פרשה פתוחה 191 ~ נזיר

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,822 – 3,842 לבריאה | 61 - 82 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל. ה כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. ו כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. ח כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה. ט וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יא וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. יב וְהִזִּיר לַיהוָה אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ. יג וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יד וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים. טו וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם. טז וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ. יז וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ. יח וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. יט וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ. כ וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן. כא זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ.

במדבר ו:א - כא

הפסוקים והמצוה

איסור הנזיר ביין ושכר, ענבים צמוקים חרצנים וזוגים:

שלא ישתה הנזיר יין או שכר[1] שנאמר: וכל משרת ענבים, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה מצוה שסט: שלא יאכל הנזיר ענבים לחים[2] שנאמר: וענבים לחים לא יאכל מצוה שע: שלא יאכל הנזיר צמוקים והם ענבים יבשים[3] שנאמר: ויבשים לא יאכל מצוה שעא: שלא יאכל הנזיר חרצנים והם זרע הענבים[4] שנאמר: וענבים לחים לא יאכל מצוה שעב: שלא יאכל הנזיר זוגים[5] שנאמר: ועד זג לא יאכל


איסור גילוח שיער - מצוות גידול השיער ואיסור הנאה בשיער. גילוח השיער והבאת קורבן בתום הנזירות

שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזרו[6] שנאמר:תער לא יעבור על ראשו מצוה שעד: לגדל הנזיר שערו[7] שנאמר:גדל פרע שער ראשו. להתרחק מליהנות בשער נזיר[8] שנאמר:קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו מצוה שעז: שיגלח הנזיר שערו והבאת קרבנותיו[9] שנאמר:וכי ימות מת עליו וגו'

שלא יכנס הנזיר באהל המת[10] שנאמר:על נפש מת לא יבא

שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טומאות[11] שנאמר:לאביו ולאמו וכו' לא יטמא להם במותם

להביא קרבנות נזיר טמא[12] שנאמר:וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו'


שיקדש הנזיר גופו[13] שנאמר:קדוש הוא לה'

המסר המרומז

יורה כי בזמן שאין קרבנות, פרישות והתעסקות בתורה היא הדרך היחידה להתגבר על נזק החורבן.


מאורעות השנים

הרקע לחורבן – הפריצים, הפרושים, האיסיים והתנזרותם:

אגריפס השני

בשנת כ' למלך אגריפס השני (ג'תתכ"ד) שלח נירון, קיסר רומי, קרבן לירושלים, פר לעולה ‏[14] שהיה מעוטר בעטרת זהב גדולה וקרניו מצופים זהב וכו' אך אלעזר בן ענני והפריצים לא רצו לקבלו ויעלו על פקודי הרומיים ויהרגום. וישלח הקיסר את שר צבאו כסתיאו בעם עצום ורב והרגו הרבה מהפריצים וחלקם ברחו על נפשם.

אחר הדברים האלה, ג'תתכ"ה ‏[15] שלח נירון קיסר את שר צבאו אספסיינוס ובנו טיטוס והעלו עמם עם רב אשר לא יספר, ואגריפוס הצטרף עם הרומיים. באותו הזמן נמשח יוסף בן גוריון הכהן למשוח מלחמה, הוא הצליח להכות ברומיים מכה רבה שלא ספגו כמוה הרומיים קודם, אך לאחר כמה ימים הכו הרומיים את כל עמו ואת יוסף בן גוריון שלחו באזיקים לרומי, לאחר זמן מה, הרג שר הצבא את אגריפוס ובנו מונבז עקב הלשנת בגידה. בימים האלה שלטו בירושלים ג' פריצים, יוחנן הגלילי, אליעזר בן ענני ושמעון הפריץ. גם ביניהם היו מלחמות, ואלו נעשו גם בתוך בית המקדש עד שמלא ההיכל בדם, דם צדיק ורשע ודם הקרבנות. בעקבות המריבות בין הפריצים נשרפו אלף וארבע מאות מחסני מזון, מזון שהיה מסוגל להספיק למאתיים אלף איש למשך עשרים שנה. הרעב והחרב התפשטו ובכל זאת לא נכנעו הפריצים והוסיפו חטא על פשע והרעו את מעשיהם. שמעון הפריץ הרג שלשת בני אמיתי הכהן החסיד לעיני אביהם ואחר זה הרג גם אותו. גם את חנניה כהן גדול ציוה להרוג ביום ההוא וישליכו את פגרו על פגרי אמיתי ובניו. גם את הסופר אסרטיוס הנאמן עם עשרה צדיקים מבני משפחתו ועשרים ושמונה חכמים זולתם ציוה שמעון הפריץ להרוג בעת ההיא. בזמן הפריצים מתו למעלה מ' 115,000 איש, ומהרעב מתו למעלה ממניין יוצאי מצריים. באותו זמן התחזק המצור וכמה שנים לאחר מכן נכבשה ירושלים ונחרב הבית – חורבן בית שני.

חורבן בית שני 3828 ועשרת הרוגי מלכות

תבליט משער טיטוס בו נראים שבויים הנושאים את כלי המקדש


בשנת ג'תתכ"ח (3,828)‏[16] , כבו המאורות ונחרב בית המקדש בשנת ארבע מאות ועשרים לבנינו. ההרוגים ממלחמה זו היו למעלה ממליון, וט"ו אלפי איש לקח עמו טיטוס לרומי, והיו עוד שבויים רבים עד אין מספר. את ראש הפריצים המיתו במיתה משונה ואת הנותרים בכל עיר השליכו לגוב האריות. ובשנת ג'תתכ"ח רבן שמעון השני בן רבן גמליאל הזקן נשיא ישראל היה הראשון מעשרה הרוגי מלכות, והוא נהרג בשעת החורבן, וגם חנניה סגן הכהנים. ‏[17]

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר ‏[18] לה'. ידועים דברי ר' אלעזר בן הקפר שהנזיר נקרא חוטא‏[20] , ואם כן צריך ביאור למה נתנה התורה דין נזירות מיוחד, עוד צריך ביאור, גם לשיטת החולקים על ר"א בן הקפר מה עניין הנזירות להתייחד לעצמה, הן יכול אדם להישבע ולנדור על כל דבר כרצונו, ומדוע ראתה התורה לתת דינים מיוחדים לאופן נדר הנזירות. ונראה בס"ד שהתורה באה לתת כאן דרך פרישות לעת שבה האדם אינו יכול להתקדש בדרכים הרצויים. וגם לשיטת ר"א הקפר - במקום צורך הנזירות היא מצווה - כמבואר בנדרים במעשה של אותו אחד שהדיר עצמו בנזירות כדי שלא לילך אחר תאוות ליבו ‏[22] . וזה עניין פרשה זו לזמן הזה, כי בזמן הזה חרב בית המקדש ואין בני ישראל יכולים עוד להיטהר ולהתקדש בקרבנות, ולימדה כאן התורה דרך פרישות לזה הזמן, וכפי המבואר בגמ' שמייד לאחר החורבן רצו בני ישראל לנהוג בפרישות גמורה ושלא לשתות יין ‏[23], עד שהעמידם ר' יהושוע על הדין. וזה אשר מלמדת התורה, שהפרישות הרצויה עיקרה מתענוגות עולם הזה וכמאמרם "עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה ללבבך היזהר שלא יכנסו מעדנים לפיך", כי יסוד התאווה אינו דווקא בעריות, ויסוד התאווה כולה היא ההתענגות שלא כראוי, וזה אשר היה גם חטא יהודה ובנימין בזמן הקודם לחורבן, חטא הניאוף. ועניין הנזירות ידוע כי עניינו להרחיק מהתאוות בכלל ומכוון במפורש גם כנגד תאוות העריות וכדבר רש"י כאן "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף" ‏[24].

כי יפלא "יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם. לנדור נדר נזיר. להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים. להזיר לה'. להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כלו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו". ודברי ספורנו אילו יפים הם ונאותים לשנים שלאחר החורבן.

מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל, ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא... מכניע יצרו, ולא יתיש כחו בזה כלל". הרי מבואר בספורנו שפרשתנו באה ללמד את דרך הפרישות, וכפי שהתבאר לעיל יפה פרשה זו לזמן זה, זמן שבו חרב עולם הרי שהפרישות היא הדרך לקירבה לשכינה בישראל. ואלו דברי הגמ' ‏[25], "ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו. אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב 'במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט". מבואר מדברי גמ' אלו שבני ישראל הבינו שזכות העינוג בבשר ויין נמצאת בידם רק כשעיקרה בדרך קדושה שבמקדש, אלא שאין גוזרין גזרה על הציבור שאינו יכול לעמוד בה, וכפי שביאר להם ר' יהושוע. וביתר ביאור אפשר לבאר הדברים על דרך הגמ' בברכות "אסור לאדם להינות בעולם הזה ללא ברכה", והיינו שהיתר ההתענגות הוא רק כשנעשה תחת מרות השכינה, ומטעם זה סברו בני ישראל אחר החורבן שאין הרשות בידם להתענג על בשר ויין כשאין לו תפקיד במקדש. כי כל זמן שאדם מקריב בשר ויין במקדש הוא יודע ומכיר שתכליתם לקדושה וכך הוא נזהר מתאוות הגוף הבהמי, אך כשחרב הבית אין לנו אלא את הפרישות.

הרי לנו שמקור בית המקדש הוא מקור לקדושה ומשחרב בית המקדש אין לנו אלא פרישות, ויזהיר כאן על הפרושים וירמוז בזה לשאר הכתות של אותו הזמן שפרשו יתר על המידה הראויה, ויורה בזה שעיקר הפרישות היא לדבקה בו, היינו בתורתו, ולא להתיש כוחו או לפרוש מדברים שהם דרך הטבע. ואין צריך להאריך ולהזכיר את נזירי צרות רוח שהחלו באותו הדור.

ומן העניין להביא דברי הרמב"ן בריש פר' קדושים ‏[26] על עניין פרישות האמת: "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו ‏[27] שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב ‏[28] הנזיר קדוש". והנה כתב הריעב"ץ, וז"ל: "אסור למלא פיו שחוק בעולם הזה, אפילו לדבר מצוה, משום שני טעמים: לפי ששחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה; ומשום חרבן בית קדשנו ותפארתנו. וכאן מקום שראוי להרחיב בו את הדיבור. אלמלא לא היה בידינו אלא עוון זה, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי - די בו להאריך גלותנו. והוא בעיני הסיבה הקרובה ביותר, הגלויה, העצומה והחזקה לכל ההשמדות המופלגות הגדולות והנוראות והמבהילות את הרעיון, אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פיזורינו. על צוארנו נרדפנו, לא הונח לנו להרגיע בגויים - לפי שיצא האבל הלז מלבנו. בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבנו וכו'."


3834/5 - חורבן הבית לדעת סופרי זכרונות, כנגד: ״והזר הקרב יומת״:

שהפסוק ״והזר הקרב יומת״ מופיע ארבעה פעמים במקרא: במדבר א:51, ג:10, ג:38, יח:7 וזאת כנגד השנים 3653, 3700, 3728, 4262 והממוצא שלהם 3835. ושנת 3835 היא השנה שלאחר שנת 3834 ש״לדעת סופרי זכרונות (חורבן הבית) היה בשנת 3824״ סדר הדורות שם. ובגמרא בסוף מסכת מכות הסיפור על רבן גמליאל ר' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא שהיו מהלכים בהר הבית וראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים: "התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק. אמרו לו, מפני מה אתה מצחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ עכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם, מפני כך אני מצחק, וכו', תלה הכתוב נבואתו של אוריה (ירמיה כו, יח), צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ בנבואתו של זכריה (ח, ד), עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. כל זמן שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי חושש לנבואתו של זכריה, עכשיו מובטח אני שנבואתו של זכריה תתקיים כשם שהתקיימה נבואתו של אוריה. בלשון הזה אמרו לו, "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו". רואים אנו שתלו את כל הסיפור בעניין ״והזר הקרב יומת״ ואמצע המיקום של ״והזר הקרב יומת״ הינו שנת 3835 השנה שעליו מדברים. שלפי סדר הדורות תחילת הזוגות 3833, והם רבן גמליאל השני, ר׳ אליעזר הגדול בן הורקנוס, ר׳ יהושע בן חנניה, ר׳ אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. שאפילו לדעת שהחורבן היה בשנת 3828 אך תחילת הזוגות לא עד שנת 3833 ואם כן ודאי הסיפור לאחר דברים אילו שכן הסיפור בהקשר לחבורה ודור ראשון שלאחר החורבן אשר לפי סדר הדורות מתחיל בשנת 3833.

דורות ראשונים לאחר החורבן: לאחר החורבן, בשנת ג'תתל"ג, רבן יוחנן בן זכאי התמנה לנשיא ותיקן תקנות לזכר המקדש, וממנו נמנה הדור הראשון של תקופת התנאים שלאחר החורבן, ומרבי עקיבא בן יוסף שהתמנה לראש תחת ר"ג דיבנה, מתחיל הדור השני של תקופה זו. בזמנם היו גדולי התנאים כמפורט בסה"ד.


מסדה, הקנאים – סיקריקין ובראשם מנחם הגבור

בשנת ג'תתמ"ב הייתה התפרצות הר געש, שריפות ומגיפות גם ברומי, וכשלושים שנה לאחר מכן הייתה גם רעידת אדמה באנטיוכיה.


הרי לנו

שבאלו השנים רבו אבלי ציון וישטוטו ברחובות ויעלו עפר על ראשם וילבשו מלבושי שק, וינזרו מן המותר. ופרשה זו מלמדת אותנו איך להתקרב אל הקדושה כשאין לנו קרבנות ומקדש, והיינו על ידי הפרישות, ומראה לנו התורה את דרך הפרישות במידה הראויה.[29]

הערות שוליים

  1. מוני המצוה: סה"מ ל"ת מצווה שס"ח. סמ"ג לאוין רמ"ג רמד,רמה,רמו,רמז. מקורות: נזיר פ"ו, וע"ש ד לח. מכות כא.
  2. מוני המצוה: ראה מצוה שסח
  3. מוני המצוה:ר אה מצוה שסח
  4. מוני המצוה:ר אה מצוה שסח
  5. מוני המצוה: ראה מצוה שסח
  6. מוני המצוה: סה"מ מצוה שע"ג, סמ"ג לאוין רנ. מקורות: נזיר פ"ו. מכות כא.
  7. מוני המצוה: גדל פרע שער ראשו
  8. מוני המצוה:סה"מ מ"ע צב. סמ"ג עשין קכו
  9. מוני המצוה:סה"מ מ"ע צג, סמ"ג עשין רלז. מקורות: נזיר פ"ו
  10. מוני המצוה: סה"מ מצוה שע"ה, סמ"ג לאוין רמז מקורות: נזיר פ"ו. מכות כא.
  11. מוני המצוה: סה"מ מצוה שע"ו. סמ"ג לאוין רמח. מקורות: זניר פ"ו. מכות כא.
  12. מוני המצוה: רס"ג
  13. מוני המצוה:זהר הרקיע
  14. ועיין גיטין נ"ו מעשה קמצא ובר קמצא.
  15. המרד הגדול לפי ההסטוריונים החל ב' 66 למניינם ונמשך לארבע שנים עד לחורבן בשנת 70. לפי המסורת חורבן הבית ג'תתכ"ח היא שנת 68 או 69 למניינם. ובשנת 64 למניינם והיא ג'תתכ"ה שלח נירון את אספסיאנוס (שר צבאו) ואת טיטוס בנו על ירושלים. ובשנה זו שלח ה' חרון אפו על עיר רומא ותהיא שריפה גדולה למשך שבוע ותכלה מעל חצי העיר.
  16. לשיטת הרמב"ם הבית חרב בשנת ג'תתכ"ט, ולשיטת ההיסטוריונים הוא חרב בשנת ג'תת"ל.
  17. ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול צריך עיין. ושאר שבעה הרוגי מלכות קצתם היו לפחות נ"ב שנה אחר החורבן וקצתם אחר נ"ב לחורבן זמן רב. ושגגה יצא מלפני המחבר הסליחה אלה אזכרה שנראה מתוכה כאלו כלם היו בזמן אחד (ס"ה שם). ובמדרש איכה רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ד בלע ה', וזו לשונו: "ד"א בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב את כל נאותיו של יעקב כגון ר' ישמעאל ורבן גמליאל ור' ישבב ור' יהודה בן בבא ור' חוצפית המתורגמן ורבי יהודה הנחתום ור' חנניה בן תרדיון ור' עקיבא ובן עזאי ור' טרפון ואית דמפקין ר' טרפון ומעיילין ר' אלעזר חרסנה," שמות אלו מוזכרים גם בפיוט "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים" שבמחזור התפילות ליום הכפורים. ויש לפרש כי לשון הגמרא מונת את כולם יחד אע"פ שלא היו באותו מעמד ושנים.
  18. והילני המלכה הייתה נזירה שבע שנים קצת לפני החורבן ולא ידעתי לדייק מתי.
  19. נדרים דף י, א
  20. והילני המלכה הייתה נזירה שבע שנים קצת לפני החורבן ולא ידעתי לדייק מתי. "דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא." ‏[19]
  21. נדרים ט, ב
  22. "דתניא, אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר "איש.. כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'." ‏[21]
  23. כמבואר במסכת בבא בתרא דף ס, ב, וראה לקמן.
  24. סוטה דף ב, א
  25. בבבא בתרא ס, ב
  26. ויקרא יט, ב
  27. ברכות כב, א
  28. במדבר ו, ה
  29. המילה "נזיר" עולה בגימטריה ל 267 וזו הגימטריה של המילה "חורבן" יחד עם הכולל (266+1), ודבר זה מסמל את החורבן שארע בתקופה שמקבילה לפרשתנו