פרשה פתוחה 163 ~ ואם לא תשמעו לי

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,536 – 3,568 לבריאה | 225 - 192 לפני מניינם 


יד וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. טז אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.    יח וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. יט וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. כ וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. כא וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. כב וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. כג וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. כד וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (3546) כה וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. כו בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.    כז וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. כח וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. כט וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. ל וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. לא וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. לה כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. לח וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. מ וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. מא אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם. (3563) מב וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (3564) מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. מד וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה. מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

ויקרא כו:יד - מו

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

חילול התורה והחכמים, המקדש והאמונה, הם שורש הקללות, הגלות והחורבן.


Octadrachm Ptolemy IV BM CMBMC33

מאורעות השנים:

3534 - אברכוס [אפרכוס - Hipparchus] התוכן הגדול, כנגד: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי.. וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי":

שהפסוקים "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם." הם הפסוקים 3534 ועד 3546 מתחילת התורה. והבשנים אלו מתפשטת מפלגת המתייונים בקהל ה' שורש אפיקורוס ואשר על שמו יקרא הכופר בה' וילך "קרי" כמובא בסדר הדורות.

מפלגת המתיוונים ומנגדם מפלגת החסידים פריחת ההתיוונות מתעצמת בתקופה זו, כאשר אנטיוכוס מקבל לידיו שליטה על ארץ ישראל. עד לתקופה זו הייתה השליטה אצל המצרים שטופי עבודה זרה, ממנה ניצלו ישראל שכן יצר ע"ז התבטל, אך ההשפעה המרכזית שבאה על המתיוונים באה מכיוון הסלאוקים, אלו היו שייכים לתרבות שהתפתחה ביוון ורומא. בתקופה זו, היהודים מושפעים מהתרבות היוונית וכמאה שנה לאחר מכן מתקיימת המלחמה בין רוח החשמונאים למתיוונים.

63\3546 - תלמי הרביעי, פילופאטר צורר היהודים, כנגד: "וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי.. אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם":

שהפסוקים, "וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי.. אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם", הם הפסוקים 3546 ועד 3563 מתחילת התורה. ובשנים 3546 ועד 3563 שלט בטלמואוס (תלמי) הרביעי הנקרא פילופאטר בארץ. ופילופטור זה (בנו של אארוגטס תלמי השלישי היה לא כאביו וכסבו) היה צורר ליהודים, והרג בבת אחת שישים אלף נפשות בישראל, גם אשתו ואחותו הרג בחרב, וכל ימיו עת צרה ליהודים. והומת ע"י סם המוות י"ז למלכותו (סה"ד) שנת 3563.

[1]


3560 – יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי (זוג שני), כנגד: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם״:

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

הַפָּסוּק (ויקרא כו, לח) "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" הוא הַפָּסוּק הַ3560 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3560 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם קיבלו רבי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי והם זוג שני. ובפרקי אבות (א:ו-ז) כתיב: "יהושע בן פרחיה ונתי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. ניתי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפרענות״. והם נשיאים ואבות בית דין ג'תק"ס. ויזכרו על עיקר משנתם- "הרחק משכן רע..." כי בשנים אילו רבו המתיוונים בקרב מחנה ישראל. והשכנים הם צרה והשפעה רעה מבית ומחוץ ואין מנוס מן הרשעים הכופרים בברית ה'. אך עם כל זאת אין להתיאש מן הפורענות. ויפים דבריהם לאור מפלגת המתיוונים שבשנים אילו. עוד מובא על ידי הרב יקותיאל פיש בעל סוד החשמל ״ומצינו בַּגְּמָרָא (סוטה מז.) שֶׁהָיְתָה טַעֲנָה עַל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדָּחָה אֶת אוֹתוֹ הָאִישׁ וְגָרַם לוֹ לִפְרֹש מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה. וכתוצאה מזה נולדה תנועת הנצרות שמררה את חייהם של ישראל בגלותם, תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחָזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְאֶחָד מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו״.


3564 - אנטיוכוס השלישי הגדול‏[2] שולט בארץ, כנגד: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי.. וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר":

שהפסוק, "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" הוא הפסוק 3564 מתחילת התורה או 3563 לפי טעם עליון. ובשנת 3563 וזאת לאחר מספר נסיונות כבש אנטיוכוס השלישי (והוא מלך שישי לארם מבית סיליקוס) את ישראל מיד בית תלמי שמושבם באלכסנדירה. הכבוש הסופי החל בשנת 201 לפני מניינם בקרבות עם הצבא המצרי שבראשם עמד 'סקופס חדר' והסתיים בניצחון לצבאו של אנטיוכוס בשנת 198 לפני מניינם. אנטיוכוס ביסס את אחיזתו בארץ ובאשר העם במרביתו עזר לא במאבקו כנגד פילופאטר צורר היהודים אף הוא הרבה להטיב עם ישראל.

מטבע כסף עם דיוקנו של אנטיוכוס השלישי

אנטיוכוס [סלאוקוס] הגדול הוא סבו של אנטיוכוס הרשע, והיה טוב ליהודים. אנטיוכוס זה ציוה שלא יזיקו את ישראל ומקדשם בשום דבר וכל אשר לא מישראל ישמרו מלגשת אל הקודש. כן ציווה שלא יכניסו לירושלים בעלי חיים טמאים, אלא רק את אשר הותר לישראל להקרבה. אנטיוכוס זה נהרג בשנת ג'תקצ"ד במלחמה. ראה עוד בהערה ‏[3]. אנטיוכוס זה כבש את ארץ ישראל בחייו.



3585 - גזירות אנטיוכוס אפיפנס אנטיוכוס הרביעי, כנגד:

אנטיוכוס הרביעי

אנטיוכוס זה, היה בנו השני של אנטיוכוס הגדול, ונקרא בשם אנטיוכוס לאחר מות אחיו. הוא כבש לירושלים וגזר על ביני ישראל שלא ילמדו תורה, ברית מילה ושבת. ומחמתו "נתנו רבים מבני נכר הארץ את ידם עם היוונים, להרע ולהציק לישראל בגזרותיהם. ותהי מגדל צור (היא קיסרי בת אדום) היושבת בין החולות יתד רעה לישראל (מגילת תענית ג')". ובזה החל עניין המכבים שנתגבשו עד שנלחמו ביוונים כידוע.


חוני המעגל [בימי יהושע בן פרחיה וי"א עוד לפני כן]:

על פי המשנה ‏[4], היה חוני בעל היכולת להביא לכך שתפילותיו יתקיימו. בתלמוד ‏[5] מצוינת גם גדלותו בתורה, ונכתב שהוא היה בעל הסבר בהיר, ושהיה מתרץ כל קושיה שהקשו לו בבית המדרש.

על פי המשנה ‏[6], נתבקש חוני להתפלל כדי שירדו גשמים, ובמקרה אחד שבו לא נענתה תפילתו לגשמים בשנת בצורת, הקיף עצמו בעיגול, ונשבע שלא יצא מתוכו עד שירד הגשם. אז החל לרדת גשם שוטף, ופנו אליו על מנת שיתפלל להפסקת הגשמים. שמעון בן שטח המשיל על חוני את המשל על בן המלך המפונק המטריד את אביו בבקשות שונות וקטנות (כגון אגוזים, שקדים, אפרסקים ורימונים), וכי עליו נאמר הפסוק "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" ‏[7].

גרסה מורחבת של הסיפור מופיעה בתלמוד ‏[8]: פעם אחת יצא רוב אדר [שמי ברזל - ארץ נחשה]

ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה (מעגל) ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר ‏[9] על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו. אמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול [המפורש] שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות; כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות; כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה (פר כקרבן תודה על נס ירידת הגשמים לאחר הבצורת. הודאה מלשון ווידוי, על עוון בקשת הפסקת הגשמים הנתפסת ככפיית טובה). הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע, עמך ישראל |שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.

סיפורו של חוני משמש מקור לאמונה בכוחו של הצדיק. על פי התלמוד הבבלי ‏[10], תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור ‏[11]. ותגזר אומר - אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. מכאן למדו שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. עם זאת, יש במקורות גם נימת בקורת על חוני - 'שלח לו שמעון בן שטח אילמלא חוני אתה גוזרני עליך חרם (הלכה)|נידוי. כיוון שאין ראוי לאדם להתבטא בצורה שכזו כלפי הקב"ה. [נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן]

ואם לא תשמעו לי:

הרמב"ן על אתר כתב שפסוקים אלו, מתייחסים לחורבן, וז"ל: "ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות... והגאולה ממנו... והוא שאמר והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא, והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו... ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו... וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים וכו'" ראה דבריו בארוכה. עכ"פ מתבאר מדבריו שפרשה זו רומזת לשורש סיבות חורבן בית ראשון וכן בית שני וכן לדעת עוד מפרשים. וכן בשנים אלו רודף בטלמיאוס הרביעי את בני ישראל, ואף ניצוץ אנטיוכוס הרשע והיינו זקנו ‏[12] בשנים אילו. ונמצא אם כן ששורש חורבן ישראל והמקדש מתחיל בפרשה זו.

ואם בחקתי תמאסו ... להפרכם את בריתי. ואין ברית אלא שבת מילה ותורה וכתב הרמב"ן "שלא בלבד תבטלום אבל תמאסו בם" אומר אני כי ירמוז הכתוב על אות ברית קודש. ומצאתי בספר המקבים (א' א') "יצא מהם שרש רשע אנטיוכוס אפיפנס בן אנטיוכוס המלך אשר היה בן תערובות ברומי (ורמז כי מלכות יון הייתה כבר מתחילתה מושפעת ממלכות רומי) וימלך בשנת מאה ושלשים ושבע למלכות היונים. בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמר נלכה ונכרתה ברית את הגוים אשר סביבותינו... וישליטם המלך לעשות "כחוקי" הגוים. ויבנו גמנסיון בירושלם "כמשפטי" הגוים. ויעשו להם ערלה (שמושך בערלתו) לעגלה סביב הערלה לעטרה שלא יהא ניכר שנימול. והיו עושים זאת בשני דרכים ע"י ניתוח, או ע"י טבעת כבדה העשויה לכך (ואין מיאוס גדול מזה, ונראה שהיה ענין זה רגיל בין המתיוונים) ויעזבו ברית קדש ויצמדו לגוים ויתמכרו לעשות רע. ואומנם ימנה מעשה זה לשנת 3,585 בערך אך שם התפשט המעשה וכאן יחל. ותכון המלכות לפני אנטיוכוס הגדול ויתנשא למלך בארץ מצרים למען מלוך על שתי הממלכות. וילכו מצעירי ישראל מיתיוונים ויעזבו את אורח החיים היהודי, התדמו לעכו"ם בחוקים ומשפטים וגם בחוקות לבושם.

ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי. יכול שירמוז על הפרת ברית קודש ויכול על לומדם מדרכם בואמרם לית דין ולית דיין והכל מקריות. והשימותי את מקדשיכם. כאשר נדייק בלשון הכתוב, הרי שאין הכתוב אומר מקדשכם אלא מקדשיכם, לשון רבים, ורמז כאן על ג' המקדשות שבזה הזמן והם המקדש בירושליים, מקדש השומרונים בהר גריזים, ומקדש אלכסנדריה שבזה הפרשה מתקבלת הרשות לבניינה ומתחילים בבניינה (לפי דעת האומרים כי יחל ג'תקל"ה). ועל תתמה לומר כי ספורנו ואחרים יאמרו כי ירמוזו פסוקים אילו על חורבן בית ראשון ועל נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנצר אשר בזמן חורבן הבית כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, לכוון על שמני מקדש, גלות וחורבן אשר יסודם אחד.

ולא אריח בריח ניחחכם. וירמוז על קורבנות שמחוץ למקדש שבזמן הזה כמפורש לעייל.

כל ימי השמה תשבת, את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה. ושוב רבו אשר יאמרו כי ירמוז לבית ראשון, אך איך והלוא רבו הדעות אשר יאמרו כי אף בבית שני לא שמרו שמיטה ובטח שנת יובל. ואפילו מאילו שיאמרו כי שמרו שמיטה אך יש הסוברים שרק מדבריהם שמרו. ולכן אומר אני כי יפים פסוקים אילו כאן באילו השנים. ואילו ואילו דברים אלוקים חיים, כפי שהתבאר לעיל מינה.

והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונה, יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם:

פסוק זה כנגד שנת 3,565 ויכול שירמוז בעניין מניין השנים שהחל מעזרא כי היו אמורים למנות החל מלאחר 3,415 והיינו לפי מניין זה שנת 3,465 הייתה צריכה להיות שנת יובל. וידוע כי לכל השיטות לא שמרו יובל על פי כל פרטיה והלכותיה ולכן יפים הדברים ונכונים ועיין בדבר.


וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. ועיין לעייל פפ ~ 162 ונתתי גשמיכם בעתם. ואילו הם שנות חוני המעגל, לפי סדר הדורות ג'תק"ס. ורבו הדיעות על שנותיו של חוני אך בשנים אילו ודאי היה וכן בפרשה הקודמת. וסדר הדורות ימנה שנותיו בפרשה זו על שם כי בשנים אילו בעבור כי הלכו בני ישראל בקרי ובעבור כי ונתתי את שמיכם כברזל יזכר שמו לטוב באילו השנים.

הרי לנו

חילול ד' והפרת הברית בכל מובניו, הזלזול במקדש ובאמונת הייחוד וכן אי שמירת מצוות הארץ הם השורש לחורבן המתחיל ליתן אותותיו בזה הזמן.

הערות שוליים

  1. פילופטור ולפי חשבונם 222- עד 204- למניינם (ולסדר הדורות 214- עד 197- למניינם). ובתקופתו החלה השקיעה של בית תלמי. ולא כתולמיים שלפניו פילדלפוס ואאורגטס בנו (השלישי) שהיו מטיבים ומכבדים התורה, והוא פילופטר הרג והצר לב"י.
  2. זקנו של אנטיוכוס הרשע
  3. הנה בסדר הדורות לא נתפרש כל גדולת אנטיוכוס השלישי, דהיינו אנטיוכוס הגדול, ולא התפרש מה טעם נקרא "הגדול", ובדברי הימים של ההיסטוריונים מפורט כל השתלשלות המלחמות שעשה, ומכאן שמו "הגדול" מחמת גבורתו ושלטונו. ואלה תמצית דבריהם: אנטיוכוס השלישי ירש הממלכה במצב קשה (לפי חשבונם 223- למניינם) אסיה הקטנה אבדה לממלכה וכן מחוזות מזרחיים מרדו בבית סלאוקי. המלך הורה על מתקפה על א"י ונכשל אחר כך פנה מזרחה ואכאוס מרד בו והכריז עצמו מלך אסיה הקטנה. אנטיוכוס הניח לו ושב לכבוש את א"י. אחר כך הגיע עד למצרים והתעמת עם תלמי הרביעי ברפיח. אנטיוכוס נחל מפלה קשה שגרמה לו לאבד את כל הישגיו עד כה ונסוג ללבנון לטפל באכאוס. אנטיוכוס הצליח לשקם את האימפריה הסלאוקית במזרח, וכשעלה תלמי החמישי צעיר לימים לכס מלכות מצרים, כרת אנטיוכוס ברית סודית עם פליפוס [החמישי] לחלוקת ממלכת תלמי. אנטיוכוס שב ותקף את ארץ ישראל, ולבסוף כבש את כולה. לאחר מכן חזר אנטיוכוס לאסיה הקטנה, כדי להכניע את ערי-החוף שהכירו בשלטון בית תלמי, ואת הערים היווניות העצמאיות. יוזמה זו עוררה עליו את חמתה של רומא שחלק מהערים היו שייכים לשלטונה. לאחר זמן הצליחו הרומאים לכבוש ממנו גם את שלטון א"י, והוטל על הממלכה הסלאוקית קנס של 15,000 "טאלנטים" ונאסר עליהם להחזיק פילי מלחמה. כתוצאה ממכה זו לבית סלאוקוס חזרו רבים מהקבוצות שכבש אנטיוכוס להכריז על עצמאותן. אנטיוכוס השלישי נפל במסע מלחמה חדש למזרח הממלכה הסלאוקית שנותרה אחריו עברה לידי בנו, אנטיוכוס הרשע.
  4. מסכת תענית פרק ג', משנה ח'
  5. מסכת תענית כג, א
  6. תענית ג:ח
  7. משלי כג, כה
  8. מסכת תענית כג א:כג, א
  9. חבקוק ב
  10. מסכת תענית כג, א
  11. איוב כב, כח
  12. הנה לפי דעת כל כותבי ההיסטוריה, אנטיוכוס הרשע הוא בנו של אנטיוכוס זה וצ"ל ש"זקנו" לאו דווקא במובן סב, או שטעות סופר היא. וראה עוד בדבריהם שיש י"ג אנטיוכוסים. הראשון הוא אנטיוכוס סוטר, השני הוא תיאוס, ואנטיוכוס הגדול, זה המדובר בפרשתנו הוא אנטיוכוס השלישי, המכונה אנטיוכוס הגדול, ובנו אנטיוכוס אפיפאנס הוא אנטיוכוס הרשע שהחריב את בית מקדשנו. אחריו היו, איופטור, דיוניסוס, סידסט, גריפוס, קיזיקנוס, איוסבס פילופטור ושוב אחד בשם אפיפאנס, דיוניסוס ואסיאטיקוס (כ70 שנה לפני הספירה).