פרשה פתוחה 187 ~ פקידת מנין בני גרשון ומררי ותפקידיהם במשכן

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,762 – 3,790 לבריאה | 1 - 30 לפני מניינם 


כא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כב נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם. כג מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. כד זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא. כה וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כו וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ. כז עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם. כח זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.    כט בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם. ל מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. לא וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. לב וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם. לג זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. לד וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם. לה מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. לו וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. לז אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.    לח וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם. לט מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מ וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים. מא אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהוָה. מב וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. מג מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מד וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם. מה אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה. מו כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם. מז מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מח וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים. מט עַל פִּי יְהוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

במדבר ד:כא - לה


הפסוקים והמצוות

שירה במקדש:

שירה במקדש[1], שנאמר: ועבודת משא. ועבדת משא: ""הוא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת" [2][3], והספורנו מוסיף: "כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבים ועוסקים בעבודה הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכינורות שלהם. ועושין עבודה לעבודת כהנים." ובמוסף רש"י שם: "רבותינו פירשו, מנין שהלויים טעונין לשורר בכלי שיר, דכתיב עבודת עבודה, איזוהי עבודה שצריכה עבודה אחרת עמה, הוי אומר זה השיר בכלי שיר ועבודת משא נכון לפרש על השיר כדכתיב‏[4]: וננניהו שר הלוים במשא ייסר במשא כי מבין הוא שהיה ממונה להרים קול הנגון של שיר‏[5].

ובגמרא שם מחלוקת בעניין עיקר השירה. "ועבדי כהנים היו: לימא בהא קמיפלגי דמ"ד עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידא ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי".

מכול מקום בבית ראשון היו שרים עד החורבן כדכתיב‏[6]: "ת"ש רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתו של יהויריב היתה והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה ומה שירה אמרו? 'וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם' ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום"

ובבית שני כתיב‏[7]: :משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'... וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב. אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא: 'זקנים משער שבתו [סנהדרין מלשכת הגזית] בחורים מנגינתם". ועיין רש"י בגיטין ששם מדייק שהגזירה דווקא בבית המשתאות.

והאמת שאי אפשר אחרת שכן סנהדרין גלתה בשנת 3788, ארבעים שנה לפני החורבן ואיך יכול שלא אמרו שירה במקדש ארבעים שנה לפני החורבן, ומצד שני איך אפשר לומר שהכוונה לאחר שבטלה סנהדרין בכלל שכן לא היה זה אלא שנים רבות לאחר הגלותה וחורבן הבית. אלא הווה אומר שהכוונה שבטלה שירה בבתי משתאות וזה היה בשנה שבה הוגלתה הסנהדרין בשנת 3788 וזה כנגד הפסוק "כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד".

המסר המרומז

כתר תורה כל הרוצה יבוא ויטלנה. עוד אנו למדים שהמקודש הוא ראשון לשמירה ופינוי בעת צורך.

מאורעות השנים

3768 - נפתחה ישיבת רבן יוחנן בן זכאי, כנגד: ״עַל פִּי אַהֲרֹן״:

שהפסוק (במדבר ד:כז) ״עַל פִּי אַהֲרֹן״ הוא הפסוק 3768 מתחילת התורה. ובשנת 3768 נפתחה ישיבת רבי יוחנן בן זכאי שהיתה לישיבה המרכזית של עם ישראל. ורבן(י) יוחנן בן זכאי יותר מאשר גדולתו בתורה גדולתו בעניין השלום שכך דרש (מכילתא דרבי ישמאעל יתרו): "רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה) - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות."‏ ועל כן זכה שבשנת פתחית ישיבתו כתיב: ״על פי אהרן״ שהוא היה מרבה שלום, אוהב שלום ורודף שלום. והגימטריה של ״על פי אהרן״ = 446 וזה כנגד מידת הפשרה של השלום של ״יחלוקו״ וכן האמצע של ״רבי יוחנן בן זכאי״ (426) ו׳ ״רבן יוחנן בן זכאי״ (466) הוא 446.

וכך מסופר על גדלותו של רבי יוחנן בן זכאי ‏[8]: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר 'להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא'." וגם בסנהדרין ‏[9], "הלך אחר חכמים לישיבה ... אחר רבן גמליאל ליבנה". ומכך אנו למדים שזו היתה "הישיבה" שאחריה ראוי היה לרדוף. ובמשנה ‏[10] נאמר: "חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך". ותלמידים אלו הנהיגו את עם ישראל בדור שלאחריו. הישיבה החלה בשנת ג'תשס"ג. וכן בשנים אילו נולד עמוד עולם ר' עקיבא בן יוסף, ג'תש"ס.

3788 - גלותה של הסנהדרין וביטול שירה מבתי משתאות כנגד: "לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא":

שֶׁהַפָּסוּק שמדבר על עבודת השיר של הלוים במקדש (במדבר ד, מז) "מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד", הוא הַפָּסוּק הַ' 3788 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3788 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם בטל השיר מבתי המשתאות כשגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית, ארבעים שנה קודם החורבן (שבת טו:א). כמובא בגמרא (סוטה מח.) משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות וכו', אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם".

סנהדרין

הסנהדרין גלתה לחנות ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית-שערים, ומבית-שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא. ‏[11], ובשנה זו בטלה שירה ונגינה מבתי משתאות. ומפורש שעבדת משא רמז לשירה במקדש. ורמז לדבר שכן "עבד עבדת עבדה בגימטריה = 633 = שירה + נגינה".

עוד שגלות הסנהדרין הייתה על מנת שלא לדון בדיני נפשון מכיוון שרבו הרוצחים. וזו אחד מעשרה גלויות שגלתה סנהדרין ‏[12]. ועניין גלות הסנהדרין מאהל מועד רמוז במקרא שכן מעתה תשב הסנהדרין באהל ולא באהל מועד (דהיינו באוהל המיועד שהוא בית המקדש), "וגימטרה סנהדרין = 379 = משא באהל".


מלכות ארכלאוס בן הורדוס 3,761 הורדוס אנטיפטר אחיו 3,770:

מטבע של ארכלאוס

[13] על פי צוואתו האחרונה של הורדוס, בנו ארכלאוס היה אמור להיות המלך של רוב ממלכת אביו, אולם הצוואה נזקקה לאישורו של אוגוסטוס קיסר רומא. נציגי העם פנו אליו והפצירו בו שיבטל את המיסוי הכבד שהטיל אביו, וארכלאוס, שידע שחג הפסח המתקרב מביא עמו אלפי עולי רגל לירושלים, שלח פלוגת צבא לשמור את הסדר הטוב בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והחלה התנגשות בין הצבא לבין העם, שגבתה כשלשת אלפים קורבנות. לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו נשלחה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה וסיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. המצב ביהודה החל מתדרדר, והנציב הרומי בסוריה קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו שהשליטו לבסוף שקט. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. האחים של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס (אנטיפטר) מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן לפיליפוס, הגולן והגליל להורדוס אנטיפס). והכן בתקופתו החלה להתפתח תופעת המרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. ואז אוגוסטוס קיסר הדיח את ארכלאוס מכסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת ג'תשע"ו.

הורדוס אנטיפס שהיה טטרארך הגליל והגולן, בנה את ציפורי וערים נוספות בגליל, וייסד את בירתו לטבריה, הורדוס אנטיפס לקח לו לאישה את הרודיאס, אשת אחיו, דבר שעורר עליו את זעם העם. כאשר עלה קליגולה לשלטון ברומא הוא חשד בהורדוס אנטיפס שהוא רוצה למרוד בו, ולכן הגלה אותו לגאליה וסיפח את ממלכתו לממלכת הבשן שהיתה ביד אגריפס בן אריסטובלוס. אגריפס מלך עשרים ואחד שנים עד לשנת תת"ד. הורדוס אנטיפטר הנ"ל היה רשע רע ואיש משחית, רבים מחכמי ישראל הרג, ולקח אשת אחיו פוליפוס בחייו ויוחנן כהן גדול הוכיחו על זה והרגו עם רבים מחכמי ישראל. וכאשר שמע קיסר טבריוס מעשיו הרעים גרשו מן הארץ ומת י"א למלכותו תשפ"א.

כליל תפארת

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן. והלא גרשון הוא הבכור ומדוע עבודת בני קהת מתוארת לפני עבודת בני גרשון? ויכול על כי בני קהת התעסקו בכלים המקודשים ביותר ולכן תארם תחלה לכבוד... ‏[14]. עוד שאכן פינוי כלי הקודש עצמם קודם בסדר פירוק המשכן. כי עבודת הפירוק הולך לפי סדר הקדושה, תחילה ידאג לכלים ורק לאחר מכן למשכן עצמו. הרי לנו שיש לשמר את העיקר והמקודש, וכאשר יש ח"ו צורך של פירוק, ראשית יש לסלק את המקודש ממקום הסכנה או הפורענות. ולכן עוד קודם לחורבן הבית עזבה סנהדרין את המקדש ועברה ממנו. וסנהדרין היא התורה והתורה היא "הפנים של הבית" החשוב והמקודש, שהרי הארון שבו לוחות הברית קודש קודשים הוא. ובבית שני שלא היו הלוחות, הסנהדרין שישבו בבית המקדש כנגד הלוחות והתורה. והם עזבו את הבית לפני שהוא נחרב. וכשיש חשש פורענות ודרדור רוחני, הדבר הראשון הוא לפנות ולסלק את המקודש ממקום הסכנה והפורענות. אמנם עדיין צריך להבין מדוע אכן ניתן נשיאת הארון והכלים המקודשים לבני קהת ולא לגרשון שהוא הבכור והטעם לזה מבואר ‏[15]: "שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו. ... להורות שכתר תורה הפקר לכל... ומטעם זה דרש ברבתי 'יקרה היא מפנינים' - מן הבכורה".

למדנו מכאן שכתר תורה אינו שייך לבעל יחוס או ממון. וכן אנו מוצאים בתקופה זו עניין זה בהקמת ישיבת רבי יוחנן בן זכאי שגדול תלמידיו הוא רבי אליעזר בן הורקנוס [עד שרבי יוחנן בן זכאי אמר עליו כי אם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחת ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה הוא מכריע את כולם] ‏[16] והוא גדל כעם הארץ כמבואר בריש פרקי דרבי אליעזר שכשבא לרבי יוחנן בן זכאי היה בוכה, אמר לו ריב"ז מפני מה אתה בוכה? השיב לו רבי אליעזר מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו: בן מי אתה? ולא הגיד לו. שאלו, מימיך לא למדת קריאת שמע? לא תפילה? לא ברכת המזון? אמר לו לא וכו'. בזה אנו רואים כי גם מי שלא גדל במשפחת לומדי תורה יכול לצמוח להיות גדול בישראל. ועוד אנו מוצאים בתלמידיו של רבי אליעזר בן הורקנוס שאחד מהם היה רבי עקיבא ‏[17] שהוא ממשפחת גרים ללא שום ייחוס כמובא בברכות כז ע"ב "נוקמיה לרבי עקיבא, לא דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות" [האם נעמיד את רבי עקיבא לראש ישיבה, לא שאולי ייענש כיוון שאין לו זכות אבות] ובפסחים ‏[18] מביאה הגמ' "אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" ואפילו הכי רבי עקיבא היה גדול דורו עד שבמנחות ‏[19] מצינו שאמר משה לקב"ה על רבי עקיבא "רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי" והקב"ה השיב למשה "שתוק כך עלה במחשבה לפני". הרי לנו שאין התורה אלא למי שממית עצמו עליה וזאת בשונה מכתר מלוכה וכתר כהונה שלהם נדרש ייחוס.

הרי לנו

התורה מלמדתנו כי כתר תורה הפקר הוא לכל, ואינה נקנית לבעל הייחוס, השררה או הממון. לא בשמיים היא וכתרה של תורה מונח בזווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. ובנוסף אנו למדים דרך כיבוד וקדושה, שבו הפנימי קודם וחשוב יותר מהחיצוני ולכן לפני שמפרקים את הבית מוציאים את הכלים הפנימיים שהם החשובים ורק אח"כ מפרקים את הבית עצמו.

הערות שוליים

  1. ועיין פפ~209 ותקעתם בחצוצרות
  2. ערכין פרק אין נערכין יא:ב
  3. רש"י על אתר
  4. דהי"א טו:כב
  5. דהיב כט:כה
  6. שם יא:ב
  7. סוטה פרק עגלה ערופה מח:א
  8. במסכת סוכה דף כח, א
  9. לב, ב
  10. אבות ב, ח
  11. ראש השנה דף לא ע"א-ע"ב
  12. ר"ה לא, א
  13. ג'תשנ"ח לפי קדמוניות היהודים
  14. ראה מדרש רבתי ו' א'
  15. בכלי יקר במדבר ד, כב
  16. אבות פ"ב מ"ח
  17. כמבואר ברמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות
  18. דף מט, ב
  19. דף כט, ב