פרשה פתוחה 283 ~ אתם נצבים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,683 עד 5,702 לבריאה | 1,922עד 1,942 למניינם 


ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. טו כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. טז וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. יז פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. יט לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. כ וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כא וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ. כב גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם] אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. כג וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. כד וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כה וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. כו וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. כז וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. כח הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

דברים כט: ט - כח


תוכן עניינים

קונטרס הקץ האחרון – ניצוצות גאולה

בבואנו לדון בזמן הקץ האחרון, יש לדעת שהדבר צריך להיבחן על פי שלשה יסודות. היסוד הראשון הוא מה שהורונו חז"ל על התנאים הראויים לזכות בגאולה. היסוד השני הוא התקופה המסוגלת לגאולה על פי הנבואה. והיסוד השלישי הוא הראיה הגלויה של המהלכים שבהם הקב"ה מוליך את עם ישראל. להלן נבחן את שלושת היסודות האלו שקשורים זה בזה, מתוך קיום הוראת התורה "בינו שנות דור ודור"; כלומר להתבונן בכל המהלכים שהקב"ה עושה עם ישראל, על פי השקפת התורה ורמזיה בפסוקים השייכים לעניינים אלו.

וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין: ‏[1] מהו הקץ האמור כאן ומהו זמנו, הוא עניין נעלם אשר רבות דנו בו, ואף אנו ננסה למצוא את רמזי הקב"ה בפרשיות הבאות ובדברים הבאים. בהקדם לפסוק הנ"ל נאמרו הדברים האלו: וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: ‏[2]

השנה ממנה מתחיל מניין 1,290 שנים אלו (יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים), היא שנת 3,061 לבריאה, על פי דברי המלבי"ם . ואלו עיקר דבריו – "ומעת הוסר התמיד וכו'. מבואר שנתן שני זמנים, זמן אחד שממנו תתחיל אפשריות הגאולה, אם יזכו כמו שאמרו זכו אחישנה, וקודם לזה הזמן אין לחכות כלל, ואמר שמזמן הזה יהיה אלף מאתים ותשעים מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם, ואי אפשר לפרש על עת הסרת התמיד בחורבן בית שני, שאם כן יגיע הזמן השני שאחריו אחר אלף השביעי וזה אי אפשר, וגם אי אפשר לפרש על זמן הסרת התמיד בחורבן בית ראשון, שאז לא נתן שקוץ שומם, כי שרף המקדש ערה ערה עד היסוד בה. ובהכרח שכיון על זמן אחר שבו הוסר התמיד ונתן שקוץ שומם... [והיינו] בימי עתליה המרשעת (ולהרחבה עיין השמטות המלבי"ם סוף דניאל), שכתוב 'כִּי ... בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱ-לֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים' ‏[3] ובעת ההיא נשבת התמיד שהיה קרב מקופת הצבור כמ"ש שם, ששם יהוידע פקודות בית [ה'] להעלות עולות ‏[4] ועוד אמר 'וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע' ‏[5]. מבואר שקודם לזה בטלו עולות התמיד, וגם נתנו אז שקוץ שומם, שעמד אז בית הבעל... השכל יחייב שחישוב הזמן הראשון הוא מימי עתליה שמלכה שש שנים, ובסוף ימיה בטלה התמיד ולכן אז התחזק יהוידע כנגדה, והיא מתה בשנת ג' אלפים ס"א ובטל התמיד ג' אלפים ס', וכשתחשוב מאז אלף מאתים ותשעים כלו בשנת ד' אלפים ש"נ שמאז התחילה אפשריות לגאולה שיגאלו בכל עת שיזכו שע"ז אמר אשרי המחכה, ר"ל שמאז יש לנו לחכות על הגאולה [הערת המעתיק: דהיינו משנת ג"א ס"א ואילך]".

לדעת המלבי"ם עד לשנים האלו לא הייתה אפשרות לגאולת ישראל, אלא יישארו בגלותם (ולשון המלבי"ם – "וקודם לזה הזמן אין לחכות כלל") ונמצא שלפי מניין דניאל המועד הראשון היה בשנת 4,351 לבריאה, שבשנה זו נשלמו 1,290 השנים משנת 3,061. שנים אלו הם לאחר חתימת התלמוד, בזמן הגאונים. אמנם לא זכינו באותה העת לגאולת ישראל והשבתם לאדמתם. אך מצינו בתקופה זו אותות לישראל על סגולת הזמן לגאולתם, "בשנה ההיא היה רעש גדול בכל העולם ונפל המקדש הגדול שעשו היהודים בירושלים במצות יוליוס קיסר עם הוצאה רבה, וביום שלאחריו בא אש גדול ונתכו כל הברזלים שבבנין ונשרפו יהודים רבים אין קץ, והקיסר (גלנטי) [וואלטינו] שלח מקוסטנטינו יהודים אחרים ובנה כל ההרוס" (סדר הדורות). עניין זה מורה שהיה הזמן מסוגל לבניין חורבנם של עם ישראל, וההשבה אל תפארת ישראל שנחרבה, אך לא זכינו לכך באותם השנים. ** ובאותם השנים, בד' אלפים שנ"ג 4,353, מצינו את תחילת מניין הישמעאלים (סדר הדורות). וכן בדברי המלבי"ם.

דניאל ממשיך ומונה מניין קץ שני: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה... אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה" (שם). כלומר שנת 5,686 לבריאה (תרפ"ו), 1,925 למניינם שנת למען הקים אתך היום לו לעם, שזהו זמן הקץ השני. ואלו דברי המלבי"ם: "ומעת ההיא (כלומר, לאחר זמן הקץ הראשון) אשרי המחכה שמאז עד הקץ האחרון יש לנו לחכות. כי אם יזכו יוושעו גם באמצע הזמן, עד יגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, ואם תחשוב משנת ד' ש"נ עוד אלף של"ה יגיע לשנת ה' אלפים תרפ"ה שאז יהיה קץ הפלאות המיועד" והשנה שממנה ואילך, שזוהי עת הגאולה, היא שנת ה' אלפים תרפ"ו. להלן נראה את מאורעות השנים בהקשרם לפסוקים. ויש לנו לידע שהקץ הראשון (4,351) הוא זמן סגולת הגאולה, והקץ השני בבחינת זמן גאולה ממש, בהתאם לכך נראה להלן גם סדר ההנהגה בעולם וסגולותיו לגאולה באלו הזמנים. אך קודם החילונו בכך, עלינו לבחון את הזמן הנ"ל ביחס לשלוש השבועות לחייב את בני ישראל בקבלת עול גלותם.

שלש השבועות

כאשר נבוא לבחון תקופות הפסוקים של פרשת ניצבים וילך, שהם בזמן שסוגל לגאולה, עלינו לראות את סימני והתגשמות התנאים המכשירים אותה בזמן זה. לצורך כך עלינו לדקדק ולהבין את מאורעות השנים בהשוואה לשלש השבועות [כתובות קיא, א], ואת רמזי הפסוקים שכנגד כל שנה מהשנים האלו. השבועות הן: אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את האומות שלא ישתעבדו בהן, בישראל יותר מדאי.

ועתה נדון בכל אחת ואחת, ונראה על פי השנים את תוקפן של שלש השבועות, על פי התנאים המיוחדים לכל שבועה, ועל פי הנרמז בתורה בשנים אלו, כפי שיבואר להלן.

שלא יעלו ישראל בחומה – עניין שיבת ציון בזמן המסוגל

להלן נדון בתוקף השבועה, אם חלה בכל זמן, ובהמשך נראה עוד כמה תנאים שבכוחם לבטל שבועה זו. [ראה במבואר בהמשך לגבי שאר השבועות]. בישעיה (ס, כב) נאמר על זמן הגאולה "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" ופירש"י שם, זכו אחישנה, לא זכו בעיתה. היינו שביד בני ישראל להקדים את הגאולה על ידי מעשיהם ולקרב את גאולת השם, והאיסור שנאסר על ישראל לעלות בחומה, היינו ביד חזקה שלא בדרך הטבע ורישיון האומות.

מלבד האיסור לעלות בחומה, יש גם איסור "לדחוק את הקץ", וביאר רש"י שם: "שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי". אולם מצאנו במדרש פירוש נוסף ולפיו הכוונה לפעולות גשמיות לקירוב הגאולה שלא בזמנה, וזה לשון המדרש ‏[6] "רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים ... " והוא מאותו עניין שלא לעלות בחומה, דהיינו שללא ההוראה מהקב"ה ששעת הגאולה היא, אין לנו הזכות לקבוע עבור עצמנו ביד חזקה את הגאולה. עניין זה, שלא לדחוק הקץ, אינו שייך עוד כשאנו דנים בשנים שעת סגולת גאולה הם, ועלינו לקיים ההשתדלות לזכות לגאולה, ואסור עלינו לרחק את הקץ וכפי שאמרו "שלא ירחקו את הקץ". והנה לפי מה שהתבאר לעיל, שתחילתו של הקץ הראשון הוא בשנת 4,353, הרי שאיסור העלייה בחומה לא נמשך עוד. מפני שעיקר השבועה שלא יעלו בחומה, הייתה לפני בוא העת המסוגל לגאולה, כפי שהתבאר. וכיוון שמאותה העת החל הזמן שמתאים לגאולה, הרי ששוב אין כאן הקדמת הקץ אם עולים בחומה על מנת לקבל את הגאולה המכוונת ע"י הקב"ה. אך בכל זאת כדאי למצוא אות וסימן שיש להשתדל להביא את הגאולה, ואות כזה היה בזמן ההוא מפני שהקיסר הרומי סייע בידם בבניית המקדש, וכפי שמתואר בדברי הימים של התקופה ההיא. אך כאמור, עם ישראל לא זכה להיגאל באותו הזמן, ועל אף הסימנים של סגולת הזמן, לא אסתייע מילתא. וכן במשך השנים בין הקץ הראשון לבין הקץ השני היו עיתי רצון של גאולה בגדר "אחישנה". כאמור, התקופה שמהזמן השני של הקץ, היא בגדר "בעיתה". וכאשר נתבונן בדברי הימים נראה, שמהשנה האמורה, מתחיל הקב"ה להראות פנים של סגולת הגאולה.

רבים עלו לארץ ישראל עוד לפני השנים האלו, אך הם פעלו כיחידים וכאנשי אמונה, ודבר זה מותר גם בשעה שהשבועה שלא לעלות בחומה בתוקפה, מפני שלא נאסר אלא על רבים ובחוזקה. אך בסמיכות לשנים אלו החלה עלייה גדולה, בה רבים עלו לארץ ישראל על מנת לישב וליישב. שלושים שנה לפני המועד השני לגאולה, כלומר בשנת 1,892 למניינם אנו מוצאים עניין דומה (במספר ובשנים) לניסיון הקדמת הגאולה על ידי שבט אפרים ביציאת מצרים. העליה הראשונה לארץ ישראל מתרחשת בסביבות השנים 1881-1903 למניינם. במסגרת העליה הזו עלו למעלה משתי רבבות, וכמו במעשה שבט אפרים, לא נשאר מהם אלא כרבע מהעולים, וכן גם בשנים שבין 1904-1914 עלו כ- 35,000 עולים, ולא נותרו מהם יתר על מחציתם. כל זה יורה שבשנים אלו לא הגיעה עדיין סגולת הגאולה ולא הוכשר הדבר לעלות לארץ ישראל בדרך שיבה.

רק כעשר שנים לאחר מכן, מגיעה זמן הגאולה על פי דניאל הנ"ל, ואכן הפסוקים יעידו: "אתם נצבים היום.." שהוא כנגד שנת 1922, ללמדך שבני ישראל יכולים להגיע לידי קביעות של הפסקת הגלות במידת מה, רק מזמן זה ואילך. ואמנם כאשר השנה הזו מתקרבת אנו רואים יתר יציבות בגלי העליה. בשנים שבין 1919-1923 עולים כ- 37,000 עולים מארצות מזרח אירופה ומרוסיה והם נשארים. כן בעלייה הרביעית בשנים שבין 1929-1924 עולים כ- 80,000 עולים ונאחזים בארץ. עלייה זו נמשכת ומתגברת. המשמעות המיוחדת של "אתם ניצבים היום - רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" נתקיימה בשנת תרפ"א, כאשר נוסדה רבנות בישראל כחלק מצורת הנהגת המתיישבים בה, ובשנה זו נתמנה הרב אברהם יצחק הכהן קוק כרב הראשי הראשון ברבנות לישראל. אמנם היו שראו טעם לפגם בכך שחברה הרבנות עם אנשים אשר הפכו פניהם מהתורה והמצוות כפי שבאמת טענו רבים באותו הזמן. אך רבים אמרו שהמצב הזה עדיף על פני מצב שבו הייתה קמה מדינה אשר פונה עורף לגמרי לתורה ואינה רואה את הוראת ההלכה כחלק מצביון העם והליכותיה. עוד יתכן שאם כל העם כולו היה מקבל אז את מרות ההלכה של הרבנות, אולי היה זה עצמו הופך את הרבנות לדבר המקודש בעייני כולם, ולא היינו מגיעים למצב בו המשפט המדיני מקומו גבוה בעייני הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, יתר על הוראת חוק ההלכה המסורה לנו מדור דור, ואין לנו בזה אלא דברי חכמי וגדולי הדור. מייסדי שיבת ציון פעלו בתום לב ולא יכלו לשער שמהרסייך ומחריבייך ממך יצאו, ושבמשך הזמן יגרמו מוסדות המדינה לחלק מעם ישראל לסטות מדרך התורה המסורה. כאמור, מרבית העולים השתוקקו שה' ברחמיו הרבים יחפוץ בעמו וירצהו בשובם לציון ברחמים. אך במשך הזמן זרמי קהל ה' חלקו ופלגו אחד על השני מן הערב רב אשר בקרבו. וכן התרחש גם בזמן יציאת עם ישראל ממצרים, כנאמר ‏[7] "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". וכן אנו מוצאים שבאותה התקופה היתה התעוררות בעניין הלאומיות והרצון לשלטון, והגנה מפני הצר הצורר באה לידי ביטוי באותה העת. ארגון ה"הגנה" נוסד כנגד "ושוטריכם" בשנת תרפ"א. ההגנה הוא הכוח המשטרתי אשר במרוץ השנים יהפוך לצבא ההגנה לישראל, שגם אם יש לנו טענות על דרכיהם, אין חולק ששלוחי דידן הם בהרבה בחינות ואכמ"ל.

כפי שנראה להלן, גם המתנגדים להקמת המדינה וכל עניין ההתיישבות בארץ ישראל, לא התנגדו בתחילה, אלא רק לאחר שהיה נראה בעיניהם כי שוב אין ישראל זכאים לכונן את הגאולה. בשנת 1,960 האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, מפרסם את ספרו 'ויואל משה', שם הוא פורש את משנתו האנטי-ציונית. הספר מדגיש את האיסור להתחבר לרשעים וכן להקים ממשלה בזמן הגלות ולדחוק את הקץ. למרות שספרו אינו מייצג בהכרח את דעת כלל העדה, מ"מ ראויים דבריו הנוגעים לעניין זה לבוא לידי עיון ומחשבה נכונה. למרות כאבו, של הרבי מסאטמר, ככל יהודי חרד לתורת ה' הרואה "שועלים הילכו בה" מכל מה שנעשה בעם ה' בארץ הקודש נגד התורה ודרכיה, בכל זאת יש לומר כי גם הוא עצמו נתן תקווה לגאולה בשנים הקודמות לשנת הוצאת ספרו. כי אילו הייתה דעתו שעצם הניסיון לכונן הגאולה הוא ניסיון פסול, היה ודאי מזדרז ומוציא את ספרו בשנת תש"ח. הספר "ויואל משה" לא יצא לאור אלא לאחר אשר ראו לעין כל את הניסים והנפלאות, ובכל זאת המשיכו חלקים מעם ישראל בירידה ברוחניות ועזבו את ה', באמרם כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה, ואף ניסו בדרכים שונות לגרום לאחרים לעזוב את דרך התורה. ומכיוון שהרבי מסאטמר ראה זאת, הוא הסיק שבני ישראל לא זכו לקבל את מתנת ה' ושוב נדחתה הגאולה, עד לאות אחר אשר יבוא ויעיד שהגיעה שוב זמן הגאולה. וכיוון שהגיע למסקנה הזו - חזר בעיניו דין שלש השבועות לתוקפו הראשון. אך מאידך רוב גדולי ישראל לא מיחו על ההתיישבות, ואם כי אין חולק שיש ערב רב, ויש המרחקים את הגאולה במעשיהם, שומרי התורה אינם מתייאשים מבוא הגאולה השלמה במהרה. גם אם יש נפילות, וגם אם הגאולה מתארכת, עדיין כל זמן שעיקרה של ארץ ישראל היא ביד בני ישראל והתורה חשובה בה לכל שומריה ורבים הם, אין לראות בחטאת חלק מישראל את הפסקת סגולת הגאולה אשר החלה כאמור בשנת 1,922 למניינם.

כאמור גם המתנגדים לכינון המדינה, חיכו בקוצר רוח (אם ביודעים ואם בהשגחה פרטית) לראות את מעשי ה' ביודעם כי אכן הגיע זמן הגאולה. אך כאמור מעטים מאותם צדיקים הסיקו כי תמה סגולת הגאולה כנ"ל. אולם כאמור, רבים מבין מגשימי הגאולה היו אנשי אמונה מלאים תורה ומעשים טובים, כולם עמודי עולם היו, בין אילו ממייסדי מחנה הציונות הדתית, בין מן העדה החרדית, הליטאית, החסידית וכן הנטורי קרתא וסאטמר, כולם שורשם באנשי יראה שכל כוונתם לשם שמיים. ואכן כולם לא הרפו עינם מן המתרחש בארץ הקודש בכמיהה להיוודע האם אכן הגיע זמן הגאולה וכנ"ל.

והנה בשנת 1957 התקיים מבצע סיני, שלא היה אדם מישראל שלא הכיר בניסים המיוחדים שהיו לבני ישראל אז. בשנה זו יעיד הכתוב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" ‏[8], דהיינו שבשנה זו הייתה עת רצון מלפניו להורות שלמרות כל מה שהיה נראה שעם ישראל במצוקה, זכות אהבת ישראל אל ה' היא הצילתם, והיה בזה הוראה שרק על ידי ההליכה בדרך ה' יוכלו לקיים גאולה שלימה. בשנה שלאחריה מזהיר הכתוב "וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם", והיינו שמה שלא שמעו בני ישראל אל דבר ה', להבין שהכל מתנהל על ידו ורק על ידי האמונה והדבקות בו נינצל ולא נצטרך לעמים אחרים, גרם לבני ישראל להזדקק לעם אחר, לכרות ברית עם עמים אחרים, ושוב לא הייתה הנהגתם של בני ישראל תלויה רק בהם. ובראות עמודי עולם כי עם ישראל כורת ברית ולא מקים את הארץ על ערכי תורה, ומתקיים בהם "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים" החליטו מקצתם, ובראשם הרבי מסאטמר שעבר הזמן המסוגל לגאולה. בנקודה זו, פרצה מחלוקת בין עמודי עולם, מן הצד האחד החוזים כי לא תמו חסדי ה' וכי ישנם עוד עיתים כעדותה של תורה בפסוק שכנגד שנת 1,967 "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" ‏[9]. וכן בתחילת 1,981 "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש וגו'", ומצד שני הטוענים שאין עוד זכות לגאולה לבני ישראל בזו העת.

ובאמת, כדרכם של מחלוקות שהם לשם שמיים, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. מחד אנו רואים שהקב"ה מראה אותות של גלות ומאידך פותח גם פתח לגאולה. מחד יש ירידה ברוחניות ויש שאינם יודעים "קריאת שמע" מה היא, וכן יש שלא ראו מצה מימיהם, אך מאידך ציבור שומרי התורה מתפשט ומתרבה. לכן אין לנו רשות להיפטר מההשתדלות הראויה לגאולה, כל עוד יש תקווה, ומאידך עלינו להיזהר מהשפעת הערב רב בקרב עמינו הגובר ואוסף כוח, ולשים אל לב אם יש מנוס מן הבא עלינו רחמנא לצלן ביום הדין.

והנה השנה בה יוצא הספר "ויואל משה" לאור עולם, הוא בפסוק שכנגד שנה זו בקרוב (1,960) - "הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:" ‏[10]. הרי לנו שמרומז בפסוקים אלו, שאם חילול ה' ימשיך ויתפשט אכן לא נזכה לגאולה ואבוד נאבד מארץ ישראל. אך מאידך עדיין ניתן לבחור בין חיים למוות, יש עדיין את האפשרות להחזיק בתקוות הגאולה ולבחור בתורה הנקראת חיים, שתהיה היא ממשלת עם ישראל ותושלם על ידה הגאולה. ולכל זמן ועת, ואין אנו מתייאשים מהגאולה גם כשיש בה מורדות.

שלא ימרדו באומות העולם – עניין הצהרת בלפור

מדברי חז"ל שהגאולה תבוא שלא באופן של מרידה בעמים, מבואר שתהיה גם הכרה של העמים בזכותם של בני ישראל לשוב אל ארצם, ודבר זה צריך להתקיים זמן מה לפני העלייה של בני ישראל לארצם, ואכן כמה שנים לפני השנה המסוגלת לגאולה, הכירו העמים בזכות עם ישראל לשוב אל אדמתם, ונמצא שתחילת השתלשלות הגאולה הוכנה מכבר, וזה עניין הצהרת בלפור 1,917. מכאן שגם מצד שבועה זו, שלא ימרדו באומות, הוכשר הדבר בזה הזמן לעלייה ושיבת ישראל לאדמתם.

שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי – עניין השואה

כמו שהשביע אותנו הקב"ה לבל נמרוד באומות העולם, ושלא לעלות בחומה, כן השביע את אומות העולם שלא לרדות בנו בפרך. ונסתרים דרכי ה' אשר העניש את עם ישראל בסביבות השנים האלו בעונש קשה וכבד עד מאד, אשר לא נודע עוד כמוהו. בשנות השואה, אשר כנגד השנה בה התחיל מסע ההרג והשמד, אומרת לנו התורה - "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" ‏[11]. בכל שיעבוד אחר היינו יכולים להחשיבו שיעבוד שאינו יותר מדאי, לא כן ברעה שבאה על ישראל בשנות זעם אלו. השבועה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, חוללה עד לתכלית החילול ללא ספק. במשך הדורות רבו מעשי פשע בין עם לעם. מאז דור הפלגה כאשר בלל ה' את שפת כל הארץ, והפיצם ה' על פני כל הארץ, כל עם ועם נוהג לעצמו. יש אשר יתחברו לצורך עניין אחד או אחר או יתערבו יחד, אך עדיין כל אומה ואומה מחולקת בחוקיה ובשפתה. במשך דורות נלחמו אלו באלו, וברבות השנים השתלטו אומות על חבריהם גם בדרך עבדות, אשר כל עם ועם לפי טבעו וייצרו. בכל השנים הללו, עם ישראל נע ונד בין העמים וסופג מרותם של עם ועם "וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר" ‏[12], מתימן לבבל, ממצרים וכוש למרוקו וכן באירופה ממערב ומזרח במשך קרוב לאלפיים שנה. וכל זה נגזר עלינו "לפי שחטאנו לפניך... חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו" כי מרינו באבינו שבשמים. אך למרות זאת בכל מהלך הגלות הייתה האמונה מושרשת בלב שומרי התורה, שמי שהוציאנו מעבדות לחרות הוא יגאלנו בקרוב שנית לעיני כל חי. אך בבוא המכה הגדולה ביותר על עם ישראל, ובאופן חמור שכזה, על מנת להשמיד ולהרוג ולאבד את הכל, בשנות השואה הסבל היה קשה מנשוא.

איננו יכולים להעלות על דעתנו דרכי ה' בכל ההיקף הראוי, ורק בבוא גואל כאשר ימלא שחוק פינו יגלה לנו הקב"ה את כוונותיו לפי השגת שכלינו. למרות זאת יכולים אנו למצוא מקצת מהדברים המכשירים את הענישה, כפי שאנו למדים מדרכי ה' הכלליים. ידוע שאם הקב"ה נותן הזדמנות לאדם לשוב אליו ולזכות במחילתו ובהשראת השכינה, והאדם אינו מנצל זאת, אלא מפנה עורף לטובתו של הקב"ה, מעורר הדבר דינים. לכן יתכן שיש לראות חלק מהתעוררות הדינים, מה שלא התאמצו די לשוב ולזכות בגאולה בשנים המסוגלות לכך, ומשום שלא עלינו ארצה בתחילת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" ‏[13] – יכול בא המשך הכתוב ‏[14] "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ" ‏[15].

הגזרות אשר הביאו לשמד החלו בשלבים. השלב הראשון אכן החל מ- 1,933 עד 1,939, אז התקיימו נגד היהודים גזרות שונות, צמצום צעדיהם ורדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית. השלב השני בין השנים 1,939 – 1,941 רקמו את מחשבתם הרעה מה שכוונו בלשונם "פתרון בעיית היהודים", אז קיימו שלילה מוחלטת של זכויות היהודים. השפלה ניכרת וגלויה החלה בטלאי וכיו"ב. הגבלות חמורות עוד יותר על התנהלותם של היהודים וריכוזם באו במשך הזמן. השלב השלישי בין השנים 1,941-1,943 השמדה המונית של עם ישראל בייסורים בעבדות פרך ותנאים גרועים משל בעלי חיים. ובשל מעשים אילו עברו האומות על "לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ:" (תהלים קה, יד), ועברו בפועל על השבועה שנשבעו שלא להרע לישראל בתקופה שבה הם בגדר "וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר".

נפלאים דרכי ה' ואין לנו היכולת לקבוע בזה דברים ברורים, אך דבר אחד ידוע ששנת 1,933 היא השנה אשר כנגד הכתוב "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:" (דברים כט, כ), ובשנה זו קם המשטר הנאצי ל"ע. במשך עשר השנים הבאות, עם ישראל נהפך לביזה ומשיסה בגויים, אשר לא ידע עם בכל תולדות עם. אפילו בני חם אשר עליהם ייאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, לא נעבד עבדות מרדות כזו. תחת שלטון הנאצים בני ישראל הפכו לעבדים לשם דיכוי וכיליון, מתוך החשבת בני ישראל הנבחרים, לעם הראוי להיכחד מהעולם ל"ע. וללא כל ספק היה כאן הרבה מעבר למלחמת עם בעם, וגם הרבה יותר משעבוד רגיל. אין חולק שהייתה כאן ההפרה הברורה ביותר לשבועה שהשביע את העמים שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי. הפרת שבועה זו נותנת לבני ישראל את הזכות לצאת משעבוד העמים גם בחוזק יד, שכן לא נגזרה גלות על ישראל אלא בתנאי שלא ישתעבדו בהם עכו"ם יותר מדאי, וכיוון שהפרו זאת בטלה ההשבעה על המשך הגלות.

מלחמת העולם הראשונה אשר החלה בשנת 1,914 הייתה הכנה ראשונה לקראת הבאת גאולת ישראל לאופן שלא יצטרך להיות על ידי "עלייה בחומה". לאחר הניסיון של המעצמות הגדולות להשתלט אחת על רעותה, וריבוי מלחמות בין עם לעם, ולאחר מאות שנים של השתלטות על עמים חסרי אונים והנהגת העבדות, הבינו האומות שצריך להקצות לכל מדינה את מקומה ולמצוא את האחדות הראויה בין העמים לקיום דבר זה. ההתקדמות בהשכנת שלום בעולם, סללה את הדרך להרשאת אפשרות גאולה לבני ישראל, ולמעשה החלה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז הקימו את ארגון "חבר הלאומים" (הארגון שקדם לארגון האומות המאוחדות). הסכמה זו בין העמים, הביאה אחר כך לידי החלטת "חבר הלאומים" להקים מדינה לעם ישראל בארץ ישראל. הרעיון בא לידי ביטוי בהצהרה הנקראת הצהרת בלפור.

נמצא: 1) כנגד עיקר השבועה שלא יעלו בחומה, הוכשר עניין העלייה שלא בניגוד להסכמת העמים, על ידי הצהרת בלפור. לעניין זה גם מסייע ביטול השבועה שהפרו העכו"ם, שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, וכיוון שמשתעבדים בישראל באופן חמור כל כך, אין לנו לחדש כי במציאות שכזאת עדין נמנעה הזכות מעם ישראל לשוב אל מקומם גם אם זה בגדר "עלייה בחומה" כי תנאי זה בטל. כאשר האומות אינם משתעבדים יותר מדאי, יש להבין שהגזרה על גלות ישראל בתוקפה ואין לישראל למרוד באומות. אך אין חולק שזכות ישראל להציל עצמם מיד צר כדרך כל המלחמות, ומשעה שעוררו צרות על בני ישראל ולא היה היכולת בידם להישאר במקום גלותם, זכותם לשוב אל ארצם. 2) כנגד עיקר השבועה שלא ימרדו ישראל באומות, עומדת הצהרת בלפור שהפכה את עם ישראלי לבעל זכות שיבה בהסכמת האומות. גם שבועה זו לכאורה תלויה ועומדת בקיום השבועה השלישית, שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, שכיוון שאין מניחים לישראל לחיות, מדרכי הטבע ראויים נרדפים להשתמש גם בדרכי מרידה. לא יעלה על הדעת שעניין "לא ימרדו באומות" פירושו שעל עם ישראל ליתן עצמם למשיסה ולא ללחום על קיום חייהם. 3) השבועה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, התבאר עניין הפרתו לכל הדעות, בשנות הזעם של מלחמת השואה. עניין הפרה זו מבטלת את תוקף שאר השבועות כפי שהתבאר לעיל.

הרי לנו: ביטול השבועות הוכן לבני ישראל בתקופת שנים אלו, ולנו המצפים לגאולה, ניתנה הזכות והיכולת להשתדל על הגאולה בעיתה ולהחישה על ידי קיום הסגולות המיוחדות שבידנו להביא על ידם גאולה שלמה וגאולת אמת, עד שנזכה לנבואה "הִנֵּה יָמִים בָּאִים ... וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'." ‏[16], ונזכה לשיבת תפארת ישראל.

כפי שנראה עוד להלן, גם שנות הכיבוש ומלחמות ישראל בזמנים אלו, מרומזים באופן ניכר וגלוי עד מאד בפסוקים שכנגד השנים הללו. המאבק עם הבריטים הולך ומתעצם סביב השנים שלפני ואחרי שנת 1,946. על השנה הזאת מבשרת לנו התורה שיצליחו בני ישראל בכיבוש וירושת הארץ משלטון קודמיהם. בשנה זו אומרת התורה "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:" (דברים ל, ה).

גם המלחמה עם מצריים, שנקראה מבצע סיני, מרומזת בפסוק שכנגד אותה השנה. המלחמה עם המצרים היתה לקיים את חיותם בארצם. לכן הדבר מצוין בפסוק האומר "...וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ל, טז). כלומר, שהכיבוש וניצחון שהיו בקום המדינה יהיו באופן שנוכל לחיות בארץ כראוי, ולא יצליחו לסלקנו ולכבוש את הארץ מישראל, מה שהיה רצון המצרים בזמן ההוא בשנת 1,956. ושוב במלחמת ששת הימים בשנת 1967, כאשר הייתה יראה גדולה וחשש בשל הצלחתנו במאבק אומר הכתוב שכנגד שנה זו "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם..." ‏[17]. כפי שעוד נראה בפירוש הכתובים עצמם, בתקופה זו הרמזים כל כך גלויים לעין, עד שאין אדם יכול לעמוד בכפירתו ולכפור בגילוי שנות דור ודור שמרמז לנו הקב"ה בתורה ובאופן מדוקדק ביותר. כפי שעוד נראה להלן, גם האינתיפאדה, הסכמי-"השלום" ל"ע מרומזים ברמזים ברורים מאד בכתובים שכנגד אלו השנים. ועיין להלן בכל ענייני קום המדינה ועד לימינו אנו.

כהיום בתקופת "בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" ‏[18], השנה שאנו יכולים ללמוד ולראות את קיום דברי התורה בכל דור ודור, כאשר אנו מצויים בערב שנת "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ‏[19], עלינו לאחד את הקרע בין מחנות קהל ה'. כאשר יש פירוד לבבות בין בני ישראל, השכינה אינה שורה במעשיהם. ורואים אנו שהמחלוקות הגדולות בין חלקי שומרי התורה והמצוות אינם עומדים עוד בגדר מחלוקת, והאחדות בין כל ציבורי שומרי התורה הולכת ומתגברת. מכל חלקי הציבור יש כבר כוונה להתאחד ולעמוד על משמר התורה וצביון עם ישראל, מה שלא זכינו לזה בשנים הקודמות. על מצב שכזה ניתן להמליץ: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" ‏[20], והכול תלוי בנו. למרות שאנו יודעים מהעבר שנתקיים בישראל "דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" ‏[21]; ולמרות על האמור לבוא "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם... כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ ‏[22], אנו קווי ה' מאמינים בני מאמינים יש בנו את היכולת לשוב עד ה' אלוקינו והוא יחון וירבה לסלוח כי חפץ חסד הוא, וידוע שכל נבואה לרעה יכולה להשתנות.

יהי רצון מלפניך שבזכות תפילות קווי ה' ובעזרת אחדות ישראל, תקוים בנו עדות ה' בקרוב: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" ‏[23]. ואין לדעת בפועל איך תבוא הגאולה, ואם בכלל למדינה זו אחרית תקווה. אך דבר אחד ברור היום לכולנו, עם ישראל זוכה וחלקו הגדול יושב בארץ ישראל, והקב"ה מורה לנו לחזק את שמירת הדת וההשתדלות להשבת תפארת ישראל על אדמתם.


הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז:

פרשה זו רומזת על התקופה שהשכינה וביססה את יסוד בנין מדינת ישראל. זאת ע"י הכרת העמים בזכות עם ישראל לארץ משלו, וע"י עליית רבים לארץ לבנות ולהיאחז בה. כן נרמז בפרשה זו התקופה של שנות הזעם הנוראיות שעבר העם היהודי (ובמיוחד שבט יהודה) ע"י הנאציזם ימ"ש בשואה.

מאורעות השנים:

5683 - הכנסיה הגדולה הראשונה ותקנת הדף היומי, כנגד: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל":

שהַפָּסוּק (דברים כט, ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" הוּא הַפָּסוּק הַ5683 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, לְפִי מִנְיַן הַפְּסוּקִים לְטַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 5683 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם התכנסה בוינה הכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, והתקבלה תקנת הדף היומי שהציע הגר"מ שפירא מלובלין זצ"ל שיאחד את כל עם ישראל קטן כגדול סביב לימוד משותף של דף גמרא ליום.‏[24] [1] (הקישור הינו הוידאו של האירוע)

מועד תחילת הקץ האחרון משיח בן יוסף, כנגד: "אתם ניצבים.. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם" [5686]:

ששנת "הפורת" 5686 היא כנגד הפסוק "למען הקים אתך היום לו לעם" וכן לפני חזון הגאולה של דניאל ומניין של 1290 ועוד 1335 משנת 3061 כמפורש השנה המיוחלת הינה 5686 וזו שנת תחילת שנות הגאולה כנגד משיח בן יוסף. וכן בשנים שלקראת 5686 1925 למניינם נוסדו המוסדות של המדינה העתידית, "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" כנגד מוסדות הסוכנות, הרבנות, וההגנה. עוד שבשנים אילו מתחיל תהליך של 80 שנה עד לתחילת שנות משיח בן דוד שבשנת 6 - 5775.‏[25]

שנים אלו המקבילות לפר' נצבים (1922-42) כוללות בתוכן מאורעות גורליים בתולדות העם היהודי. בשנים אלו נרקמו התהליכים שהביאו לכינונה של מדינת ישראל, וכן בשנים אלו עבר העם היהודי שואה איומה שכילתה ששה מליון מאחינו. "הצהרת בלפור" 1,917 בה הוצהר כי זכות עם היהודי לקבל לידו את ארץ ישראל. דברים אלו קבלו תוקף בינלאומי, ע"י הסכמת "חבר הלאומים" לתת לבריטניה מנדט על ארץ ישראל, 1,922. הצהרת בלפור ונתינת המנדט על א"י לבריטניה, היוו צעד חשוב ביסוד מדינת ישראל הן בפן הגשמי, שעם ישראל קיבל הכרה בינלאומית לתביעתו וזכותו בארץ ישראל, והן בפן הרוחני, שע"י הכרה זו הוסר האיסור לעלות בחומה משום מרידה באומות (ראה בהרחבה בהקדמה). בשנים אלו אירעו העליות הגדולות של יהודים שעלו לארץ, נאחזו בה, בנו אותה, והפריחו את שממותיה.

העלייה השלישית הייתה בין השנים 1919-23 (בה עלו כ-37,000 יהודים צעירים חלוצים ברובם). העלייה הרביעית הייתה בין השנים 24 – 1929 (בעלייה זו עלו ארצה כ - 80,000, ועל ידי עלייה זו התפתחה העיר תל אביב שנהייתה אח"כ לבירת הכלכלה הישראלית). העליה החמישית הייתה בין השנים 1929 - 1939 שנגרמה בעיקר עקב התגברות האנטישמיות בעולם ועליית היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה. כן מימי מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה עלו כ- 130 אלף עולים.

עליות אלו נעשו למרות ההגבלות חמורות של הבריטים (הספר הלבן) והתקיימו פעמים רבות בסתר ובמסירות נפש ע"י העפלה, ורבים מהם נתפסו ושולחו למעצר ומחנות הסגר. למרות העלייה הרבה, מרבית העם היהודי וראשיו לא רצה לעזוב את הגולה ולא נענה לחזון שיבת ציון . ‏[26]

אולם המושבה היהודית קמה לתחייה, עם ישראל חוזר לעבד את אדמתו הנטושה זה אלפיים שנה. הרבנות הראשית הוקמה בראשות הראי"ה קוק ועי"כ נוסדה סמכות דתית רוחנית רשמית בא"י, וכן הסמכות הגשמית בתקופה ההיא "הסוכנות היהודית" עלתה לירושלים (1,926) בתקופה זו.

במקביל לשנים אלו, בשנים 1933 – 1939 החלו רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית. לאחר שהנאצים קיבלו רוב ברייכסטאג, החלו בחקיקות אנטישמיות ע"י חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים כ"חוק אזרחי הרייך" "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" וחוק "שינוי השמות" ולאחר מכן נחקקו "חוקי נירנברג" הידועים. כל החוקים האלו נחקקו כדי להבדיל ולבודד את היהודים מהעם הגרמני. מעשי אלימות, פוגרומים, פרעות, והשפלות נעשו ללחם חוקם של יהודי אירופה כולה. ב-1938 החל מאסר יהודי פולין ע"י הנאצים, וכבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שהוקם לאסירים פוליטיים ולאט לאט נהפך למחנה השמדה המוני ליהודים. בשנים 1939 – 1941 החל המשטר הנאצי לחפש פתרונות סופיים ל"בעיית היהודים", והחלו בשלילה מוחלטת של זכויות היהודים, השפילו אותם וחייבום בנשיאת טלאי צהוב, וכמו"כ גירשו יהודים רבים משטח הרייך לאזור הכבוש בפולין. בתקופה זו רבו רציחתם של יהודים. יהודים רוכזו בגטאות (עוד בטרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית). ראשוני הגטאות בפולין נבנו ב' 1939 – 1941 וב' 1940 החלה עבודות הכפייה במחנות ריכוז. וזו השנה אשר בה הפרו אומות העולם את השבועה השלישית שלא ירדו בבני ישראל בעבודה. תוכנית ההפתרון הסופי הוחלט בשנת-1942 בועידת ואנזה. כתוצאה מהתוכנית הוקמו שלשה מחנות השמדה טרבלינקה, סוביבור ובלוז. לאחר מכן הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר, מחנה אשוויץ – בירקנאו. מחנות אילו השתמשו בשיטות שונות ומשונות כדי לפטור את בעיית היהודים. ששה מליון יהודים נהרגו ע"י הנאצים ועוזריהם, וכשליש מהעם היהודי הוכחד בשואה זו.



5683 - "אתם נצבים היום כלכם" כנגד: הצהרת בלפור וחידוש העלייה לארץ‏[27]:===

רצה לומר שעם ישראל נמצא כעת במצב ובמעמד רוחני מסוים (ולא ש"אתם ניצבים" במובן הפיזי או הגיאוגרפי).

פרשה זו של כריתת הברית עם בני ישראל ואזהרתם מפני הירידה מהדרך הישרה, באה כהקדמה והכנה לכניסתם לארץ ישראל. לאחר פר' כי תבוא שם דובר על ביאת בני ישראל לארץ כיחידים, הגיע הזמן להכינם כאומה והוצרך הדרכה מבחינה רוחנית. וכן מבואר בדברי משה בריש פר' וילך כשהעביר את דברי הברית לעם ישראל "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכו' יהושע הוא עבר לפניך כאשר וכו'". הגיע זמן כניסה לארץ בפועל.

מצב זה של הכנת ישראל לכניסה לארץ מרמז על התקופה המקבילה לה בפסיפס ההיסטוריה, בו עם ישראל עומד שוב לפני כניסה לארץ ישראל. זאת התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה עד לעצמאות מדינת ישראל. בכל התקופה הזו נוצרו המצבים והתהליכים שהכינו והביאו ליסודה של מדינת ישראל ועליית רבים מבני עמנו אליה.

הצהרת בלפור: ב-2 לנובמבר 1917 חתם שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור על תמיכת בריטנייה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. למרות חתימת הצהרת בלפור ב-1917 הביטוי והמימוש המלא של הצהרה זו לא מומשה עד למסמך המנדט של חבר הלאומים לבריטים ב- 1922 שאישר את ועידת סן רמו (1920) שהעניק לבריטים את המנדט על ארץ ישראל, המנדט על ארץ ישראל הוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים ב-11 לספטמבר 1922 אשר מכוחו שלטו הבריטים בא"י בין השנים 1920 עד לסיומו ב-14 וה-15 למאי 1948. אישור זה אשר ניתן כאמור בשנת 1922 היא השנה המקבילה לפר' "אתם ניצבים כולכם היום" המדבר על הכנת ישראל לקראת כניסתם לארץ. סביבות שנים אלו (1919-23) העלייה השלישית הייתה בעיצומה, עלייה זו הייתה הראשונה מבין כל העליות שהעולים החזיקו מעמד בארץ, והיוו גורם משמעותי בבנין הארץ (ראה עוד בהקדמה).

אתם נצבים היום כלכם. ה' אומר לעם ישראל: אמנם תיכנסו לארץ רק בעתיד, אולם כבר היום אתם נמצאים במצב מיוחד כעם אחד ומאוחד שכל אחד ערב זה לזה ‏[28] ורק בתור אומה שכזו תזכו להיכנס לארץ. ואכן בתקופה המקבילה לה שהם השנים שלאחר מלחה"ע הראשונה החל תהליך התמסדות הקהילות, הקמת איגודים ותנועות יהודיות, שבהם הקשר והאחריות ההדדית קיבלו חיזוק משמעותי, כמו"כ האחריות הקולקטיבית של היהודים מכל קצוות תבל, גברה מאוד בתקופה זו.

5683 - "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם", כנגד: הסוכנות הרבנות וההגנה:

התורה מדגישה בנפרד מכל ישראל את "ראשיכם ושטריכם", וזאת מפני שכדי לקיים ולחזק אומה באופן הראוי, צריך ראשית כל לחזק ולהעמיד את מצב ראשי העם ושוטריו, שהם עמוד השדרה של העם, ועל ידם יכונו הדברים על מתכונתם. בתקופה זו נוסדה "הרבנות הראשית" "זקניכם" בארץ ישראל, וכן "הסוכנות היהודית" "ראשיכם שבטיכם" העבירה את משכנה לארץ ישראל, ופעולה זו מסמלת את העברת המרכזים הרוחניים והגשמיים מהגולה לארץ ישראל, כהכנה ל"כי תבואו אל הארץ". "ושוטריכם" - ביוני 1920 הוקמה "ההגנה" אשר הייתה שורש הפעילות הצבאיות של עם ישראל לחירות המולדת. ההגנה ייצגה את העם החל מ-1920 ועד לקום המדינה. ההגנה ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות ועל בסיסה הוקם צה"ל. למרות שקמו פלגים במשך השנים אצ"ל ב-1931, וכן הפלמ"ח, ולח"י. ארגון ההגנה אשר החל את פעילותו בשנות "אתם ניצבים" היה הארגון המתואר בכתוב "שוטריכם" אשר הפך לצבא ההגנה לישראל ב-1 ליוני 1948. בפרשה זו מפורש שיש כאן דיבורים ורמזים למצבים עתידיים כנאמר "כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום וכו' ואת אשר איננו פה עמנו היום".




5686 - מועד תחילת תהליך של הקץ האחרון לגאולה לפי דניאל, כנגד: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם":

שפסוקי התורה ניתנו כנגד השנים, ובאילו השנים מתבססת האחזות העולים ובמיוחד של העלייה השלישית בארץ ומהווים את התבצרותו של העם בארץ המובטחת לאחר אלפים שנות גלות. והפסוק 5686 "למען הקים אתך היום לו לעם". עוד שבנבואת דניאל נאמר: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין: וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה." והשנה ממנה מתחיל מניין 1,290 שנים אלו (יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים), וכן 1335, היא שנת 3061 לבריאה, על פי דברי המלבי"ם. 3061 + 1290 + 1335 = 5686 לבריאה (תרפ"ו), 1925 למניינם שנת "למען הקים אתך היום לו לעם".

בנוסף לנאמר לעייל. הנה דברים נפלאים סביבות שנת 5686 שהיא 1925/6 למניינם: ב׳ 6 בפברואר חנוכת הטכניון, ב׳ 1 באפריל חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים במעמד הלורד בלפור חיים ויצמן והרב קוק , הרברט סמואל נציב המנדט הבריטי. עוד, נוסד היישוב החקלאי בית וגן. ב׳ 5 במרץ הנציב העליון הרברט פלומר מעניק לפנחס רוטנברג זיכיון בלעדי ל-70 שנה עבור הפקה והפצה של חשמל באמצעות מי הירדן והירמוך(ק). ובשנת 1927 הרברט פלור והוא הנציב העליון בארץ הכיר במוסדות כנסת ישראל. עוד שהסכונות הוקמה בשנת 1929 אך כבר בשנת 1920 אושר המנדט הבריטי וכן משנת 1920 ועד 1929 מילאה ההנהלה הציונית את התפקידים שיועדו לאותה סוכנות יהודית. אך חשוב מכל בעניין זה, בשנת 1927 לאחר שיחה ויישוב חילוקי דיעות בין חיים ויצמן וכן לואי מרשל שכיהן כראש הוועד היהודי אמריקני ובכך למעשה הוקמה הסוכנות היהודית כי בשנה זו קיבלה מימון מיהדות התפוצות.

אומה היא מוסדות תורניים רוחניים ומנהלים בתי מחקר על חקר הטבע וחקלאות. וכל זה לאחר אשר בשנים 1920/1 נוסדה הרבנות הראשית וכן ההגנה והם כנגד: ״אתם ניצבים כולכם... זקניכם ושוטריכם״


5686 - "למען הקים אתך היום לו לעם", כנגד העלייה השלישית, תחילת 80 שנות משיח בן יוסף:=== עם ישראל קם לתחייה בארצו: לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אשר ה' אלקיך כרת עמך היום. למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים. בכלי יקר כאן מבאר מדוע הוצרכו ישראל לברית זו למרות שכבר כרת ה' ברית עם ישראל בפר' כי תבוא ואלו דבריו - "והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה, על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל (וע"ע במאמר הר גריזים הר עיבל). גם הרמב"ן והאוה"ח מדגישים שבברית הזו יש עניין מיוחד של נושא הערבות ההדדית בישראל "לפי שכוונת ברית זה היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבוא כי אותו ברית הוא על עצמן (כפי שביארנו ששם דיבר הכתוב בעליית יחידים), וזה, שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי וכו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, 'ראשיכם' - הם הגדולים שבכולן שיכולים למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על הכל, 'שבטיכם' - כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, 'זקניכם ושוטריכם' - כל זקן יתחייב על משפחתו, 'כל איש ישראל' - הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו. (רמב"ן, אורה"ח שם ט').

עניין זה עמוק הוא עד מאד, כי עניין הברית שכרת עמנו ה' כאן בפר' נצבים, הוא בעצם יסוד עניין "הלאום היהודי". כי לאום איננו רק עניין של ארץ או דגל, אלא יש בו מרכיב בסיסי ויסודי יותר של אחדות ואחריות הדדית בין ברוחניות ובין בגשמיות, כאן בברית זו ניטעה הערבות של כלל ישראל ש"כל ישראל ערבים זה לזה" ונוצרה הלאומיות היהודית האמיתית שאיננה קשורה למקום או סמל, וזה מה שאמר הכתוב "למען הקים אותך היום לו לעם" כי ע"י ברית זו והערבות ההדדית נעשו ישראל לאומה.


5690 - השפל הגדול של 1929, כנגד: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם":

שפסוקי התורה כנגד השנים ובשנת 1929 למניינם והיא שנת 5690 אירע השפל הגדול והוא משבר כלכלי עולמי קשה אשר ערער את היציבות הפוליטית במדינות רבות ונחשב לאחר הגורמים שזרז את פרוץ מלחמת העום השנייה. וכן הפסוק 5690 מתחילת התורה, "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם", להורות כי כאשר הכסף והזהב נעשה לאתגר בפני עצמו וההצלחה נמדדת בהשגתו הוא הופך לשקץ כמו עבודה זרה.



"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים.. בקרב הגוים… שקוציהם גלליהם… כסף וזהב" כנגד: הניסיון של הדור האחרון כסף וזהב: זהו סיכום תקופת הגלות, ‏[29] וכפילות עניין "עברנו- עברתם" מורה על שני הגלויות גלות גשמית וכן גלות רוחנית. ואומרו בלשון רבים "עברנו, עברתם" להורות כי מה שעובר יהודי אחד משפיע על כללות עם ישראל באשר הוא. גלות מצרים מהותה אבדון וכליון גשמי ורוחני יחדיו, וכמאמר חז"ל "אילו לא הוציאנו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה" והרי פרעה כבר מת וכל מלכות מצרים נתבטלה, אלא הדברים אמורים בהקשר לשעבוד רוחני, כי אילו נשארנו במצרים היינו שקועים בטומאת מצרים עד עולם, וכמאמרם על מ"ט שערי הטומאה שהיו בהם בני ישראל. גלות מצריים, בה השתעבדנו למצריים, היתה בעצם מהותה "חטא", כי עצם שיעבוד האדם למישהו או למשהו זולת הקב"ה, הרי בזה הסיר את צילת ה' מעליו והוריד את נשמתו לתחתית שאול וכמאמרם "ולא עבדים לעבדים". וזהו העניין הגדול בהתנגדות התורה למושג "עבד עברי" כי עם ישראל הוא עבד לה' בלבד ולא "עבדים לעבדים".

ולכן מזהיר הקב"ה את עם ישראל, דעו כי אתם הייתם כבר תחת עול אחרים במצרים ובזה נתחברתם להיות תחת עול אחרים והתחברתם לשורש חטא זה, ולכך יש סכנה גדולה שתיכשלו בעניין חטא זה שוב, ולא רק הדור ההוא עלול להיכשל בזה, אלא גם צאצאיכם, וזה מה שאמר הכתוב "כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה עמנו היום", ואח"כ ממשיך הכתוב לאמר "פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" דהיינו גם אם אין כרגע מישהו שנגוע בחטא ע"ז ממש מ"מ השורש לחטא זה כבר קיים כפי שהתבאר. וירמוז על חטא העגל, והוא ההתמכרות לגשמיות ל"זהב".

אזהרה לדור האחרון שלא ישתעבדו לעגל הזהב: כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ותראו את שקוציהם ואת גלליהם, עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. תקופה זו מקבילה לתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה. בתקופה זו רבים מיהודי אירופה נכנסו לעולם התרבות התעשייה והמסחר שהתפתחו מאוד בשנים האלו. רבים מהם סרו מן הדרך, והכניסו תרבות זרה לעם ישראל. ‏[30]

אלהי הכסף ואלהי הזהב של זמנינו הוא השיעבוד והסגידה לכסף והזהב, המעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. בהמשך תקופה זו, בשנת 1929 אירעה המפולת הגדולה בוול סטריט (בורסת ניו יורק) שהביאה למשבר כלכלי עולמי. כמו כן בעקבות המפלה במלחמת העולם הראשונה נגרם לגרמניה שפל כלכלי עצום, דבר שהעלה את הנאצים לשלטון שהבטיחו שיושיעו את הגרמנים ממצבם הכלכלי העגום, ומאז החלה הטרגדיה האיומה של שואת ישראל, ובזה אמר ה' אתם חשבתם שע"י ריבוי הכסף וההשתלבות בכלכלה "שלום יהיה לי" אולם "לא יאבה ה' סלוח לו וכו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים", וכידוע שפיתוי הממון העביר הרבה מבני ישראל באותו הזמן (וכן בזמנינו, בדור האחרון "וישמן ישורון ויבעט") על שמירת שבת ושאר מצוות.


"הנסתרות לה' אלקינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", כנגד: הצווי לקבלת הדין באמונה, בחסדי ה', ושהניסתרות לה' יתברך:=== הנסתרות לה' אלוקינו מדוע כל אחד באופן אישי נהרג בשואה ומדוע האחר ניצל? מדוע אחד סבל יסורים גדולים כ"כ, והשני לא? מה פשעו תינוקות ישראל? זאת אין בידינו להסביר, וזה שייך להנהגת הבריאה שהיא מהנסתרות, אולם הנגלות לנו ולבנינו הוא שלפני השואה בכל משפחה ומשפחה היו לפחות חלק שסרו מהדרך ולאחר השואה היהדות החרדית והדתית גדלה ופרחה כל אחד יכול להעמיד דורות ישרים בלי חשש, שמירת המצוות התחזקה, וקול התורה נשמע בעוז וזהו הנגלות לנו "לעשות את כל דברי התורה הזאת" שהצד הנגלה שבשואה הוא שעל ידה התחזקה שמירת התורה בישראל ועם ישראל קם לתחייה באדמתו.



"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים.. בקרב הגוים… שקוציהם גלליהם… כסף וזהב" כנגד: הניסיון של הדור האחרון כסף וזהב: זהו סיכום תקופת הגלות, ‏[31] וכפילות עניין "עברנו- עברתם" מורה על שני הגלויות גלות גשמית וכן גלות רוחנית. ואומרו בלשון רבים "עברנו, עברתם" להורות כי מה שעובר יהודי אחד משפיע על כללות עם ישראל באשר הוא. גלות מצרים מהותה אבדון וכליון גשמי ורוחני יחדיו, וכמאמר חז"ל "אילו לא הוציאנו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה" והרי פרעה כבר מת וכל מלכות מצרים נתבטלה, אלא הדברים אמורים בהקשר לשעבוד רוחני, כי אילו נשארנו במצרים היינו שקועים בטומאת מצרים עד עולם, וכמאמרם על מ"ט שערי הטומאה שהיו בהם בני ישראל. גלות מצריים, בה השתעבדנו למצריים, היתה בעצם מהותה "חטא", כי עצם שיעבוד האדם למישהו או למשהו זולת הקב"ה, הרי בזה הסיר את צילת ה' מעליו והוריד את נשמתו לתחתית שאול וכמאמרם "ולא עבדים לעבדים". וזהו העניין הגדול בהתנגדות התורה למושג "עבד עברי" כי עם ישראל הוא עבד לה' בלבד ולא "עבדים לעבדים".

ולכן מזהיר הקב"ה את עם ישראל, דעו כי אתם הייתם כבר תחת עול אחרים במצרים ובזה נתחברתם להיות תחת עול אחרים והתחברתם לשורש חטא זה, ולכך יש סכנה גדולה שתיכשלו בעניין חטא זה שוב, ולא רק הדור ההוא עלול להיכשל בזה, אלא גם צאצאיכם, וזה מה שאמר הכתוב "כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה עמנו היום", ואח"כ ממשיך הכתוב לאמר "פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" דהיינו גם אם אין כרגע מישהו שנגוע בחטא ע"ז ממש מ"מ השורש לחטא זה כבר קיים כפי שהתבאר. וירמוז על חטא העגל, והוא ההתמכרות לגשמיות ל"זהב".

אזהרה לדור האחרון שלא ישתעבדו לעגל הזהב: כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ותראו את שקוציהם ואת גלליהם, עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. תקופה זו מקבילה לתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה. בתקופה זו רבים מיהודי אירופה נכנסו לעולם התרבות התעשייה והמסחר שהתפתחו מאוד בשנים האלו. רבים מהם סרו מן הדרך, והכניסו תרבות זרה לעם ישראל. ‏[32]

אלהי הכסף ואלהי הזהב של זמנינו הוא השיעבוד והסגידה לכסף והזהב, המעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. בהמשך תקופה זו, בשנת 1929 אירעה המפולת הגדולה בוול סטריט (בורסת ניו יורק) שהביאה למשבר כלכלי עולמי. כמו כן בעקבות המפלה במלחמת העולם הראשונה נגרם לגרמניה שפל כלכלי עצום, דבר שהעלה את הנאצים לשלטון שהבטיחו שיושיעו את הגרמנים ממצבם הכלכלי העגום, ומאז החלה הטרגדיה האיומה של שואת ישראל, ובזה אמר ה' אתם חשבתם שע"י ריבוי הכסף וההשתלבות בכלכלה "שלום יהיה לי" אולם "לא יאבה ה' סלוח לו וכו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים", וכידוע שפיתוי הממון העביר הרבה מבני ישראל באותו הזמן (וכן בזמנינו, בדור האחרון "וישמן ישורון ויבעט") על שמירת שבת ושאר מצוות.





השפל הגדול אשר היה משבר כלכלי כלל עולמי התחיל בארה"ב בשנת 1929, פסוק 5683 מקביל לשנת 1929 ובשנים אילו נפלה כלכלת ארה"ב וכן כלכלות רבות בעולם אשר הכסף והזהב הם הם שקוציהם ואלהיהם. בארה"ב על שטר הדולר כתוב "In God we Trust" וניתן לפרשנות שכאילו הדולר הוא הוא אלהיהם.

השפל הגדול היה משבר כלכלי כלל עולמי, שהתחיל בארצות הברית בשנת 1929 ונמשך עד סוף שנות השלושים של המאה העשרים. המשבר היה קשה ורב השפעות במיוחד בצפון אמריקה ובאירופה. השפל ערער את היציבות הפוליטית במדינות רבות ונחשב לאחד הגורמים שזרזו את פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הרקע למשבר: השפל הכלכלי הגדול נחשב לאסון הכלכלי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית. התקופה המהווה הקדמה ורקע לשפל הגדול היא פרק הזמן החובק מלחמת העולם הראשונה, השפל בעקבותיה, והפעולות שנקטו הממשל האמריקני ובנק הרזרבות הפדרלי במהלך השנים 1921-1929.

במהלך תקופה זו הייתה גאות אינפלציונית בארצות הברית, רובה ביוזמת הבנק הפדרלי של ארצות־הברית, עם עידוד של בנקים להלוות סכומי כסף הולכים וגדלים, גם כאשר הכיסוי לאותן הלוואות לא היה מובטח או ברור. הצמיחה שהתבססה על הגדלת אשראי אינפלציונית הגיעה לקיצה בסוף שנת 1928, כשנה לפני פרוץ המשבר באופן רשמי, והשפל הכלכלי החל, באופן לא מוכרז, כבר ביולי 1929.

הבנק הפדרלי בארצות־הברית כונן ב-1913, כשהיעד העיקרי שנקבע לו היה חיזוק מערכת הבנקאות והזרמת כספים לבנקים, ומהם לתעשייה ולחקלאות, בריבית נמוכה יחסית. השיקול המרכזי של הממשלים הרפובליקניים והדמוקרטים כאחד, לאורך כל התקופה, היה לעשות שימוש בהזרמת כספים לשוק כדי לרצות את השדולות רבות־העצמה של החקלאים, התעשיינים והסוחרים, אך רווחה אצלם גם ההנחה כי הכלכלה ניתנת לניהול מתוכנן, יעיל ו"מדעי" באמצעות השגת שיתוף פעולה מצד גורמים כלכליים מרכזיים.

מדיניות הבנק הפדרלי התבטאה במיוחד בהזרמת אשראי זול במשברים הקלים שהתרחשו לאורך שנות ה-20, עם הפחתה ניכרת של הבטוחות הנדרשות להלוואות לבנקים, ולהלוואות למדינות מעבר לים. הזרמה זו, הביאה לגידול ניכר בהשקעה הבורסאית, ולמחזור הלוואות כושלות של בנקים בהלוואות חדשות. צעדים אלו הביאו להתערערות ביציבות המערכת הבנקאית, ולצורך הולך וגדל בהזרמת אשראי גדולה יותר מבעבר כדי להשיב מראית עין של יציבות. צעד חשוב בהקשר זה היה הנמכת הדרישות לצורך הלוואות קצרות־מועד למדינות שמעבר לים. הלוואות אלו, שהיו אמורות לשמש הלוואות גישור קצרות טווח לסוחרים, שימשו בעיקר למימון מדיניות חברתית מרחיבה של מדינות במרכז אירופה, ובראש ובראשונה מדינותיה של גרמניה, אך הכיסוי שהיה להלוואות היה מפוקפק ולעתים קרובות, לא היה קיים כלל.

מתחילת שנת 1928, הייתה הבנה אצל גורמים בבנק הפדרלי כי המשך הזרמת הכספים בהיקף הולך וגדל לא יצליח למנוע משבר לאורך זמן, והבנק החל נוקט מדיניות פסיבית ונמנע מהרחבה יזומה של אשראי. מסוף שנת 1928, אחרי שהוכרעו הבחירות לנשיאות, החל הבנק בפעולה זהירה ואטית של צמצום האשראי. משמעות שינויים אלו בפעולת הבנק הייתה התרחשות בלתי־נמנעת של משבר בתוך כשנה.

פרוץ המשבר: ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות במדד המניות התעשייתיות (ה"דאו ג'ונס") של ה"Wall Street Journal". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית גובהו חודשיים לפני כן.

תקופת הובר: הרברט הובר, שנכנס לתפקיד הנשיא שישה חודשים לפני ההתמוטטות בוול סטריט ב- 24 באוקטובר 1929 היה חסיד מובהק של הגישה הפרוגרסיבית בתחום הניהול הכלכלי. כמהנדס מכרות מצליח, היה הובר משוכנע כי משימת ניהולו של ממשל באופן מדעי, מדיד, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה, היא בציעה. ניהול כזה, היה משוכנע, יניב שגשוג נצחי וחופש משפל כלכלי. הובר התבלט בתקופת כהונתו כשר המסחר תחת ממשלי הרדינג וקולידג' בתמיכתו בצעדים ל"תחרות יעילה" ו"שיתוף פעולה" — מילות קוד לתמיכה בקרטליזציה של השוק וכינון מונופולים בחסות ובפיקוח המדינה.

עם פרוץ המשבר דחה הובר את הצעת שר האוצר שלו, מלון, לנקוט במדיניות ריסון תקציבי, הפחתת מסים והימנעות ממעורבות נוספת, כפי שנהגו נשיאים קודמים בטיפול במשברים דומים. הובר סבר כי גישה מיושנת זו אינה מתאימה לרוח "הכלכלה החדשה". במקומה דבק הובר ברעיון כי כדי להבטיח שגשוג לאורך זמן יש לשמר ולהרחיב את הביקוש הצרכני המצטבר. כדי להשיג זאת נדרש שימור של שכר גבוה והימנעות מפיטורי עובדים, כיוון שהשכר הגבוה והתעסוקה המלאה הם הכלים העיקריים המאפשרים את המשך הצריכה והשגשוג.

הובר השיג את הסכמת כמה מן התעשיינים המובילים במדינה למניעת הורדה בשכר או פיטורין, החל מזרים כספים לשוק, כדי להבטיח את סכומי הכסף הנדרשים לשימור המשרות, והוסיף להם עבודות ציבוריות בהיקף רחב. בהתאם לגישתו התומכת בקרטליזציה, פעל הובר גם לארגון קרטלים בתחום החקלאות, שיבטיחו תשלום גבוה עבור מוצרים חקלאיים, וכן העניק הלוואות בהיקף עצום לחקלאים.

במהלך שנת 1930 המשיך הובר בהרחבת הפרויקטים הציבוריים ובמאמצים אינפלציוניים. צעד שנוי במחלוקת שנקט באותה שנה היה חוק המכסים סמוּט-האוּלי, שהעלה באופן ניכר את מכסי הייבוא לארצות הברית והיה אות הפתיחה להעלאת מכסים כללית ברחבי העולם, עובדה שפגעה מאוד בסחר הבינלאומי. הובר, מצדו, היה משוכנע בסוף 1930 כי הרע מכל כבר חלף, והשתבח בהצלחה להימנע מירידה גדולה יותר בתעסוקה והשמירה על ירידה סבירה בצריכה בחנויות.

תקוותיו של הובר הופרכו זמן קצר אחרי תחילת שנת 1931, כאשר בעקבות התמוטטות הבנק הגדול באוסטריה החלה שרשרת אירועים שהובילה לנטישת "תקן הזהב" על ידי אוסטריה, גרמניה ובספטמבר גם בריטניה. ההשפעה הישירה של התרחשויות אלה על ארצות הברית הייתה מוגבלת, כיוון שהיצוא והיבוא שלה היו מצומצמים ביחס לתוצר הכולל, אך נטישת התקן השפיעה במידה ניכרת על האופטימיות הכלכלית במדינה.

לקראת סוף שנת 1931 החל המצב הכלכלי להחמיר במידה ניכרת, וכפה אפילו על אילי התעשייה, שהצטרפו להובר במאבקו לשמר את גובה השכר והתעסוקה, להוריד את השכר ולפטר עובדים. התפתחויות אלו הובילו את הובר לגיבוש תוכנית כלכלית משלו ("הניו דיל" של הובר), שבליבו "חברת אשראי לאומית" שתסייע לבנקים קטנים בהלוואות, מערכת כלל ארצית שתאפשר מתן הלוואות משכנתא, והרחבה נוספת של העבודות הציבוריות.

בנקודה זו, כאשר המשבר נראה הולך ומחריף, גברו מאוד הקריאות ל"מוסוליני כלכלי": מנהיג "חזק" שידאג לחלוקת השוק למגזרים, כשבכל אחד מהם שולט מונופול או קרטל אחד, תוך חיסול העסקים העצמאיים שאינם שייכים לקרטלים. הובר, אף שהיה מתומכי ה"תחרות היעילה", הסתייג מתוכניות מסוג זה, כמו זו שהעלה ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ. התוכניות מומשו בסופו של דבר במסגרת "חוק ההתאוששות הלאומי" (NRA) של רוזוולט.

בסוף שנת 1931 הכריז הובר על התוכנית הכלכלית החדשה שלו, שכללה יצירת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשיינים, בנקים, וחברות רכבות, קרטליזציה של חברות הרכבות ושל חומרי גלם מרכזיים, הקמת "מנהל עבודות ציבוריות" עתיר תקציבים, הגבלה חמורה של ההגירה, וחקיקה המחלישה את מעמדו של הנושה בעת פשיטת רגל.

כדי לממן את ההוצאות הנוספות — ההוצאות בתקציב היו יותר מכפולות מהתקבולים בו — העלה הובר את המסים לגובה חסר תקדים, ונטל התקציב הממשלתי על התוצר הפרטי התקרב ל-30 אחוזים, כפול משיעורו לפני תחילת השפל. העלאת המיסוי עוררה זעם רב, גם משום שסתרה את התפישה המקובלת, לפיה כדי להיחלץ ממיתון יש להפחית את נטל המסים.

במקביל, הלכו והתרחבו הקריאות להובר להמשיך ולהרחיב את ההוצאות הממשלתיות, באמצעות מדיניות אינפלציונית, וליצור פרויקטים רחבים בהרבה של עבודות ציבוריות. הנוסחה הקלאסית למדיניות זו הייתה, כניסוחו של וירג'יל ג'ורדן, כלכלן ה"ביזנס ויק": "כפי שחסכנו את דרכנו למיתון, עלינו כעת לבזבז את דרכנו אל מחוצה לו". בשלב זה, סבר הובר כי הפרויקטים הממשלתיים היזומים אינם מניבים תועלת וגם הצלחת פעולות ה"חברה למימון בנייה מחדש" שכונן לא הניבו את הפירות המבוקשים. ה"חברה למימון בנייה מחדש" אמנם העניקה הלוואות בהיקף של 2.3 מיליארד דולר בשנת 1932, אך חלק ניכר מהן חולק והגיע לידי מושחתים, מקורבים לצלחת ובנקים גדולים — הזרמת הכספים לא הניבה תוצאה חיובית ניכרת לעין.

בשנת 1932 בלט מאוד איבוד האמון של הציבור בבנקים. הכסף שבמחזור — כמות הכסף והזהב שהציבור החזיק בידיו ולא בבנקים — הוכפלה ביחס לשיעורה לפני השפל. הבנקים עצמם —אחרי 5,096 התמוטטויות של בנקים, עם אובדן של 3.86 מיליארד דולר (שווה ערך של 6 אחוז מהתמ"ג) — איבדו את האמון גם בציבור הלווים וגם בחוסנם הם, והקטינו את כמות הכספים שהיו מוכנים להלוות (כלומר, הלוו פחות מהתקרה המותרת ביחס לרזרבות שבידם). הובר פתח במסע ציבורי נגד "צברנים לא פטריוטיים" (אזרחים שמשכו את כספם מבנקים) ונגד בנקים "טפילים", שסירבו להרחיב את הלוואותיהם, אך התופעה נמשכה ואף החריפה ככל שקרבה כהונתו לסיומה.

בנובמבר 1932 הובס הובר בבחירות על ידי מועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל מדינת ניו יורק פרנקלין דלאנו רוזוולט, במערכת בחירות שנסובה כולה סביב כישלונו של הנשיא המכהן והתקוות שנתלו ב"ניו דיל" שהבטיח רוזוולט.

בין בחירתו של רוזוולט וכניסתו לתפקיד, במרץ 1933, החל המצב להידרדר משפל לצניחה חופשית, כשאלפי בנקים מתמוטטים במהלך חודש פברואר, כשהם מביאים מושלי מדינות רבות להכריז על "חופשות בנקים" כפויות כדי למנוע פשיטת רגל של בנקים נוספים.

כשעזב הובר את הבית הלבן, מלווה ברחש של בוז ושנאה, הייתה ארצות הברית נתונה בעומקו של השפל הקשה בתולדותיה. הייצור צנח ביותר ממחצית, התוצר הלאומי הגולמי צנח בכמעט מחצית, האבטלה ניצבה עיקשת על 25 אחוז מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בבניין עסקים חדשים התכווצו בכמעט 85 אחוז. הובר תלה את קולר כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם ובמבנה הרעוע והכושל של המערכת הפיננסית. כשלונותיו העיקריים, לפי תפישתו, היו בניסיון לעשות שימוש בעבודות ציבוריות ובהזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי — שני צעדים שלא היו יכולים לשמש, לדעתו, פתרון ממשי לבעיות מבניות.

5694 - עלייתה של המפלגה הנאצית לשילטון, כנגד: "וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה":

שפסוקי התורה ניתנו כנגד השנים וב־30 בינואר 1933 הפך היטלר לראש ממשלת גרמניה אשר לימים יביא קללות רבות על שבט יהודה במיוחד אשר בית משכנם בארצות מושב בני יפת אשר באירופה וזאת כנגד הפסוק: "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".


"והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה", כנגד: זוואות השוואה שכנגד שבט יהודה:=== עליית מפלגת הנאצים ימ"ש לשלטון: פסוק זה הוא כנגד שנת עליית היטלר ימ"ש לשלטון. ובפסוק זה נזכר עניין ההבדלה של עם ישראל לרעה (ובפרט שבט יהודה).

ומגרמניה מקור ההשכלה שרצתה ליצור מצב "שככל הגוים בית ישראל" משם באה הרעה ומשם התפשטה לכל רחבי אירופה. המשכילים חשבו כי בעיית האנטישמיות נובעת מתוך התבדלות היהודים מחוקי ונימוסי הגויים, ורק ע"י התבוללות בין העמים ועזיבת הדת תיפתר בעיית האנטישמיות. וה' ישחק למו, ודווקא מגרמניה יצאה הרעה לכל יהודי העולם, היכן שיד הנאצים השיגום. משכילי גרמניה נמנו בין השכבות האינטליגנטיות והמשפיעות בגרמניה, היהודים היו פעילים מאוד בכל תחומי החיים הגרמניים, בתרבות, באקדמיה, בכלכלה, ובפוליטיקה. היהודים חיו באשליה ככתוב "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" והרגישו כגרמנים בני דת משה. וכנגד זה "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" נחקקו חוקים שהבדילו את היהודים מהגרמנים, עד שנחשבו למאוסים בעיני הגרמנים, גרמני או גרמניה שהתחתנו עם יהודים התחייבו מיתה, היהודי לא יכול היה להסתיר את יהדותו, הוא חוייב בנשיאת טלאי צהוב, בגודל כזה שכל אחד ישים לב. בעיר נירנברג שם התוועדו הרפורמים לעקירת השו"ע, כדי להשתלב בין העמים, שם באותו מקום נחקקו חוקי הגזע הנאציים שהבדילו את היהודים מכל העמים. הכיבוש הגרמני נע לפי המסלול של התפשטות ההשכלה שהחל בגרמניה ופולין והתפשט לעומק מזרח אירופה (ליטא רוסיה אוקריינה), אולם לארצות מזה"ת כמעט שלא הגיעו, ושם ההשכלה עדיין לא חדרה כ"כ. כנגד: זוואות השוואה שכנגד שבט יהודה: עליית מפלגת הנאצים ימ"ש לשלטון: פסוק זה הוא כנגד שנת עליית היטלר ימ"ש לשלטון. ובפסוק זה נזכר עניין ההבדלה של עם ישראל לרעה (ובפרט שבט יהודה). ומגרמניה מקור ההשכלה שרצתה ליצור מצב "שככל הגוים בית ישראל" משם באה הרעה ומשם התפשטה לכל רחבי אירופה. המשכילים חשבו כי בעיית האנטישמיות נובעת מתוך התבדלות היהודים מחוקי ונימוסי הגויים, ורק ע"י התבוללות בין העמים ועזיבת הדת תיפתר בעיית האנטישמיות. וה' ישחק למו, ודווקא מגרמניה יצאה הרעה לכל יהודי העולם, היכן שיד הנאצים השיגום. משכילי גרמניה נמנו בין השכבות האינטליגנטיות והמשפיעות בגרמניה, היהודים היו פעילים מאוד בכל תחומי החיים הגרמניים, בתרבות, באקדמיה, בכלכלה, ובפוליטיקה. היהודים חיו באשליה ככתוב "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" והרגישו כגרמנים בני דת משה. וכנגד זה "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" נחקקו חוקים שהבדילו את היהודים מהגרמנים, עד שנחשבו למאוסים בעיני הגרמנים, גרמני או גרמניה שהתחתנו עם יהודים התחייבו מיתה, היהודי לא יכול היה להסתיר את יהדותו, הוא חוייב בנשיאת טלאי צהוב, בגודל כזה שכל אחד ישים לב. בעיר נירנברג שם התוועדו הרפורמים לעקירת השו"ע, כדי להשתלב בין העמים, שם באותו מקום נחקקו חוקי הגזע הנאציים שהבדילו את היהודים מכל העמים. הכיבוש הגרמני נע לפי המסלול של התפשטות ההשכלה שהחל בגרמניה ופולין והתפשט לעומק מזרח אירופה (ליטא רוסיה אוקריינה), אולם לארצות מזה"ת כמעט שלא הגיעו, ושם ההשכלה עדיין לא חדרה כ"כ.


"והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה", כנגד: זוואות השוואה שכנגד שבט יהודה:

עליית מפלגת הנאצים ימ"ש לשלטון: פסוק זה הוא כנגד שנת עליית היטלר ימ"ש לשלטון. ובפסוק זה נזכר עניין ההבדלה של עם ישראל לרעה (ובפרט שבט יהודה).

ומגרמניה מקור ההשכלה שרצתה ליצור מצב "שככל הגוים בית ישראל" משם באה הרעה ומשם התפשטה לכל רחבי אירופה. המשכילים חשבו כי בעיית האנטישמיות נובעת מתוך התבדלות היהודים מחוקי ונימוסי הגויים, ורק ע"י התבוללות בין העמים ועזיבת הדת תיפתר בעיית האנטישמיות. וה' ישחק למו, ודווקא מגרמניה יצאה הרעה לכל יהודי העולם, היכן שיד הנאצים השיגום. משכילי גרמניה נמנו בין השכבות האינטליגנטיות והמשפיעות בגרמניה, היהודים היו פעילים מאוד בכל תחומי החיים הגרמניים, בתרבות, באקדמיה, בכלכלה, ובפוליטיקה. היהודים חיו באשליה ככתוב "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" והרגישו כגרמנים בני דת משה. וכנגד זה "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" נחקקו חוקים שהבדילו את היהודים מהגרמנים, עד שנחשבו למאוסים בעיני הגרמנים, גרמני או גרמניה שהתחתנו עם יהודים התחייבו מיתה, היהודי לא יכול היה להסתיר את יהדותו, הוא חוייב בנשיאת טלאי צהוב, בגודל כזה שכל אחד ישים לב. בעיר נירנברג שם התוועדו הרפורמים לעקירת השו"ע, כדי להשתלב בין העמים, שם באותו מקום נחקקו חוקי הגזע הנאציים שהבדילו את היהודים מכל העמים. הכיבוש הגרמני נע לפי המסלול של התפשטות ההשכלה שהחל בגרמניה ופולין והתפשט לעומק מזרח אירופה (ליטא רוסיה אוקריינה), אולם לארצות מזה"ת כמעט שלא הגיעו, ושם ההשכלה עדיין לא חדרה כ"כ.


5700 - זוואות השואה, מלחמת העולם השנייה, כנגד: "ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה":

ובפרשתנו מספר פסוקים המעידים על אסונות טבע נוראים ובמיוחד בנוגע לארץ ויבולה:

למען ספות הרוה את הצמאה... ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה... וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה... גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב - [1931-36]: יש לציין כי כבר החל בתחילת הפרשה מופיע המילים ובאלתו, ואת האלה מילים אילו אשר מתיחסים לנאמר בהמשך מורים כי כבר בתחילת הפרשה כח המזיקים אומנם לא בעיצומם אך הכן עם כח להזיק והכן אנו רואים מספר אסונות טבע אף בשנים אילו.


"ויחר אף ה' בארץ ההוא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה", כנגד: תחילת מחנות הריכוז של השואה:=== עצם שנות ההשמדה במחנות השואה: בשנים אלו החל תוכנית הפיתרון הסופי שהוחלט בשנת-1942 בוועידה ואנזה. הוקמו שלשה מחנות השמדה טרבלינקה, סוביבור ובלוז. לאחר מכן הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר מחנה אושוייץ – בירקנאו. מחנות אילו השתמשו בשיטות שונות ומשונות כדי לפתור את בעיית היהודים, ששה מליון יהודים נהרגו ע"י הנאצים ועוזריהם, וכשליש מהעם היהודי הוכחד בשואה זו.


ובשנים אילו מספר אסונות טבע [רעב] נוראים [אשר חלקם נמשכים עד היום] אשר גובו את חייהם של מיליוני בני אדם:

בראונדה החל מ' 1928 רעב באיזור וכן בברונדי. כתוצאה רבים היגרו לקונגו.

בסין בין השנים 1928 ועד 1930 בצפון הארץ בצורת שגרמה לכ' 3 מיליוני קורבנות. שוב ב' 1936 רעב אשר גבה בין ל' 5 עד 7 מיליון קרבנות.

באוקראינה בין השנים 1932 ועד 1933 נקרא הרעב הרוסי של אוקראינה וצפון ....... גבה את חייהם של 7 עד 10 מיליוני בני אדם.

ברוסיה בין השנים 1941 ועד 1944 רעב בלנינגראד אשר בא עקב מצור של 900 ימים על ידי הצבא הגרמני. תושבי העיר גבו ברעב ומתו מחמת הקור. המאורעות גבו את חייהם של כמיליון בני אדם.

ביוון בין השנים 1941 - 1944 כתוצאה מכיבוש מדינות הציר מתו כ' 300,000 אלף בני אדם.

בהודו ב' 1943 באיזור בנגל מתו כ' 1.5 עד 1.7 [יש אומרים כ' 3 מיליון] בני אדם. מאז המדינה נחלקה בין הודו לפקיסטן [כיום בנגלדש]

5702 - הניסיון הכושל להבין את הזוואות של השואה: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת":

שפסוקי התורה כנגד השנים והשואה בכללותה והזוואות אשר עברו על ישראל והעולם כולו היו במדה אשר השאירו רבים חסרי אמונה באשר דעתם לא יכלה לשאת במאורעות. וכן הפסוקים שכנגד שנים אילו: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".


"הנסתרות לה' אלקינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", כנגד: הצווי לקבלת הדין באמונה, בחסדי ה', ושהניסתרות לה' יתברך:=== הנסתרות לה' אלוקינו מדוע כל אחד באופן אישי נהרג בשואה ומדוע האחר ניצל? מדוע אחד סבל יסורים גדולים כ"כ, והשני לא? מה פשעו תינוקות ישראל? זאת אין בידינו להסביר, וזה שייך להנהגת הבריאה שהיא מהנסתרות, אולם הנגלות לנו ולבנינו הוא שלפני השואה בכל משפחה ומשפחה היו לפחות חלק שסרו מהדרך ולאחר השואה היהדות החרדית והדתית גדלה ופרחה כל אחד יכול להעמיד דורות ישרים בלי חשש, שמירת המצוות התחזקה, וקול התורה נשמע בעוז וזהו הנגלות לנו "לעשות את כל דברי התורה הזאת" שהצד הנגלה שבשואה הוא שעל ידה התחזקה שמירת התורה בישראל ועם ישראל קם לתחייה באדמתו.

הרי לנו:

פר' "אתם נצבים" מרמזת על התקופה של הכנת שיבת ישראל לאדמתו ולארצו העצמאית. בפרשה זו ניתנה התווית דרך לעם ישראל, כי רק בשמירת התורה והמצוות יוכלו ישראל להתקיים בעולם ולשלוט בארצו. ואם חלילה ירצו להתבולל ולסור מהדרך אז יבדיל ה' אותם משבטי ישראל ותבוא עליהם כל האלה הכתובה בספר הזה, כפי שעבר עם ישראל בשואה. וזהו התשובה לכופרים שיחשבו כי עניין הלאום הוא זה שיציל את עם ישראל, ויקראו לעצמם ציונים, ויפרקו מעליהם עול מלכות שמים. התורה מזהירה שקיום הגאולה והשיבה לארץ תלויה ועומדת בהתבדלותנו מהעמים והיפך כוונת הרשעים "ככל העמים בית ישראל". והנגלות לנו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

הערות שוליים:

  1. דניאל יב, יג
  2. דניאל יב, ח-יב
  3. דה"ב כד, ז
  4. שם כג, יח
  5. דברי הימים ב כד, יד
  6. שיר השירים רבה ב, א, ז
  7. במדבר יא, ד
  8. דברים ל, טז
  9. דברים לא, ו
  10. שם ל, יח-יט
  11. דברים כ"ט, כ"ח
  12. תהלים ק"ה, יג
  13. דברים כ"ט, ט
  14. שם יט
  15. ועיין באור"ח
  16. עמוס ח, יא
  17. שם לא, ו
  18. דברים לב, ז
  19. שם ח
  20. שם ל, יד
  21. שם לב, כ
  22. שם, לה-מג
  23. דברים לב, יא-יב
  24. הרה"ג יקותיאל פיש שליט"א, בעל סוד החשמל
  25. שכן אותיות ה'פורת שווים ל'- תורה + פ [80]
  26. גם מקרב גדולי ישראל מעטים מאוד נעצו את יתדם בארץ הקדש, ייחודי סגולה השתרשו בארץ זמן רב קודם העליות הציוניות, כמו רבי אליהו מאני בחברון, רבי שמואל סלנט [ראב"ד ירושלים במשך 70 שנה], רבי יוסף חיים זוננפלד [ראב"ד בירושלים מייסד העדה החרדית בירושלים], רבי אברהם יצחק הכהן קוק [רבה הראשי של א"י], רבי שלמה יוסף כהנמאן [מייסד הישיבה הגדולה פוניבז' בבני ברק], רבי אליהו דסלר [משגיח רוחני בישיבת פוניבז'], רבי אברהם ישעינו קרליץ המכונה חזון אי"ש, הרב אשל"ג מגדולי המקובלים [בעל הסולם פירוש לזוהר]
  27. והנה כל העניין של אתם ניצבים היום לנפי ה' אלוקיכם צריך ביאור, כי איך שייך מצב של לפני ה' והרי כל הארץ מלא כבודו, ומה שייך לפניו המורה על מקום מסוים בו אני נמצאים מולו א לפניו? אלא שכאן הפסוק מתייחס למצב של ה' אלוקיכם שהוא צורת גילויו בעולם הזה, ועל מצב זה שייח לומר לפני ה' אלוקיכם [ולא לפני כל רואה] כי יש ' הסתר פנים מרובה בחלקים גדולים של המציאות. בנוסף לכך התורה מדגישה בפרשה זו שוב ושוב את הנושא שאתם ניצבים היום, וצ"ב מה החשיבות בהדגשה זו של היום? אלא שכאן גילתה לנו התורה יסוד חשוב בצורת העברת דברי ה' לבני בשר ודם, והוא, שמאמר ה' שהוא מושג רוחני אינו יכול להיקלט אצל בשר ודם רק אם הוא לבוש לפחות במימד גשמי אחד [וכפי שבארנו בספר בראשית, שהעולם הזה מחולק לעשרה מימדים שישה מימדים כפולים, ושלשה תחתונים של מיקוד, והזמן הוא המקשר בניהם, וזהו סוד גדול של מעשה בראשית ואכמ"ל.] וכאן שלא היה מקום וגבול מסוים לדיבור זה, המימד הגשמי היחידי שלו היה עניין הזמן שהוא היום ולכך הדגיש עניין זה כ"כ
  28. וכמו שהביא רבנו בחיי כאן וז"ל דקדקו רבותינו ז"ל מכאן שכל ישראל נתפסין בעון איש אחד, וראיה לזה עכן שמעל בחרם ואמר הקדוש ב"ה ליהושע [יהושע ז'] חטא ישראל [אחד] וכל ישראל נתפסו בעונו, וזה לשון כל איש ישראל כלומר כל ישראל נתפסים בעון איש אחד, וזהו שכתוב [וירא כ"ו] וכשלו איש באחיו, ודרשו רז"ל בעון אחיו , ללמדך שכל ישראל ערבין זה לזה.
  29. המילה מצרים מרמזת על תוכן הגלות שהוא מיצרים [שנמצאים במיצר] וכן על עניין צר - מים [ואין מים אלא תורה] ומרמז על הצרת ישראל בעבודה קשה ועל הצרת ישראל במניעת לימוד התורה ושמירת מצוותיה. השפלת התורה בגלות היא חלק מהותי מהגלות כי במצב כזה תורת ה' היא במחינת אחוריים וזהו בזיון התורה והסתר פנים גדול.
  30. כן בתקופה זו היגרו יהודים רבים לארה"ב, ורוב היורדים לשם סרו מן הדרך עקב השעבוד לכסף והכבוד. וראה מה ראה שכתב האדמו"ר מאונגוואר בשו"ת משנה הלכות [חלק טו סימן ריג]: ובאמת כי גם באמעריקא וכן שכן בשאר מקומות שורה התבוללות רחמנא - ליצלן בין הגוים, וידוע דבאמעריקא יותר מששים אחוז מבני - ישראל נתערבו בין הגוים עם נישואין אזרחים יהודים בין העכו"ם רחמנא - ליצלן... למען האמת שקודם המלחמה אסרו הרבנים הגאונים לנסוע להתיישב באמעריקא ואולי ביות תוקף מלארץ - ישראל. ואם - כן עכשיו בת יתרו מי התיר לך לנסוע לאמעריקא ול לארץ ישראל? והלא הם אמרו שני מקומות לאיסור? אלא מאי, על כורחך שנשתנה המצב, אם כן לגבי ארץ ישראל כל שכן וכל שכן שנשתנה המצב למעליותא
  31. המילה מצרים מרמזת על תוכן הגלות שהוא מיצרים [שנמצאים במיצר] וכן על עניין צר - מים [ואין מים אלא תורה] ומרמז על הצרת ישראל בעבודה קשה ועל הצרת ישראל במניעת לימוד התורה ושמירת מצוותיה. השפלת התורה בגלות היא חלק מהותי מהגלות כי במצב כזה תורת ה' היא במחינת אחוריים וזהו בזיון התורה והסתר פנים גדול.
  32. כן בתקופה זו היגרו יהודים רבים לארה"ב, ורוב היורדים לשם סרו מן הדרך עקב השעבוד לכסף והכבוד. וראה מה ראה שכתב האדמו"ר מאונגוואר בשו"ת משנה הלכות [חלק טו סימן ריג]: ובאמת כי גם באמעריקא וכן שכן בשאר מקומות שורה התבוללות רחמנא - ליצלן בין הגוים, וידוע דבאמעריקא יותר מששים אחוז מבני - ישראל נתערבו בין הגוים עם נישואין אזרחים יהודים בין העכו"ם רחמנא - ליצלן... למען האמת שקודם המלחמה אסרו הרבנים הגאונים לנסוע להתיישב באמעריקא ואולי ביות תוקף מלארץ - ישראל. ואם - כן עכשיו בת יתרו מי התיר לך לנסוע לאמעריקא ול לארץ ישראל? והלא הם אמרו שני מקומות לאיסור? אלא מאי, על כורחך שנשתנה המצב, אם כן לגבי ארץ ישראל כל שכן וכל שכן שנשתנה המצב למעליותא