פרשה פתוחה 235.1 ~ וירא בלק בן צפור

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 4375 - 4469 לבריאה | 614 - 709 לפני מניינם 


   ב וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. ו וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק. ח וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם. ט וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. י וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. יא הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. יג וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. יד וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. טו וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. טז וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. יז כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. יט וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי [629]. כ וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. כב וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. לא וַיְגַל יְהוָה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. לג וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. לד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק. לו וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל. לז וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ. לח וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. לט וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת. מ וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. מא וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם. א וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. ב וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. ג וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. ד וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. ה וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. ו וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב. ז וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. ח מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה. [661] ט כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. יא וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. יב וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לך [לְכָה] נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם. יד וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. טו וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה. טז וַיִּקָּר יְהוָה אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. יז וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר יְהוָה. יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. כ הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. כא לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. כב אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כג כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. כד הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. כה וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ. כו וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. כז וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. כח וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. ל וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. א וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו. ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. ד נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. ה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. ז יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. י וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. יא וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד. יב וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. יג אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר. יד וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. טז נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. יט וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. כ וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. כא וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. כב כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ. כג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. כד וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד. כה וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.

במדבר כא:ב- כד:כה

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות:

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

4375 - כיבוש ארצות האמרי והעמים סביבות ארץ מדיין על ידי הסאסאנים, כנגד: ״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי״:

שהפסוק (במדבר כא:ב) ״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי״ הוא הפסוק 4375 מתחילת התורה. ובשנת 4375 במסע קרבות ונצחונות כבשו הסאסאנים את ארץ האמרי בדרכם לכיבושה של ירושלים. וכן בקוראן ב׳סורת ער רום׳ 30:2-4 ״חזון הרומיים״ כתוב ״הן ניגפו הרומיים. בארץ הקרובה. אמנם אחרי הנגפם – תעז ידם בעוד מעט שנים כי לאלהים הראשונות והעתידות; וביום ההוא ישישו המאמינים על עזרת ד', כי הוא יושיע את כל הישרים בעיניו; עזוז ורחום הוא. ״ דברים אילו נכתבו בהקשר לקרב על העיר אנטיוכיה שבין האימפריה הסאסנית והביזנטית בשנת 613 למניינם. במלחמה זו גברו הפרסיים אך בשנת 622 למניינם גברו הביזנטים אך לבסוף גם אילו הובסו על ידי צבאות המוסלמים בשנת 636 למניינם. וכן בשנת 4375 שהוא כנגד שנת 614 השנה שלאחר המלחמה נאמר: ״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי״, דהיינו שמלך מדיין ׳בלק בן ציפור׳ חש באי נוחות באשר לקרבות העזים אשר מתרחשים בארץ השכינה לו. אנטיוכיה היא בארץ האמרי הקדומה, ולכן חשש.

מלך הסאסנים באותם שנים היה ח׳וסרו השני ״ח׳סרו פרויז״ (הבלתי מנוצח) והוא המלך העשרים ושנים באימפריה הסאסאנית הפרסית שמלך משנת 590 ועד 628 למניינם. ״דרה״ ביתו או ״איזונדאד״ נישאה לבנו של בוסתנאי ריש גלותה, וי״א ל׳בוסתנאי עצמו. יש אומרים שהיה זה מלך ישמעאלי הכליף ״עמר בן נסאב״ שנתן את בת כוסראי מלך פרס לבוסתנאי לאשה אך מכל מקום בית המלוכה של ח׳וסרו היה מלא עם יהודים וזאת עוד מזמן של יזדגרד הראשון אשר נשא את שושן (שושנה) דוכט והיא בת ישראל לאשה. מובא בזבחים יט:א שהיו יחסים של חיבה בין ראש הגולה דאז רב הונא בר נתן ובית המלוכה.

מכל מקום בקרב זה שהתנהל מול הביזנטים היה ליגיון של כ׳20000 יהודים תחת פיקודו של ״נחמיה בן חושיאל״. מטרת הקרבות היה כיבוש ארץ האמרי וירושלים. י״א ששמו של משיח בן יוסף ״נחמיה בן חושיאל״ ואם הכן כן לכן חשש בלק בן ציפור.

4382 - תחילת מניין השנים לאיסלאם, כנגד: ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ״:

שהפסוק (במדבר כא:ט) ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ״ הוא הפסוק 4382 מתחילת התורה. ובשנת 4382 שהיא שנת 622 למניינם על פי המסורת של המוסלמים הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר יתרב (612) שלימים תיקרא ׳אל-מדינה׳. ההג׳רה התרחשה בשנת 622 למניינם ונקבעה לנקודת ההתחלה למניין השנים המוסלמי. במכה לא צלחה ידו של מוחמד, ורעיונותיו והטפותיו לא התקבלו ואף רדפו אותו. רק לאחר בואו אל יתריב והיא עיר שבא רבים מבני ישראל ויש להניח שהמגע איתם היה תמידי רק לאחר מכן החלה הצלחתו בגיוס מאמינים.

4384/5 - מלחמת מוחמד ביהודים ב׳אל מדינה׳, כנגד: ״עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו״:

שהפסוק (במדבר כא:יא) ״הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו הוא הפסוק 4384 מתחילת התורה. ובשנת 4384 שהיא מקבילה לשנת 624 למניינם גורשו היהודים על ידי מוחמד מהעיר אל - מדינה. והפסוק שלאחריו ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ מעיד על כי ה׳ מזהיר את בלעם דהיינו את מוחמד לבל ילחם עם עם הספר.

׳׳׳שֶׁהַפָּסוּק (במדבר כב, יא) "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" הוּא הַפָּסוּק הַ4384 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה. וּבִשְׁנַת 4384 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נלחם מוחמד ביהודים וגירש אותם מאל מדינה. והוסיף הרה"ג ר' ציון דוד סיבוני שליט"א שבלעם מוחמד בגימטריא עמלק, ומצינו בַּזֹּהַר (בראשית כה.) שֶׁבִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִשֹּׁרֶשׁ בָּבֶל וַעֲמָלֵק, וּמְרֻמָּז בִּשְׁמוֹתָם בִּלְעָם, בָּלָק, אוֹתִיּוֹת בָּבֶל עֲמָלֵק.

נבואת בלעם - הנביא מוחמד כנגד הנוצרים:

בספרות המדרשית מתואר בלעם כחוזה את הופעתו של אדם שייחס את עצמו לאל, והוא מתנבא על אובדנו.‏ ‏[1]

ר' אלעזר הקפר אומר: נתן האלהים כח בקולו (של בלעם) והיה הולך מסוף העולם ועד סופו. בשביל שהיה צופה וראה את האומות שמשתחוין לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן, וצפה וראה שיש אדם בן אשה שעתיד לעמוד, שמבקש לעשות עצמו אלוה להטעות כל העולם כולו, לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. וכן הוא אומר תנו דעתכם שלא לטעות אחר אותו האיש, שנאמר 'לא איש אל ויכזב'. ואם יאמר שהוא אל הוא מכזב. ועתיד הוא לומר שהוא בן אלהים ואינו אלא בן אדם, שנאמר 'ובן אדם ויתנחם'. שהוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצים, ההוא אמר ולא יעשה. ראה מה כתוב 'וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משֻׂמו אל' (במדבר כד כג), אמר בלעם אוי מי יחיה מאותה אומה ששמעה אחר אותו האיש שעשה עצמו אלוה. ‏[2]




תקופת החליפות של הח'ליף השני עומר אבן אל ח'טאב (עומר הראשון):

ובשנת 685 למניינם הקרוניקולים של האנגלים מעידה כי: "היה גשם של דם בבריטניה. החלב והחמאה הפכו לדם. וכן מלך LOTHERE מלכה של קנט מת." וזת כנגד הפסוק [בספריה של 5842 פסוקים] "ודם חללים ישתה"

קרב מוטה Battle of Mu'tah

בשנת 629, 8 למניין האיסלם, התנהל בארץ מואב ליד העיר כרכ בין צבאות מוחמד לבין אילו של האימפריה הביזנטית. יש גירסאות שונות בשל נסיבות וכן תוצאותיו של הקרב.

הקרב היה איתות לצבא הביזנטים על המתקרב לבוא. תוך שבע שנים בשנת 636 צבאות האיסלם יביסו את אילו של האימפריה הביזנטית בקרב הירמוך.


4392 - מות הנביא מוחמד, כנגד: ״וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ״:

שֶׁהַפָּסוּק (במדבר כב, כב) "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" הוּא הַפָּסוּק הַ4392 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וּבִשְׁנַת 4392 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם מֵת נְבִיא הַמּוּסְלְמִים מוּחֲמָד, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת חֲמוֹר וּבִּבְחִינַת בִּלְעָם, כַּמּוּבָא בַּגְּרָ"א ('סיפרא דצניעותא' פ"ד) עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל הֵן יְמִינָא וּשְׂמָאלָא כַּיָּדוּעַ, שׁוֹר וַחֲמוֹר, עֵשָׂו שׁוֹר, "פָּרִים אֲבִּירִים", וְיִשְׁמָעֵאל "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. וְהַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל מַלְאַךְ ה' שֶׁבָּא לַהֲרֹג אֶת בִּלְעָם, וּבִלְעָם רָצָה לַהֲרֹג אֶת הַחֲמוֹר, לָכֵן בַּשָּׁנָה הַמַּקְבִּילָה מֵת מוּחֲמָד שֶׁהוּא גַם בִּבְחִינַת בִּלְעָם וְגַם בִּבְחִינַת חֲמוֹר. וְכֵן בִּלְעָם בְּגִימַטְרִיָּא אִיסְלַם. וְזֶה גַם הַמִּסְפָּר שֶׁל אָבִיו מוּחֲמָד עַבְּדַלְּלָה. וְכֵן מֻחֲמָד בֶּן עַבְּדַאלָּה בֶּן עַבֶּד מוּטְלַב בְּגִימַטְרִיָּא בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בַּגַּשְׁמִיּוּת שֶׁהַנּוֹצְרִים קוֹרְאִים לַשָּׂטָן שֶׁלָּהֶם מִסְפַּר 666, וְהֵם רוֹאִים אֶת צַד הַקְּדֻשָּׁה כְּשָׂטָן עֲבוּרָם, וְזֶה יוֹצֵא הַגִּימַטְרִיָּא גַּם כָּאן כְּשֶׁהַפָּסוּק מְדַבֵּר עַל מַלְאַךְ הוי"ה שֶׁנֶּהְפָךְ לְשָׂטָן לְבִלְעָם, "וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְגוֹ' וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ". וּפֶלֶא שֶׁכָּאן הַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁמֻּזְכָּר הַשֵּׁם "שָׂטָן" בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, וּמֻזְכָּר שָׂטָן שְׁתֵּי פְּעָמִים. וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת מוּחֲמָד הִתְפַּצְּלָה הַתְּנוּעָה שֶׁהוּא הֵקִים לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵם הַשִּׁיעִים וְהַסּוּנִים.

וכן רואים הקבלות מדהימות בין מוחמד לבלעם, שהרי המסורת המוסלמית שבגללה האמינו במוחמד כפי שמופיע במסורת שלהם, היא שמוחמד סיפר שהתגלה אליו בעיר מכה המלאך ג'יבריל, שהם מייחסים אותו למלאך גבריאל, והרכיב אותו על בהמה שהובילה אותו אל שבעת הרקיעים וכו'. וזה ממש מקביל לפסוק הזה שמדבר על בלעם הרוכב על הבהמה וכפי שמובא ב'בעל הטורים' שם "מלאך הוי"ה בדרך". בגימטריא גבריאל המלאך, וכן המעשה של בלעם והמלאך היה בין מדין למואב שזה בדיוק המקום של סעודיה ומכה של היום, וכן העיר השנייה בחשיבותה אחרי מכה לאיסלם שנמצאת באותו אזור נקראת אל מדינה מלשון מדין. וכן מוחמד גירש את היהודים מאל מדינה ונלחם בהם, בקרב הידוע כקרב אל ח'ייבר, וזה דומה לבלעם שבא להלחם בעם ישראל באזור הזה.

ויש להוסיף שֶׁהַפָּסוּק (במדבר כב, יא) "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" הוּא הַפָּסוּק הַ4384 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה. וּבִשְׁנַת 4384 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נלחם מוחמד ביהודים וגירש אותם מאל מדינה. והוסיף הרה"ג ר' ציון דוד סיבוני שליט"א שבלעם מוחמד בגימטריא עמלק, ומצינו בַּזֹּהַר (בראשית כה.) שֶׁבִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִשֹּׁרֶשׁ בָּבֶל וַעֲמָלֵק, וּמְרֻמָּז בִּשְׁמוֹתָם בִּלְעָם, בָּלָק, אוֹתִיּוֹת בָּבֶל עֲמָלֵק.

והוסיף הרה"ג ר' א. ה. שליט"א שהעיר מכה מרמזת על בלעם שמכה את אתונו במקום הזה, כמו שכתוב (במדבר כב, כג) "וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן וגו', וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ וגו', וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן וגו', כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים". וכן השם מוחמד מרמז על בלעם שהיה חמדן, כמובא במשנה (אבות ה) עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. ומפרש ומפרש רבנו יונה כמו שאמר בלעם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" שחמד בשל אחרים.

ויש להוסיף שעליית מוחמד למכה נקראת חג', בבחינת השלש רגלים שבלעם מכה את אתונו, שרש"י אומר שם "שלש רגלים" רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.

מובא בפרקי דר"א (ל"א) החמור שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות, שנאמר "וישכם אברהם בבקר", הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים, הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנאמר "עני ורוכב על החמור". ורואים שההחמור של אברהם ומשה ומשיח שהוא אותו חמור, נולד מהאתון של בלעם שנבראה בערב שבת בין השמשות. ויתכן שיש כאן רמז לדברי הרמב"ם, על מוחמד ויש"ו שבאו ליישר דרך למלך המשיח, ולהתחיל להכין את אומות העולם להאמין באל אחד. לכן האתון של בלעם שקשורה למוחמד הולידה את החמור של משיח, כדברי הרמב"ם שהם מכינים למשיח. וכן רואים שבלעם ניבא על מלך המשיח "דרך כוכב מיעקב". וכן מובא ב'מדרש תלפיות' (ענף גלגולים) ודע שישמעאל היה בו כח החמור ולהיות שבא על חמותו ועל זכרים בא בגלגול אתון, קודם נתקן באתונו של בלעם ואחר כך חזר בגלגול חמורתא של ר' פנחס בן יאיר.

ויש להוסיף שישמעאל עם האותיות בגימטריא אתון, ומאידך מלך המשיח עם המילים והכולל מגיע למספר אחד פחות, לרמז שהחמור של המשיח הוא הבן של האתון של בלעם, לכן הוא מספר אחד פחות. וְכֵן מוּבָא בְּ'פִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר' (כז) "עָלָיו" אֵלּוּ יִשְׁמָעֵאלִים שֶׁעֲלֵיהֶם בֶּן דָּוִד יִצְמַח. ומבואר לדברינו שהמשיח רוכב על החמור שהוא ישמעאל. וְכֵן מובא במהר"ל ('נצח ישראל' כו) וְאָמַר 'וְהֵיכָן שָׁרִי [הַמָּשִׁיחַ] בְּבִירַת עַרְבָא'. הָעַרְבִיִּים, אֶצְלָם גָּדֵל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כִּי הַמָּשִׁיחַ הוּא רוֹכֵב וּמִתְעַלֶּה עַל מַדְרֵגַת הָעַרְבִיִּים, שֶׁהֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.

וכן מוחמ"ד בא"ת ב"ש יפסי"ק לפי הסדר, לרמז שיש סוף לישמעאל, כמובא בְּ'בַּעַל הַטּוּרִים' (בראשית כה, יח) "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" וּסְמִיךְ לֵיהּ וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק. לוֹמַר כְּשֶׁיִּפֹל יִשְׁמָעֵאל בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָז יִצְמַח בֶּן דָּוִד שֶׁהוּא מִתּוֹלְדוֹת יִצְחָק.

מצינו בגמרא (סנהדרין קה.) בִּלְעָם בְּלֹא עַם. ורש"י שם מבאר שבלעם אין לו חלק עם עם ישראל לעולם הבא, ולכאורה מדוע שיהיה לו חלק עם עם ישראל, הרי הוא לא יהודי, היה צריך לומר שאין לו חלק עם חסידי אומות העולם, וכפי שהגמרא דנה בהמשך האם שאר הגויים יש להם חלק לעולם הבא, ומדייקים מכאן שרק לבלעם אין חלק, מה שאין כן לאחרים יש. ויתכן שהגמרא מרמזת שבלעם היה עדין בלא עם, אבל בגלגולו השני הוא יהיה מנהיג של עם גדול ורב מאומות העולם. וכן ישמעא"ל נרמז במה שאמר בלעם על עצמו (במדבר כד, ד) "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל". והוסיף הרה"ג ר' א. כליל שליט"א שבלע"ם ולב"ן שהתגלגל בנב"ל הכרמלי כמובא באריז"ל, נרמזים בכתוב שמקביל לשנים של אחרית הימים כדלקמן, (דברים לב, כא) "וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם", וכפי שמובא בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט בראשית מג) וְלָמָה נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל שֶׁעָתִיד הקב"ה לִשְׁמֹעַ בְּאֶנְקַת הָעָם מִמַּה שֶּׁבְּנֵי יִשְׁמָעֵאל עוֹשִׂין לָהֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.


וכן רואים דבר פלא שהמקום היחיד בתורה שמוזכר ענינו של משיח, הוא בנבואת בלעם "דרך כוכב מיעקב וגו'", ואותה פרשה היא המקום היחיד בתורה שמוזכר בו שטן ב' פעמים בכתוב (במדבר כב, כב) "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ הוי"ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וגו', וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְדֹוָד עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" כי כאן מדובר על מלאך הוי"ה שנהפך לשטן ביחס לבלעם, וזה ענינו של משיח שהוא בגימטריא שטן, כיון שהוא שטן לאומות העולם באותה בחינה, ולכן הפסוק מופיע בפרק כ"ב פסוק כ"ב, לרמז על הכח של משיח מתורת הרמז שבכ"ב אותיות התורה. וְכֵן הַמְקַטְרֵג בְּגִימַטְרִיָּא 357, וְשָׂטָן בְּגִימַטְרִיָּא 359, וְהַמִּסְפָּר שֶׁמַּפְרִיד בֵּינֵיהֶם וּמוֹנֵעַ מֵהַשָּׂטָן לְקַטְרֵג, הוּא מָשִׁיחַ בְּגִימַטְרִיָּא 358.


(בכתיבת מאמר זה סייעני הרה"ג ר' יקותיאל פיש).

4396 – מלחמת הנוצרים בישמעלים, כנגד: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'.. וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ":

שֶׁהַפָּסוּק (במדבר כב, כג) "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ" הוּא הַפָּסוּק הַ4396 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 4396 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם (636 למניינם) התחולל הקרב המכריע בין הנוצרים לישמעלים בקרב הירמוך כַּמּוּבָא בְּ'סֵדֶר הַדּוֹרוֹת', וּמָצִינוּ בַּזֹּהַר (בראשית כה.) שֶׁבִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִשֹּׁרֶשׁ בָּבֶל וַעֲמָלֵק, וּמְרֻמָּז בִּשְׁמוֹתָם בִּלְעָם, בָּלָק, אוֹתִיּוֹת בָּבֶל עֲמָלֵק, וכיון שהם בחינת דעת דקליפה שהיא כוללת גם ימין וגם שמאל דקליפה שהם עשו וישמעאל שרשי בבל ועמלק, לכן בשנה שמקבילה לפסוק הזה שמדבר על מצוקת בלעם מול הקדושה, היתה מלחמה בין ימין ושמאל דקליפה בבחינת סכסכתי מצרים במצרים לכלותם. והמלחמה היתה באותם אזורים שבהם היתה פרשת בלעם, היינו ארץ מואב וארץ ישראל וכל הארצות הסמוכות עד שהביסו את הנוצרים מן הארץ עד ארם נהרים מקום מוצאו של בלעם.

ואם נעיין לעייל שהרי הנאמר בפסוק כנגד שנת 4392 הרי בפועל הוא הפסוק 4395 והנה פלא דבר שלשיטת הנצרות השטן ה׳אנטיכריסט׳ הרי הוא כנגד המספר 666. עוד שלדעת רובם הרי זו האיסלאם, וכן בפסוק שלפני המלחמה שבין הנצרות לאיסלאם ״בדרך לשטן לו״ ובפסוק שכנגד המלחמה ״וחרבו שלופה בידו״ = 665 ועם הכולל 666. שהשטן שואף את כל כוחו מהחרב של המשיחת. וזו חרבו של עשו, ועשו הוא אדום וכן כתיב בעמוס: ״עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח " (א:יא). שכך דרכו של עולם, שכל הפוסל במומו פוסל והאנטיכריסט שלהם שואף את כוחו מהם עצמם.


Map detailing the Rashidun Caliphate's invasion of the Levant
Map detailing the Rashidun Caliphate's invasion of the Levant.

עומר אבן אל ח'טאב פשט את זרוע האיסלם לכל עבר. החל משנת 634 פנה צבאו צפונה בעבר הירדן החל מאילת לכיוון נחל ירמוך אשר בו נועד היה להתנהל קרב מכריע בין צבאות האיסלם כנגת הביזנטים. המסלול אותו לקחו צבאותיו היה ממש זהה לזה של בני ישראל. יש להניח כי צבאו עבר דרך ארץ מואב. קרב הירמוך אומנם התקיים צפונה לקרב המתואר בפרשה הקודמת ביהצה אך הירמוך הינו במקום מלכות סיחון של אז.

התנהל קרב מכריע בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה. בעקבות ההפסד בקרב הירמוך נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. תוך כשנתיים כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט ואף חדרו לאסיה הקטנה. תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה, והיווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה.


המלאך, בלעם אתונו. צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836

4421 - עלי בן אבי טאלב, כנגד: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה״:

מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה 661. [ועיין פפ~235]. וידיוע כי שנאו בני ישמעאל את ישראל ובמיוחד אילו הנקראים שיעים והם הם תלמדי עלי בן אבי טאלב אשר נפטר בזו השנה וירמוז כי לא רצון ה' הוא לקללת עדרו עם ישראל.

עוד שמכה מלשון הכיתני שבלעם נוזף באתון שהיא גלגול ישמעאל ש״לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך״ וכן בשנים אלא מתגבר המאבק שבין חוסיין בן עלי בנם הצעיר של עלי בן אבי טאלב לבין בית אומיה והיא השושלת הח׳ליפים הראשונה באימפריה המוסלמית, ״אבו בכר, עומר , עות׳מאן, ו׳עלי״. בשנת 657/8 התעמתו שני הצדדים. בשנת 680 בקרב ׳כרבלא׳ נרצח חוסיין וראשו נכרת ע״י יזיד הראשון והוא יזיד אבן מעאויה איבן אבו סופיין לבית אומיה ובעיני השיעים ״לענת אללה״ - ארור האל. ״חוסיין בן עלי״ נולד בשנת 625 למניינם כנגד הפסוק ״ותרא האתון את מלאך ה׳ נצב בדרך וחרבו שלופה בידו״. בכל אופן עד היום לזכר כריתת ראשו של חוסיין בן עלי השיעים מציינים את יום מותו על ידי צום. ישנם חלקים בעולם השיעי שבמהלך טקסים אלה אף מכים עצמם עד זוב דם. יום זה נקרא ״עשווראא״.

4452 - המצור על מכה, כנגד: ״אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ״:

כליל תפארת:

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. ראו גם בלעם וישו - הקִרבה בין שתי הדמויות בטיפולוגיה מדרשית, מאת ד"ר דן יפה, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן.
  2. ילקוט שמעוני על ספר במדבר פרק כ"ג, רמז תשס"ה (מהדורת י' שילוני, עמ' 485).