פרשה פתוחה 190 ~ סוטה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,801 – 3,821 לבריאה | 40 - 61 לפני מניינם 


יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ.

במדבר ה:יא - לא


הפסוקים והמצוות

אישה סוטה וקורבנה

  • מצוה שס"ה: מצות סוטה שיביאה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב[1] שנאמר:ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת להביא האשה הסוטה אל הכהן שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה. מאי לשון סוטה "סטת דא מבעלה" כי רוב הקנאות יבואו בסיבת פריצות האשה. ושבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זינתה האשה תחת בעלה או לא זינתה. ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום שלם וזרענו יהיה קדוש. ולכן פסק משעה שנתקלקלו בעבירות כשנאמר ‏[2] משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר ‏[3] לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ופירוש לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זינתה.
  • אשת כהן שנבעלה באונס אסורה לבעלה[4] שנאמר:והיא לא נתפשה
  • מצוה שס"ו: שלא יתן שמן בקורבן סוטה[5] שנאמר:לא יצוק עליו שמן שלא נתן שמן בקרבן סוטה שנאמר לא יצוק עליו שמן. משרשי המצוה כדי שלא יהיה קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך ועשתה מעשה בהמה שנרבעת לכל לפיכך מנחתה גרועה להיות שעורים. מצוה שס"ז: שלא להשים לבונה בקרבן סוטה[6] שנאמר: ולא יתן עליו לבונה משרשי המצוה מה שנאמר בשמן כי הלבונה הידור בקרבן וריח טוב ולכן אין ראוי לאשה החוטאת להדר קרבנה. ועוד אמרו ‏[7] שהאמהות הכשרות והצנועות קרויות לבונה שנאמר ‏[8] ואל גבעת הלבונה וזו סוטה פירשה מדרכיהן של בנות ישראל

המסר המרומז

החורבן ההולך ומתקרב בשנים אלו. וידועה כי החורבן בא על גילוי עריות וכן באילו השנים יבוטל מעשה מצוות הסוטה משרבו המנאפים. וכן כנסת ישראל בכללותה זנתה בה' יתברך.

מאורעות השנים

אגריפס השני (מלך ה' לבית הורדוס), 3,804

אגריפס השני

אגריפס השני בן אגריפס הראשון (מרקוס יוליוס אגריפס) מולך על ישראל בשנת ג"א תת"ד (3,804), ולדעת רש"י היה ישראל ‏[9]. ובמלכו לא שקטה הארץ עשרים שנים ממלחמות ישראל עם הרומיים, ושלל ובזז באדום ויהודה. ובתחילה היה מלך רצוי ואהוב, אך פריצי ישראל גרמו לריב ומדון עמו, ועם זאת אמרו עליו בגמ' שכשהגיע ל "מקרב אחיך תשים עליך מלך" זלגו עיניו דמעות ‏[10]. אגריפס הרבה למנות ולפטר כהנים גדולים בדומה להורדוס. בזמנו ישמעאל בן פיאבי. אגריפס בנה בארמונו שבירושלים קרוב ללכת הגזית אולם גדול ומפואר שממנו ניתן היה ולהשקיף על העיר והנעשה במקדש. כתגובה בנו אנשי ירושלים חומה מנגד. בבקשת המלך הנציב פסטוס ביקש להרוס את החומה, אך לבסוף נירון קיסר התערב לטובת יהודי ירושלים. בזמנו הותר ללוים ללבוש בגדי בד בדומה לכהנים. כן לאור מספר המבוטלים הרבים שהיו בעיר הציע אגריפס כי למשכורתם יעבדו בבדק הבית.

הלני המלכה ובנה ימונבז

הסרקופג של הלני המלכה במוזיאון ישראל

ובמקביל לסיפור הנ"ל בנושא חסינאי וחנילאי בזמן ארטבאן מלך פרס ארע מעשה הליני המלכה ובנה מונבז. וביומא לז' אמרו "מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יוה"כ של זהב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה..."

רבן שמעון השני בן ר"ג הזקן נשיא נהרג ע"י הרומאים

רבן שמעון השני בן ר"ג הזקן נתמנה לנשיא בשנת ג"א תת"י (3,810) והיה משלשלת מוסרי התורה והיה מקבל עשירי מחכמי המשנה ומקבל ל"ו מסיני, והוא היה חברו של ר' יוחנן בן זכאי שבזה הזמן תיקן את ביטול בדיקת הסוטה כפי שיבואר ויוכח להלן בפירושנו.

נירון קיסר[11][האכזר] מתמנה ג'ט"ז, 54 למניינם הודח ב'-68

נירון קיסר התמנה לקיסרות רומי בשנת 3,816 והיה אכזרי ביותר. הוא החל את עינוייו בישראל מיד לאחר מולכו (שפך דם נקי, גזל וחמס ועינה נשים ובתולות – סה"ד) וי"ב שנים לאחר מכן החריב את בית המקדש זבול בית תפארתנו.

פריצי ישראל המחרחרים ריב ונירון קיסר מחריב בישראל

נירון

פריצי ישראל שרפו ביתו של אגריפס וזה הלשינם לנירון קיסר. נירון שלח את כסתיאו ועשו חורבן גדול בישראל והציעו שלום, אך אלעזר בן ענני ראש הפריצים לא הסכים לכך ואז התגברה המלחמה ונצחו הפריצים. לאחר זמן מועט שוב נהייתה מלחמה ואז נחרב הבית כפי שיתואר בפרשה הבאה.

כליל תפארת

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, אמרו במשנה ‏[12] משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן וכו'. הנה שנותיו של רבי יוחנן בן זכאי הם 3,713 – 3,833 לבריאה, והיינו בשנות פרשתנו. לפי סדר הדורות הקצר החל נשיאותו בירושלים מ' שנה לפני החורבן ג'תשפ"ח, ולדעת סה"ד לא נעשה נשיא אלא בג' אלפים תתל"ג לאחר מיתת ר"ג הנשיא, ואז עלה מירושלים ליבנה ונמצא שנות נשיאותו ביבנה ולא בירושלים. מ"מ לכולי עלמא, גם אם לא היה ר' יוחנן בן זכאי נשיא בשנים אלו, היה אחד משושלת הקבלה והמסורה אשר קיבל משמאי והלל, וישיבתו הוקמה סביבות ג'תשצ"ג. על פי הנ"ל שפיר יש לומר שהתקנה שהתקין היה אכן בשנים המקבילות לפרשה זו העוסקת בעניינה של סוטה, ובפרט שידוע שריבוי הרצחנים וכל המוזכר במשנה דסוטה הנ"ל היה בסוף תקופת בית שני, והיינו בזה הזמן ממש, כי חורבן בית שני היה ז' שנים לאחר פרשה זו בשנת ג'תתרכ"ח.וביומא לז' אמרו "... הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה..." וידוע לנו שבזה הזמן היה ריבוי ניאוף ויכול עשתה טבלא של זהב על פי הצורך בעבור רבו הסוטות.

ובמדרש מובא שחורבן בית השני היה על הזימה, וכאן בפרשתנו מתגבר עניין חטא הזנות והתורה מזהירה את הנשואים שלא יסטו ויזנו באשת איש, וכן הלשון "ירמיה צווח לפני האלהים, בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם, לא החרבת אותם אלא בימי?... אמר לו הקדוש ברוך הוא בימי מנשה אף על פי שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם, עכשו בני זימה הם... ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין שכן כתיב אחריו העל אלה לא אפקד בם נאם ה'... אמר הקדוש ברוך הוא על הכול אני כובש, ועל הזמה אני כועס, הריני מוסרן למלכויות... ‏[13]. ועוד יש להוסיף על כך, שכל כך היה ביטול כבוד שמירת קדושת הנישואין עד שלצורך עניין טהרת סוטה לא מצאו לקבל נדבה אלא מהילני המלכה שגם היא עברה באיסורי עריות חמורים. ועוד בזה הזמן נירון קיסר עינה נשים בתולות מישראל ויכול על כי לא שמרנו בריתו יענישנו על ידי ערלים ואכזרים.

כי תשטה אשתו ומעלה בו להאמור נמצא שבפרשתנו זו בנ"י מועלים בהקב"ה, כי הזימה שנואה על הקב"ה יתר על עבודת כוכבים כפי שהבאנו דברי המדרש לעיל, וכאן בפרשתנו נחתמת הכלייה על הזיווג בין הקב"ה לישראל שעל ידו נחרב בית המקדש ז' שנים לאחר מכן. ולדברים הנ"ל מובנים היטב דברי המדרש על הפסוק, "אם תרצה לומר איש איש, כי תסטה אישתו זו כנסת ישראל אשר מעלה מעל בבעלה, הקב"ה.." ‏[14].

וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁשְּׁנַת ב'ת"ת מְרֻמֶּזֶת בַּכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר עַל פְּעֻלַּת הַמַּיִם הַמָּרִים, (במדבר ה, כא.) בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה לְרַמֵּז שֶׁעַד שְׁנַת ב'ת"ת עוֹד יַעֲשׂוּ אֶת הַפְּעֻלָּה הַזֹּאת.

הרי לנו

הקב"ה מזהיר ומתריע את בני ישראל שאם ח"ו לא ישמרו את השלום ביניהם, בין איש לאשתו, גם לא יזכו לשלימות ביניהם לקב"ה, וכנגד מעילתם זה בזה ימעל הקב"ה ויסיר את השראת שכינתו מעם בני ישראל.

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: סה"מ מ"ע רסג. המ"ג עשין נו. מקורות: סוטה אה"ע סי' יא, קעח.
  2. סוטה מ"ז:א
  3. הושע ד:יד
  4. מוני המצוה: יראים מקורות: כתובות נא
  5. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קד, סמ"ג לאוין פז, מקורות: מנחות נט
  6. מוני המצוה: סה"מ ל"ת קה. סמ"ג לאוין פח. מקורות: מנחות נט.
  7. מדרש רבה נשא, ט:י"ג
  8. שיר השירים ד:ו
  9. ותוס' חולקים – ב"ב ג'
  10. סוטה מ"א
  11. נירון קיסר הוא האחרון לארבעת הקיסרים לשושלת היוליו קלאודית של מלכות רומא שלאחר אוגוסטוס. טיבריוס (14 – 37), קליגולה (37 – 41), קליאודיוס (41 – 54), נירון (54 – 68). נירון החל כהונתו בגיל 15, למרות גילו הרך היה רודני במיוחד. נירון קיסר הרבה לחלוק עם חיליו. לאחר מותו הצבא שעודד את קום הקיסרות הפנה עורף אל המוסד, מהומה ואי סדר התפשטה בקיסרות אשר הובילה למלחמת אזרחים. ושלשה מונבזים מתוארים בחז"ל, האחד מונבז בן אגריפס בן אריסטובלוס בן אחכסנדר אחי ארקילוס מאשה אחרת בן הורדוס הזקן. מונבז זה ואביו נהרגו ע"י טיטוס ואספסינוס ג' שנים ומחצה קודם חורבן הבית ואז בוטל התמיד (ס"ה בשם שלשלת הקבלה, ג'תת"ד), השני מוזכר בירושלמי פרק קמא דפאה, ובבראשית רבה פמ"ו "מונבז ובזוטס היו בני תלמי המלך" (ס"ה שם). והשלישי בספר הדורות ג'תת"ד, מובא המעשה באריכות: "הילני המלכה היתה אשת מלך אחד ממלכות אדיבאנה אצל מלכות מדי, והיה שמו מונבז והילני היתה אשתו ואחותו ולילה אחד בהיותו במטה עם אשתו היתה ידו על בטנה וישמע את הקול מדבר אליו... הולד אשר יולד לך מאשתך יהיה מלך גדול ואחריתו תקוה טובה... ויולד לו בן ויקרא שמו יזאטיש. ויאהבהו המלך מכל בניו שהיו לו מנשים אחרות ובן אחד גדול שהיה לו מהילני אשתו ואחותו נקרא מונבז. ויקנאו בן אחיו... וישלחוהו אביו אל מלך אחד קרוב להם שמו אבומיריגו מלך אישפאסיאנו במנחה, ויקבלהו בפנים יפות ויתן לו בתו לאשה... ויתן לו מדינה יפה... עושר וכבוד....בא אליו יהודי אחד מארץ יהודה, שמו חנניה (ויכול פילו היהודי). והיה מלמד ליזאטיש דרכי התורה... ולא הניחו אותו אמו וחנניה רבו (לימול)... שאם ישמעו גדולי המלכות שהניח דתם ומנהגם יעזבו אותו וישנאוהו... ה' יראה ללבב וכוונתך הרצויה... ואין לך אשם בזה...אירע שאביו [שאף הוא לפי ס"ה מונבז] נטה למות ויצו את הילני כי יזאטיש ישב על כסאו, וימות בסיבה טובה... ותשם את בנה מונבז הגדול על המלכות עד בא אחיו יזאטיש. ובבוא אחיו יזאטיש מסר המלכות לידו ולא עשה רשע ופשע בשום פנים... ויהי היום ואנשי פרס מרדו... בארטבאן מלך פרס ויבא באלף איש אל יזאטיש המלך אשר מלפנים היה יזאטיש תחת ידו... ויספר לו... וישלח יזאטיש אגרת אל גדולי מלכות פרס שיקבלו מלכם והוא ימחול להם עונותם.... אז כתב יזאטיש אל סינאמו שיתן המלכות אל ארטבן ולא יהיה כפוי טובה אל אדונו. וישב לו סינאמו שיבא ארטבן וימסור המלכות לידו... אחר זה שרי מלכות יזאטיש וגדוליה חשבו רעה על מלכם.... ויזאטיש נתחזק בשם ה' ויכנס בתוך מחנהו וינקום נקמתו מקצתם באשר ידע... ואם כל זאת לא נחה מחשבתם הרעה.... ויבא מלך פרס... ויאמר על מי בטחת כי עזבת את דתי עמך ותלך אל עם אשר לא ידעת... ויתפלל אל ה' ויאמר ה' אלהים עתה ידעת כי עליך הורגתי ולמען דפקי בדלתותיך ודבקי בדתותיך קם עלי הנבל הזה אשר חרף מערכות אלהים חיים, ואתה ידעת כי אני איני יכול להלחם עם ההמון הרב הזה וכחותי לא יספיקו להתקומם כנגדו, לכן ה' אלהים הן כולם כאין ומלכותם כאפס נגדך, עשה למען שמך הגדול המחולל בפי הנבל הזה וידעו כל עמי הארץ כי הבוטח הבה' חסד יסובבנהו. ובעת קום יזאטיש מכרוע על ברכיו וישמע מלך פרס כי נכנסו זרים בארצו וישב בבושת פנים אל ארצו. ומהיום ההוא והלאה הממלכה נכונה בידו אין פרץ ואין יוצאת ואמו הילני המלכה נדרה ללכת אל ירושלים ולשבת שם כמה שנים. ותקם ותלך היא ובנה מונבז הגדול לירושלים וימצאו את עיר ברעב ובחסר כל, עמדה ובזבזה כל אוצרותיה ושלחה לאלכסנדריא של מצרים להביא חיטין... וזה מונבז המלך שנזכר בבא בתרא (יא, ע"א, אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה... אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא...)... וגם המלך יזאטיש פתח אוצרותיו וישלח לירושלים ויחלק אותם לעניים ואביונים. והילני המלכה אמרו חז"ל שהיתה נזירה שבע שנים... ובני בניה עזרו את ישראל לעזרת ה' הגבורים... "
  12. סוטה מז.
  13. מדרש רבה פרשת נשא פרשת סוטה ז'
  14. מדרש רבה מה' שם