פרשה פתוחה 164 ~ וידבר דדבר אל ב"י נדר

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,569 – 3,602 לבריאה | 192 - 158 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה. ג וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. ד וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. ה וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים. ו וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף. ז וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. ח וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.    ט וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָה יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. י לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. יא וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָה וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן. יב וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה. יג וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ. יד וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם. טו וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ. טז וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. יז אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. יח וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. יט וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. כ וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד. כא וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. כב וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהוָה. כג וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהוָה. כד בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ. כה וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל.    כו אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהוָה בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיהוָה הוּא. כז וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ. כח אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה. כט כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת. ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהוָה. לא וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו. לב וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהוָה. לג לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל. לד אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

ויקרא כז:א - לד

הפסוקים והמצוות

ערכין אדם ובהמה והמרתן:

להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה[1] שנאמר:איש כי יפליא נדר

שלא להמיר הקדשים[2] שנאמר:לא יחליפנו ולא ימיר אותו מצוה שנב: מצות הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קודש[3] שנאמר:והיה הוא ותמורתו יהיה קדשמצוה שנג: להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה כפי שיעריכנה הכהן[4] שנאמר:והעמיד את הבהמה וכו'

מעריך ביתו נותן כערך שיעריכם הכהן ותוספת חומש[5] שנאמר:ואיש כי יקדיש וכו' הוספת חומש בבעלים בערכין[6] שנאמר:ואם גאל יגאלנה ויסף חמישית כסף ערכך

שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן[7] שנאמר:ובבכור לא יקדיש איש אותו


הקדש נכסים - חרם נכסים:

ליתן מקדיש שדהו ערכה האמורה בתורה[8] שנאמר:ואם משדה אחזתו וכו' ,שלא תגאל אחוזה שהוקדשה ונמכרה[9] שנאמר: לא יגאל עוד

לדון בדיני מחרים מנכסיו מהם לה' ומהם לכהן[10] שנאמר:אך כל חרם וכו' , מצוה שנח: שלא ימכר קרקע שהחרים אותה בעליו[11] שנאמר: כל חרם ימכר, מצוה שנט: שלא לפדות שדה החרם[12] שנאמר: שלא לפדות שדה החרם


שיעלה מעשר בהמה לירושלים ושלא למכרה :

מצות מעשר בהמה לעשר הבהמה הטהורה בכל שנה[13] שנאמר: וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור , מצוה שסא: שלא למכור מעשר בהמה אלא יאכל בירושלים {הערה|מוני המצוה: סה"מ מ"ע עח. סמ"ג עין ריב. מקורות: מע"ש פ"א.}} שנאמר: לא יגאל

המסר המרומז

עניין ההקרבה גם שלא על ידי קרבנות ממש, בתקופות שאין יכולים להקריב קרבנות וכנגד מקדש אלכסנדריאה - מקדש חוניו.

מאורעות השנים

אנטיוכוס הגדול ויחסו למקדש 3559 עד 3594

אנטיוכוס השלישי

אנטיוכוס הגדול, זקנו של אטנטיוכוס הרשע, מלך מתקנ"ט ועד תקצ"ד, אז נהרג. ציווה שלא יזיקו ישראל ומקדשם והזהיר שלא יתקרבו למקדש זרים ובעלי חיים טמאים, ולא יכנסו לירושלים, והיה אוהב ישראל.

שרטוט סכמטי של האתר בחפירות פיטרי בתל אל יהודיה (לאונטופוליס)

בטלמיאוס השישי ומקדש אלכסנדריאה - מקדש חוניו 3585‏[14]

בטלמיאוס השישי ‏[15], המכונה פלומיטור, מלך על מצריים בשנת ג'תקפ"ה ונמשכה מלכותו ל"ה שנים עד ג'תר"י. פלומיטור, מלך על ארמניאה וארץ ישראל. בזמנו, חוניו (הרביעי) בן שמעון הלך למצרים ליטול רשות לבנות בית המקדש באלכסנדריאה והשיב לו המלך שאם אין הבניין נגד דת ישראל יתן לו רשות, וטען שאין מן הראוי שיהיה היכל ה' בארץ טמאה. על זה ענה לו והביא ראיה מישעיה שניבא "ביום ההוא יהיה מזבח לה' צבאות בתוך ארץ מצריים" (ישעיה י"ט י"ט) ואז קיבל את הרשות לבנות המקדש באלכסנדרריה, ומכונה מקדש חוניו. כן, גם דעת רוב ההסטוריונים שמקדש חוניו נבנה סביבות שנים אלו, לדבריהם בין 170 ל154 שנים לפני הספירה, מה שעולה בקנה אחד עם הנ"ל ‏[16].

ובגמ' מנחות (ק"ט ב') - "בשעת פטירתו של שמעון הצדיק אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה… [עד שגרם לו ש]בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו. הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח והעלה לשם עבודה זרה; דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה… בקשו להרוג את חוניו - רץ מפניהם ורצו אחריו. רץ לבית המלך - רצו אחריו; כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא! הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים" (ישעיה שם). וברמב"ם (המובא להלן) כתב שלא בנה רק מזבח אלא גם בית מקדש שלם כדמות זה שהיה בירושלים.

על פי מקורות רבים, מקדש חוניו הוקם על ידי חוניו הרביעי בנו של חוניו השלישי לערך בשנים ג'תקס"ה – ע"א, והם שנות פרשה זו. שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 343 שנות קיומו והמשיכו את שושלת בית צדוק במצריים. רבים מבני ישראל במצריים התנגדו למקדש זה. והנה הרמב"ם (פירוש המשניות מנחות פרק י"ג משנה י') מכריע כדעת ר' יהודה, שחוניו עשה לשם שמים. אך עדיין קשה איך הקריבו שם, הרי היה זה כבר בזמן איסור הבמות. יש בזה כמה דעות, ומכללם שלא הקריב אלא קרבנות בני נח, ועניין זה יבואר עוד להלן. באותו זמן ‏[17] התווכחו היהודים והשומרונים אם הר גריזים מקודש, וכל אחת משתי הכתות שמו פרקליטים לפי המלך והתנו ביניהם שהמנוצח יהרג. היהודים הביאו ראיות וטענו גם מהמפורסמות, שלא נמצא בעולם שום מלך שישלח מנחה להר גרזים, ונמצא כתוב מכל הזמנים שכל המלכים שלחו מנחה לירושלים (סה"ד).

תחילת מלכות חשמונאים 3590

בשנת ג'תק"צ החלה מלכות חשמונאי, בשנה ה' 148 למלכות יוון שכן מלכות יון החלה ג'מ"ב. אנטיוכוס אפיפנוס החל להצר את ישראל בשנת קמ"ג למלכות יוון ג'תקפ"ה וב' שנים לאחר מכן העמיד צלם בהיכל ולאחר ג' שנים חלה ומת בשנת תק"צ. בזמן שלאחר מכן היה מעשה אנטיוכוס הרשע הידוע (אשר מאורות השמים רימזו עניינו בשנת תקצ"ד), כפי שיבואר בפרשיות הבאות.

כליל תפארת

איש כי יפלא דבר:

סמך פרשה זו לקללות לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכול כלי יקר על אתר. ובשנים אילו יחלו בני יון להצר לישראל תחילה ע"י תלמי הרביעי הנקרא פילופאטר ג'תקמ"ו וכן ע"י אנטיוכוס אפיפנוס ג'תקפ"ז.

עוד איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'. עניין הפרשה סובב בעניין ערכין, תמורה, הקדשת בתים וקרקעות ופדיונם, דיני חרמים, מעשר שני ומעשר בהמה. כולם יורו על קדושת דמים לבית המקדש ואחריות הכהן על דמים אלו. ובשנים אילו (לי"א ג'תקפ"ה) נבנה מקדש שבאלכסנדרייה, ולעומתו המקדש בירושלים הלך ונחלש עד שהועמד בו צלם בשנת ג'תקפ"ז ע"י אנטיוכוס אפיפנוס. כפי שהתבאר, בזמן זה היה כבר איסור במות, ואם כיוון חוניו לשם שמים מה עשה שם במקדש, האם הקריב ח"ו שחוטי חוץ? ועיין פפ~163. ונראה שפרשה זו מרמזת ומיועדת להורות את קדושת הקרבת דמים וממון, ולא הקרבה ממש. ונתחדש כאן כי אולי כך נהגו במקדש שבאלכסנדריאה ולא הקריבו קרבנות ממש.

ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש:

וכתיב "אשר יקריבו" לשון עתיד או על הקרבה במקום אחר, והיינו שנותן בהמה להקדש שהוא ממין ההקרבה, אך לא את הבהמה המוקדשת להקרבה ממש. ולגבי מקדש אלכסנדריאה הדברים אמורים, וכן מבואר להדיא בדברי חז"ל על המשך הכתוב "כל אשר יתן ממנו" שביארו חז"ל שאין מדובר בהקדשת בהמה להקרבה ממש, ואלו דבריהם: "תנו רבנן יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ממנו לה' ולא כולו לה' יכול תצא לחולין ת"ל יהיה קדש הא כיצד תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומר מנין לאומר רגלה של זו עולה שכולה עולה שנאמר כל אשר יתן ממנו לה' כשהוא אומר יהיה קדש לרבות את כולה", ומשמע מגמ' זו שהפסוק אינו מתייחס למי שדעתו להקריב, אלא למי שדעתו לנתינת חלק מהבהמה בגדר הקדש ממון, ולדעת ר' יהודה (וכן הביא הרמב"ם להלכה) הפסוק מרמז כאן על הקדש של דמים ולא של הקרבה, וזה כנגד תקופת מקדש שבאלכסנדריה שעיקרו לדמים ולא להקרבה כנ"ל.

הרי לנו

הקב"ה מכין ומכוון את ישראל להיות קשורים ודבקים בו על ידי נדרים והקדשות, גם אם אין הם יכולים להקריב קרבנות ממש. ועניין הנדרים הם התעוררות הלב להקריב לה' למען ירחם וירבה לסלוח לעמו בעת צרה.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"נ. סמ"ג עשין קכח. מקורות: ערכין פ"א ,ה.
  2. מוני המצוה: סה"מ מצוה שנ"א סמ"ג עשין קכח. מקורות: ערכין פ"א ,ה.
  3. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קו, סמ"ג לאוין שמה, מקורות: תמורה פ"א.
  4. מוני המצוה: סה"מ מ"ע פז. סמ"ג עשין רכב. מקורות: בכורות יד. תמורה לב.
  5. מוני המצוה: מקורות: ערכין פ"ט. סה"מ מצוה שנ"ד. סמ"ג עשין קל.
  6. מוני המצוה: רס"ג
  7. מוני המצוה: סה"מ מצוה שנ"ו. סמ"ג לאוין שמוץ מקורות: ערכין כט. תמורה לב. ועי' בסהי"ד הלכות מתנות עניים פ"ח ובאו"ח סי' קנג, וביו"ד סי' רנא, רנב\ רנט.
  8. מוני המצוה: סה"מ מצוה שנ"ה סמ"ג עשין קלא. מקורות: ערכין פ"ו ז,ח.
  9. מוני המצוה: רס"ג
  10. מוני המצוה:סה"מ מצוה שנ"ז. סמ"ג עשין קלב. מקורות: ערכין כח.
  11. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קי, סמ"ג לאוין רנא, מקורות: ערכין כח. תמורה ה.
  12. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קיא. סמ"ג לאוין רנב. מקורות: בכורות פ"ט. ר"ה. ב.
  13. מוני המצוה: סה"מ מצוה ש"ס. סמ"ג עשין ריב. מקורות: בכורות פ"ט. ר"ה ב.
  14. וסדר הדורות מנה זאת אף בשנת ג'תקל"ט אך כאן מקומו. ותלמי השישי מלך לפי חשבונם 180- עד 145- למניינם. ומלך מגיל 12 יחד עם אמו קליאופטרה עד למותה בהיותו בן 16 ואז נשא את אחותו קליאופטרה השניה, לאחר מכן אנטיוכוס הרביעי הנקרא אפיפנוס.
  15. כך מכונים מלכי מצרים בעת הזאת ע"פ סדר הדורות.
  16. מדברי הגמרא וכן דעת רוב הספרים שחוניו זה, הוא חוניו לבית שמעון הצדיק, אך במלחמת היהודים ליוסף בן מתיתיהו כתב שחוניו אחר היה זה אשר בנה את המקדש.
  17. גם לדעת ההסטוריונים הויכוחים בין היהודים לשומרונים, מקבילים לתקופת בית שני, מה שמתאים גם לשנים אלו של פרשה זו.