פרשה פתוחה 258 ~ כי תוליד בנים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5027 עד 5042 לבריאה | 1266 עד 1282 למניינם 


כה כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. כו הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. כז וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. כח וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ל בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. לא כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. לב כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. לד אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. לו מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. לז וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. לח לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. לט וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. מ וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים.

דברים ד:כה - מ

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות:

להתבונן בגדולת ה' יתברך ושאין עוד מלבדו:

להתבונן בגדולת ה' יתברך[1] שנאמר: וידעת היום וכו' כי ה' הוא האלוקים. ומה ידיעת יום מימים אחרים, ויאמר להזכירו יום הדין, וי"א להזכירו יום בו משביעין אדם בבאו לזה העולם תהא צדיק ועל תהא רשע. אך העניין וידעת בהתייחסו לבינו שנות דור ודור הינו כאמור להתבונן בגדולת ה' יתברך וזאת מנגד אמונות כזב. ובאילו השנים, דהיינו היום, יעמוד השטן ויתגר בה' ובשומרי דברו לאמור כי האמונה בה' יתברך היא כזב ותחל האינקויזיציה במשפטים כנגד בני ישראל.

המסר המרומז:

מאורעות השנים:

5027 - הרמב"ן בקר בארץ ישראל והעיד על שממונה, כנגד: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ"

שהפסוק (דברים ד, כה) "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. כו הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ" הוא הפסוק ה'5027 מתחלת התורה, ובשנת 5027 לבריאת העולם בקר הרמב"ן בארץ ישראל והעיד על שממנונה, כמובא באגרת הרמב"ן, ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר כל המקדש בחברו חרב מחברו יותר. ויש להבין כי דרשו חז"ל את עניין ונושנתם למספר השנים שנאוחז בארץ עד הגלותנו ותהיה הארץ שוממה.

"ונושנתם בארץ", מעיד על נקודת פרק זמן שמשם נחל לספור 852 שנה. ורש"י יקשר בעניין חורבן בית ראשון (עיין שנת 3338). והרמב"ן מקונן בעניין החורבן שבימיו. אך יש לדרשו לעתיד עד עת הגעולה המושלמת. ועניין המאמר "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" בעניין המאמר לקמן בעניין אריכות ימים כנאמר בסוף הפרשה: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים" וכל הפרשה בעניין אחד היא, אחדותו של הבורא והתבוננות. וכן נמנתה המצוה להתבונן בגדולת ה' יתברך ושאין עוד מלבדו כמצוה היחידה בפרשה. והפסוק 5037 "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" שהם עיקר ותכלית הגאולה. ואם נוסיף 852 הרי לנו 5888 וזה מספר הפסוקים שבתורה ‏לפי המניין השלם שבגמרא (קידושין ל, א). וזו תחילת השלימות. ויש מניין הפסוקים על פי תחלית השלמות של אין עוד מלבדו ויש על פי "ואתחנן אל ה' בעת ההיו לאמר" פסוק 4995. ותחינת משה ואתחנן עבור מה? הלא עבור מעשה העגל ועבור הנאמר והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכיעסו. ‏ ואם נוסיף 850 (עיין פפ|149 והערה שם שהפחית שנתים עקב "אבד דאבדון") הרי לנו 5845 והם מניין הפסוקים על פי המסורת. ודבר עמוק מעוד הוא זה.

5027 - לאינקוויזיציה נתנת סמכות לשפוט יהודים מומרים ע"י קלמנס הרביעי, כנגד: "וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם.. כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר"

שהפסוק (דברים ד, כה) "וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר" הוא הפסוק 5027 מתחלת התורה. ובשנת 5027 רבים המומרים והכופרים בעמנו ורבים שמנסים להחזירם לחיק משפחתם לעם ישראל. ובשנת 5027 והיא 1267 למניינם נינה לאנקוויזיציה סמכות נוספת וזאת לשפוט את אלא שפיתו מומרים לחזור לדתם הראשונה".

האינקוויזיציה הידועה בשם חקירה בתחילתה לא התעניינה ביהודים בעיקר אלא בכופרים, מינים נוצריים ביחוד כמו הקאתארים בדרום צרפת האלביגנזים וכן בשאר הכופרים והמינים בנצרות. עד מהרה הפנתה האינקוויזיציה את רוב כוחותיה כנגד היהודים במשא ומרדף עד אשר מצאו בני עמינו מחרפים את נפשם בכול ארצות מוצאותיהם. בשנת 1267 לפי פקודו של קלמנס הרביעי ניתנה לאנקוויזיציה סמכות נוספת וזאת לשפוט את אלה שפיתו מומרים לחזור לדתם הראשונה ובכך הפנתה האינקוויזיציה פנייה כלפי העם הנבחר. סמכות זאת הוטלה על הדומינקינים והפראנציסקנים אשר ארכו את משפטם בלהט שנאה. האנינקוויזציה נטלה רשות לעצמה לדון יהודים באשמות של חירוף וגידוף כלפי אמונת הנוצרים או חילול העוגה הקדושה וכדומה. וכן ניתן לפעול נגד יהודים שנטו מן העיקרים של אמונת הייחוד, או אחרים שנאשמו בפולחן השדים. הכנסייה וזאת על ידי האינקוויזיציה בחרה לעצמה לרדוף את העם אשר אחדות האל הינה עיקר מהותם.

הנצרות אשר לה פסלים ותמונת בכל מקום שהכנסייה הניפה את דיגלה באה בשנים אילו באצטלה של אמונת הייחוד כנגד עם סגולה. אומנם לפי הרמב"ן ואחרים לא נתחייבו האומות באחדות הבורא אך בכל אופן רחוקה היא אמונתם כמרחוק שמים וארץ מהאמונה באחדות הבורא ומה להם לבוא ולהתראם עלינו. ימים כודרים החלו בשנים אילו לפזורי עמינו בכול מקום אשר יד הכנסייה פרשה את זרועותיה. לא ארכו שנים ובקרוב ל - 1276 נשרפו בדרום צרפת כמה מומרים שחזרו ליהדות ומקרים דומים קרו מכאן ואילך בזמנים שונים בארצות שונות. יש לציין כי לפי דעת הרמב"ם הנצרות וההולכים בעקבותיה כולם עובדי עבודה זרה ‏[2]

יש לציין כי דרום צרפת הוא איזור פרובנס מקום מגורי המאירי אשר בזמנו נזכרת לראשונה תיקון אמירת עלינו בסוף התפילה (המאירי חי בשנות פרשתנו). ויש לומר כי באילו השנים החלה התקנה וזאת כנגד מעשי האינקוויזיציה ובאשר חרפו קדושים נפשם באמירת שמע ישראל ובאין עוד מלבדו, כאשר עלו על מוקד. ובאשר החלה האינקוויזיציה לבסס את אחיזתה והתפשתה לספרד, מזכיר בעל הטורים [1270 - 1343] את התפילה במפורש בטור אורח חיים.

מה שהחל בשנים אילו כמתגם פרטני במקבץ ערים עד מהרה יבוא להוות את עיקר המציאות של העם הנרדף. בשנת 1469 [והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם] ‏[3] מאחד תומאס דה טורקמדה בין ממלכת קסטיליה ואראגון וזאת על ידי נשואי איזבלה הראשונה ופרננדו השני. תומאס זה הינה נזיר דומיניקני עד מהרה מתמנה לאינקוויזיטור הראשי של האינקוויזיציה הספרדית. מעשי רשעו יזכרו בספר זכרונות עם ישראל וכנגדו וחבריו במשך הדורות יצווה זכור אל תשכח.


5030 – נולדו 36 בקרס אחת, כנגד: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים":

שֶׁהַפָּסוּק (דברים ד, כה) "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" הוּא הַפָּסוּק הַ5030 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לפי טעם עליון בעשרת הדברות, וּבִשְׁנַת 5030 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כותב 'סדר הדורות' בשנה זו הוא ה' אלפים ל', בכפר אחד סמוך לקראקא היה לאשה ל"ו בנים חיים, כולם בזמן אחד.

5032 - רעב של כליה בכל שטח אשכנז, כנגד: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

שהפסוק (דברים ד, ל) "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" הוא הפסוק 5032 מתחלת התורה. ובשנת 5032 מתחלת התורה מובא בסדר הדורות "רעב של כליה בכל שטח אשכנז, ואכלו שקצים ורמשים ומתו עם רב. ובערפורט מתו אלף מאה וששים נפשות ברעב". ובשנת 5038 מובא שם "היה רעב גדול במדינת ביהם ג' שנים רצופים, רבים מתו ורבים ברחו", כנגד הנאמר לקמן "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ".

5034 – ספרי הקבלה של רבי אברהם אבועלפיא, כנגד: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים.. לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם":

שהַפָּסוּק (דברים ד, לב) "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: וגו' אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ וגו', וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְדֹוָד הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" הוּא הַפָּסוּק הַ5034 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, ומשנת 5034 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם ואילך הדפיס הגאון המקובל רבי אברהם אבועלפיא זצ"ל את ספריו בתורת הקבלה, ואף על פי שהיה עליו מחלוקת בדורו מהרשב"א, עם כל זה ספריו התקבלו בקרב המקובלים, כמובא בחיד"א בספרו 'שם הגדולים' (על הספר חיי עולם הבא) שהאריז"ל הסכים עם כתבי רבי אברהם אבועלפיא, כמובא בספר 'שערי קדושה' מרבי חיים ויטל (ח"ד) שמצטט מרבי אברהם אבועלפיא, וספרו זה כתבו על פי הדרכת האריז"ל. ואף על פי שהאריז"ל לא קיבל את רוב קבלת הראשונים, את ספריו של רבי אברהם אבועלפיא הוא קיבל. (מאמר זה נכתב בסיוע הרה"ג ר' א. כליל שליט"א).

5036/41 - תפילת עלינו לשבח, מקורותיה והשתלבותה בסדר היום, כנגד "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ":

חלק ממפרשי התפילות נוטים לייחס את חיבורה של תפילת עלינו לשבחו של רב ‏[4] אבל אחרים מייחסים את חיבורה של תפילתנו ליהושע בן נון. ‏[5] בהקשר ייחוס התפילה ליהושע בין נון כותב האי גאון: ‏וזה ששאלתם מפני מה אומרים עלינו בחו"ל, ויהושע לא אמר זאת אלא בארץ. 'התשובה: שלא הייתה מעשה עבודה מעבודת המקדש, שאסר לעשותה בחו"ל, אבל עבודה שהיא בדיבור ולא במעשה - יש לנו לומר. ועכ"פ נראה מזה שקבלה הייתה בדורות הקדמונים שיהושע חיבר 'עלינו לשבח'. ורב הוסיף בו מבטאים אחדים שנתחדשו בימי התנאים. שתי מסורות אלו מובאות גם ע"י הרב אליהו מונק בספרו "עולם התפילות" ‏[6], ואף הוא מסכם: ...לא מן הנמנע שאמנם מוצאם של הרעיונות היסודיים היו כבר בימי יהושע בן נון, אלא שרב בתקופת האמוראים ניסח אותם מחדש. ולא השתרשה התפילה בקרב כלל בני ישראל לאומרה יום יום עד לשנים בעת חרפו נפשם על הנאמר בה אין עוד מלבדו ואילו שנות פרשתנו.

מקורה הראשון של תפילתנו בסדר התפילות מצוי בתפילת מוסף של ראש השנה, בתחילת סדר מלכויות. על הזמן המדויק שבו הועברה תפילתנו ממוסף של ראש השנה לתפילות החול ועל הסיבה לכך - אין ידיעה ברורה. צמידותה של עלינו לשבח לחתימת סדר תפילת השחרית של יום חול עוד אינה קיימת לא בסידורו של רב עמרם גאון [נפטר בשנת 875], ולא ברמב"ם אשר [נפטר ב' 1204], ולא בסידורים קדמונים אחרים.

הראשונים שהזכירו את אמירת עלינו לשבח כסיום לתפילת שחרית של ימות החול, הם מחזור ויטרי אשר הושלם בשנת 1208, סוף תפילת שחרית. ‏[7] ר' אליעזר מגרמייזא (מורמז) [נפטר בשנת 1273] ‏[8] , שנמנה עם גדולי הפוסקים בדורו, בספרו הרוקח[9], כותב: …וקורין 'עלינו לשבח' עד תמלוך בכבוד, כל יחיד ויחיד. בתקופת רב מנחם המאירי [1249 - 1315] בגדולי חכמי פרובנס, מפרפיאניאן שבקטוניה ‏[10] אומנם עדיין לא השתרשה תפילת עלינו בסדר תפילת שחרית בכלל הציבור אך נזכרת כתיקון שכיח אשר יש לאומרה אחר התפילה. בפרושו למסכת ברכות כותב ‏[11]: … המתפלל, כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם התפילה, כך הוא צריך לשהות מעט אחרי התפילה, כדי שלא יהיה כפורק משאו מעליו והולך לו... לפיכך תיקנו לומר שיר מזמור או עלינו לשבח. וכן רבנו יעקב ב"ר אשר, בעל הטורים (1343-1270) אשר נולד בגרמניה ועבר לטולדו שבספרד, כבר מזכירה במפורש ‏[12][13][14] .

תוכן תפילה עלינו לשבח והשתלבותה בסדר היום: תפילת עלינו במהותה עוסקת באחדות ה' ושאין עוד מלבדו. תפילת עלינו היא מאין שמע ישראל. ‏[15][16]

וכמו שיש בפסוק שמע ישראל ע' רבתי וד' רבתי, ע' של 'שמע' וד' של 'אחד', כדי לרמוז שצריך להעיד עדות (עד) על יחודו ית"ש, כן רמז בשבח הזה שמתחיל בע' ('עלינו') ומסיים בד' ('עוד')... ואח"כ יאמר 'על כן' שמתחיל גם הוא בע' ומסיים בד' (בכבוד).

להלן קטע מספרו של י"מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תפילת עלינו נתפשטה בעם ונעשתה תפילה הנאמרת מדי יום ביומו. מתחילה לא נאמרה אלא בסוף תפילת שחרית (עיין רוקח, סימן שכ"ד) ואחר כך התחילו לאמרה גם בסוף שאר תפילות היום. אולם משפט אחד ב'עלינו' נתן הזדמנות ליהודים משומדים להאשים את אחיהם לאמונה בעבר, כאילו הם מגדפים בו את הדת הנוצרית. בעלינו מודים אנו לאלקים ש'לא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם'. ואחר כך בא המשפט: 'שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע'. שהוא על דרך הכתובים בישעיה (ל, ז; מה, כ). הנביא בוודאי שלא התכוון בדבריו לפגוע בנצרות; אלא אף רב - מחבר התפילה - לא חשב על כך. הרי הוא חי בבבל, מקום שלא היו נוצרים - ולכן גם לא יכול היה לחשוב עליהם. אולם כדי להרחיק כל חשד, כאילו יש כאן איזה רמז לנצרות - מחקו אחר כך את המשפט.

הכנסת עלינו לשבח לתפילת כל יום גרמה לכמה קובלנות על דת ישראל, שלא פסקו בגרמניה מאות בשנים עד שהביאו במנהג אשכנז לידי השמטת מאמר אחד, הוא המאמר: שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, המצוי בכתבי יד ובמנהג ספרד, ובכל מקום שהייתה יד הצנזורה בספרי ישראל נמחק המאמר שהם משתחווים כולו או מקצתו. ועדיין לא שקטו שונאי ישראל ובקשו בכל פעם תואנות חדשות, בייחוד הצורר אייזנמנגר. בפרוסיא נתעוררה בשנת 1702 קטיגוריא קשה כנגד היהודים בשביל תפילה זו, וסוף דבר היה שיצאה ביום כ"ח באוגוסט שנת 1703 פקודה מיוחדת ליהודים להשמיט מלים אחדות בתפילת עלינו, לא לרקוק ולא להבליע את המלים, מאז נעלם המאמר האסור מסדרי התפילה, החזן מחויב היה מטעם הממשלה לומר 'עלינו' בקול רם, ופקידים מיוחדים השגיחו על מילוי הפקודה.


ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו: וזה בעניין המומרים שהלכו בדרך לא להם והמירו דתם והכניסו נפשם תחת חסות הנצרות, שעיבדו עצמם לפסל ולתמונות כל, ה' ירחם.

העידתי בכם היום... כי אבד תאבדון.. מעל הארץ אשר אתם עברים.. שמה לרשתה 5027 הרמב"ן מבקר בארץ ומקונן על ירושלים וחורבנה: ובשנת 5,027 עולה הרמב"ן בשנה זו ממש ארצה ומקונן על ירושלים על חורבנה ועל גלות בני ישראל מארצו. ואילו דבריו: ומה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השממון וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו: ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד... ואין ישראל בתוכה, כי מעתה באו התתרים ברחו משם ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית וכבר התחילו [לבנות] ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים והבריחום שם בבוא התתרים.

כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך: ואפילו הוא נוטל את נפשך, וכן בשנים אילו ממש מבחן האמונה באשר לציווי זה ממש מתקיים כנגד פזורי הגולה באשר לאינקוויזיציה.

בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת [כמו והשבת אל לבבך שבתפילת עלינו [5032]: וכן בשנים אילו רעב גדול בכל מדינות צ'כיה וכן במדינות מערב ארצ"ה ובשל כך התפוררות של האנסאזי והם אנשי הפואבלו העתיקים . בסדר הדורות מופיע רעב של כליה בכל שטח אשכנז ואכלו שקצים ורמשים ומתו עם רב.. וכן הוא כותב בשנת 5038 היה רעב גדול במדינת ביהם שלש שנים רצופות.

ונושנתם... אין עוד מלבדו: שאין כוח אחר בעולם בלבדו והוא כוח אחד ויחדי המנהיג את המציאות. וכאשר נפנים זאת נבין כי המצוות הינם מאיתו דהיינו הכוח הכללי שפועל להביא את הנברא לשלמות על ידי תיקון הנברא "שמאל דוחה וימין מקרבת". וכותב בעל נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין ‏[17] כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.

ואם נשמור מצוותיו בגדר של אין עוד אזי ייטב לך ולבניך אחריך ויתקיים המקרא למען תאריך ימים. ועריכות ימים זו כמה שנים תמנה, ועל זאת עלינו לחזור לתחילת המקרא כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, ונושנתם כמניינו דהיינו 852. והפסוק דנן הינו 5036 ואם נוסיף 852 הרי לנו 5888 וזה מספר הפסוקים שבתורה[18]. וזו תחילת השלימות. ויש מניין הפסוקים על פי תחלית השלמות של אין עוד מלבדו ויש על פי ואתחנן אל ה' בעת ההיו לאמר פסוק 4995. ותחינת משה ואתחנן עבור מה? הלא עבור מעשה העגל ועבור הנאמר והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכיעסו. ‏[19] ואם נוסיף 850 (עיין הערה שנתים של אבד דאבדון) הרי לנו 5845 והם מניין הפסוקים על פי המסורת. ודבר עמוק מעוד הוא זה.

וידעת היום השבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים.. אין עוד: ובעלינו והם משתחיים להבל וריק ולאל אל לא יושיע: טענו אויבי עמנו ויוצאיה שנאה ובלע בשנת 1400 בערך, שכוונתו היא לדת הנוצרית, וכי עם ישראל משפיל ומבזה מדי יום את המאמינים הנוצרים בתפילתו זו. וריק בגימטריה הוא שט"ז, בדיוק כמו ערכו של השם ישו (316). ‏[20] דיבה זו עשתה לה עד מהרה כנפיים והתפשטה עד כדי כך שהצנזורה הממשלתית בגרמניה הכריחה את היהודים במקומות רבים להשמיט או לשנות את הפסוק הזה עד לתקופה האחרונה בה שבו מילים אילו לתפילה. אך נכון הוא לאומרה בחוזקה ולתהכוון דוקא לנאמר לעייל ואפילו אם לא על כך נכתב אך דבר יפה הוא זה למצוא רעייה ובמיוחד באילו השנים אשר חרפו מאמנים בני מאמינים את נפשם לבל לקרוא אמונים להבל וריק של הנצרות בעניין ישו.

ושמרת את חקתיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום: וזאת כנגד שנת 5001 שבה יצא לאור סיפרו של הרב משה מקוצי בן יעקב בעל הסמ"ג - ספר מצות גדול.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוה: חרדים מרבינו יונה.
  2. רמב"ם: משנה [ע"ז א:ג] ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה. וכן רמב"ם הלכות מאכלות אסורות [יא:ז] שהנוצרים - עובדי עבודה זרה הן. משנה תורה ע"ז [ט:ד] הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן. חולין [א:ב] ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל… ופקפקו בתורה והנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם, ומכחישים את הנבואה במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצוות מתוך זלזול, והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי... משנה תורה ע"ז [ט:ד] הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן.
  3. עיין לקמן פרשת ראה פפ~ 267.4
  4. בעל עיון תפילה, סידור אוצר התפילות: מחברו היה כפי הנראה מי שחיבר את כל סדר תפילת מוסף לר"ה והוא רב, חברו של שמואל, שחיבר שלוש ההקדמות לפסוקי מלכויות ולפסוקי זיכרונות ולפסוקי שופרות והתפילות שאחריהן והסדר הזה היה נקרא בפי חז"ל בשם תקיעתא דרב (ירושלמי ר"ה פ"א, ה"ה; ע"ז פ"א, ה"ב; ויקרא רבא פכ"ט סימן א; תנחומא, פ' האזינו, פסוק "הצור תמים פעלו"), בשביל שרב הוא מייסדו ותוקעין בו אחר כל סדר.
  5. תשובות הגאונים "שערי תשובה", סי' מד. וכן כתב בספר "כל בו", סי' טז.
  6. עמ' קצט
  7. אמנם לא ברור שאותו קטע נתחבר ע"י מחבר מחזור ויטרי
  8. י"א 1240
  9. ספר הרוקח סי' שכד
  10. בדרום צרפת. יש לדייק שבשנת 1258 ויתר לואי התשיעי מלך צרפת על זכויותיה הפיאודליות של צרפת שבחבל רוסיליון ובכללן העיר פרפיאניאן. כאשר חיימה הראשון מלך אראגון הידוע כהכובש הקים את ממלכת מיורקה בשנת 1276 הוא קבע את פרפיניאן בתור עיר בירתו היבשתית של הממלכה. בשנת 1642 העיר נכבשה פעם נוספת בידי הצרפתים כחלק ממלחמת שלושים השנים בין הממלכות ומאז נותרה בידיים צרפתיות לאחר שספרד ויתרה בהסכם הפירנאים על זכויותיה בחבל. יוצא מן הנידון שבעת רדיפת היהודים תחת האינקוויזיציה בשנים אילו לא הייתה העיר תחת חסות צרפת
  11. מהד' מכון התלמוד הישראלי השלם, עמ' 118
  12. בטור או"ח, סימן קלג.
  13. למרות הנאמר מוצאים אנו שבשו"ע, או"ח סימן קלב, "דיני קדושת 'ובא לציון'", מסיים: "אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושה דסידרא", ואף מלה אחת על תפילת "עלינו לשבח" אין בו. בסימן שלאחריו, סי' קלל, הוא עוסק כבר ב"דין 'ברכו' בשבת". אולם הרמ"א בסי' קלב מוסיף: ואומרים אחר סיום התפילה עלינו לשבח מעומד. דוק: אין עלינו לשבח סדורה בתפילה עצמה, אלא אחר סיום התפילה אומרים עלינו לשבח מעומד. ועוד, רק אחר תפילת שחרית אמורים הדברים שם.
  14. העתקת תפילתנו מסיום תפילת שחרית לסיומיהן של כל התפילות, חלה, כפי הנראה, רק בשלב מאוחר יותר, במאה ה-י"ד בערך.
  15. "אין עוד" - כתוב בסידור "עבודת ישראל": כן הוא נוסח אשכנז, וכן הוא בסידור רפ"ז. ובמחזור רומא: "הוא ה' אלוקינו אין עוד מלבדו". וכתב התשב"ץ, שיש לומר "הוא אלוקינו אין עוד", כי כן כתוב בפסוק, וכן הוא בסידור יעב"ץ.
  16. תפילת עלינו לשבח מורכבת משני חלקים, וכך היא מודפסת ברוב רובן של מהדורות הסידורים: מעלינו עד אין עוד, ומעל כן עד ושמו אחד. מבחינת תוכנה של תפילה זו, אכן יש מקום לחלוקה הנזכרת. בחלקה הראשון מכילה התפילה שבח והלל לקב"ה, הן על שלא עשנו כגויי הארצות ושלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, והן על גדולתו ורוממותו ביצירת הבריאה, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ. בחלקה השני היא מכילה תקווה, שכל האלילים כרות יכרתון, ושיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך... ולכבוד שמך יקר יתנו, ובעיקר: ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה... כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד.
  17. שער ג, פרק יב
  18. על פי הגמרא קידושין ל:א
  19. עיין פפ~149 וכן רש"י על אתר באומרו כי הוריד שנתיים עבור העידתי בכם היום.. כי אבד תאבדון. הווה אומר כי בפועל הוריד שנתיים ונשארו 850 שנה של אריכות ימים, ואילו מתחינת משה של ואתחנן שנת 4995.
  20. ר' יום טוב ליפמן ממילהוזן (בספרו "ניצחון") ור' מנשה בן ישראל (המפורסם בספרו "תשועת ישראל"), הפריכו טענה זו בראיות חזקות