וכן ראה הלל הזקן לטוב שיהא המוכר חולש מעותיו ללשכה כדי שלא יחלט ביתו למען לא ירפו ידיהם מלשמור מצווה זו. עוד מדברי הגמרא גטין ל"ו וירושלמי) משמע שבבית שני שמיטה הייתה נוהגת רק מדבריהם וכך מטים דברי בעל הכסף משנה (הל' שמיטה ויובל פ"י הלכה ה').
  39. וע' ערכין יב
  40. אבות א, ד-ה
  41. ויקרא כג, י
  42. ועיין לעיל בדברי הרמב"ם
  43. לעיל י"ח, כ"ח
  44. להלן כ"ו, ל"ד
  45. תנחומא מצורע
  46. שמות טו' ג'
  47. דב"ר ב', כג'
  48. דברים ב' טו'
  49. תהלים קכה ב'
  50. שוחר טוב ע"ג
  51. תהלים ע"ט
  52. איכה רבתי ד', י"ד
  53. תיקו"ז תיקון ו'
  54. זוהר שמות י'א', זוהר חדש נח כג', רש"י סוכה כט, אין לך אומה וכו'.
  55. מלאכי א', ב'