פרשה פתוחה 257 ~ ועתה ישראל

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,003 עד 5,026 לבריאה | 1,242 עד 1,266 למניינם 


א וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל 'שְׁמַע' אֶל 'הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים' אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. ב 'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר' אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם 'וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ' לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. ג עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. [1244] ד 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם'. ה 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם 'כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים' אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ [5011]. י יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם 'וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.' יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. יב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. יד וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא 'לְלַמֵּד' אֶתְכֶם 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. טו 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם' כִּי לֹא רְאִיתֶם 'כָּל תְּמוּנָה' בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז 'פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית' זָכָר אוֹ נְקֵבָה [5,016]. יז תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. יח תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת 'הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם' וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. כ וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. כא וַיהוָה הִתְאַנֶּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כב כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת [5,024]. כג 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ' אֶת 'בְּרִית יְהוָה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם 'פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל' אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ [5,025]. כד כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

דברים ד:א -כד


תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

'5007 - לחשב תקופות ומזלות [1248 למניינם]:'

Alfonsine tables

'לחשוב תקופות ומזלות ומולדות' ‏[1] שנאמר: 'כי היא חכמתכם ובינתכם.' 'והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו... אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות'‏[2]. 'לעיני העמים': שחכמה הניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא! שנה זו שחונה והיא! שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל. ‏[3]. ‏[4] בספר היראים ‏[5]: 'צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל שיחשבו תקופת חמה ומולדות הלבנה'. 'ר' משה מקוצי - סמ"ג' [נפטר סביבות 1,250 ל' 1,260] , מעתיק את דברי היראים, ומוסיף ‏[6]: 'כי על ידי חישוב התקופות ומולדות יודע מתי יצטרך לעבר החדש ולעבר השנה'. הסמ"ג מצא את הדרך "להכשיר" את העיסוק באסטרולוגיה, שבכך מסייע בקידוש החודש ולעיבור שנה שהם מצות עשה מדאורייתא לכולי עלמא‏[7].

'המהרש"א' קבע שהעיסוק בתקופות ובמזלות הוא לשם ידיעת האסטרולוגיה והכרת העולם, וללא כל קשר לקידוש החודש או לעיבור השנה ואילו דבריו: 'כל היודע לחשוב תקופות: לאו לענין חשבון קביעות המועדים קאמר דזה תלוי ביותר בחשבון המהלך הלבנה אבל לענין שינוי וזמנים לפי הילוך החמה והמזלות שזו שנה גשומה וזו שנה שחונה כפרש"י שזה תלוי לפי שינוי ד' התקופות ומזלות ... שהיא חכמה ובינה גם לעיני העמים שידעו בחכמה זו' ‏[8] דהיינו שעלינו לקחת יוזמה בעניין דברים אילו לעיני העמים ממש.

ולסיום יש להביא את דברי ברוך הלוי עפשטיין ‏[9]: 'תפס אלו החכמות משום דעליהם יונח לשון בינה על שם הכתוב: ‏[10] בניה לעתים. ואפשר לומר עוד טעם מתקבל על מצות חשבון בתקופת ומזלות שהוא כדי להוציא מלבן של העובדין לחמה ולבנה וכוכבים ועשים אותם לאלהות וזה החושב תקופות ומזלות מוכיח. כי אין להעבדים האלה כח ורצון עצמי אחרי שאפשר לאדם לחשב מקודם איך יהיה מהלכם וגלגלם ומאורעותיהם לזמן איך יהיה מהלכם וגלגלם ומאורעותיהם לזמן איך יהיה מהלכם וגלגלם ומאורעותיהם לזמן הבא. ואם היה בהם רצון עצמי אולי ישנו דרכם וא"כ זה החושב חשבונות כאלה הוא מוציא את הטועים מטעותם ומנחיל כבוד לישראל. '

שלא לשכוח מעמד ה' סיני והתורה:

'שלא נשכח מעמד הר סיני' ‏[11] שנאמר: 'רק השמר לך פן תשכח את ה.' 'שלא לשכוח דבר ממשנתו' ‏[12] שנאמר:'השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים.'


לשמור עצמינו מכל רע:

'שלא לקלל את עצמו' ‏[13] שנאמר:' השמר לך ושמור נפשך מאד'. 'שלא להזיק את עצמו' ‏[14] שנאמר: 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

'5003 - "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו"'

'"לא תספו.. ולא תגרעו ממנו" [5,003]:' וכן בשנים אילו ממש שנתיים לפני פטירתו של 'רבי מאיר ב"ר טודרס הלוי אבולעפיה: [נפטר 5,005]:' מחבר הוא ספר 'מסורות סיג לתורה' על עניני 'המסורה חסירות ויתרות' זכותו לעד היא. ועוד בעניין רבי מאיר: 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום' [5005] שנת פטירתו: שצדיקים אפילו במיתתם חיים הם ועתידים לקום לעתיד לבוא. וכן על מצבתו של הרמ"ה , רב מאיר הלוי אבולעפיה חרות 'איך שמש בעפר נקבר, וכבוד אל הסתיר דבר, איך יצא מן המקדש כבוד וישב במדבר ‏[15], איכה מאור נטמן בחול, איכה חול על קודש גבר, בחמשת אלפי שנים גם ארבע בימי ניסן עבר בשלישי אל עמיו נקבר קרא האל מועד לשבור גאון כל מטה עוז שבר' 5004. וכאילו ירמוז כי חי הוא ועתיד לחיות לעתיד לבוא.

'5009 - ספר המצוות הגדול (סמ"ג) [1250] כנגד: "לא תספו.. ולא תגרעו ממנו":' ...ומִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם":'

'שפסוקי התורה נתנו כנגד השנים, ובשנת 1250 כנגד הפסוק "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים" סיים ר' משה בן יעקב מקוצי, תלמידו של רב יהודה בן יצחק שירילאון מפאריש לחבר את ספרו סמ"ג - "ספר מצות גדול" המבאר את יסודות תרי"ג מצוות לפי התלמוד והפוסקים‏[16]. "לא תספו.. ולא תגרעו ממנו" דהיינו "אפילו מצוה אחת" ובהמשך "השמר לך ... פן תשכח", ורומז הכתוב על דיוק ייתר שלא להוסיף או לגרוע. ובהקשר לנאמר מעיד רבי משה מקוצי בעל הסמ"ג על עצמו: "תוך כדי כתיבת הספר עוררוהו מן השמים על שהשמיט מצוות לא תעשה אחת". וכך הוא מספר: "וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום עניין מראה בזה הלשון: הנה שכחת את העיקר, "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין. וגם רבינו משה הזכירו במנייין ואתבונן אליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת ה'. וחברתיו בעיקרים גדולים במקומן." ‏[17][18]. וירמוז על הנאמר בפסוק שלאחרי או באותה שנה לפי טעם עליון "רק השמר לך... פן תשכח את הדברים'

הספר מהווה עיבוד של דרשותיו והוא מחולק לשני חלקים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. הרמב"ם היווה מקור מרכזי עבור רבי משה בכותבו את ספרו. דברי הרמב"ם מצוטטים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר אם כי לאו דווקא באזכור שמו של הרמב"ם לצדם. כמו כן מוזכרים בספר דברי חז"ל ודברי הראשונים מצרפת ואשכנז. רבי משה כותב בהקדמה לחיבורו שהרבה אנשים ביקשו ממנו לכתוב יסודות לתרי"ג מצוות. לאחר שסירב מספר פעמים ראה מראה בחלום, וכך הוא מתאר: 'בתחילת האלף השישי בא אלי עניין מראה בחלום: קום עשה ספר תורה משני חלקים. ואתבונן על המראה, והנה השני חלקים לכתוב ספר מצוות עשה בחלק אחד וספר מצוות לא תעשה בחלק שני. ולכן הנני משה בן יעקב נתתי את פני לחבר שני הספרים...' ‏[19] רבי משה מוסיף עוד בהקדמה מה שהוא כתב את הספר כדי לתת כלי עזר לרוצים לקיים את מצות תלמוד תורה בשלמות. ‏[20]

'חידוש שמירת מצוות: תפילין, ציצית ומזוזה (עיין פפ 261)': ר' משה מקוצי לא רק שעיצב את מניין המצוות בספרו אך גם תרם רבות להתחדשות שמירת המצוות בקרב קהל ה' ורוממות הלבבות 'ובמיוחד במצוות תפילין, ציצית ומזוזה'. 'ובשנת 4996 [1236 למניינם] הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקב"ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגויים וחזיוניות הכוכבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלוקים ועשו תשובות גדולות. וקיבלו אלפים ורבבות מצות תפילין מזוזות וציצית וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בל המקומות ובקשו ממני לכתוב פירוש המצוות בקוצר. והנני שואל עזר מאת אלקי גליות ישראל וחפצו בידי יצליח... '

'Expositiones vocabulorum biblie והיא יצירה של פרשנות המקרא נוצרית על ידי William Brito בין השנים 1250 ל' 1270. פירוש זה היווה בסיס לפירושים אחרים למשל Mammotrectus super Bibliam שנכתבה על ידי John Marchesinus . בכול אופן שנות הכתיבה הינו כנגד השנים של פרשתינו בעניין "חקים ומשפטים". ורואים שבשנים אילו כח האמת והשקר יחדיו פועלים זה מנגד זה באותו עניין ממש. צדיקים יסוד עולם, בעל ארבע טורים מוציא את ספרו, וכן הרמב"ן פירושו על התורה וכן האבקותו כנגד הנצרות בעניין אחדות האל, ומנגד פרשנותם הכושל של הנוצרים בעניין המקרא.'

'"השמר לך פן תשכח"': ודומה לנאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. וספר הסמ"ג נתחבר מכוחו של חלום. 'ומספר רבי משה מקוצי' ‏[21] ובתחילת אלף הששי [דהיינו בין 5000 ל' 5020 שנת פטירתו, דהיינו '5010'] 'בא אלי עניין מראה בחלום' קום עשה ספר תורה משני חלקים, ואתבונן על המראה... הנה שכחת את העיקר, 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך'.

5011 - שְׂרֵפַת הַתַּלְמוּד בְּצָרְפַת, כנגד: "הִשָּׁמֶר.. וּשְׁמֹר.. פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ":

שהפסוק (דברים ד, ט) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" הוא הפסוק ה'5011 מתחלת התורה. ובשנת 5011 לבריאת העולם היתה שרפת התלמוד בצרפת, לכן מזהיר הפסוק" פן תשכח את הדברים". [מובא בספר 'מטבע של אברהם']

'5011 - "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך":'

'שאסור לפרוש מן התורה ואפילו בגיל מופלג'. ומעשה נורא שהיה סביבות אלו השנים ‏[22] שפעם אחת נכנס תלמיד אחד והיה סגי נהור. והביא שני ספרים שחיבר והראה לי [לרב משה מקוצי] על דבר תורה מסוים בספר ואמר: זהו החידוש האחרון שלי. שאלתי אותו מה זה חידוש אחרון? וענה וביאר את פשר העניין: אני הייתי מתיגע בעזרת ה' יתברך בלימוד התורה ומחדש בה חידושים. לעת זיקנתי כבר היה הדבר קשה עלי, וכשגמרתי חידוש זה חשבתי שלא אתיגע כל כך בתורה רק אלמד בלי יגיעה. פתאום כהו עיני מראות. הלכתי לרופאים גדולים. אחרי בדיקות וחקירות אמר לי הרופא הגדול: עינים חדשות לא נוכל לתת לך. אך אני עומד ותמה, איך אני עומד ותמה, איך יכולת לראות עד עכשיו. על פי הבדיקות שעשינו מתברר שכבר כעשר שנים לא היה צריך להיות לך כח הראיה ומה שראית עד עכשיו זה פלא גדול. 'סיים הזקן ואמר: הרופא אינו יודע למה זה, אבל אני יודע. כל זמן שהייתי מתיגע בתורה, הייתי ממשיך לראות בעיני ללמוד ולחדש חידושים. כאשר החלטתי להפסיק מהיגיעה פסקו עיני מראות.'

'12\5008 - חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת השנה: לוחות אלפנזו העשירי [1,252] Alfonsine tables כנגד: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים":'

שֶׁהַפְּסוּקִים (דברים ד, ה) "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". מַתְחִילִים מֵהַפָּסוּק הַ5009 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה עַד פָּסוּק 5012 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וְהֵם כְּנֶגֶד הַשָּׁנִים עֲלֵיהֶן כָּתַב בְּ'סֵדֶר הַדּוֹרוֹת' (ה' אלפים י"ב) ר' יִצְחָק בֶּן סַיָּד בִּשְׁנַת ה' אֲלָפִים י"ב לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ הַמֶּלֶךְ הֶחָכָם דּוֹן אַלְפוֹנְשׂוֹ שֶׁהָיָה אוֹהֵב הַחָכְמוֹת וּבִפְרָט הַתְּכוּנָה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּחוֹתָיו [חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת]. וְכָל חַכְמֵי הָאֻמּוֹת שִׁבְּרוּ לוּחוֹתָם וְתָפְשׂוּ לוּחוֹתָיו. וְהִתְקַיֵּם הַפָּסוּק "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים". וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת עה:) אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן שֶׁמִּצְוָה עַל הָאָדָם לְחַשֵּׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" אֵיזוֹ חָכְמָה וּבִינָה שֶׁהִיא לְעֵינֵי הָעַמִּים הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת.

'שפסוקי התורה כנגד השנים והפסוקים (דברים ד, ה) "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּידֹוָד אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". מַתְחִילִים מֵהַפָּסוּק הַ' 5009 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה עַד פָּסוּק 5012 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לפי טעם עליון, וְהֵם כְּנֶגֶד הַשָּׁנִים עליהם כותב סדר הדורות (ה' אלפים י"ב) ר' יצחק בן סיד בשנת ה' אלפים י"ב לאלף הששי דרש ממנו המלך החכם דון אלפונשו שהיה אוהב החכמות ובפרט התכונה שיעשה לוחותיו [חישוב תקופות ומזלות]. וכל חכמי האומות שברו לוחותם ותפשו לוחותיו. והתקיים הפסוק "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".'

'ובקירוב לשנת "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" דרש המלך החכם דון אלפנזו העשירי מלך קסטיליה, שהיה אוהב החכמות ובפרט התכונה, ומשכך פנה לרב יצחק בן סיד שיעתיק לו לוחותיו בעניין תקופות השנה. עקב ספרו של הרב יצחק שברו כל חכמי האומות לוחותיהם ותפשו והחלו להשתמש בלוחותיו'‏[23]. בנוסף רב יהודה בן רב משה הכהן מטוליטולא העתיק למלך דון אלפנזו [בשנת 5,016] מלשון ישמעאל ללשון הלטינית ספר אבי אלחסין שחבר על אלף וכ"ב כוכבים ונכללין במ"ח צורות הגלגל והם י"ב מזלות באמצע באפוד חגורת שבטים וכ"א צורות לשמאל וט"ו לימין. ‏[24]

יש לציין כי טבלותיהם של רבנים אילו שימשו את חוקרי המזלות Ephermerides לקיים את הנאמר לחשב תקופות ומזלות. עוד עבודתם הייתה לימים הבסיס לעבודתו של ניקולאוס קופרניקוס אשר בשנת מותו ב' 1543 הוציא לאור את פרי עמלו 'על תנועתם של גורמי השמים'.

'"כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"': והרב סעדיה גאון ימנה מצוות חשוב תקופות ומזלות ומולדות השנה במניין תריי"ג מצוות, ודבר נפלא הוא זה. והרס"ג חי באותם השנים ממש בספרד בעיר טולידנו אשר הייתה במדינת קסטילייה תחת שלטון אלפנזו העשירי הנזכר לעייל. וכן בשנים אילו מעשה 'ר' יצחק בן סיד אשר מיסד את' 'לוחות אלפנזו' ['החיבור הושלם בשנת 1,252 למניינם'] שעליהם כל חכמי האומות סומכין ועיקבותם שברו לוחותם ותפשו לוחותיו וחישוביו עומדים בקירוב עד היום הזה. עוד בשנים אלו 'ר' יהודה בן ר' משה חיבר ספרים על כוכבים וצורות הגלגל ומזלות.' והם ועוד אחרים נמנו בין חכמי טולדו שנמנו בבית ספר המתרגמים של טולידו תחת חסותו של אלפנזו העשירי אשר לימים מיסדה את השפה הספרדית.

5013 - רבי יונה מגירונדי מחבר "ספר היראה", כנגד: "וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים":

שהפסוק (דברים ד, י) "וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן הוא הפסוק 5013 מתחלת התורה. ושנת 5013 אמצע שנות דרשותיו של רב יונה מגירונדי בעניין ׳יראת ה׳״. וידוע שכל ימיו עסק בלדרוש וללמד בעניין היראה וכן הוציא לאור את ספר היראה. רב יונה נתמנה לרב בטולידו בשנת 1244 למניינם בשנת 5003 (הקדמת "צדה לדרך") ומת בטלידו בשנת 1264 [חשון 5024] ודרש כעשרים שנים ואמצע שנות פעילותו שנת 1253 המקביל לשנת 5013. והפסוק 5013 מתחילת התורה לפי טעם עליון "ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה" וכן רבי יוני דרש ולימד ברבים.

הרמב"ן אשר היה בן דודו וכן מחותנו, שכן בנו של הרמב"ן התחתן עם ביתו, מכנהו 'איש אלוקים קדוש הוא הרב החסיד'. ובעניין מעלות ספר היראה כותב החיד"א: 'והקורא בהם ישכיל קדושתו וחסידותו ולבו ימהר לשוב כי דברי קדושתו נכנסים בלב והיו למאורות'. ובמקום אחר מוסיף: 'שערי תשובה מרבינו יונה החסיד - שערים המצויינים לעורר הנפש ליראת שמים, ודבריו הקדושים מועילם הרבה בשב"ר אשר הם שוב"רים את לב האבן. אשרי אדם הזוכה לשקוד על דלתותיו יום יום.'‏[25].

'5016 - סייטה פארטידס, כנגד: "וְאֹתִי צִוָּה.. לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם":'

First page of a 1555 version of the Siete Partidas
Alfonso X of Castile and the 'Siete Partidas'

שהפסוק "וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" הוא הפסוק 5016 מתחלת התורה. ובשנת 5016 (1256 עד 1265 למניינם) תחילת המלאכה על ספר החוקים בשנם 'הסייטה פארטידס' Siete Partidas אשר חוברו יחדיו תחת שלטונו וציוויו של המלך אלפונזו העשירי אשר שימשו שנים רבות בספרד ולימים הפך לספר החוקים אשר השפיע רבות על אמריקה החדשה.

הסייטה פארטידס (בספרדית: Siete Partidas, שבעת החלקים) הוא קובץ חוקים של קסטיליה[26] מהמאה ה-13. הסייטה פארטידס נערך בתקופת כהונתו של אלפונסו העשירי (1252-‏1284) ונקרא אז Libro de las Leyes (ספר החוקים). במאה ה-14 הוסב שמו לסייטה פארטידס בהתאם למספר חלקיו. 'הסייטה פארטידס נחשב לתרומה החשובה ביותר של ספרד להיסטוריה של המשפט והייתה לו השפעה רבה על החוק באמריקה הלטינית', בה הוא היה החוק הנוהג עד המאה ה-19‏[27]

22\5019 - אפיפיור פאבלו צורר היהודים, אנוסים רבים, כנגד: "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל.. וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם"'

שהפסוקים (דברים ד, טז - כ) "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. כ וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה." הם הפסוקים 22\5019 מתחילת התורה. ובשנים אילו פבלו כריסטיאני והוא 'שאול' שהמיר דתו לנצרות והפך לנזיר דומיניקני והוא הצר ליהודים רבות והמיר רבים לנצרות. עוד מובא בסדר הדורות שבאנגליה המירו רבים והתחתנו עם כל גדולי המלכות. עוד מסופר על כומר אחד שנימול באנגליה כדי לישא יהודית שנתלהב באהבתה ויודע הדבר לבני העיר והיו רוצים לשרפם אבל המלך בחר לעשות הנקמה בדרך אחרת וגזר כי תוך שלשה חודשים ימירו ואשר מלו הכומר ישרפו ורבים המירו את דתם. וכן בעיר טובטוניאה בארץ אשכנז העלילו על היהודים שהרגו בת יורשת והמלך חקר הדבר היטב וימצא הכל שקר בימים ההם טענו על היהודים שהכו הקרבן ויצא ממנו דם רב, ויקומו בני העיר ויהרגו כל היהודים ומיעוטם המירו.

וכן מובא שבקהילת הונגריה בימי המגפה בשנת 1349 וכן בשנת 1360 גזר עליהם המלך לודוויג השני (1332-1382) שימירו דתם, ולא יגרשם מהארץ. כנראה גורשו לזמן קצר. בממשלת מלך זה נתמנה שר ממונה על היהודים לגבות מהם מיסים ולשפוט אותם.

ורואים ששנים אילו הם תחילת שנות ההמרה ההמונית ולכן יאמר "פן" שיש אשר המירו ויש אשר נשארו נאמנים כמובא לעייל.

5024 - נפטרו הרבה מה'ראשונים', כנגד: "כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת":

שהפסוק (דברים ד, ככ) "כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת" הוא הפסוק ה'5024 מתחלת התורה. ובשנת 5024 לבריאת העולם נפטרו הרבה מה'ראשונים', וביניהם רבנו יונה בעל ה'שערי תשובה' והראבי"ה, ועוד, כמובא בסדר הדורות. ['מובא בספר 'מטבע של אברהם']

5025 - ויכוח ברצלונה\ויכוח הרמב"ן [1263], כנגד: "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית":

שהפסוק (דברים ד, כג) "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית" הוא הפסוק ה' 5025 מתחלת התורה או 5024 לפי טעם עליון. ובשנת 5024 לבריאת העולם הסתים ויכוח הרמב"ן עם הנוצרים הידוע בשנם וכוח ברצלונה. וכן הפסוק (בראשית כט, כה) "ולמה רמיתני" הוא הפסוק ה'5025 למפרע מסוף התורה לתחלתה, ומרמז על הנוצרים שמסלפים ומרמים כפי שלמדו מלבן הארמי המזכר בכתוב.' וכן הפסוקים שלפני כולם עוסקים בדברים אלו של אחדות האל.

בספר הנקרא 'ספר הוויכוח' או 'מלחמת ה', מתעד הרמב"ן את הויכוח שאורגן על ידי יעקב הראשון מלך קאטאלוניה ואראגון 'בשנת 1263'. הוויכוח נערך בימים 20, 27, 30 ו-31 ביולי, בעיר ברצלונה שבחבל קטלוניה, ספרד, אשר גרם, לאחר מכן, לגירושו של הרמב"ן מספרד ועלייתו לארץ ישראל. 'יש לציין כי הויכוח התנהל בין ה' באב ועד ל - ט"ז באב 5,023 לבריאה, בין פרשת דברים, ואתחנן ועקב. וביום 27 ליולי באותה שנה הייתה פרשת ואתחנן [פרשתינו].'

הרקע לוויכוח היה המדיניות האנטי-תלמודית שהשפיעה על המנהיגים הדתיים של הנצרות, כפי שבא לידי ביטוי גם במשפט פריס (ולאחר מכן ויכוח ויכוח טורטוסה) שהביא לשריפת כמויות אדירות של ספרי תלמוד. וויכוח ברצלונה נערך בארמונו של מלך אראגון יעקב (חיימה) הראשון ועמו ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדרי הבנדיקטי שהפעילו את האינקוויזיציה הנוצרית (כלומר המנהיגות הפוליטית והרוחנית). הקהל היה כולו נוצרי למעט נציגי היהודים עצמם ולמעשה הוויכוח היה מעין משפט שבו עמד הרמב"ן והיהדות למשפט לפני הנוצרים על שהם עדיין מחזיקים באמונה היהודית ולא מוותרים עליה לטובת האמונה הנוצרית. הפוסק במשפט היה המלך עצמו שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, אף התיר לרמב"ן להתבטא כאוות נפשו. עם זאת, הרמב"ן לא יכול להקשות בשאלות על היהודי המומר שאיתו התווכח, ויכול רק לענות על שאלות שהלה הפנה אליו.

עיקר הוויכוח התנהל סביב השאלות:

  • האם המשיח כבר בא?
  • בין אם בא ובין אם לא - האם ישו הוא המשיח?
  • האם למשיח כוחות על אנושיים או סמכויות גבוהות משל מלאכים?

כנגד הרמב"ן עמד יהודי מומר בשם פאבלו כריסטיאני ( Pablo Christiani), המלך חיימה (יעקב) הראשון מאראגון ועוד כמה אנשי כהונה. המלך מינה חבר שופטים אובייקטיביים לכאורה כדי לקבוע מי צודק בוויכוח.

לאחר תום הוויכוח באו המלך ופמלייתו ביום השבת אל בית הכנסת בברצלונה, ושם, לאחר שהוויכוח הסתיים (בניצחונו של הרמב"ן), שאלו הנזירים לדעתו על השילוש הקדוש. לאחר שהסביר הרמב"ן את עמדתו העניק לו המלך 300 דינרים ונפרד ממנו.

'פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה:[5024 לבריאה]' ולמרות הנאמר עיקר הויכוח לפי דעת הרמב"ן היה בעניין האמונה באחדות ה' יתברך ומנגד אמונת הנצרות בשילוש דהיינו 'עשיית פסל ותמונה'. 'ונביא מעט מדברי הרמב"ן ביום השני, פרשת ואתחנן, של הויכוח: 'אמרתי אני, אדוני המלך, שמעני [מעט]. אין הדין והאמת והמשפט שלנו עיקרו במשיח, כי אתה שווה לי יותר ממשיח. אתה מלך והוא מלך. אתה מלך גוי, והוא מלך ישראל, כי משיח אינו אלא מלך בשר ודם כמוך. וכשאני עובד את בוראי ברשותך בגלות ובעינוי ושעבוד, חרפת העמים, אשר יחרפונו תמיד, שכרי מרובה, (כי) אני עושה עולה לא-להים מגופי, ובזה אזכה לחיי העולם הבא יותר ויותר. אבל כשיהיה מלך ישראל מתורתי מושל בכל העמים, ועל כורחי יש לי לעמוד בתורת היהודים, אין שכרי מרובה כל כך. 'אבל עיקר הדין והמחלוקת שבין היהודים ובין הנוצרים הוא במה שאתם אומרים בעיקר הא-לוהות דבר מר מאוד'. ואתה אדוננו המלך נוצרי בן נוצרי [ובן נוצרית] ושמעת כל ימיך גלחים [צעירים ודורשים מדברים מלידת ישו] ומלאו מוחך ומוח עצמותיך מדבר הזה ושב אצלך מתוך אותו הרגילות. 'אבל הדבר אשר אתם מאמינים, והוא עיקר אמונתכם, לא יקבל אותו השכל, והטבע אינו נותן, והנביאים מעולם לא אמרו כן, גם הפלא אינו יכול להתפשט בדבר ההוא, כאשר אבאר בראיות גמורות במקומו ובשעתו, שיהיה בורא השמים והארץ [וכל אשר בם] חוזר [עובר] בבטן יהודית אחת ויגדל בו ז' חודשים ויולד קטן, ואחר כך יגדל ואחר כך יימסר ביד שונאיו וישפטוהו משפט מות וימיתוהו, ואחר כך תאמרו שחי וחזר למקומו הראשון. לא יסבול דעת יהודי ושום אדם.' 'ולחינם והבל תדברו דבריכם, כי זה הוא עיקר מחלוקתנו.' אבל נדבר גם מן המשיח כאשר הוא רצונכם.

'"פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית":' [5,024 לבריאה, 1,264 למניינם]' ועיקר איסור הפסל הוא דוקא כנגד הנצרות. שעיקר העבודה בנצרות היא ההוויה של הפסל, התמונה, דהיינו שיעמיד הפסל או התמונה מנגד ואומר זה אלי דהיינו ילוד אישה. ולאחר ויכוח הרמב"ן, אשר היה בשנת 1,263, יזהיר הכתוב ויאמר 'פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל' דהיינו עכשיו אחרי המעמד עליכם לקדש שם שמים וח"ו לא ללחת אחרי דרכי הנצרות. 'וזה עבור כי בשבת שאחר הוויכוח ירד המלך בעצמו לבית הכנסת כדי לבקש מהיהודים שימירו את דתם'. ומאמיני הנצרות יסגדו וכן יצליבו עצמם כנגד פסלו של אלילם.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוה: סמ"ג,יראים
  2. שבת, עה:א
  3. רש"י על אתר
  4. הריטב"א [1,250 - 1,330 למניינם]: בחידושיו פירש, שלא מצוה היא, אלא היתר, '… לכאורה דוקא אם הוא פנוי מתלמוד תורה דאם לא כן תלמוד תורה עדיף'. וכן משמע במדרש רבה פרשת נצבים בפסוק לא בשמים הוא: 'אין התורה מצויה באסטרלוגין שאומנתן בשמים … לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה'.ועיין שפת אמת שמשמע שייתכן שמצווה יש בדבר שמצדיקה ביטול תורה, הרמב"ם (בהקדמתו לספר המצוות, השורש הראשון), קבע שאמנם "מצוה" יש כאן, אך לא מצוה מדאורייתא, אלא מצוה מדברי חכמים.
  5. סימן רס
  6. סמ"ג סימן מז
  7. כך משתמע מהשגת הרמב"ן לדברי הרמב"ם בהקדמה לספר המצוות
  8. המהרש"א במקום
  9. בן ר' יחיאל מיכל הלוי, בדבריו על התורה תמימה במקום
  10. בדה"מ י"ב
  11. מוני המצוה : רמב"ן, סמ"ג
  12. מוני המצוה: זהר הרקיע, יראים
  13. מוני המצוה: זהר הרקיע.
  14. מוני המצוה: זהר הרקיע
  15. ובעניין שנת לידתו 4930 כתיב: ואתם פנו לכם וסעו המדברה. דברים א:מא
  16. הודפס לראשונה בשנת 1488
  17. דברים ח:יא
  18. גדולי הדורות שם
  19. הקדמה לספר
  20. יש לציין כי בשנים אילו נולדים הריטב"א והרא"ש שנייהם בשנת 1250 ואשר תלמודם תרם רבות למיסוד ספרי ההלכה
  21. בהקדמת הסמ"ג
  22. הובא בסמ"ג שסיפר רבי איסר זלמן מלצר לרבי שמואל הומינר שבא לידו בהיותו בסלוצק
  23. סדר הדורות שם
  24. סדר הדורות שם
  25. ולא יזכר ספרו היקר שערי תשובה באילו השנים כי יכול ונכתב בשל הרהורי פולמוס הרמב"ם, ובעבור כי הפולמוס היה בין הגורמים הישירים לשריפת ספרי התלמוד בשנת 1244 בצרפת
  26. 'קסטיליה': קסטיליה החלה את דרכה העצמאית כמדינה נוצרית כאשר השתחררה בסביבות שנת 930 מממלכת לאון וקבעה את בירתה בבורגוס ולאחר מכן בויאדוליד. בשנת 1085 כבשה קסטיליה את טולדו מידי המוסלמים וספחה את השטחים סביב טולדו לשלטונה, תחת השם 'קסטיליה החדשה'. בשנת 1212, בקרב לאס-נאבאס דה טולוזה, כבשה קסטיליה מידי המוסלמים את רוב דרומה של ספרד. ב-1230 התאחדו ממלכות קסטיליה ולאון ובהמשך כבשו את קורדובה ב-1236, את מורסיה ב-1243 ואת סביליה ב-1248.
  27. 'הסייטה פארטידס הכיל חוקים אנטי יהודיים', יש הרואים בחלקים אלו דמיון רב לחוקי נירנברג ואת המצע החוקי לגירוש ספרד‏. בין השאר הוא קובע את החובה על היהודים ללבוש סימן מזהה.