פרשה פתוחה 210 ~ ויהי בשנה השנית בחדש השני

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,996 - 4,022 לבריאה | 235 - 262 לפני מניינם 


יא וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. יב וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. יג וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה. יד וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. טו וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר. טז וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן. יז וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן.    יח וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. יט וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי. כ וְעַל צְבָא מַטֵּה בְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל. כא וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם.    כב וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד. כג וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר. כד וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעוֹנִי.    כה וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי. כו וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן. כז וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן. כח אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ.    כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. לא וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. לב וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. לג וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. לד וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה.    לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. לו וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

במדבר י: יא - לז


הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה


המסר המרומז

ויהי בשנה השנית... נעלה הענן מעל המשכן... כי עתה יתחילו המסעות. ועוד "ויאמר משה לחובב בן רעואל...(יתרו)" מובן כי תמו אלפים שנות תורה. ויהי בנסע הארן ורמז כי תמו אלפים שנות תורה.

מאורעות השנים

תמו שנות שכינה בא"י – תום אלפים שנות תורה

עבודה המציגה את רב אשי מלמד בישיבת סורא

בשנים אלו עובר המרכז הרוחני של עם ישראל, מארץ ישראל לבבל. כעשרים שנה לפני פרשה זו מוקמים ישיבותיהם של רב ושמואל, וגדולי האמוראים מתחילים את הפצת התורה בבבל. כן בשנים אילו מסתלקים שתי המאורות הגדולים, רב ושמואל. רב בשנת ג' אלפים ג' ושמואל ג' אלפים י'. באותה התקופה לקו המאורות פעמיים, עד שבעצם היום הוצרכו לנרות

הדור השני של האמוראים מתחיל בשנת ג' אלפים י' כשרב יהודה בר יחזקאל מתמנה לראש ישיבת סורא ו פומבדיתא מולך רב הונא לאחר שמואל. אמוראים אלו היו עיקר יסוד בניין תורה שבעל פה שנמסרה בגמרא. גדולי האמוראים היו גם עד כמאתיים שנים לאחר מכן ג'רנ"ט, ביניהם רבה, אביי ורבא, רב אשי וכו'.


4019 - חורבן נהרדעא וביסוס הישיבה בפומבדיתא כנגד: ״וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם״:

שהפסוק (במדבר י:לג) ״וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה״ הוא הפסוק 4019 מתחילת התורה. ובשנת 4019 שהיא שנת 259 למניינם חורבנה של נהרדעא על ידי ׳בן נצר׳ שבירתו תדמור (ספטימוס אודניתוס, Lucius Septimius Udayanath,) והיא הישיבה הגדולה שבבבל שבה יישוב יהודי מגלות בית ראשון שיכניה ואנשיו הביאו לבבל אבנים ועפר מירושלים, ובנו בנהרדעא את בית הכנסת העתיק בעיר המכונה ״בית הכנסת שף ויתיב״.

דרך שלשת ימים: ״ולאחר חורבנא אזל רבה בר אבוה זקננו לשכנציב ולשלחי ולמחוזא ששם רב יוסף בר חמא אבוה דרבא ורבנן דילן רב יוסף בר חמא אבוה דרבא ורבנן דילן בפומבדיתא הוא גולה.״ (סדר הדורות) שהלכו למחוזא ??? לא ממש מבין למה.

בכל אופן הנה דבר פלא. כתיב ״דרך שלשת ימים״ ומהלך יום עשר פרסה (פרסא). ובפרסה = 4 מיל = 30 ריס = 8000 אמה. ולפי החזון איש פרסה = 4608 מטר, לפי הרמב״ם 3.65 ק״מ ולפםי רב חיים נאוה בערך באמצע 3.84 ק״מ. יוצא איפה שעשר פרסה הינו סביבות 40 ק״מ. ומהלך שלשת ימים בין 110 לבין 140 ק״מ. וכן מהלך הדרך שבין נהרדעא לבין מחוזא. ומהלך נהרדעא לפומבדיתא כיום ומהלך נהרדעא לסורא כ׳ 5 ימים.

ודבר נפלא הוא זה שהרי העניין של שלשת ימים היה לתור להם מנוחה. לאו דוקא שבסוף מהלך שלשת הימים מצאו מנוחה אלא שהלכו שלשת ימים בעניין החיפוש


4019 – נֶחְרְבָה הַיְשִׁיבָה בִּנְהַרְדְּעָא וּמֶרְכַּז הַתּוֹרָה עָבַר למחוזא וְפוּמְבְּדִיתָא.

הַפָּסוּק (במדבר י, לג) "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" הוּא הַפָּסוּק הַ4019 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 4019 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נֶחְרְבָה הַיְשִׁיבָה בִּנְהַרְדְּעָא וּמֶרְכַּז הַתּוֹרָה עָבַר לְמחוזא ולפוּמְבְּדִיתָא בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה שֶׁפָּרְצָה שָׁם עַל יְדֵי פָּפָּא בַּר נֵצֶר מֶלֶךְ תַּדְמוֹר נֶגֶד מֶלֶךְ פָּרַס, כַּמּוּבָא בְּאִגֶּרֶת רַב שְׁרִירָא גָּאוֹן. וְהַפָּסוּק מְרַמֵּז עַל מַסָּע שֶׁל אֲרוֹן ה' הַיְינוּ הַתּוֹרָה לָתוּר מְנוּחָה, לְאַחַר חֻרְבַּן הַתּוֹרָה בִּנְהַרְדְּעָא. והוסיף הרה"ג ר' א. כליל שליט"א שהמרחק בין נהרדעא למחוזא הוא "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים", היינו כשלושים פרסאות.

וכן שמעתי מהרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁנְהַרְדְּעָא בְּגִימַטְרִיָּא שַּׁ"ל, והיא נִרְמֶזֶת בַּכָּתוּב (שמות ג, ה) "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". כפי שמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ברכות נח:) אָמַר שְׁמוּאֵל, נְהִירֵי לִי שְׁבִילֵי דִּרְקִיעָא כִּשְׁבִילֵי דִּנְהַרְדְּעָא. הַיְינוּ שֶׁמִּתּוֹךְ שְׁבִילֵי דִּנְהַרְדְּעָא הוּא מֵבִין מַה קּוֹרֵה בִּשְׁבִילֵי דִּרְקִיעָא, וְכַמּוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁנְּהַרְדְּעָא הִיא נְהַר דֵּעָה, הַיְינוּ מִתּוֹךְ הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הוּא מְקַבֵּל נְהַר דֵּעָה לְהָבִין בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. ולפי זה מבואר מדוע הפסוק שמקביל למעבר הישיבה מנהרדעא הוא הפסוק של הארון שנוסע מהר סיני, דכשם שנאמר על הר סיני "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", כך הנסיעה של התורה מנהרדעא היא באותה בחינה. ולכן שַּׁ"ל שהוא בְּגִימַטְרִיָּא נְהַרְדְּעָא, נרמז פעמיים בכתוב המקביל לשנה בענין ה"דרך", שמרמזת על השבילים והדרכים של נהרדעא: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" וכֵן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל", ר"ת שֶׁמֶן. וְכֵן אוֹמֵר רַשִּׁ"י שָׁם "שַׁל נְעָלֶיךָ" כְּמוֹ "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ". וְרוֹאִים שֶׁבְּחִינַת ש"ל קְשׁוּרָה לַזַּיִת וְלַחָכְמָה. וְכֵן ש"ל בְּגִימַטְרִיָּא שִׁדּוּךְ, לְרַמֵּז שהמקום הזה משדך ומחבר את העולם התחתון לעליון. וכן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" בְּגִימַטְרִיָּא בְּרֵאשִׁית. וכן מוּבָא בְּסֵפֶר 'כִּכָּר לָאָדֶן' מֵהַחִידָ"א (על 'אבות דרבי נתן' פכ"א עמוד רמה) כָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִ"י שֶׁמִּשְּׁנַת ש"ל עָבַר גְּבוּל אֲחִישֶׁנָּה וְנִכְנַס גְּבוּל בְּעִתָּהּ. דְּבִשְׁנַת ש"ל הָאֲרִיזַ"ל הִתְחִיל לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, (עיין בספר 'כתבוני לדורות' הערה ה') וְגִלּוּי זֶה הוּא תְּחִלַּת גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ, דִּפְנִימִיּוּת הַגְּאֻלָּה הִיא גִּלּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה שֶׁהִתְחִיל בְּשָׁנָה זוֹ, וְכָל שְׁאַר הַתַּהֲלִיכִים הֵם הַשְׁלָמָה שֶׁל מַה שֶּׁהִתְחִיל שָׁם.


"שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" בְּגִימַטְרִיָּא בְּרֵאשִׁית שכולל את כל העולמות. וכן מוּבָא בְּסֵפֶר 'כִּכָּר לָאָדֶן' מֵהַחִידָ"א (על 'אבות דרבי נתן' פכ"א עמוד רמה) כָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִ"י שֶׁמִּשְּׁנַת ש"ל עָבַר גְּבוּל אֲחִישֶׁנָּה וְנִכְנַס גְּבוּל בְּעִתָּהּ. דְּבִשְׁנַת ש"ל הָאֲרִיזַ"ל הִתְחִיל לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה ולחבר את העולמות, (עיין בספר 'כתבוני לדורות' הערה ה') וְגִלּוּי זֶה הוּא תְּחִלַּת גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ, דִּפְנִימִיּוּת הַגְּאֻלָּה הִיא גִּלּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה שֶׁהִתְחִיל בְּשָׁנָה זוֹ, וְכָל שְׁאַר הַתַּהֲלִיכִים הֵם הַשְׁלָמָה שֶׁל מַה שֶּׁהִתְחִיל שָׁם.

על השבילים והדרכים של נהרדעא: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" וכֵן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל", ר"ת שֶׁמֶן. וְכֵן אוֹמֵר רַשִּׁ"י שָׁם "שַׁל נְעָלֶיךָ" כְּמוֹ "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ". וְרוֹאִים שֶׁבְּחִינַת ש"ל קְשׁוּרָה לַזַּיִת וְלַחָכְמָה. וְכֵן ש"ל בְּגִימַטְרִיָּא שִׁדּוּךְ, לְרַמֵּז שהמקום הזה משדך ומחבר את העולם התחתון לעליון. וכן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" בְּגִימַטְרִיָּא בְּרֵאשִׁית שכולל את כל העולמות. וכן מוּבָא בְּסֵפֶר 'כִּכָּר לָאָדֶן' מֵהַחִידָ"א (על 'אבות דרבי נתן' פכ"א עמוד רמה) כָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִ"י שֶׁמִּשְּׁנַת ש"ל עָבַר גְּבוּל אֲחִישֶׁנָּה וְנִכְנַס גְּבוּל בְּעִתָּהּ. דְּבִשְׁנַת ש"ל הָאֲרִיזַ"ל הִתְחִיל לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה ולחבר את העולמות, (עיין בספר 'כתבוני לדורות' הערה ה') וְגִלּוּי זֶה הוּא תְּחִלַּת גְּאֻלַּת בְּעִתָּהּ, דִּפְנִימִיּוּת הַגְּאֻלָּה הִיא גִּלּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה שֶׁהִתְחִיל בְּשָׁנָה זוֹ, וְכָל שְׁאַר הַתַּהֲלִיכִים הֵם הַשְׁלָמָה שֶׁל מַה שֶּׁהִתְחִיל שָׁם. והוסיף הרה"ג ר' א. כליל שליט"א שנהרדעא נמצאת בין נהר פרת לנהר חידקל שהם הנהרות שיוצאים מגן עדן ומחברים את העולמות התחתונים לגן עדן שנמצא בעולם העליון.

כליל תפארת

נעלה הענן מעל משכן העדת ותרגומו לשון סילוק, ודבר זה ירמז על סילוק השכינה ממקום משכנה, והיינו הסתלקות גדולי התורה מארץ ישראל, מקום שכינתו יתברך. והנה בפר' הקודמת פירשנו עניין החצוצרות ע"פ המדרש, שעניינו תורה שבכתב ובעל פה ‏[1], ועל כן בפר' זו שכנגד שנים אלו מתחילים השימוש בחצוצרות, שכן השלב העיקרי בתורה שבעל פה הולך ומתגבש בגלות שהוא לאחר ש"נעלה הענן מעל המשכן" וכנ"ל. וזהו גם אולי מה שרומז הכתוב "על פי ה' ביד משה" להורות שמסע הנחלת התורה בדרך הגמרא, אף היא כאילו נמסרה ביד משה על דרך אומרם ‏[2] כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש וכו" וכנ"ל.

ויסעו ב"י למסעיהם, ויש לפרש על דרך הפשט והיינו שיחלו מסעות אלפים שנות משיח.


סמל ירושלים

ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשנה לצבאתם ועל צבאו נחשון בן עמינדב. שנת 3,999 הפותחת את אלפים שנות משיח מתחילה בשנת 4,000 לכולי עלמא. והנה כשם שבים סוף נחשון בן עמינדב היה ראשון לדבר ה', כן גם עתה לאלפים שנות משיח. ונחשון שורשו נ-ח-ש וזה גימטרייה משיח כי נחשון נשיא ליהודה שורש משיח. והרמב"ן שם "ואולי בא הכתוב לומר, שגם בלכתם בדרך ילך הנשיא בראש צבאו.."

פס מעגל יתרו אלפים שנות תורה

ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה... והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל. ובסדר הדורות ב'תמ"ח "בעת ההיא בא רעואל חותן משה עם צפורה וב' בניה ונשמת קין נחדש ביתרו וקין כפר בדינין ואמר לית דין ולית דיין, ולכך חידש עתה פרשת דינין" ולכן שם נקרא יתרו כהן מדין מלשון דין אך כאן נקרא חובב על שם שנהיה חביב על ישראל שכן נתגייר, כדברי רש"י ושאר ראשונים. וכאשר נתבונן בפרשתנו נראה דברים מופלאים עד מאד. האחד, מה טעם ראה יתרו לשוב דווקא עתה אל ארצו? השנית, מדוע משה מבקש ממנו להישאר ומפציר ממנו ב' פעמים ובלשון שיכנוע ובקשה? השלישית משה רבינו מזכיר ליתרו את עניין ההטבה הצפויה לבני ישראל? והרביעית מה עומק כוונת אומרו ליתרו "והיית לנו לעיניים" כאילו שללא יתרו יהיה חושך לב"י ח"ו? ראשית אלינו לזכור כי יתרו הוא עניין חכמה בגויים תאמין ‏[3]. וכל עוד תפארת ישראל על אדמתו ואלפים שנות תורה תרם תמו יתרו הוא לעניים לב"י. אך באשר אלפים שנות משיח יחילו והגלות המרה בעיצומה אין לנו לסמוך אלא על ה' ותורתו הקדושה. והנה דעת זקנים מפרש "והיית לעיניים, שהרואים אותך עמנו יאמרו לא עזב ארצו ואת נחלתו אם לא מפני שראה וידע גדולת הקב"ה והטובות שעשה לעמו". ומשמע כשיראו את התעלות ב"י בחכמתם ושהדין אתם ידעו הגויים את מעלת ב"י. ויתרו עזב את ישראל משום שחזה שבזה הזמן נגזר שיהיו ייסורים על בני ישראל ולא יעזור לו, לא דין ולא משפט ולא חכמה... ומזה עלינו ללמוד כי חכמת הגויים לא תעמוד לנו בזמן קטרוג הגלות וכן בזה הזמן יחלו שנות הגלות ליותר מאלף שנים, ובאמת מייד בסיום פרשה זו אומר הכתוב "ויהי העם כמתאוננים וכו'" והיינו שמתחילה ההנהגת הגלותית. ולכן עזב יתרו. ויתרו היה הסמל לגדולת ה' וההטבה לבני ישראל, וחשש משה לבני ישראל ללא מעלה זו בקרב ישראל. שדבר זה יהיה לקטרוג ויימנע מבני ישראל ההטבה הראויה להם, לכן הגיד ליתרו והכול לשון משל הוא שאם יישאר הרי שבזכותו יהיה לעיניים, בגדר מאיר את החושך של הצרות והגלות, אך יתרו לא נשאר ומיד אחר כך עד סוף הפרשה עוברים בני ישראל ייסורים ובסוף הפרשה השכינה מסתלקת. ויפה עניין זה לזה הזמן, שכן באלו השנים מתחילים אלפיים שנות משיח. ואין לנו לסמוך אלא על התורה, וכן תסיים הפרשה ב"ויהי בנסוע הארון" כי הארון דהיינו התורה היא אשר תביס צרינו והיא אשר תהה לנו לעניים ודבר גדול הוא עד מאד באשר בשנות הגלות באשר יהיו בני עמינו באשר ידמו לגויים ויאמרו להיות כגויים בחכמתם. ויבוא הכתוב ויזהיר ויורה כי הארון הוא ילך לפנינו. כי אפילו נדמה להם לא ננצל מגזרת הכתוב וכן ראינו במשך שנות הגלות כי פליטת ישראל הם רק אילו אשר דבקו בתורת משה ואין כאן המקום להאריך בזה. אך בקוראו ליתרו חובב ירמוז על צדקי אומות העולם שרק הם יעמדו לב"י בעת צרה. ד"א "והיית לנו לעיניים" כי עניין הדינים הם הם אשר יגינו על בני אדם כאמרם "לולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" ויתרו כהן מדין יזכר על חוק ומשפט. ורצה משה כי יתרו והוא עניין דין ומשפט בגויים יעמדו לב"י בעת הגלות אך בא הכתוב ויאמר כדלעיין כי לא כך גזרת הכתוב. כי אין לנו לסמוך על דין ומשפט הגויים בעת הגלות.

ויאמר אליו לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ובאומרו ארצי ר"ל כי בשורש נשמתו לא התחבר לאומה זו של ישראל.

ויסעו מהר ה' הוא הר המוריה הוא בית המקדש. ואף על פי שבית המקדש חרב כבר לפני השנים שכנגד פסוקים אלו, עם כל זה נשאר הדבר בישראל עד ימינו אנו שכל מסע רוחני מתייחס להר ה', כפי שאנו מתפללים לקודש הקודשים שבמקדש, כי שם מקור חצבת נשמות כל נפש ופש מישראל ומשם כל הברכה לעולם. וכל עוד אחרון התנאים בא"י גם השכינה בתוכם וכמאמר הנביא שתורה ולימודה עדיפים על הקרבנות.

פס: תחילת מסעות ארון הקודש בגלות

ויהי בנסע הארן כאן יורה על תחילת מסעות ארון הקודש והיא התורה וכן כנסת ישראל קומה ה' ויפצו אויבך וינסו משנאיך מפניך "אלו שונאי ישראל השונאים את מי שאמר והיה העולם" (רש"י במקום) והכוונה כי במסעות הבאים מעתה ואילך, ואילו הם אלפים שנות משיח וחבלי לידה דמשיח, עד להאיר פני משיח צדקינו. ויאמר כי אע"פ שהגלות תגרום לנו מסעות ותלאות רבות על כל פנים יאמר כי באשר ה' איתנו יפוצו אויבנו וינוס מפננו. וכן היה כי למרות שרדפו אותנו רבות כל אומה ומלכות אשר תצר לנו מראשית גלותנו אינה עוד. ויכול כי עוד קיים העם ולו מדינה אך המלכות עוד אינה ומלכות בית דוד לעולם עומדת עד לבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

ויהי בנסע... ובנחה יאמר שובה. והנה פרשת ויהי בנסוע הארון מוקפת בנו"ן לפניה ונו"ן לאחריה. ופירש רש"י שבא לחלק בין פורענות לפורענות, וברמב"ן תמה איזו פורענות היה קודם לכן. והנה לפי הנ"ל יש אולי לפרש דברי רש"י שעזיבת יתרו הייתה הפורענות, וכפי שמשה רבינו עצמו הגדיר את חשיבות עניין יתרו כאור ועיניים. ובאור החיים כתב "שטעם הליכת ישראל במדבר הייתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה", ומתבאר על פי דבריו שחשיבות פרשה זו, מפני שבה מונח היסוד לכל עניין ייסורים וגלות ישראל, במדבר ובשנים המקבילות בגלותנו, ובא הכתוב להורותנו, שאפילו שהארון נוסע וגולה ממקומו ה' ניצב לימין בניו בכל מקום שהם, וכאן גם מנבא משה את ביאת המשיח במהרה כאשר הוא אומר לבני ישראל ומבטיחם שלא יסע הארון לעולם, כלומר הגלות אינה תמידית, אלא תהיה מנוחה לארון לזמן מה בגדר זמן עראי, ותהא לאחר "מנוחה זו" שיבת ציון, וזהו אומרו "שובה ה' וכו'". וכן הוא אומר "ושב ה' וקיבצך.." ובעתיד לבוא כתיב "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה", וירמוז על הגאולה העתידה בא ישובו השבטים ואיש תחת גבפנו ותחת תאנתו.

ועניין הגאולה והזכות להיגאל מרומזים בפרשה זו. ואלו דברי הכלי יקר מילה במילה כאן: "ובזמן שישראל בורחין מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר הרי הם כנו"ן דג הפוך הפורש ממקום חיותו... וזהו עיקר החטא בינינו המסבב אריכות הגלות כי ברובם פנו פניהם מן ארון ברית ה' אל המחנה, עד שאפילו כל כשרון המעשה מתורה ומצוות אינן עושין לשמה כי אם כדי להתהדר בהם בפני הבריות ולמצוא חן בעיניהם, ונטורי קרתא כאלו הם הם חרובי קרתא וכו'" הרי שעניין הגלות תלוי ועומד בשמירת התורה והמצוות לשמה, עשייתם מפני שהם דברי אלוקים חיים שחותמו אמת, רק עשייה כזאת לשמה תוכל לחון אותנו ולגאולנו מגלותנו בע"ה. ד"א ופירש רש"י "שבא לחלק בין פורענות לפורענות" דהיינו פורעניות של אלפים שנות תורה ופורענויות של אלפים שנות משיח.

והנה דבר נפלא הוא שאלפים שנות תורה יחלו ב"וישמע יתרו" ויסתיימו ב"ויאמר אליו לא אלך.." כי בנו בחרת מכל עם, כי כל עוד כנסת ישראל בתפארתה נהרו עלינו גויים ובאשר יחילו אלפים שנות משיח וירבו התלאות "ויאמר אליו לא אלך.." וכן לעתיד לבוא ישלם ה' שכר לחסידיו שומרי בריתו.

הרי לנו:

סיום אלפיים שנות תורה, מציינת את התורה בגלותה, ואף מודיעה לבני ישראל מה היא סגולתם לגאולה – תורה לשמה.

הערות שוליים:

  1. ע"פ מ"ר במדבר ט"ו
  2. ירושלמי פאה ב' ו'
  3. עיין פפ~74