פרשה פתוחה 184 ~ וידבר דקח את הלוים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,734 – 3,741 לבריאה | 27 - 19 לפני מניינם 


מד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. מה קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהוָה. מו וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מז וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל. מח וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם. מט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם. נ מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. נא וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

במדבר ג:מד - נא

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

שזכות הכסף שעם ישראל שילם על פדיון בכורותיו יחזור ויפדה את ישראל בעת צרה.

מאורעות השנים

תחילת מלכות הורדוס

מטבעות מתקופת שלטון הורדוס, בהן מוטבעות ביוונית המילים "ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΗΡΩΔΟΥ" ("המלך הורדוס")

הורדוס היה בנו של אנטיפטרוס שהיה מן האדומים שהוכרחו להתגייר, והוא היה נקרא בפי העם "יהודי למחצה", הוא אהב את העמים הזרים ואת התרבות שלהם, ולכן היטה חסד כלפי העמים הזרים שישבו מסביב וגם בתוך יהודה ובנה עבורם ערים מפוארות, והיה מוותר להם על מיסים ומתרצה ומתפייס על כל חטאיהם ופשעיהם. ובדין נתנו לו הגדולה לקרוא לו מעתה "הורדוס הגדול". רק בארץ יהודה בלבד היה קשה כברזל המכתת ומרדד את הכל. ועד שעל כל סטיה ועל כל חשו קל שעלה בלבו כלפי מישהו, וכמובן כלפי מי שהתנגד לו, הוא היה מייסר ומעניש במשפט מבויים או בלעדיו, בלב אבן ומבלי רגש אנושי.

3737 - רעב גדול בארץ והורדוס מכלכל את כל ארץ יהודה, כנגד: "וְאֵת פְּדוּיֵי.. הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם ... וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו":

שהפסוק "וְאֵת פְּדוּיֵי.. הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם ... וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו", הוא הפסוק 3737 מתחילת התורה. ובשנת 3737 [13 למלכותו שכן החל מלכותו בשנת 3724] רעב גדול בארץ והורדוס פודה בכספו את ישראל ובמיוחד את הפרושים וזאת על יד שהוא פותח את אוצרותיו וקונה תבואה ממצרים ומכלכל את ישראל. ומבואר ש"קח" לשון קניין. שפדיון הבכורות בכסף עמדה לזכותם של ישראל שסובוב האל את הדברים שבזכות פדיון השבויים נפדו ישראל בעת צרה וגולגלותם נפדתה ממש.

בשנת שלש עשרה למלכות הורדוס 3,737 חזרה ובאה הפורענות בכל גבול ארץ יהודה. בארץ הזו היתה בצורת ממושכת, ובנוסף לכך היתה מגפת חולי שרבים סבלו ממנה. ובכל ארץ מצרים היה שובע גדול. הנתינים הרעבים של הורדוס היו מלאי מרירות כלפיו, והורדוס דאג לשלטונו. בעקבות זאת הורדוס פרק את תכשיטי הזהב והכסף שהיו שייכים לו ומצויים בארמונו, ושלח את הכסף והזהב למצרים. פטרוניוס שהיה שליט מצרים היה ידידו של הורדוס ולכן הסכים למכור תבואה לארץ ישראל לפני שמכר לשאר הארצות. ושלח אותה באוניות לנמל יפו ולנמל קיסרי. ובנוסף לכך יש מסורות המספרות שהוא נצטווה על ידי קיסר רומי לסייע להורדוס בתבואה. שכך היא דרכו של עשיו, בתחילה הוא עושק את הדלים ואחר כך הוא מראה את עצמו כחונן דלים הוא אלא שמראה עצמו חונן דלים. וכגון הגמונים וגוכסים ואפרכין, שהם יוצאים לעיירות וגוזלים ובוזזים, וכשהם חוזרים, אומרים הביאו לנו עניים, ונפרנסם. ולמען לא ימרדו היהודים עליהם מתוך מצוקת הרעב.

הורדוס פקד על העם להישבע שבועת אמונים לו ולקיסר רומא, והרג רבים שסירבו להישבע. אולם בחכמי ישראל לא שלח ידו באותה שעה, באשר נודע לו מכבר כחם וקשיות ערפם נגד מלכים שליטים וזרים. כששת אלפי איש מן החכמים הפרושים המלמדים את העם לא נכנעו להשבע לו שבועת אמונים. והורדוס קנס אותם בממון בלבד. אלא שבדוחקם לא נשיגה ידם. ואשת פירורא (אחי הורדוס) שילמה עבורם את הקנס.

גם הלל וסיעתו (בית הלל) ושמאי וסיעתו (בית שמאי) התנגדו בכל עוז לפקודת השבועה, ואף בהם לא נגעה ידו. הורדוס כיבד מאוד את מנחם חברו של שמאי הזקן, מפני שמנחם העיד על הורדוס בזמן שהיה ילד שימלוך ביהודה, ולכן נמנע מלפגוע בשמאי וסיעתו, וכמו כן הוא נזהר מאד מלהתגרות בהלל הנשיא שהיה אהוב מאד בעיני העם. ולכן הפרושים ובכללם בית הלל ובית שמאי לא נשבעו אמונים להורדוס ולרומא. וקיימו את ברכת משה: "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל...".

קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וקיחה היא לשון קניין ‏[1]. ‏[2]. בתורה נאמר: "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד" ‏[3]. ובחירת הלויים נעשתה "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ"‏[4]. אולם לא רק שבט לוי זכה לתנאים המיוחדים של בני לוי אלא גם מלמדי התורה משאר השבטים. ‏[5] ובתקופה הזו מלמדי התורה שהם בית הלל ובית שמאי וחכמים נוספים מבין הפרושים גילו מסירות נפש עבור שמירת התורה, וסירבו להישבע אמונים להורדוס ולרומא.

וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם ... וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. הבכורות שהיו עודפים על בני לוי נפדו בכסף, וכסף פדיון זה הגיע לאהרון ובניו שהיו גדולי התורה של עם ישראל. ובשנים אלו גדולי התורה של עם ישראל סרבו להישבע אמונים להורדוס, ולמרות שנגזר על חלק מהם לשלם קנס כספי, הם לא שילמו אותו מכיוון שאשתו של פירורא שילמה עבורם את הכסף. ד"א: עם ישראל היה מוכן להוציא כסף מכיסו כדי לפדות את הבכורות. וכסף זה עמד לזכותם וחזר אליהם כעבור שנים רבות. ובזמן הבצורת והרעב שהיו בארץ הורדוס הוציא כסף מאוצרותיו ופרנס את העם. ועניין ה"פְּדוּיֵי" מקביל לשנת הפדיום, שבה הורדוס פדה אותם ממיתה ברעב.

חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת. ה"גֻּלְגֹּלֶת" מרמזת על כך שבורא העולם יגלגל שהכסף יחזור למי ששילם אותו או לבניו. כמו כן ה"גֻּלְגֹּלֶת" מרמזת שלולא הפדיון ששולם עבור הפרושים שסרבו להישבע הורדוס היה הורג אותם.

הרי לנו

שהלויים הם שומרי תורת ה', והם הפרושים. וזכות פדיום הבכורות עמדה להם ולעם ישראל בעת צרה זו.

הערות שוליים

  1. "וקיחה איקרי קנין, דכתיב: 'השדה אשר קנה אברהם' ". (קידושין דף ב, א)
  2. וראה פפ~182
  3. במדבר ח, יח-יט
  4. דברים לג, ט
  5. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכות יב-יג): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים...".