פרשה פתוחה 177 ~ אך את מטה לוי

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,650 – 3,656 לבריאה | 111 - 104 לפני מניינם 


מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. מט אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. נ וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. נא וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. נב וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. נג וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. נד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ.

במדבר א:מח - נד

הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

הלויים שומרי המשכן, הם גם השומרים על עם ישראל, וכשהלויים מתבדלים לעצמם, או שאינם עושים מלאכתם נאמנה עם ישראל מתדרדר מבחינה רוחנית, וכתוצאה מכך גם מצבם הגשמי מתערער, עד שאף יד זרים שולטת עליהם.

מאורעות השנים

3653 - יוחנן כהן גדול נעשה צדוקי, כנגד: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת":

שהפסוק: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא הפסוק 3653 מתחילת התורה. והפסוק כנגד יוחנן בן שמעון והוא המלך הורקנוס שסרח ונעשה צדוקי. שכן החל מלכותו בשנת 3642 ומלך 26 שנה עד שנת 3668 ונמצא שאמצע מלכותו שנת 3653 וכנגד מעשיו אשר סרח כתיב "והזר הקרב יומת".

הנהגתו והצלחתו של יוחנן כהן גדול–נעשה צדוקי, גרות בני אדום‏[1]

מטבע של יוחנן הורקנוס הראשון
ממלכת החשמונאים תחת שלטונו של יוחנן.
מקרא: ירוק- המצב ב-134 לפה"ס,
ורוד- שטחים שנכבשו על ידי יוחנן הורקנוס

שנים אלו הם שנות המעבר, בין שלטונם העצמאי של מלכות בית חשמונאי, לשלטונם תחת השפעת מלכות רומי (ג'תרמ"ח), שעל ידה באה לאחר מכן השליטה המלאה של הרומיים בא"י, שהביא בסופו של דבר להחרבת הבית והארץ. בשנת ד' למלכות יוחנן בן שמעון המכונה ג"כ הורקנוס ונקרא גם ינאי המלך (ג'תרמ"ו) עלה אנטיוכוס פיאוס ‏[2], על ירושלים וצר עליה, כדי לרצותו ולהתפייס עמו, פתח הורקנוס את קבר דוד, בו היה טמון כסף רב, והוציא משם ג' אלפים דרכמוני זהב ושלחם לאנטיוכוס שאכן נתפייס ע"י דורון זה והלך לדרכו. לאחר מכן אנטיוכוס זה, שלח שור שקרניו היו מצופות בזהב, וחגור משובץ בבדולח ואבן יקרה וכלי זהב ומיני בשמים מנחה לה' צבאות, ושלש מאות ככרי זהב הקדיש למקדש. באילו השנים שהם התקופה הראשונה בה מלך יוחנן בן שמעון בן מתתיהו על ישראל, ישבו ישראל בהשקט ובבטחה, וירבו ויעצמו מאד. יוחנן הורקנוס זה החל מלכותו בצדק וביושר. ויתגרה בבני אדום וילחם בהם ויגייר אותם. ויהרוס את העיר שכם בהר גריזים שבשומרון אשר לכותים, והחריב את מקדשם. [השומרונים נקראו כותים שכן באו מכותה שבבבל].

אך כעבור זמן יוחנן ינאי עצמו נהפך לצדוקי לאחר ששימש ארבעים שנה בכהונה גדולה, וזאת עקב הערעור שהושמע ע"י החכמים על שימושו בכהונה גדולה כאשר הייתה שמועה שאמו נשבתה בשבי בשעת השמד ולכך פסולה לכהונה (כי ההלכה אומרת שכל הנישבית הרי היא בחזקת בעולה, האסורה לכהנים), בגמרא ‏[3] מבואר תיאור מעשה זה בהרחבה "תניא, מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל... והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך (שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך ‏[4]! ומה אעשה (לידע שכן הוא)? הקם להם בציץ שבין עיניך (לפי שהשם כתוב בו והם יגלו את לבם), הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא; ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר: תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי? מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה".

בתקופת פרשתנו שינאי סר מן הדרך, החלה גם ההידרדרות השלטונית בארץ, השלווה שליוותה את ראשית מלכותו, הופרה ע"י מאורעות שונים ומשונים.

כליל תפארת

ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים. שבט הלוי ‏[5] הוא המקים ומפרק את המשכן, וכמו כן הלווים הם אלו המקימים (וח"ו להיפך) את ישראל. שבט לוי הוא מורה הדרך של ישראל וכן ביומא כ"ו, "אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי... דכתיב יורו משפטיך" וכשהם אינם מורים ומנהיגים את ישראל כראוי, משכן ישראל אינו עומד עוד כהוגן, ובאים תקלות שונות. ובזה רמז על תום תקופת השלוה שהייתה בתקופת יוחנן בן שמעון (וכאמור נקרא ג"כ הורקנוס וינאי) אשר מלך תחת אביו שמעון. באחרית כהונתו כשיצא לתרבות רעה, נפסקה ג"כ במקביל תקופת שלוות בני ישראל. כי כל עוד שאנו הולכים בדרך ה', הוא יהיה לנו ל"צוּר חָסָיוּ בוֹ" ‏[6] , אולם ברגע שנעזבנו, גם הוא ירחק ממנו. ובברכת משה ללוים ‏[7]." ביאר כי כאשר שבט לוי ימלא את תפקידיו כראוי ה' יברך את חילו. דבר זה התקיים בתקופת חשמונאי כשמתתיהו ובניו שמרו את דרך ה', והצליחו למגר את אויבי ישראל ולהקים בא"י מלכות ע"פ התורה. ובפרשת ויחי ‏[8] "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" וכן מידת לוי שאפשר להפנות את מידת המלחמה שבהם לדברים חיוביים, ככיבוש אויבינו מבחוץ ומבית, וכפי שעשו פנחס בן אלעזר ובית חשמונאי ועוד. אולם חס ושלום אפשר לרדוף בה אחרי הצדיקים והפרושים.

בתקופה זו שלח אנטיוכוס שצר על ירושלים, שור שקרניו מצופות בזהב וחגור משובץ בבדולח ואבן יקרה וכלי זהב ומיני בשמים מנחה לה' צבאות, ושלש מאות ככרי זהב הקדיש למקדש, והוא השכיל להבין את מה שרוב אומות העולם לא השכילו לדעת את חשיבות המקדש לכל העולם כולו כדברי המדרש (במדבר רבה א, ג): "א"ר יהושע בן לוי אלו היה אומות העולם יודעים מה היה המקדש יפה להם קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו שהיה יפה להם יותר משל ישראל ... אילולי ישראל לא היה מטר יורד ולא השמש זורחת שבזכותן הקב"ה מרויח בעולמו. ולעולם הבא (ימות משיח) אומות העולם רואין לישראל היאך הקב"ה עמהם והן באין להידבק להם שנא' (זכריה ח) בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים."

והזר הקרב יומת. בירושלמי (סוטה פ"ט הי"ג) מסופר שליוחנן הורקנוס היתה רוח הקודש (קודם שהחמיץ)‏[9]. גם בקדמוניות היהודים מסופר על רוח הקודש של יוחנן, והוא מספר ‏[10] שיוחנן הורקנוס ראה בחלום שאלכסנדר ינאי ימלוך אחריו, ולפי רוח-הקודש הזו אריסטובלוס בנו של יוחנן היה "זָר" לתפקיד. אולם יוחנן שנא את ינאי ומייד כשנולד הוא שלח אותו הרחק לגליל, ומינה את אריסטובלוס לממשיכו אחר מותו. אולם אריסטובלוס החל לנהוג כמלך ולא רק ככהן גדול, וענד כתר מלכות על ראשו. ואחר כך התנהג ברשעות וכלא את שאר אחיו בכלא, והמית את אמו ברעב, ואח"כ רצח את אחיו אנטיגונוס. לאחר מכן אריסטובלוס התחרט והרגיש שהוא "זָר" לכהונה הגדולה מפני שהוא רוצח שפל, והתפלל לה' שימית אותו. ואכן ה' שמע לתפילתו והוא מת בייסורים, בתוך שנה. לאחר מותו אשתו שלומציון שחררה את אלכסנדר ינאי מהכלא והוא ייבם אותה ומלך על ישראל. ונמצאנו למדים שמי שהוא "זָר" לכהונה סופו למות בזמן קצר, ואי אפשר לדחות את מה שהתגלה ליוחנן בחלום הנבואי.

וחנו ב"י איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם. והלוים יחנו סביב למשכן העדות. הכתוב חוזר ומדגיש את עניין שמירת בני לוי את ישראל מן החטא, כי מצב עבודת המקדש ומצבם הרוחני של בני ישראל תלויים זה בזה. כי מהות עניין הלויים למשמרת הוא לב ליבה של האומה. והיינו עבודתם במשכן וכן בעבודת ה' בכלולות, כפי שמצינו במצרים ששבט לוי הגין על עם ישראל בתורתו ולא היה בכלל השיעבוד. וזה על דרך מה שהתבאר לעייל, שכאשר הכתוב מונה את הצבא, הלויים אינם נמנים בצבא מפני שהם חיל ה', וכפי שנאמר (דברים לג, יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וכיוון שבשנים האחרונות של פרשה זו מתחילה ההידרדרות הרי הכתוב מזהירנו "והזר הקרב יומת" כי שנים אילו הם בגדר אחוריים. כן עניין תום מניין ב"י לעייל 3,648 יורה על תום שנות חן ה' על ב"י.

הרי לנו

כי על מנהיגי העם מוטלת אחריות רבה לנווט את ישראל כראוי, לבל יסורו מן הדרך ויענשו על כך. ועיקר תפקיד זה ניתן ללויים שומרי המשכן. וכן הדין לגבי עניין לימוד התורה והעבודה הראויה, שכל זמן שכוהני ה' עושים מלאכתם הדור ניצל בזכותם כפי שהיה במצרים.

הערות שוליים

  1. כך מסופר בקדמוניות היהודים (ספר שלשה עשר, ט, א)
  2. כך לפי ס"ה ונראה שזה אנטיוכוס השביעי – סידטס ולפי חשבונם מלך 138- עד 129- למניינם. והוא אחרון לממלכה הסלאוקית אשר היה בעל חשיבות היסטורית כלשהי. אנטיוכוס זה היה אחיו של דמטריוס השני ועלה למלוכה לאחר שדמטריוס נפל בשבי הפרתים. הוא גם נשא לאשה את אשתו של דמטריוס, קליאופטרה תיאה. אנטיוכוס זה הטיל מצור על ירושלים. בהמשך תקף את הפרתים וכבש לזמן קצר מחדש את מסופטמיה אך נהרג ממארב. אחיו דמטריוס שוחרר אך הממלכה הייתה אז בשלבה האחרון בפני עלייתה של קרנה של רומי.
  3. קידושין דף סו, א
  4. רש"י
  5. למרות שהכהנים הם משרתי ה' והמברכים את ישראל בשם ה', מ"מ הלויים הם אלו השומרים על המשכן וכלי המקדש.
  6. דברים לב, לז
  7. דברים לג, ח-יא, "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן
  8. בראשית מט, ה
  9. ונאמר שם בירושלמי: "מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא וכתבו אותה העת ונתנו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה מעשה".
  10. ספר שלושה עשר, יב, א