פרשה פתוחה 188 ~ שלוח הטמאים מן המחנה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,791 – 3,794 לבריאה | 30 - 34 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ . ג מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. ד וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

במדבר ה:א - ד

הפסוקים והמצוות

מחנות המקדש, כהנה - לויה - וישראל

לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש[1] שנאמר:וישלחו מן המחנה כל צרוע וזאת לשלוח כל הטמאים מחוץ למחנה שכינה ואילו הם, הצרועים, הזבים (ומכללם אשר לא טהור מקרה לילה) וטמאים לנפש. ומחנה שכינה הינה בית המקדש וכל העזרה שהיא לפניה. כי מכוח הטומאה תחלש הנפש השכלית. ומשל, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ומצורע זה טומאתו חמורה מכולם ויכול בעבור הטירדה אשר יקטין המוחין, ויפריד בינה והשכל ויטמא בזאת. שלא יכנס טמא לעזרה[2] שנאמר:ולא יטמאו את מחניהם

פרשת מחנות כהונה לויה וישראל[3] שנאמר:וישלחו מן המחנה וכו'

המסר המרומז

כתוצאה מחטא עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים מתחילים הצרות שמובילים לחורבן בית המקדש.


מאורעות השנים

צליבת ישו הנוצרי [2\30 למניינם] כנגד: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" [3791]

שפסוקי התורה ניתנו כנגד השנים. ובשנים המקבילים לפרשתנו נצלב ישו הנוצרי [משואר בין 2\30 למניינם]. והפסוק 3791 מתחילת התורה מקביל לשנת 2\31 למניינם: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". ועניינו של ישוע קשור בקליפת קלקול הצרעת שכן מצינו בגמרא‏[4]: "שיסורי המשיח הם צרעת" שנאמר שם: "ורבנן אמרי חיוורא דברי רבי שמו [ורש"י שם: מצורע של בית רבי] שנאמר: אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה"‏[5] וזה הפסוק שהנוצרים מיחסים לישוע וכן בעניין הצרעת אך טעות מרה בידם שכן מעשי ידיו קלקלו והמשיח האמיתי סובל עונות ישראל ויש להבין.

ותחילת מעשה ישו מוּבָא בַּשִּׁיטָה לְהָר"ן (שבת קד:)‏[6] "שֶׁאִמּוֹ שֶׁל יש"ו הַנּוֹצְרִי הָיְתָה נְשׂוּאָה לְפַפּוּס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה צַדִּיק כְּדִלְקַמָּן, וְזָנְתָה עִם גּוֹי שֶׁשְּׁמוֹ פַּנְדִּירָא וּמֵהֶם נוֹלַד יש"ו, וְנָבִיא אֶת דְּבָרָיו: בֶּן סִטְרָ"א הוֹצִיא כְּשָׁפִים מִמִּצְרַיִם בִּסְרִיטָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. פֵּרוּשׁ יש"ו הַנּוֹצְרִי דְּאָלִמָא אוֹרְחַיְיהוּ דְּאִינְשִׁי לְמֶעְבַּד הָכִי וְלִסְרֹט כְּתָב בִּבְשָׂרָן. בַּעַל סִטְרָ"א כְּלוֹמַר בַּעַל אִמּוֹ שְׁמוֹ סִטְרָ"א, אֲבָל אָבִיו שְׁמוֹ פַּנְדִּירָ"א אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא עַל שֵׁם בַּעַל אִמּוֹ וְלֹא עַל שֵׁם אָבִיו הַנּוֹאֵף, וְאַקְשִׁינָן בַּעַל אִמּוֹ פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה הָיָה וְלֹא סִטְרָ"א, אֶלָּא אִמּוֹ סִטְרָ"א הִיא וְנִקְרָא עַל שֵׁם אִמּוֹ, וְאַקְשִׁינָן אִמּוֹ מִרְיָם מְגַדְּלָא נָשַׁיָּא הַוָּאִי וְלֹא סִטְרָ"א, וּפַרְקִינָן דְּמִשּׁוּם הָכִי קָרוּ לָהּ סִטְרָ"א כִּדְאָמְרִי אִינְשִׁי בְּפוּם בָּרַיְתָא סָטַת דָּא מִבַּעֲלָא, כְּלוֹמַר שֶׁזִּנְּתָה, וְעַל שֶׁהָיָה מַמְזֵר קָרוּ לֵיהּ בֶּן סִיטְרָא כְּלוֹמַר בֶּן זוֹנָה."

יוצא איפה שתחילת הוויתו הייתה בזנות ועל זאת נראה בהמשך איך הנצרות מנסה להסתיר ולכפר אחד על ידי שיוצרים סיפורי מעשיות באשר לייחודה של אמו עם השכינה שהרי לא עם בעלה הייתה ובזאת יסתירו את מעשה זנותה. וכך מתוארים הדברים בכתביהם כי נערה בתולה ישראלית מאורשה לאיש מגזע דוד ושמו יוסף, נתעברה מרוח הקודש, וילדה את ישוע מבית לחם יהודה (מתי ב' א') בימי הורדוס המלך. אחרי שגדל הנער נודע כי בן אלוהים הוא. הסנהדרין דנוהו למיתה, והוא נצלב בערב פסח, ואחרי שלושה ימים שב אל החיים קם, מקברו ויעף השמימה, ועתה הוא יושב לימין ה' אביו. ואף שאמנם לפי המקורות התורניים אמו היתה מבית דוד אך אביו גוי מזנה ולכן הוא קרא לעצמו "נצר" מבית דוד כך דרכה של השקר לעוות ולסלף.


בגמרא ‏[7] מובא שישו בתחילת דרכו היה תלמידו של יהושע בן פרחיה, אשר לבסוף בעט ברבותיו, ומדמים אותו לגחזי שדחפו אלישע בשתי ידים, וכמו כן דחף יהושע בן פרחיה את הנוצרי בשתי ידים.

"כי אתא (יהושע בן פרחיה מאלכסנדריא לירושלים, איקלע לההוא אשפיזא. קם (בעל האושפיזא) קמייהו (יהושע בן פרחיה וישו) ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא (בעל ובעלת האושפיזא עשו כבוד רב לבן פרחיה), יתיב וקא משתבח: כמה נאה אכסניא זו (בן פרחיה היה מהלל את בעלת האושפיזא על המאכלים הטובים שהכינה לו). אמר ליה (הנוצרי לבן פרחיה) רבי! עיניה טרוטות (עגולות). א"ל: רשע, בכך אתה עוסק?! (להסתכל באשת איש). אפיק ד' מאה שיפורי ושמתיה. כל יומי אתא לקמיה ולא קבליה, יומא חד הוה קא קרי ק"ש. אתא לקמיה, הוה בדעתיה לקבוליה, אחוי ליה בידיה, סבר מדחא דחי ליה. אזיל זקף לבינתא פלחא. א"ל חזור בך! א"ל כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר ישו כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל."

ויש להבין האחד עניין השנים בהקשר ליהושע בן פרחיה שהרי חי מאתים שנה לפני החורבן. עוד מה היה חטאו עד שלא קיבל מחילה מרבו. עוד איך הסיפור הזה השפיע על התפתחותה של הנצרות.

ראשית בעניין השנים: י"א שיהושע בן פרחיה היה מאתים שנה לפני החורבן, ולא בדורו של ישו. כוונתם הייתה כנראה למשיח אחר, ושם הנוצרי השתרבב ע"י מעתיק טועה. בנוסח הירושלמי נאמרה האגדה על יהודה בן טבאי, ואחד מתלמידיו אמר: "רבי, עיינה הוות שברה". אמר לו: "הא תרתיי גבך, חדא דחשדתני וחדא דאיסתכלית בה" (ירושלמי חגיגה פ"ב ב'). וי"א שיהושע זה חי שנים רבות.

בעניין ההסתכלות בעיני האישה כתיב שחתן לפני חתונתו יש לא להסתכל בעיני כלתו שמה יעשה מקח טעות. ומנגד כתיב במסכת כלה‏[8] ש"כל המסתכל באשה בכוונה כאילו בא עליה... כל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים בעלי מומין..." עוד במסכת כלה רבתי פרק א' כתיב: " שאלו תלמידיו את ר' אליעזר מהו לשתות בכלה כל זמן שבעלה מיסב אמר להם כל השותה בכלה כאילו שותה בזונה אמרו לא והלא בנות ישראל יש בהן דרך ארץ אמר להם ח"ו כל שאין התורה עוברת על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז ר' אלעזר בן עזריה בארבע מאות שופרות כל המקבל כוס מהכלה אין לו מחילה לעולם" ושוב רואים אנו את עניין הנידוי של ארבע מאות שופרות. ויש להבין.

שישו כפי שהובא הוויתו הייתה בזנות שכן פנדירא בא על אמו בעת נידתה ואשת איש הייתה וכן הוא עצמו הסתכל וערער באשת איש ועל נדה. ושורש ההירהור באשת איש מהנחש אשר התהווה לזיווגם של אדם ואישתו, וכן מובא שם שעורו של הנחש כמצורע. וכן כתוב ש"ישוע גלגול נשמת עשיו אשר עינה נשים רבות [עיין ספר הדורות שם]. וזה היה קלקולו וכן הנצרות והכנסיה כתיקון למעשיו יצרו עיוות שבה כומריהם פרשו מנשים אך זו לא הדרך.

ובעניין קריית השמע שהיה עסוק רב יהושע בן פרחיה וקילקולו של ישוע ותלמידיו: שכן בעניין אחדות הבורא בזה סרח שכן הנצרות אוחזת בשילוש שהם אחד ובזה הדבר סרחו שכן בשמע כתיב שלש פעמים אדנות, "יהוה", "אלהינו", "יהוה" ולא ישכילו להבין שעיקר הדברים הוא בעניין דרכי ה' בהנהגותו בזה העולם כפי שנאמר "ביום עשות יהוה אלהים" שבתחילה נאמר "בראשית ברא אלהים" דהיינו במידת הדין ולבסוף במידת הרחמים והתפארת שזה עניין יעקב בעניין התפארת. וישו ותלמידיו סרחו בזה העניין. שהנוצרים חשבו שחזרת האדנות שלש פעמים רומז לשילוש ואנו מצהירים ש"יהוה" הוא ה"אלהים" שהעולם מונהג ע"י הקבה"ה שהוא אחד במידת החסד והתפארת.

ובעניין ארבע מאות השופרות: שבִשְׁנַת 3792 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נצלב יש"ו שקליפתו היא בחינת צרעת כפי שפורש שמטמאה את הנפש שמסמלת את המלכות, כדבארנו במאמר 'ציון וירושלים' שיש"ו הוא הקליפה שמלבישה על מלכות בית דוד שהיא בבחינת צרעת, וכל כך למה? שעניין השפע של המלכות תלוי ביסוד ופגם בייסוד מונע את השפע למלכות. וְלָכֵן מְצֹרָע בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבַּע מֵאוֹת, בבחינת הארבע מאות איש של עשו שהם כנגד הארבע מאות איש של דוד, ששניהם נקראים אדמוני שמשיח בן דוד נלחם כנגד ארבע מאות אנשיו של עשיו. ועתה יובן דברי הגמרא שהובאו לעייל "שֶׁיִּסּוּרֵי הַמָּשִׁיחַ הֵם צָרַעַת כי המשיח סובל מקליפת הנצרות שמלבישה עליו, כפי שהבאנו שם מהרמח"ל שהגאולה השלימה תלויה בתיקון הקלקול שעשתה הנצרות ובמיוחד בעניין הייסוד.

עוד רמזים בהקשר לנצרות והנחש שכן "צלב בגימטריא "נגע" = פגם. עוד "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת"{{הערה|ויקרא יג:ב]] ר"ת צְלָ"ב. ‏[9] וכן נחש גימטריה משיח שעיקר מלחמת המשיח היא כנגד הנחש דהיינו הצרעת של הנצרות.[10]


ישו בהקשר לצרעת בכתביהם:

"הוא ירד מן ההר והמון עם רב הלכו אחריו. אז התקרב איש מצרע, השתחוה לו ואמר: "אדוני , אם תרצה תוכל לטהר אותי." הושיט ישוע את ידו נגע בו ואמר: "רוצה אני! הטהר!" ומיד נרפאה צרעתו. אמר לו ישוע: "ראה, אל תספר לאיש, אבל לך הראה אל הכהן והקרב את הקרבן אשר צוה משה לעדות להם."

מתי ז:ח


"בלכתו לירושלים עבר בשומרון ובגליל. כשנכנ לכפר אחד באו לקראתו עשרה אנשים מצרעים. הם נעמדו מרחוק וקראו בקול רם: "ישוע אדוננו רחם נא עלינו!". כראותו אותם אמר להם: "לכו והראו אל הכהנים." הם הלכו ובהיותם בדרך נטהרו. אחד מהם, כאשר ראה כי נרפא, חזר כשהוא מהלל את אלהים בקול גדול, נפל על פניו לרגלי ישוע והודה לו. אותו האיש היה שומרוני. השיב ישוע ואמר: "הלא טהרו העשרה, והיכן התשעה? כלום לא נמצא מי שישוב לתת כבוד לאלהים זולתי בן נכר זה?" ואליו אמר "קום ולך. אמונתך הושיעה אותך."

לוקוס יז:11


"בא אליו איש מצרע והתחנן לפניו. הוא כרע על ברכיו ואמר לו: "אם תרצה תוכל לטהר אותי." ברב רחמיו הושיט ישוע את ידו נגע בו ואמר אליו: "רוצה אני! הטהר!" באותו רגע סרה ממנו הצרעת והוא נטהר. ישוע הזהיר אותו ומהר לשלח אותו אמר אליו: "ראה אל תגיד דבר לאיש. ברם לך הראה אל הכהן והקרב לטהרתך את אשר צוה משה לעדו להם."

מרקוס א:40 עד 45

נתקנה ברכת המינים ע"י שמואל הקטן ביבנה ג'תשפ"ח

נתקנה ברכת המינים כמבואר ‏[11]: "אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה... שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה, והשקיף בה (התאמץ לזכור אותה) שתים ושלש שעות ולא העלוהו (עד שנזכר בה)." וראה להלן בפירושנו עניין גלות סנהדרין ותקנת ברכת המינים.


סנהדרין מתוך אינציקלופדיה משנת 1883

הסנהדרין גולה מירושלים ליבנה, ג'תשפ"ח: הסנהדרין גולה מירושלים כמבואר המעשה ‏[12] שרבי יוחנן בן זכאי הבריח עצמו מירושלים הנצורה וביקש מהשליט "תן לי יבנה וחכמיה". כל זה קורה בתהליך איטי המתחיל בתשפ"ח [3,788] ונמשך כמה שנים, כמבואר ‏[13]: "אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי. וכנגדן גלתה סנהדרין, ... מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן".

ומובא ‏[14]: "תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית (28 למניינם) לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך' ".


דיוקן קליגולה על מטבע של אגריפס

גזירת הקיסר קליגולה להעמיד צלם בהיכל‏[15]

וזהו מעשה גזירת המלך קאיו (גאיוס קליגולה). אדם בשם אפיון עם שני רעיו, הלכו לרומא לדבר סרה על היהודים שאין רוצים לשים צלם הקיסר בהיכליהם כאשר עשו שאר אומות. והיהודים שלחו לפילון היהודי הפילוסוף החכם הגדול שימליץ טוב בעדם. קאיו הקיסר נתכעס על פילון ועל היהודים וישלח בחרי אף אל פטרוניוס שליט סוריה שיבוא לארץ יהודה שעל כל פנים ישימו צלמו בהיכל. ואם לאו, יעשה מלחמה עמהם ויכריחם לעבור על תורתם. ובלכת פטרוניוס לארץ יהודה (בראשונה לעכו ולאחר מכן לטבריה)... שלח ויקרא אל כל גדולי היהודים וידבר אליהם כל דברי הקיסר. ויענו היהודים בכל לבב: ח"ו לא נעבור על דתנו אשר אסר לנו אלהינו בתורה. ענה... אבל הוא מאמר המלך ולא אוכל לעבור מאמרו, אמרו היהודים, אם אתה לא תוכל לעבור מאמר המלך גם אנחנו לא נוכל לעבור את פי ה'... ויסע וילך אל ארץ טבריה, ויבואו אליו גדולי היהודים ובתוכם אריסטובלוס אחי אגריפס... [ואמרו לו] יניח על מנהגם הקדום ויאכל מפרי ארצם... וישא פניהם ואמר: לאהבתכם אני רוצה לשום נפשי בכפי... והאל יגמור בעדי שלא תטנפו מקדש ה' וכו'. והוא שלח לקאיו שיורה לו בשנית מה לעשות. ובינתיים אגריפס היה ברומא ושיחד את הקיסר קאיו בסעודה גדולה שיוותר ליהודים על רצונו להקים פסל במקדש. וגאיוס ויתר ליהודים אך שלח מכתב לפטרוניוס שמכיוון שלא מילא מייד את פקודתו הוא דורש שיתאבד, אך לפני שהגיע המכתב הזה לידי פטרוניוס, גאיוס קליגולה כבר נרצח כעונש מן השמים. ‏[16]


מטבע עם דיוקנו של אגריפס הראשון

אגריפס בן אריסטובולוס בן הורדוס 3,781 עד 3,791: אגריפס בן אריסטובלוס היה המלך הרביעי לבית הורדוס. אגריפס (הראשון) נולד לאריסטובלוס שהיה בנו של הורדוס מנישואיו למרים החשמונאית, והתחנך ברומי עם בני גדולי רומי. משרתו הלשין עליו שהוא תומך בקליגולה ורוצה למרוד בקיסר טיבריוס ולכן נכלא. אולם כאשר (גאיוס/ קאיו) קליגולה התמנה לקיסר הוא שחרר את אגריפס והמליכו על שטחי ממלכת פיליפוס בן הורדוס (גולן, בשן וטראכון). מלך שבע שנים. ויגבה לבו בגאוה ובגודל לבב עד שכמעט היו קורין לו אלוה והוא היה שותק. וימיתהו ה' כאשר אמר לו, בהיותו חבוש בבית האסורים.

כליל תפארת

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב. ובכלי יקר על אתר "וסדר שלוח זה מסכים לדברי המדרש ‏[17] האומר ... 'כל צרוע' זה עבודה זרה, 'וכל זב' זה גלוי עריות כי הוא בא משכבת זרע, 'וכלטמא לנפש' זה שפיכות דמים". והסביר שעובדי עבודה זרה נענשים בצרעת כדברי רז"ל ‏[18] שהעם שחטא בעגל נצטרע שבעגל נאמר ‏[19] "וירא משה את העם כי פרוע הוא" וזה כלשון שנאמר במצורע ‏[20] "ראשו יהיה פרוע". ועל עוון זה של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים נחרב בית ראשון ושני. בית ראשון כמו שמבואר באריכות ‏[21] ובית שני אע"פ שלא עברו על ג' העברות (כמו שאנו רואים ממעשה דגזירת המלך גאיוס המובא לעיל ‏[22]) מכל מקום היה בהם חטא שנאת חינם ולשון הרע[23] והוא שקול כעבודה זרה, כמו שלמדו רז"ל ‏[24] מן הפסוק ‏[25] "אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" שהמספר לשון הרע חשוב ככופר בעיקר. וכן הוא שקול כנגד שלש העברות החמורות וכדברי הגמרא ‏[26] "ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עברות, ע"ז ג"ע ושפיכות דמים". ועוד מצינו בחז"ל ‏[27] כי המספר לשון הרע נענש בצרעת כמו שמצינו במרים ‏[28] שלאחר שדברה במשה נצטרעה. ולפי ששלשה אלו (עבודה זרה, שנאת חינם ולשון הרע) גרמו לחורבן וסילוק השכינה מזכיר הפסוק את הנסיבות לפסק הדין לפני ההוצאה לפועל.

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה ... וְכֹל טָמֵא ... אם נדייק בלשון הכתוב, נראה שהציווי על השילוח של הטמאים אינו נאמר על הטמאים אלא על הטהורים, כלומר על כלל בני ישראל, והציווי הוא עליהם להרחיק מעצמם הטומאה כנאמר "צו את בני ישראל וישלחו". התורה מלמדת אותנו כאן דבר הנצרך גם בזמן הזה ויש בו לימוד חשוב לדורות. ויסוד העניין כבר נמצא אצל אברהם האומר ללוט "היפרד נא מעלי" והיינו שאין קדושה וטומאה, יושר ועוול יכולים לדור בכפיפה אחת, ולכן מן הדין לשלח את הטמא מחוץ למחנה. אך אם חס-ושלום הטומאה מילאה את המחנה, על הצדיקים לצאת מהמחנה, כי חובת הצדיקים שייפרד מעליהם כל כיעור וטומאה, ולכן בזמן הזה הסנהדרין גולה מירושלים, שכיוון שבפלטרין של מלך החלו לחטוא ולבזות הקדושה, לא יכלו הסנהדרין להישאר עם רשעי ישראל. וזהו עניין תקנת ברכת המינים בזמן הזה, כי באילו השנים התיקון הנצרך לבני ישראל היה עניין הפירוד וההפרדה בין הרשעה לצדקות, בין הצדיקים והרשעים, בין המאמינים והכופרים, בין המאמינים והנאמנים למסורה ובין אלו שאינם כך.

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה ... תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם. הנה יש שילוש לשון של השילוח שכן הוא אומר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום" ובהמשך הוסיף הכתוב והזהיר שוב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם בזה בא הכתוב להורות חומר עניין השילוח, שכן על ידי שהטמאים מעורים עם הטהורים, הרשעים עם הצדיקים, השכינה מסתלקת גם מהצדיקים, וכפי שאומר המדרש שלא דיבר הקב"ה עם אברהם כל זמן שהיה לוט עמו. ועוד יש רמז בלשון "אשר אני שוכן בתוכם" שמשמעו שהשכינה אינה מסתלקת מהמחנה לגמרי. ומלמדנו בזה שדלתי תשובה אינם ננעלים ולמרות שמצד הטבע נראה כי החורבן הוא בלתי נמנע ועתיד להיות מצב של "וישלחו מן המחנה כל צרוע..." וכמו שהוא מודגש בשילוש, מכל מקום אם עושים תשובה ומפסיקים לטמאות את המחנה הרי שאז השם חוזר לשכון בתוכה, כי מעולם לא זזה שכינה ושערי תשובה פתוחים. וכן אנו מוצאים שגם בעת גזירה כמו בשנים אלו שלקראת החורבן, מ"מ נשאר זיק האמונה בלב ישראל ולא הסכימו בחירוף נפש להעמיד צלם גאיוס קליגולה בהיכל. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ ... כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גם כאן יש כפילות באומרו "ויעשו כן.. כן עשו", וזה יורה גם על התקופה הזו שעל ידי גלות הסנהדרין נהיה צד זכות לכל כלל ישראל, כי שוב אין השראת השכינה שעל הצדיקים מעורה עם הרשעים. ועוד על הנאמר לעייל שלא הסכימו ב"י בחירוף נפש להעמיד צלם גאיוס קליגולה בהיכל.

הרי לנו

בפסוקים ספורים אלו אנו למדים יסוד גדול שהוא נכון לכל תקופת שפל בעם ישראל, בכזה זמן מוטלת חובה על צדיקי ישראל להתבדל מהחוטאים מחד ומאידך להמשיך בהנהגת בני ישראל.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: סה"מ מצוה שס"ב. סמ"ג עשין קעד, מקורות: שבועות כא. הוריות. מכות יד. פסחים סז. נזיר נו. זבחים קיו. כלים פ"א.
  2. מוני המצוה:סה"מ מצוה שס"ג. סמ"ג לאוין שד. מקורות: שבועות כא. הוריות מכות יד. פסחים סז. נזיר נו. זבחים קיו. כלים פ"א
  3. מוני המצוה: בה"ג
  4. סנהדרין צח:
  5. ישעיהו נג
  6. ו כן במסכת כלה ועוד מקומות אחרים
  7. סנהדרין ק"ז, וכן במסכת סוטה ט"ז
  8. מסכת כלה פרק א
  9. וְזֶה גַם דִּלּוּג הָפוּךְ שֶׁל ד' אוֹתִיּוֹת. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת כא.) שֶׁיֶּשְׁנוֹ צֶמַח וּשְׁמוֹ צְלוֹלִיבָא תַּחְתָּיו חוֹסִים כָּל הַחוֹלִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
  10. מָצִינוּ בַּתּוֹסְפוֹת (ב"ק פ. ד"ה לבי ישוע הבן) יְשׁוּעַ הַבֵּן פֵּרֵשׁ הַקֻּנְטְרֵס פִּדְיוֹן הַבֵּן וְכֵן הֶעָרוּךְ, וְקָשֶׁה דְּאַף עַל גַּב דִּמְתַרְגְּמִינַן פִּדְיוֹן פֻּרְקָן מִכָּל מָקוֹם אֵין שַׁיָּךְ לְשׁוֹן יְשׁוּעָה, וְרַבֵּנוּ תָּם פֵּרֵשׁ שֶׁנּוֹלַד שָׁם בֵּן, וְעַל שֵׁם שֶׁהַוָּלָד נוֹשַׁע וְנִמְלַט מִמְּעֵי אִמּוֹ כְּדִכְתִיב "וְהִמְלִיטָה זָכָר" נָקַט לְשׁוֹן יְשׁוּעָה וְהָיוּ רְגִילִין לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה. וְרוֹאִים שֶׁמְּקוֹם הַלֵּדָה נִקְרָא יְשׁוּעַ, וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה הוּא בְּחִינַת שֵׁם שפ"ו בְּגִימַטְרִיָּא יְשׁוּעַ, וְיִתָּכֵן שֶׁבִּגְלַל שֶׁיְּשׁוּעַ מְסַמֵּל אֶת הַקְּלִפָּה שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה, קוֹרְאִים לִסְעֻדַּת הַהוֹדָאָה בְּשֵׁם יְשׁוּעַ הַבֵּן, לְרַמֵּז שֶׁנִּצַּל מִקְּלִפָּה זוֹ בִּזְמַן הַלֵּדָה.
  11. במסכת ברכות דף כח, ב
  12. גיטין דף נו, ב
  13. במסכת ראש השנה לא, א
  14. במסכת יומא דף לט, ב
  15. גאיוס קליגולה הוא קיסר שני לארבעת הקיסרים לשושלת היוליו קלאודית של מלכות רומא שלאחר אוגוסטוס. טיבריוס (14 – 37), קליגולה (37 – 41), קליאודיוס (41 – 54), נירון (54 – 68). קליגולה עלה לשלטון לאחר מות טיבריוס. בראשיתו היה אדיב ורחב יד אך מחלה חמורה (י"א דלקת קרום המוח) הכבידה את ליבו ולאחר מכן רצח סנטורים בשביל רכושם ונשותיהם, הוריש פרובינציות לחבריו הילדותיים, וניסה למנות סוס לתפקיד הקונסול, אחד משומריו הרגו. ידועה אמרתו "הלואי ולעם הרומי כולו היה צוואר אחד..." כדי שיוכל לשספו באבחת סכין בודדת). החל קיסרותו ג'תשפ"א י"א ג'תשצ"ט.
  16. וראה בקדמוניות היהודים (ספר שישה עשר, ח), לפי ההסטוריונים הוא נרצח בשנת ג'תת"א וחלק מן הדברים הובאו ב"סדר הדורות".
  17. נשא ז י
  18. במד"ר ז, ד
  19. שמות לב, כה
  20. ויקרא יג, מה
  21. בגמ' יומא ט, ב
  22. וראה שם גמרא יומא
  23. כמבואר בגמרא גיטין נה ע"ב במעשה דקמצא ובר קמצא ובגמרא יומא ט ע"ב
  24. ילקו"ש תהלים תרנו
  25. תהילים יב ה
  26. יומא ט ע"ב
  27. ראה באריכות תנחומא מצורע פרק ד
  28. סוף פרשת בהעלותך