פרשה פתוחה 235 ~ וישלח ישראל מלאכים אל סיחן מלך האמרי

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 4,359 - 4,374 לבריאה | 598 - 613 לפני מניינם 


כא וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. כב אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. כג וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. כד וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. כה וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כו כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. כז עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כח כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. כט אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. ל וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. לא וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי. לב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ ויירש [וַיּוֹרֶשׁ] אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם. לג וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. לה וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ. א וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

במדבר כא: כא- כד: כה

הפסוקים והמצוות:

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

4365/70 - מוחמד בונה את ״כעבה״ - ״קובייה״, כנגד: ״עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן״:

שהפסוקים (במדבר כא:כז-ל) ״עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא.״ הם הפוסקים 4365 ועד 4370 מתחילת התורה והם כנגד השנים 605 ועד 609 למניינם. ובשנת 605 למניינם מוחמד בנה מחדש את ׳כעבה׳ - ״קובייה״ והוא מבנה קדוש למוסלמים בעיר ׳מכה׳. סביב הכעבה נמצא ׳מסג׳ד אל חראם׳ המסגד הקדוש ביותר למוסלמים. מבנה זה נחשב קדוש גם לעובדי האלילים בתקופה הפרה אסלאמית. על פי האסלאם מוחמד התכחש לכעבה עש שטיהר אותה מהאלילים שהיו בה קודם. על פי המסורת המוסלמית נבנתה העיר על ידי אברהם ובנו ישמעאל והם מצאו את האבן השחורה ששם וי״א שהיא נפלה מן השמים. עניין החאג׳ הוא להגיע ולגעת באבן השחורה ובכך להינצל מאש הגיהנון. הפולחן הוא לסובב את האבן שבע פעמים נגד כיוון השעון.

וכן רואים אנו שה׳קובייה׳ בגימטריה = 133 וכן סיחון = 134.

נחלות שבטי ישראל


4371/73 - קרבות בין הפרסים וכיבוש אדרעי וארץ הבשן, כנגד: ״וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי...נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ... וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ״:

שהפסוקים (במדבר כא:לג-לה) ״וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ״ הם הפסוקים 4371 עד 4373 שהם מקבילים לשנים 610 עד 612 למניינם. ובשנים 610 עד 612 קרבות עזים בין הסאסאנים לבין הביזנטים לבסוף הפרסים וזאת תחת שלטונו של חוסרו השני מביסים את צבאות ביזנט וכובשים את אנטיוכיה והיא ארץ הבשן בקרבות באדרעי.

וכן בלעם ובלק באו לקלל את עם ישראל בעקבות הנצחונות הגדולים של עם ישראל נגד סיחון ועוג, כמו שכתוב (במדבר כב, ב) "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי". וגם בשנים של מוחמד כפי שאנו רואים נערכו קרבות גדולים בין הביזנטים שהם מאדום לבין הפרסים, והכל היה ממש באותו אזור של ארצות סיחון ועוג.

ורמז לדבר ״עוג בגימטריה ביזנט״, שבשנים אלה נכבשה ארץ עוג מיד ביזנט על ידי הפרסים. וכן ״הבשן״ גימטריה 357 = המקטרג = ברק אובאמה, וכן עוג שהוא כנגד ביזנט שהיא הנצרות עמדה ועומדת כמקטרג שכן הוא ״שונא=357״ לישראל, וכן השטן גימטריה 359 כנגד המשיח = 358.

עוד שהכתוב מדגיש ״ואת כל עמו ואת ארצו״ שיש חורבן לכל ארץ עוג מלך הבשן, מדגיש את עניין המיקום פעמים. ועוג הוא אליעזר שניתן לאברהם ע״י נמרוד שבנה את נינוה. ויוצא מן הנידון שכל ארץ עוג תכלול את נינוה. וכן המלחמות שבין הפרסים לבין ביזנט תסתיים סביבות 628 למניינם עם הקרב בנינוה שבה גברו הביזנטים על הפרסים. וכן בשנת 634 בה הסתיימה האחיזה של הפרסים וזאת ארבע מאות שנים עברו מאת עליית הפרסים על הרומים שכן גברו על הרומיים בשנת 3994, 234 למניינם [עיין פרשה 209], בקרב המכריע באדרעי בשנת 634 בדיוק 400 שנה לאחר עליית הפרסים על הרומיים שבשנת 234 למניינם. מה שמעניין במיוחד הוא זה כי מסע צבא הערבי עובר דרך נחל ארנן, נחל יבוק ובידבא ומסיים כאמור בקרב המכריע באדרעי.

עוד שכן כתוב: ״בא סנחריב ובלבל האומות״ ולמרות זאת יכול ונשארו שרידים וכאן נגזר עליהם שוב. וכן בסמ״ג לאוין קט״ז ״כי בחלק (סנהדרין צו,ב) משמע שעמון ומואב לא בלבלם סנחריב כי אם נבוכדנאצר..״ ורואים אנו שאף הדעה שסנחריב בלבל את כל האומות לאו דוקא.

4374 - תחילת גיור בני מואב על ידי מוחמד, כנגד: ״וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ״:

שהפסוק (במדבר כא:לו) ״וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ״ הוא הפסוק 4374 מתחילת התורה. ובשנת 4374 שהיא שנת 613 למניינם מתחיל מוחמד לגייר את בני מואב.


עלי בן אבי טאלב [598 עד 661 למניינם] עלי אבן אבו טאלב היה האחרון במניין ארבעת הח'ליפים הראשונים, והראשון במניין האימאמים השיעים. סוחר עשיר ממכה שהיה דודו ופטרונו של מוחמד. היה מן הראשונים שקיבלו את האסלאם - עוד בילדותו (בגיל 7 או 9). התחתן עם פאטמה בתו של בן-דודו מוחמד.

לאחר מותו של מוחמד, הייתה לעלי קבוצת מאמינים שקיוותה שיירש את הנביא. אולם מכיוון שעלי היה מקורב לאנצאר, תומכיו של מוחמד ממדינה, לא היה מקובל על המקורבים למוחמד, וכך שלושה מועמדים אחרים הועדפו על פניו לפני שנעשה בעצמו ח'ליפה. ב-656, לאחר הירצחו של עות'מאן בן עפאן, נבחר לח'ליפה הרביעי. כמו קודמו עות'מאן בן עפאן, גם הוא נתקל בהתנגדות עזה. תומכיו היו בעיקר מהעיר כופה שבעיראק. מתנגדיו החריפים ביותר היו בני משפחת בן עפאן משבט אומיה שטענו כי הוא מחפה על רוצחי עות'מאן. הבולט במתנגדים היה מועאויה אבן אבו סופיאן, מושל סוריה הערבי,

במשך כל שנות שלטונו (656-661) ניהל מלחמות פנימיות נגד מתנגדיו באימפריה. עלי, חרף התמרמרות פנימית מצד חלק מלוחמיו, נאות לקיים בוררות בינו ובין מעוויה. הוא מינה כנציג מטעמו חכם הלכה חשוב מתימן בשם אבו מוסא אל אשערי, ומנגד מינה מעוויה מצידו, את המפקד המהולל וכובש מצרים, עמר אבן אל-עאץ שהיה ידוע כאדם חריף וממולח, וכעת תפקד כסגנו של מעאוויה. כשנפגשו שני הצדדים לבוררות, טען עמר שלא ייתכן כי שני הצדדים ייפגשו כשעלי בעמדת הח'ליפה ולכן ביקש שעלי יוותר על הח'ליפות, כך שהוא ומעוויה יעמדו כשווים בפני הבוררים. עלי הסכים לוותר על הח'ליפות, ומשעשה כך, הכריז עמר שעכשיו כשהח'ליפות "פנויה" הוא לוקח אותה ונותן אותה למעוויה. הקהל שהיה נוכח באירוע הריע לכך וקיבל זאת. עלי המושפל לא יכול היה לשאת את התוצאות המביכות, וניסה לאסוף את צבאו ולכפות את ח'ליפותו בכוח, אך בינתיים התפזר מחנהו. חלק ממנו הצטרף למעוויה, וחלק אחר (הח'ארג'ים) הקצין וטען שעלי אחראי להשפלה הזו, ושהיחיד שיש בזכותו לערוך בירור בשאלת מיהו הח'ליפה הינו אללה. בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי שלטו למעשה שלושה ח'ליפים בעולם האסלאם.

עלי בן אבו טאלב נרצח בשנת 661 בעיר כופה שבעיראק על ידי אחד מקבוצת הח'וארג' שמרדו נגד סמכותו. קברו שבנג'ף מהווה מוקד עלייה לרגל לשיעים, ונחשב לאתר קדוש. השיעים רואים בו את יורשו החוקי והיחיד של מוחמד, בין היתר בשל קרבתו המשפחתית אליו (בן דודו וחתנו). רק מי שהוא מצאצאיו ראוי להיות אימאם, כלומר מנהיג השיעים. מבין הח'ליפים ששלטו בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי, נשאר רק מועאויה, שלאחר מותו החל שלטון בית אומיה שנמשך עד שנת 750.

המלאך, בלעם אתונו. צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836

כליל תפארת:

הרי לנו:

הערות שוליים: