פרשה פתוחה 261 ~ שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,084 עד 5,089 לבריאה | 1,323 עד 1,329 למניינם 



ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

דברים ו:ד - ט

הפסוקים והמצוות

אחדות ה' ואהבתו:

מצוות אחדות השם ליחדו[1] שנאמר:ה' אלהינו ה' אחד. נצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות אדון הכל אחד בלי שום שיתוף. ופירוש שמע - קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו כי ה' שהוא אלהינו אחד הוא. וחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאילו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמור וכל חכם לב יבחן ויבין דבר זה.

ומעשים רבים ישנם ובפרט באילו השנים מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא. זכר כולם לברכה. ומי שאינו מאמין באחדותו נקרא כופר ואינו מכלל בני ישראל אלא מכלל המינין והבדילו ה' לרעה והמאמין בה' ובוטח בו ישוגב.

מצוות אהבת השם לאהבו[2] שנאמר: ואהבת את ה' . שנצוינו לאהוב את המקום ברוך הוא וזאת שנתבונן בפקודיו ופעולותיו על שנשיגהו כפי יכלתנו ונתענג בהשגתו בתכלית העונג. ומן הראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו סוף דבר יעשה הכל שביכלתו על מנת להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. ועובר על זה וקובע מחשבותיו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישראים ביטל עשה. וכן בשנים אלו ממש רבים מתנצרים על כי חשקו במותרות זה העולם ואהבתם לגשמיות גברה על אהבתם לה' יתברך.

לימוד התורה ושנונה לאחרים:

ללמוד תודה וללמדה[3] שנאמר: ושננתם לבנך. ללמד תורה לאחרים, בנפרד[4] שנאמר: ושננתם לבניך. ומאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? משיתחיל לדבר. ויתחיל מפסוק ראשון מקריאת שמע שהוא: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ומלמדו מעט מעט מפסוקי התורה עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. ומי שלא למדו אבותיו חייב ללמד עצמו. וכל אחד חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין בריא בין בעל יסורין. ואמרו חז"ל ‏[5] שחייב הציבור שבכול מקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב. ו - 25 תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ‏[6] וכן בשנים אילו נדרש היה לימוד ייתר וזאת כנגד האינקווזיציה.

קריאת שמע:

לקורא קריאת שמע פעמיים בכל יום[7] שנאמר: ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. קריאת שמע שחרית וערבית- שנים[8] שנאמר: ובשכבך ובקומך.

תפילין ומזוזה:

לקשור תפילין ביד[9] שנאמר:וקשרתם לאות על ידך. לקשור תפילין בראש[10] שנאמר:והיו לטוטפות בין עיניך. ועיקר מצוות תפילין הינה תפילין של ראש: [?דרוש מקור?]

ובעניין תפילין כל היום: בגמרא נראה במקומות רבים שאכן נהגו ישראל להניח תפילין כל היום, ואפילו כשהיו עסוקין במלאכתן, והיו חולצין את תפיליהן רק בלילה. והב"ח והגר"א ‏[11] רצו להוכיח מהרבה מקורות שזהו גדר המצוה. ואולם נראה לכאורה שאין ראיה ממקורות אלה שיש חיוב להניח כל היום. ואמר רבי יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו[12] ומבואר שבסתמא דמילתא ההנחה היא שהתפילין הם עליו, והדיון הוא רק מה הוא עושה איתם כשהוא נכנס לסעודת קבע. הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין וכו' אמר ר' יוחנן ביום גוללן כמין ספר ומניחם בידו כנגד לבו ובלילה עושה להן כמין כיס טפח ומניחן[13] ופרש רש"י ‏[14] וז"ל: ביום - כשהוא חולצן בשביל בית הכסא גוללן כמין ספר כדאמרן. ובלילה - כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניע עד הבקר היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם היו תפילין רוצצות אסור ואם לאו מותר באיזו משאוי אמרו במשאוי של ארבעת קבין תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון אבל קושרם על זרועו במקום תפילין משום דבי שילא אמרו אפילו מטפחת שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפילין וכמה אמר אביי אפילו רבעא דרבעא דפומבדיתא[15] ומבואר שהיה מנהג להניח את התפילין אפילו בשעה שהוא נושא משאות. והיה פשוט לברייתא הראשונה שאפילו אם הוא נושא משאוי על ראשו עדיין יש לו להמשיך ולהניח את התפילין. ורק כאשר התפילין נמעכות בגלל משא בשיעור של ד' קבין יש לו לחלוץ. היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו {הערה|ביצה טו:א}}. ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה, רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק, וחכמים אומרים: עד זמן שינה; ומודים חכמים לר' יעקב, שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה, שוב אינו חוזר ומניחן. אמר רב נחמן: הלכה כרבי יעקב. רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא[16] ומוכח שלא מדובר על מי שעדיין לא הניח ורוצה לדעת עד מתי הוא יכול להניח, אלא מדובר על מי שכבר מניח כל היום והנידון הוא עד מתי הוא יכול להמשיך ולעשות זאת. ואע"פ שאין אפשרות להוכיח שכך חייבים לעשות, מ"מ יש להוכיח שנהגו לעשות כך, והאמוראים הנזכרים אפילו הניחו עד תפילת ערבית.

איתא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא - עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך[17] ומבואר שהיו נוהגים להניחם לאו דוקא רק בשחרית. ורבא היה מניח לפחות במשך זמן ניכר במהלך היום. מדברי התוס' נראה שכך נהגו בארץ ישראל אבל לא בבבל

ראיות הגר"א שבהם ציינו תנאים ואמוראים שונים שלא הלכו ד' אמות בלא תפילין. הוזכר ‏[18] שבחו של ריב"ז שמימיו לא הלך ד' אמות בלא תפילין. וכן ר' יוחנן אמר על עצמו ‏[19] שאם הוא הולך ד' אמות בלא תפילין יש בזה חילול השם. וכן ר' זירא תלה ‏[20] את אריכות ימיו בין השאר בגלל שלא הלך ד' אמות בלא תפילין. ובמנחות ‏[21] רואים שרב אשי הניח תפילין בשעה שישב ללמוד לפני אמימר. ובירושלמי ‏[22] נאמר שריב"ז "לא הוה תפילין זעין מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא וכו'.

ממסכת תפילין ‏[23] נראה שיש מצוה להניח כל היום: מצות תפילין מהשחר עד הערב. הישן ביום אינו חושש לחלוץ את תפילין. ומהסיפא יש ללמוד שאם הוא לא רוצה לישון ביום, אלא סתם הוא רוצה להמנע מהתפילין, יש לו לחשוש לחלוץ אותם. ורק בגלל שהוא בא לישון ביום הורו לו שהוא אינו צריך לחשוש. ומזה יש ללמוד על הרישא שמצות התפילין מהשחר ועד הערב אינה רק לענין זה שיכול להתחיל להניח בכל שעה מהשעות שבין השחר לערב אלא שעיקר המצוה הוא שצריך להניח מהשחר ועד הערב. דאי לאו הכי, לא צריכא למימר כלל שהישן ביום אינו חושש לחלוץ את תפיליו. דהא הוא כבר הניח אותם עד לאותה שעה.

והרמב"ם כתב ‏[24] וז"ל: קדושת תפילין קדושה גדולה היא: שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו - הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה ליבו לדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום – שמצותן כך היא. אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין. בדעת הרמב"ם נראה שהחיוב להשתדל להניח כל היום הוא מדאורייתא.

לקבוע מזוזה[25] שנאמר: וכתבתם על מזוזות.

המסר המרומז:

מאורעות השנים

5084 - אחדות הבורא ומנגד הנצרות, כנגד: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד":

כי כל עניין קידוש אשר בעניין אחדות ה' הינה כנגד הנצרות אשר יחלוקו על אחדות ה' יתברך ובמיוחד בשנים אילו של האינקווזיציה. ובשנים אילו ממש טבח קהילת אשתלה אשר עיקר הקנאים הנוצרים הפרועים נהמו מות ליהודים או ימירו את דתם. ואילו שנות תחילת קידוש ה' על אחדותו כנגד הנצרות והכנסייה י"ש.

ה' אחד: באילו השנים נולד ג'ון ויקליף [1,320 י"א 1,324 - 1,384] והוא כומר אנגלי [לימים נתמנה להיות כומר פרטי לאדוארד השלישי] מתרגם את התנ"ך הלטיני [הוולגטה] לאנגלית. תרגום ויקליף הינו הראשון לתרגם את התנ"ך לאנגלית. ויקליף מתרגם את הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" - Thou Israel' here' thi Lord God is o God. רואים אנו שהנצרות שבימים אלה ואפילו הנאורים לכאורה שבניהם בוחרים להעלים אין ואף בצורה עיוולת לשנות את משמעות הכתובים והכול על מנת לשמר את תורת ישו השיקרית. הרי לא יכול להיות כי מתרגם השפה לא ידע את משמעות המילה "אחד". ‏[26]

5085 - גזירת המצורעים והתווך וכן בנאווארה (צרפת), כנגד: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ":

שֶׁהַפָּסוּק (דברים ו, ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" הוּא הַפָּסוּק הַ5081 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לפי השיטה שכלל הפסוקים הן 5842, וּבִשְׁנַת 5081 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היתה גזרת המצורעים שהרגו הרבה יהודים על קידוש השם, כַּמּוּבָא ב'סדר הדורות' שנת ה' אלפים פ"א בחודש תמוז היתה גזרת המצורעים, והכו אותם ביסורים ועמדו על קדוש ה', ונשרפו חמשה עשר אלפים נפשות מישראל. "ובכל נפשך" ירמוז שכן אמרו חז"ל "ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך‏[27].

בשנת 5081 בחודש תמוז הייתה גזרת המצורעים כי היה דבר כבד מאד בכל אותו המלכות [עיין שנת ------] ואמרו הנוצרים כי היהודים נתייעצו עם המצורעים שמחוץ לעיר שהיה למצורעים שנאה עם תושבי הארץ שלא היו מספיקים להם מזון כל הצורך להם. וכי מצאו אותם מתייעצים ויהודים אמרו שיביאו הסם והמצורעים יטילו בנהר. והמלך בלי שאלה וחקירה תפס את כל היהודים שבעיר ועמדו במעצר תשעה חדשים, אחר זה ידע המלך כי הכל עלילה ונתבייש ששם אותם במאסר ואמר כי לא על אותו ענין שם אותם כי אם מפני שיבואו לדתם וימירו את דת משה. והכו אותם ביסורים ועמדו על קדוש השם ונשרפו חמשה עשר אלפים (ובצמח דוד יש כאן ט"ס) נפשות מישראל ולא נתנו תפלה לאלהים אחרים. וזאת הגזרה נתפשטה ג"כ באשכנז וקטליניאה ופרווינצה.

זמן קצר לאחר פטירת צ'רלס הראשון בשנת 5,088 לבריאה (1328 למניינם) החל טבח ביום השבת (כג' אדר) הקנאים הפרועים נהמו 'מות ליהודים או ימירו את דתם!', לשוא הגנו היהודים על עצמם ברחובות מושבותיהם ליושבי העיר נלוו המונים שבאו ממקומות אחרים ויחדו צרו על היהודים, הסתערו על חומת שכונת היהודים והמיתו כמעט את כלם. הציור אשר נתן לנו עד ראיה מהיסורים אשר סבל הוא עצמו נותן לנו רק השגה קלושה מעכזריות המטבח באשתלה(?) נאווארה. מחזות בלהה כאלה נשנו גם בחבלים אחרים שבמדינה ההיא. יותר מששת אלפים יהודים נהרגו אז. רק יהודי העיר הראשית פמפלונה נצלו, כנראה מסערת הפרועים.[28]

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך: בכל לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום ‏[29]

ובכל נפשך: אפילו הוא נוטל את נפשך ‏[30]. ויפים הדברים ובמיוחד בשנים אלו שכן עומדים יהודים רבים על נפשם ובשם אמונתם בה' יתברך כנגד האינקווזיציה. ובעניין דברי חז"ל אפילו הוא נוטל את נפשך ונשאל השאלה, על אילו מצוות יקדש שם שמים ויתן את נפשו. ולקמן ציווי תפילין ומזוזה ונשאלת השאלה, האם על מצוות אילו נאמר הציווי? ויש להפריד בין מצוות מזוזה לבין תפילין. שכן אין אדם מחוייב במזוזה אלא אם המקום מחייבו שכן השוהה במדבר או בלב ים אינו חייב במזוזה. לא כן הדברים בתפילין שכן חייב בהם האדם עצמו ויש אשר אומרים בכל שעות אור יום.

ומעשה באלישע בעל כנפיים בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס. במסגרת הגזירות נקבע כי ההנחת תפילין יוצא להורג. למרות הגזירות, היה אלישע מניח את התפילין ויוצא לשוק. חייל רומי ראה זאת ורדף אחריו. כשתפסו שאל אותו מה יש בידו, ואלישע ענה כנפי יונה; להפתעתו ראה החייל כי באמת בידיו של אלישע היו אלה כנפי יונה, ומאז הוא נקרא "אלישע בעל כנפיים".

"פעם אחת גזרה המלכות הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו. והיה (תנא בשם) אלישע מניח תפילין.
יצא לשוק, ראהו קסדור(קצין רומי) אחד ורדף אחריו. ברח מפניו אלישע, ורץ אחריו החייל.
כיון שהגיע אצלו, נטל את התפילין מראשו ואחזן בידו.
אמר לו החייל: מה בידך?
השיב לו: כנפי יונה.
פשט את ידו, נעשה לו נס ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראים לו "בעל כנפים".
ומדוע אמר לו כנפי יונה, ולא אמר לו שאר עופות?
משום שכנסת ישראל דומה ליונה, שנאמר (תהילים סח): כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ. מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל המצוות מגינות עליהן""
– תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קל;

אלישע בעל כנפיים הוא דמות אשר מייצגת את החכמים ששאפו לקיים את מצוות התורה בפומבי, למרות הגזירות הקשות שנגזרו על היהודים בארץ ישראל לאחר דיכוי מרד בר כוכבא.

ויש להבין, למה לא קידש שם שמים ברבים בתפילין?

הרמב"ן כתב וז"ל: "ה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל אם גזרו לבטל מצות עשה ודאי תבטל ואל יהרג דשב ואל תעשה שאני, ועוד שהן יכולין לבטל על כרחו שיניחוהו בבית האסורין וממילא תבטל", עכ"ל. והרשב"א (שם ד"ה נטלם) כתב: "דהני מילי במצות לא תעשה אבל במצות עשה לא דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא", עכ"ל. והר"ן (שם ד"ה נטלן) כתב: "דהני מילי לעבור על מצות לא תעשה אבל גזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים, ועוד שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחנו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאיליה הילכך מבטל ואל יהרג", עכ"ל.

והריטב"א [1250 - 1330] כתב וז"ל: "ומסתברא דלא קשיא דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום", עכ"ל. ומתירוצו של הריטב"א מבואר להדיא שהנחת תפילין כל שאר היום חוץ מהשעה שבה הוא מקבל עול מלכות שמים, אינה אלא ממידת חסידות. ואזיל בזה לשיטתו (שם ד"ה ומסתברא) וז"ל: "ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא למי שבא להניח תפיליו כל היום כמדת החסידים שאז צריך שיהא זריז בעצמו לנקיות זה כאלישע, אבל למי שמניחם בשעת תפלה וק"ש כל אדם זריז בכך שאין שינה בשעת התפלה ולא הפחה דהא כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל", עכ"ל. ומבואר שהנחת תפילין כל היום היא ממידת חסידות.

5088 - פטרית הרב אשר בן יחיאל, הרא"ש, "כנגד: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"

שהפסוק (דברים ו, ח) "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, הוא הפסוק 5088 מתחלת התורה, ובשנת 5088 לבריאת העולם נפטר רבנו הרא"ש. נראה לבאר שהרי תפלין של רש"י הם בחינת בינה ותפילין של ר"ת בחינת חכמה, ותפילין של שמושא רבה הם בחינת כתר. ומי שגלה את התפלין של שמושא רבה היה הרא"ש בפסקיו 'הלכות קטנות' על הלכות תפילין שהודפסו במסכת מנחות , ולא נודע מקורם. וכן תפלין של שמושא רבה מרמזין על בחינת הרא"ש ופרט שהם גבוהים יותר בספירות הראש מתפלין של רש"י ור"ת. וכן רבנו יחיאל בן אשר בגימטריא תרי"ג עם הכולל כוין שהוא היה בחינת רא"ש שכולל את כל הקומה.

רבי אשר בן יחיאל (1250 עד 1327 למניינם) היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית, כתב דיון בקטעי התלמוד ופסיקת הלכה במקום. ‏[31] הרא"ש, כשמו כן הוא אשר בן יחיאל גימטרייה 612 [501 + 52 + 59]. הראש נפטר בשנת 5088 במקביל לפסוק וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך, וידוע כאמור כי עיקר עניין התפילין הוא תפילין של הרא"ש, ותרתי משמה [דהיינו כשמו כן הוא]. יוצא מן הנאמר כי שמו דהיינו 612 פלוס מצוות תפילין = 613 - תרי"ג מצוות.

כידוע הרא"ש בפסקיו על הלכות תפילין [המכונה הלכות קטנות] צירף את החיבור שימושא רבא[32]. ולא במקרה העתיק את החיבור שימושא רבא וזאת עבור כי בימי הרא"ש מצוות תפילין גובשה בהלכה לאופן אשר נשמרת עד היום. הרא"ש חלק על הרמב"ם בהתייחסותו למצוות תפילין במשך היום. במאמר נפלא: דיון הלכתי בעניין הנחת תפילין כל היום[33], מובא בשם הרא"ש והאידנא שאין רגילין להניחן אלא בשעת תפלה, בקל(ות) יכול אדם ליזהר באותה שעה[34]. וכן בטור [בנו של הרא"ש]:‏[35] מצותן להיותן עליו כל היום אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול ליזהר בהן על כן נהגו שלא להניחם כל היום, ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהן להניחן בשעת קריאת שמע ותפילה.

תולדות חייו: מסופר שאמו נהרגה על קידוש השם באחת הגזירות באשכנז. אביו רבי יחיאל, מחנכו הראשון, היה בין חסידי אשכנז. הרא"ש למד גם אצל המהר"ם מרוטנבורג. משנאסר המהר"ם ירש את מקומו בהנהגה בוורמס. פרנסתו הייתה בהלוואה בריבית לגויים. ‏[36] בשל ההחמרה במצבם המדיני של יהודי אשכנז חשש הרא"ש שגורלו יהיה כגורל רבו המהר"ם. לכן שלח את בנו הרביעי, רבי יהודה, לספרד כדי שיתור לו מקום למגוריו. בשנת 1,303 [5,063 לבריאה] מצא שעת כושר לעזוב את גרמניה וברח עם בני ביתו לספרד, מעבר שרושש אותו כספית. הרא"ש עבר טלטולים רבים, אך הקהילות בספרד קיבלו אותו בכבוד גדול. על פי המקורות מאותה תקופה חכמתו ויראתו האירו פניו והיה נראה כמלאך ה' צבאות. באחד מטלטוליו הגיע למקום מושבו של הרשב"א בטוליטולה (טולידו), שאף הוא קיבלו בכבוד גדול, וקרא לקהילות ספרד לנהוג בו בכבוד גדול. ועיין לעייל פפ~260.1 בעניין הרשב"א שנהירין לו שבילי דתרי תלמודא בבלי וירושלי ואשר עליו נאמר ואת קולו שמענו ... ראינו כי ידבר אלהים ובמקביל עניין אור פניו של הרא"ש המאור הגדול.

ראשי קהילת טולידו הזמינו אותו להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולידו. הרא"ש נקט עמדה ברורה נגד פסיקה המסתמכת על היד החזקה של הרמב"ם ללא בקיאות בתלמוד.  נקודה חשובה שבה חלק על הרמב"ם היה בזכותה של אישה לתבוע גט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש התנגד לה: בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ויש לחשוש שמא נתנה עיניה באחר. ועיין לעייל פפ~260.1 בעניין ולא תחמד אשת רעך[37] בוויכוח שבין מצדדי מורשתו הרציונלית של הרמב"ם לבין מתנגדי הפילוסופיה נקט עמדה חד משמעית בעד האחרונים, והצטרף לחרם של הרשב"א על לימוד החוכמות בידי צעירים מתחת גיל 25. בפסיקתו סבר שרק על התלמוד אין לחלוק, אולם פסקי הגאונים אינם מחייבים, אם לפוסק יש ראיות מן התלמוד כנגד דעתם, וראיות אלו התקבלו על דעת חכמי דורו. בכך הייתה שיטתו מנוגדת לזו של פוסקים אחרים בני זמנו.‏


חיזוק הדור בעניין מצות תפלין: והנה, כבר הראשונים העידו על כך שמצות תפילין רפויה בידם. התוספות ‏[38] וז"ל: ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה..." והריטב"א ‏[39] כתב: ויש כמה בני אדם שמצות תפילין רפויה בידיהם שלא (מסרו[נפשם]) לפי מה שפירשנו. ונראה מן התלמוד הבבלי והירושלמי כי גם בימי חכמי התלמוד היתה רפויה בידיהם שלא מסרו עצמם עליה בשעת השמד", עכ"ל. והרא"ש ‏[40] כתב: "לכך צריך כל אדם ליזהר במצות תפילין ומה שהיא רפויה ביד מקצת אנשים היינו כדתניא ‏[41] רשב"א אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליה בשעת הגזירה כגון עבודת כוכבים עדיין מוחזקת היא בידם. וכל מצות שלא מסרו עצמן עליהן בשעת הגזירה כגון תפלין עדיין מרופה היא בידם", עכ"ל. ואף שנראה שעיקר דבריהם מכוונים כלפי אלה שאפילו בשעת ק"ש ותפילה לא הניחו תפילין.

כאמור מצוות הנחת תפילין רפויה בדורות אילו, וכן משמע מהתוספות, ומהריטב"א [1,250 - 1,330]. וכן מעיד רבי משה מקוצי בעל הסמ"ג: "ובשנת 4,996 [1,236 למניינם], הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקב"ה זרועותי... ותהי לחרדת אלקים ועשו תשובות גדולות וקיבלו אלפים ורבבות מצות תפילין מזוזות וציצית, וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בכל המקומות...". ומשמע כי בשנים אילו רבים ואולי אפילו רוב העם לא דיקדק במצוות אילו ולכן לא היה שייך הנחת תפילין כל היום. וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך: כאמור אף מצוות המזוזה לא הייתה נשמרת בקרב רבים ושנים אילו הינם עוד לפני האינקוויזיציה ויכול בדומה לנאמר לא תתחתן בם שההזהרה מופיע בפסוקים 33 שנה לפני הנאמר בסדר הדורות ואנחנו קבלנו כי היו לוקחים היהודים באותו זמן גויות בבתיהם ונתעברו וילדו בנים הם הגוים שהרגו לאבותם והשמידום. וכן בהקשר למצוות תפילין מזוזה וציצית, שסביבות 1,270 למניינם החלו הגזירות שזה כ' 33 שנה לאחר המעשה שמסופר עודות הרבי משה מקוצי בעל הסמ"ג, ויכול על כי לא שמרו מצוות ה' להכעיסו שמצוות תפילין ומזוזה במיוחד וכן ציצית הם עיקר האות לעיני הגויים, ובשל כי לא שמרו את האותות להיבדל מהגויים לכן נענשו. ועיין פפ 258 שתחילת הסמכות לאינקווזיציה בין השנים 1,267 - 1,276.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה תי"ז. סמ"ג עשין ב סמ"ק סימן ס. מקורות: ברכות יד, יו. פסחים לו. או"ח סימן סא.
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה תי"ח. סמ"ג עשין ג. מקורות: תיט. ברכות נד. סא. ספרי. פסחים כה
  3. מוני המצוה: סה"מ מצוה תי"ט. סמ"ג עשין יב. סמ"ק סימן קה. קו. מקורות: שבת קיט. יומא לה. קדושין כט. סוטה כא. נדרים לו. ב"ק יז. ב"ב כא. סוכה מביו"ד סי' רמו.
  4. מוני המצוה: רס"ג, יראים
  5. בבא בתרא כא:א
  6. יש לציין כי נעשו מחקרים רבים בעניין גודל הכיתה ביחס למלמד. PROJECT SAGE, PROJECT STARR המסכנה העיקרית היא שכיתות יעילות יותר הינם קטנות יותר לרוב מתחת ל' 20 תלמידים. המספר המקסימאלי לא יעלה על 22 עד 25 תלמידים [מחקר Starr] למרות הנאמר מחקר אנגלי הראה כי הקטנת מספר התלמידים גורם לעליית רמת ההשגים בצורה ישירה.
  7. מוני המצוה: סה"מ מצוה ת"כ, ז, ח, סמ"ג עשין יח. סמ"ק סי' קד. מקורות: ברכות פ"א ב,ג. או"ח סימן סא.
  8. מוני המצוה: רמב"ן, רס"ג
  9. מוני המצוה: סה"מ מצוה תכ"א, סמ"ג עשין כב, סמ"ק סי' קנג. מקורות: מנחות פ"ג, ד. עירובין צה. או"ח סי' כה.
  10. מוני המצוה: סה"מ תכ"ב. סמ"ג עשין כג. סמ"ק סי' קנג. מקורות: מנחות פ"ג, ד. עירובין צה. או"ח סי' כה.
  11. סי' לז סק"ג, שם סק"א וסי' לח סקי"א
  12. ברכות כג:ב
  13. שם עמוד א'
  14. שם ד"ה ביום וד"ה ובלילה
  15. ב"מ קה:ב
  16. מנחות לו:א
  17. סוכה מו:א
  18. סוכה כח ע"א
  19. יומא פו ע"א
  20. מגילה כח ע"א
  21. לז ע"ב
  22. ברכות פ"ב ה"ג
  23. פ"א:הי"א
  24. הל' תפילין פ"ד הכ"ה
  25. מוני המצוה: סה"מ מצוה תכ"ג. סמ"ג עשין כג. סמ"ק סי' קנד. מקורות: יומא יא. מנחות לא, ב,ג,ד. יו"ד סי' רפח
  26. בנוסף בשנת 1,526 תורגם התנ"ך שנית לאנגלית וזאת ע"י TYNDALE סביבות 1,526. אף TYNDALE בחר שלא להתייחס למילה אחד.
  27. ספרי, ברכות שם
  28. הוספת הערת שוליים נעשית באופן הבא:
    {{הערה|יש להזין הערת שוליים כאן}}

    שימו לב: אם הערת השוליים כוללת סימן שווה (=), יש להגדיר את הערת השוליים באופן הבא:

    {{הערה|1=יש להזין הערת שוליים שכוללת סימן שווה כאן}}
    שימו לב לתוספת "1=".
  29. רש"י על אתר המביא את ספרי ו:ה
  30. רש"י על אתר המביא את ספרי ו:ה
  31. כן כתב תוספות על התלמוד המבוסס על בעלי התוספות הקודמים. עוד כתב שאלות ותשובות הרא"ש. כתב גם פירוש לתורה - הדר זקנים . וכן חיבור בענייני מוסר ויראת שמים - אורחות חיים.
  32. חובר בתקופת הגאונים
  33. הרב שמואל טל
  34. הל' תפילין סי' כח
  35. סימן לז
  36. הוא הסכים לשלם סכום גבוה כדי לפדות את רבו, אך הדבר לא יצא לפועל מכיוון שהמהר"ם לא הסכים שיפדו אותו בסכום כה גבוה. זאת, על פי ההלכה ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" [משנה, מסכת גיטין, פרק ד', ו'. ראו עוד בערך מהר"ם מרוטנבורג]
  37. שאלות ותשובות הרא"ש
  38. שבת שם ד"ה כאלישע
  39. ד"ה ומסתברא
  40. הל' תפילין שם
  41. שבת קל ע"א