פרשה פתוחה 78 ~ ואלה המשפטים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טקסט מודגש

 2,076 - 2,102 לבריאה | 1,685 - 1,658 לפני מניינם 



א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. ג אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.    ז וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. ח אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ [לא] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. ט וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. י אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. [2085] יא וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.    יב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. יג וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.    יד וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.    טו וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת. טז וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.    יז וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.    יח וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. יט אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.    כ וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם. כא אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא.    כב וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. כג וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.    כו וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ.    כז וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.

שמות כא:א - כז


תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

עבד עברי ואמה העבריה:

לדון בעבד עברי כהלכותיו[1]שנאמר: כי תקנה עבד עברי וכו' . שילוח עבדים העברים בהגיע שמיטה ויובל[2] שנאמר: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא. שלא תצא אמה עבריה כצאת העבדים[3] שנאמר: לא תצא כצאת העבדים. ליעד אמה עבריה[4] שנאמר: אשר לא יעדה וכו' ואם לבנו ייעדנה. ומצוה ליעד את האמה לעצמו או לבנו. ומצות יעוד קודמת למצות פדיה ‏[5], לפדות אמה עבריה[6] שנאמר: והפדה, כלומר שידייע האדון הקונה אותה בפדיונה ויתן לה מקום לשוב לבית אביה. ומגרע פדיונה ויוצאת ‏[7]. הקונה אמה עבריה מיד האב שלא למכרה לאחר. ‏[8] שנאמר: לא ימשל למכרה בבגדו בה. שכל מי שיקנה אמה עבריה לא ימכרנה לאדם אחר וזאת לעולם כי לא מדרך החמלה המעשה.


שאר, כסות ועונה באשה:

שלא לגרוע שאר כסות ועונה מאמה עבריה היעודה והוא הדין לשאר כל הנשים[9] שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע. עשה דמשפט שאר[10] שנאמר: כמשפט הבנות יעשה לה וכו' כסותה. עשה דמשפט כסות[11] שנאמר: כמשפט הבנות יעשה לה וכו' כסותה. עשה דמשפט עונה[12] שנאמר: כמשפט הבנות יעשה לה וכו' ועונתה . שלא לגרוע שאר כסות ועונה- שתים[13] שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אֹסְרִי לַגֶּפֶן' ‏[14] מִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי הַזֹּהַר דְּעִקַּר הַזִּוּוּג מִצַּד גְּבוּרוֹת דְּיִצְחָק, וְלֹא מִצַּד חֶסֶד דְּאַבְרָהָם, דְּהַמַּיִם מִצַּד עַצְמָם שְׁקֵטִים בִּמְקוֹמָם, וְאֵינָם פּוֹרְצִים לְהַשְׁפִּיעַ הַחוּצָה, עַד שֶׁיַּכְנִיסוּ בָּהֶם יְסוֹד הָאֵשׁ שֶׁיּוֹצִיאֵם מִמְּקוֹמָם, בְּסוֹד גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, שֶׁיּוֹרְדִים בִּגְבוּרָה, וּבָזֶה יוּבָן ‏[15] דְּאַבְרָהָם לֹא גָּמַר זִוּוּגוֹ כָּל הַשָּׁנִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה עֲקָרָה, וְרַק אֵצֶל יִצְחָק מָצִינוּ "מְצַחֵק אֶת רִבְקָה" אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה, לְלַמֵּד דְּעִקַּר תִּקּוּן הַזִּוּוּג וּמִצְוַת עוֹנָה אֵצֶל יִצְחָק דַּוְקָא.

מכה ומקלל אביו ואמו:

שלא להכות אב ואם[16] שנאמר: ומכה אביו ואמו מות יומת. מכה אביו ואמו בחנק[17] שנאמר: ומכה אביו ואמו מות יומת. המקלל אביו ואמו בסקילה[18] שנאמר: ומקלל אביו ואמו מות יומת.


מיתות בית דין בהרג וחנק:

להיות בית דין הורגין בחנק[19] שנאמר:מות יומת. להיות בית דן הורגין המחייב הרג בסיף.‏[20] שנאמר: נקם ינקם.


דיני המכה עבדו:

פרשת מכה עבדו ומת[21] שנאמר: מכה עבדו ומת נקם ינקם. להוציא לחירות עבד כנעני בראשי איברים[22] שנאמר: לחפשי ישלחנו. פרשת יציאת עבד כנעני[23]שנאמר: וכי יכה איש את עין עבדו וכו' לחפשי ישלחנו


דיני קנסות בחובל:

מצות דיני קנסות להיות החובל משלם ממון[24] שנאמר: וכי יריבון אנשים והכה


דיני גונב נפש:

לדון גונב נפש שנאמר: וגונב איש ומכרו.


המסר המרומז

אילו הם שנות אברהם ויצחק. מידת החסד של אברהם וכן מידת הדין של יצחק זו מנגד זו מתמודדים עם השלטון והחוקה של חמורבי וכן עם זו של בני חת אשר שולטות בארץ באילו השנים. הדברים הם לא מה בכך שהרי האבות באים במגע עם אורחות נבדים וכן הם עצמם או מי מטעמם באים במגע ישיר עם חוקי האיזור. אברם בשל חילוקי דעות והשקפה עם חמורבי הולך לו מעיר מולדתו בגיל 75 (2023) מאור כשדים לחרן ומשם ממשיך לו לארץ כנען. בארץ כנען אברהם מוליד את יצחק בשנת 2048 ולאחר מכן סביבות 2086 - 2087 שולח אברהם את אליעזר לחרן להביא אישה לבנו.

המקרא מתאר את מערכתת היחסים שבין אברהם לאליעזר עבדו ולא במקרה. מערכת יחסים זו היא אשר מתוארת במקרא להלן "וכי יכה איש את עין עבדו... לחפשי ישלחנו תחת שנו" וכן בפועל אברהם מכה את עבדו אליעזר ונאלץ לשחררו מעבדות. מנגד לנאמר במקרה חוקי חמורבי וכן אילו של בני חת מתארים חוקים שונים ראה להלן חוקי חת מס' 15 ו' 16. רואים אנו כי יש הבדל של פי ארבע בין הכנס המיועד עבור פגיעה בבין חורין לאומת פגיעה בעבד. העבד היה נחשב כמטלטלין של הבעלים ולכן הכנסות היו רק כאשר המכה היה אדם זר ולא האדון עצמו. חידוש התורה הינה ההתייחסות הנדרשת מאת האדון כלפי עבדו עצמו הוא כאשר עבור הכהת העבד האדון משלחו חופשי. התורה וזאת באמצעות חסד של אברהם יוצרת מערכת שונה בין העבד לאדון.

אך חזרה לעניין אליעזר והכלה המיועדת ליצחק רבקה. שוב אנו רואים מצוות במקרא אשר מאפיינים את הלך החוקים אשר היו באותם הימים. אליעזר נשלח לחרן להביא אישה ליצחק. באותם ימים זה לא היה נדיר לשאת אישה בגיל הרך ולעשות זאת באמצעות שליח מאין עסקה.

מאורעות השנים:

2076 - עקידת יצחק, כנגד: ״ואלא המשפטים [מידת דין - גבורה] אשר תשים לפניהם״:

ואלה המשפטים, דינים שהם גבורה אשר יש לשים לפניהם לפני בני ישראל ולעולם כולו. שיש מצוות שהם חוקים ויש שהם מצוות שבאות מצד החסד ויש אשר ויבואו מצד הדין. "ואלא המשפטים" הכוונה באומרו המצוות שבאות מצד הגבורה שהוא שורש נשמתו של יצחק. ועיקר הגבורה שביצחק תחל מעקדת יצחק. ויש מאן דהוא שאומר כי בן 27 היה בעת העקדה דהיינו בשנת 2076 דהיינו השנה שכנגד "ואלא המשפטים אשר תשים לפניהם".

ואלה המשפטים. לאחר קבלת עול מלכות שמים ועשרת הדיברות בפרשת יתרו ע"י אברהם, שהוא חסד, יחל בפרשת משפטים עניין דינים, שהם כנגד יצחק, שהוא מידת גבורה. וכתב רש"י על אתר: "ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני", דהיינו מפי הגבורה. "ואלה" מוסיף על עשרת הדיברות ושאר כללי האמונה שנאמרו בפרשת יתרו. ולהורות כי המשפטים הם משפטי ה', ולא עניינים שכליים פשוטים ובלתי-שלמים כחוקי חמורבי. ויצחק לשון חֹק, כי הוא מידת חוקים ודינים. ורבקה לשון קרבה לה', באשר קָרבה לה' וקֵירבה לבבות רבים. ועניין היותה בת שלוש בעת נישואיה, כי הייתה כיצחק מעת העקדה, בה קירבו ה' כקרבן בגיל ל"ז, ויישא את רבקה בגיל ארבעים, ונמצא אף הוא בן שלוש לקרבה (אותיות רבקה) שנתקיימה בו בעקדה, ומורה על היותה אף היא כקרבן.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. תרגמוהו: "ואלין דיניא" ‏[25], "ואלין הינון סדרי דיניא" ‏[26]. ויצחק מידת דין הוא. וביאר רש"י על אתר: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש" (ובנוסחות אחרות: "אצל המקדש"). וביאר המהר"ל בגור אריה במקום: "דהמזבח הוא משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי עליו מקריבין הקרבנות, שנקרא קרבן על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה, והמזבח שעליו ההקרבה הוא שמשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וכן איתא במכילתא ‏[27]... וכן המשפטים מטילים שלום בעולם, וכן אמרו במכילתא ‏[28]: מה ראו דינין להקדים אותם לכל המצות שבתורה? כשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נפסק הדין - שלום ביניהם. נמצא כי המזבח והדין הם מתקשרים ועושים שלום בעולם, כי צריך שלום בין ישראל לאביהם בשמים, ואחר כך צריך שלום בין איש לחבירו". וזה סוד יצחק, כי ביצחק מצינו שהוא כנגד דין, ואף הוקרב במזבח העקדה לאלוהיו. ויצחק המשיך את דרכו של אביו, ואף הוא שתל בלב העם את העיקר הגדול של אחדות הבורא. והוא הודיע ליעקב ומינהו ללמד.


2076 - ויבא הפליט ויגד לאברם העבר, כנגד: "כי תקנה עבד עברי":

ויש עבד ה' ויש עבד בשר ודם. ואברהם עבד ה' כנאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו [ליצחק] יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי."‏[29] [ומעשה המתאר את אברהם כעבד] זה בימי הרעב בארץ בימי יצחק שנאמר "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה" [אך בפועל משמע שעברהם נקרא עבד החל משינוי שמו לאברהם]. ויש עבד בשר ודם והוא אליעזר עבדו של אברהם כנאמר: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם" ‏[30] ויבוא הפליט וזאת מהמלחמה האזורית הגדולה שבה ארבעה מלכים מאיזור בבל היכו חמישה מלכים מאיזור ככר הירדן. ופליט אחד בא מהמלחמה וסיפר לאברם, שבמלחמה זו נשבה לוט בן אחיו: ולפי רש"י וכמה מדרשי חז"ל הפליט - זה עוג שלימים נעשה עבד אברהם‏[31]. מן הנאמר יוצא שההתיחסות ל"עבד" ו"עברי" רומזים על אברהם ואליעזר.

כי תקנה עבד עברי. מתחיל בעניין עבדות, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ‏[32]. וה' יתברך הוא האדון לכל בריאה. ויאמר הכתוב "עברי" ולא 'מבני ישראל', כי בימי אברהם ויצחק נקרא זרע אברהם עברי, כנאמר "אברם העברי" ‏[33], ואברהם קרוי עבד ה' (שם כ"ו, כד; תהילים ק"ה, ו; שם, מב). וידוע שכולם מצווים כאחד בעניין מצוות פריה ורביה, כעבד כרבו, וגם בועל שפחה חייב לשאת אחריות בענייני אשתו, וכמבואר בהמשך הפרשה בחובת איש לאשתו בעניין אמה עברייה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". וכן היה מעשה בהגר, "בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשה לשרה אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר" ‏[34], ואפשר שכיוון פרעה למצווה זו.

כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד. וכן יעקב עבד אצל לבן כעבד שש שנים, שהרי עשרים שנה עבד אצל לבן, וארבע עשרה שנה שעבד ברחל ובלאה אינן בגדר עבדות, וכמדויק בלשון הכתוב: "זה עשרים שנה אנכי עמך... זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנֹתיך ושש שנים בצאנך" ‏[35]. והזכיר כאן הכתוב ברמז עניין לבן, השייך גם לעניין רבקה השייכת לשנות פרשה זו, ולבן עניינו לרבקה ויעקב, ומזכירם הכתוב כעניין אחד, באמרו "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו" ‏[36]. ובאור החיים הקדוש שם: "לזה אמר אחי רבקה, ושניהם יצאו מבתואל הרשע, וכמו כן יצא מלבן בת צדקת, גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שורש קדושה מאדם רשע, לזה אמר 'אם יעקב ועשו' פירוש הרי שיצתה שלשלת הקדושה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצאו ממנו בנות כרבקה". ויסוד גדול הוא כי כל אדם נשפט על מעשיו, ואין לדעת מחשבות בורא עליון, כי נשמות אני עשיתי.

ובמקביל למקרא בחוקי חמורבי:

סעיף 117: כי יתפוס חוב את איש וייתן אשתו, בנו או בתו בכסף, או בנשי היה נותנ(ם) שלש שנים יעבדו (מילולית: יעשו) (ב) בית קונם ו/או משעבדם ובשנה הרביעית דרור ייקרא להם.
סעיף 118: אם עבד או אמה בנשי ייתן --- יכול הסוחר להעביר (את העבד או האמה מידו למישהו אחר), (ואף) בכסף למכור (את העבד או האמה) (ו)תבוע לא ייתבע (העבד).
סעיף 119: כי יתפוס חוב את איש וייתן בכסף את אמתו שבנים ילדה לו --- ושקל בעל האמה את הכסף שהסוחר (=הנושה?) שקל (בעת מתן ההלוואה) ואת אמתו פדה יפדה.
סעיף 282: כי יאמר עבד לאדונו (בזו הלשון): לא אדוני אתה!, והוכיחהו (באמצעות ראיות) כי עבדו הוא- וקצץ אדונו את אזנו.

קיצוץ אוזן, רציעות אוזן נראה שקשורה עם עבדות בתרבויות שונות ובדרכים שונות. בשנים אלו רואים את ההקשר בחוקי חמורבי. בפרשת כי תצא שם רציעת אוזן העבד קשורה עם החוקים שבאנגליה. יש לציין כי גם בחוקי חמורבי ובחוקי אנגליה וכן בחוקי התורה ההקשר בין האוזן לעבד הינו בעניין חירותו.

בחוקי חמורבי העבד דוחה את אדונות בעליו ועל כן אוזנו נקצצת. בחוקי הממלכה האנגלית כפי שנראה רציעת האוזן באה בשל העוני.?????? וצורה הפוכה לחלויטין רציעת האוזן ביהדות באה בגין רצון העבד להישאר בעבדות תחת חסותו של אדוניו. רציעת האוזן באה כאות קלון על אשר האדם אצמו בחר בעבדות. וזאת כי "עבדי הם" החירות האמיתית היא להיות עבד ה'.

2085 - עֲקֵדַת יִצְחָק, לֵדַת רִבְקָה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע":

שהפסוקים (שמות כא:ז-י) ״ "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה.. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ.. כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע", הם הפסוקים 2082/5 מתחילת התורה ובשנת 2085 פטירת שרה לאחר שהתבשורה על עקדת יצחק בהיותו בן 37.‏[37][38] ובאותה נולדה רבקה כמובא ברבנו בחיי ‏[39] שאז התחיל להתרקם בעולם השדוך של יצחק ורבקה שהוא שורש כל השדוכים ולכן הפסוק של הלכות נשואין מכון כנגדו. ‏[40]'

וְכֵן יִצְחָק וְרִבְקָה בְּגִימַטְרִיָּא חָתָן וְכַלָּה עִם הַמִּלִּים. וְכֵן רוֹאִים שֶׁהַתּוֹרָה הֶאֱרִיכָה בְּפָרָשַׁת נִשּׂוּאֵי יִצְחָק וְרִבְקָה וְהַשִּׁדּוּךְ שֶׁקָּדַם לוֹ יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאָבוֹת. וְנִרְאֶה דְּיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁכָּאן שֹׁרֶשׁ כָּל הַזִּוּוּגִים שֶׁנַּעֲשִׂים דֶּרֶךְ בְּחִינַת יִצְחָק. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר ‏[41] שֶׁאֵצֶל יִצְחָק נֶאֶמְרָה בַּכָּתוּב לְשׁוֹן אַהֲבָה בְּיַחַס לְרִבְקָה "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וְגוֹ' וַיֶּאֱהָבֶהָ" וְאֵצֶל אַבְרָהָם לֹא מָצִינוּ לְשׁוֹן אַהֲבָה בְּיַחַס לְשָׂרָה, לְרַמֵּז שֶׁסּוֹד הָאַהֲבָה שֶׁבַּזִּוּוּג שַׁיָּךְ לְצַד הַשְּׂמֹאל שֶׁל יִצְחָק. וְכֵן כִּסּוּי פְּנֵי הַכַּלָּה בְּצָעִיף נִלְמָד מִנִּשּׂוּאֵי יִצְחָק וְרִבְקָה ‏[42] "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס". וּמְבָרְכִים אֶת הַכַּלָּה בַּבְּרָכָה שֶׁנִּתְבָּרְכָה רִבְקָה קוֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ ‏[43] "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה". ‏[44].

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אֹסְרִי לַגֶּפֶן' ‏[45] מִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי הַזֹּהַר דְּעִקַּר הַזִּוּוּג מִצַּד גְּבוּרוֹת דְּיִצְחָק, וְלֹא מִצַּד חֶסֶד דְּאַבְרָהָם, דְּהַמַּיִם מִצַּד עַצְמָם שְׁקֵטִים בִּמְקוֹמָם, וְאֵינָם פּוֹרְצִים לְהַשְׁפִּיעַ הַחוּצָה, עַד שֶׁיַּכְנִיסוּ בָּהֶם יְסוֹד הָאֵשׁ שֶׁיּוֹצִיאֵם מִמְּקוֹמָם, בְּסוֹד גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, שֶׁיּוֹרְדִים בִּגְבוּרָה, וּבָזֶה יוּבָן ‏[46] דְּאַבְרָהָם לֹא גָּמַר זִוּוּגוֹ כָּל הַשָּׁנִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה עֲקָרָה, וְרַק אֵצֶל יִצְחָק מָצִינוּ "מְצַחֵק אֶת רִבְקָה" אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה, לְלַמֵּד דְּעִקַּר תִּקּוּן הַזִּוּוּג וּמִצְוַת עוֹנָה אֵצֶל יִצְחָק דַּוְקָא.

ומבואר לדברינו שסוד הנישואין הוא הסוד של יצחק, וכיון שֶׁבִּזְמַן עֲקֵדַת יִצְחָק נוֹלְדָה רִבְקָה כמובא בְּרַבֵּנוּ בַּחְיֵי ‏[47]. ואז התחיל להתרקם בעולם השידוך של יצחק ורבקה שהוא שורש כל השידוכים, לכן הפסוק של הלכות נישואין מכוון כנגדו. וכן בארנו שיצחק קידש את רבקה בכסף שטר וביאה, ובארנו במאמר 'חשמל דם' שכסף שטר וביאה הם כנגד שאר כסות ועונה.

וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר ‏[48] שֶׁאֵצֶל יִצְחָק נֶאֶמְרָה בַּכָּתוּב לְשׁוֹן אַהֲבָה בְּיַחַס לְרִבְקָה "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וְגוֹ' וַיֶּאֱהָבֶהָ" וְאֵצֶל אַבְרָהָם לֹא מָצִינוּ לְשׁוֹן אַהֲבָה בְּיַחַס לְשָׂרָה, לְרַמֵּז שֶׁסּוֹד הָאַהֲבָה שֶׁבַּזִּוּוּג שַׁיָּךְ לְצַד הַשְּׂמֹאל שֶׁל יִצְחָק. וְכֵן כִּסּוּי פְּנֵי הַכַּלָּה בְּצָעִיף נִלְמָד מִנִּשּׂוּאֵי יִצְחָק וְרִבְקָה ‏[49] "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס". וּמְבָרְכִים אֶת הַכַּלָּה בַּבְּרָכָה שֶׁנִּתְבָּרְכָה רִבְקָה קוֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ ‏[50] "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה". וְכֵן מוּבָא בַּ'חֲתַם סוֹפֵר' שֶׁבְּזִוּוּג יִצְחָק וְרִבְקָה גַם מִדַּת הַדִּין הִסְכִּימָה, וְלֹא רַק מִדַּת הָרַחֲמִים. וְכֵן נֵ"ר הַמְסַמֵּל אֶת הַזִּוּוּג כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל דָּם' נִרְמָז בְּמִדַּת 'יִצְחָק יְרַנֵּן'. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'אֹסְרִי לַגֶּפֶן' (חי"ב חיי שרה ע' קמט) מִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי הַזֹּהַר דְּעִקַּר הַזִּוּוּג מִצַּד גְּבוּרוֹת דְּיִצְחָק, וְלֹא מִצַּד חֶסֶד דְּאַבְרָהָם, דְּהַמַּיִם מִצַּד עַצְמָם שְׁקֵטִים בִּמְקוֹמָם, וְאֵינָם פּוֹרְצִים לְהַשְׁפִּיעַ הַחוּצָה, עַד שֶׁיַּכְנִיסוּ בָּהֶם יְסוֹד הָאֵשׁ שֶׁיּוֹצִיאֵם מִמְּקוֹמָם, בְּסוֹד גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, שֶׁיּוֹרְדִים בִּגְבוּרָה, וּבָזֶה יוּבָן הָא דְּמוּבָא בְּ'מִדְבַּר קְדֵמוֹת' לַחִידָ"א דְּאַבְרָהָם לֹא גָּמַר זִוּוּגוֹ כָּל הַשָּׁנִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה עֲקָרָה, וְרַק אֵצֶל יִצְחָק מָצִינוּ "מְצַחֵק אֶת רִבְקָה" אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה, לְלַמֵּד דְּעִקַּר תִּקּוּן הַזִּוּוּג וּמִצְוַת עוֹנָה אֵצֶל יִצְחָק דַּוְקָא. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם' שֶׁמִּנְיַן הַפְּסוּקִים מִבְּרֵאשִׁית עַד פָּרָשַׁת נִשּׂוּאֵי יִצְחָק לְרִבְקָה הוּא תרמ"ט כְּמִנְיַן קוֹל חָתָן וְכַלָּה. וּפָרָשַׁת הַנִּשּׂוּאִין מַתְחִילָה בְּאָבִיו "וְאַבְרָהָם זָקֵן", וּמִסְתַיֶּמֶת בְּאִמּוֹ "וַיִּנָחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", לְרַמֵּז עַל הַכָּתוּב ‏[51] "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". וְכֵן יִצְחָק קִדֵּשׁ אֶת רִבְקָה בְּג' דְּרָכִים כֶּסֶף שְׁטָר וּבִיאָה; כֶּסֶף, עַל יְדֵי הַנֶּזֶם זָהָב, שְׁטָר, עַל יְדֵי הַשְּׁטַר מַתָּנָה שֶׁשָּׁלַח אַבְרָהָם עִם אֱלִיעֶזֶר, וּבִיאָה ‏[52] "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה". נִרְאֶה דְּיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁסּוֹד הַזִּוּוּג הוּא דֶּרֶךְ בְּחִינַת יִצְחָק. וְכֵן בֵּאַרְנוּ שֶׁיִּצְחָק קִדֵּשׁ אֶת רִבְקָה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְּבִיאָה, וּבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל דָּם' שֶׁכֶּסֶף שְׁטָר וּבִיאָה הֵם כְּנֶגֶד שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. וְכֵן מִלּוּי יִצְחָק יוֹ"ד צָדִ"י חֵי"ת קוֹ"ף בְּגִימַטְרִיָּא חָתָן וְכַלָּה דְּמִלּוּי יִצְחָק מְרַמֵּז עַל הַשְׁפָּעַת יִצְחָק שֶׁמְּזַוֶּגֶת חָתָן וְכַלָּה. וְכֵן יִצְחָק וְרִבְקָה בְּגִימַטְרִיָּא חָתָן וְכַלָּה עִם הַמִּלִּים. ‏[53]

וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. שנת 2,082. ו-2,084 היא שנת ואם לבנו ייעדנה, כנגד שליחות אליעזר ע"י אברהם להשיא אישה ליצחק. וב-2,085 הובאה רבקה ליצחק, וזו שנת שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע, ונלמד ממנה הלכה זו. ועוד כי באלו השנים החלה אישה אחת ושמה ויסטא לנהוג בתים של נשים בתולות שלא יינשאו כל חייהן רק משרתות דאלוה ‏[54]. ולזה ירמוז כאן הכתוב שאיסור הוא, כי אין דרך התורה פרישות מהחיים כי אם קדושת החיים וההנהגה הנכונה בהם, והאישה לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה.

על פי סדר הדורות ‏[55], מעשה העקדה היה לאחר שישמעאל הקניט את יצחק וניסה להחשיב מסירות נפשו לה' יתר על מסירות הנפש של יצחק, כי הוא נימול בגיל י"ג ומסר נפשו, ואילו יצחק נימול לשמונה ימים, ולא היה לו כל ניסיון של מסירות נפש. "ויען יצחק למה תתפאר על מעט בשר מבשרך, חי ה' אלהי אבי אם יאמר ה' לאבי קח את יצחק והעלהו לעולה לא מנעתי נפשי ואעשה הדבר בשמחה. וייטב הדבר בעיני ה' ויאמר לנסות את אברהם בדבר הזה...". ועוד מסופר שם כי השטן נדמה לשרה כאיש זקן, "ויאמר לה הלא ידעת אשר עשה אברם ליצחק בנך היום אשר הקריב אותו ויצחק צועק ובוכה לפני אביו ואין מביט אליו ואין מרחם עליו... ותשא שרה קולה ותבך ותצעק צעקה גדולה ומרה... והנה השטן בא אל שרה בדמות איש ויאמר לה שקר דברתי אליך כי לא נשחט ולא מת, ויהי כשמעה זה הדבר ותשמח מאד אל בנה ותצא נפשה משמחתה ותמת... ויפול יצחק על פני אמו ויבך ויאמר אמי אמי איך עזבתיני... ויקנה אברהם המערה [היא מערת המכפלה אשר בחברון קריית הארבע] ויכתוב בשטר ויעד ארבעה עדים... ויקבור את שרה... ואבימלך וענר אשכול וממרא וכל גדולי הארץ הולכים אחרי המטה". ושרה בת 127 שנים במותה. וכל זה היה שנת ב'פ"ה. }}

שליחת אליעזר ונישואי רבקה:

אליעזר ורבקה, בציור מאת גוסטב דורה

ויעברו ימי בכי שרה וישלח אברהם את יצחק בנו אל בית מדרשם של שם ועבר ללמוד דרכי ה', וישב שם שלוש שנים. ואברהם ועבדיו שבו לבאר שבע אל ביתם. ויהי לתקופת השנה וימת אבימלך מלך פלשתים בשנה ההיא בן קצ"ג שנים. וילך אברהם עם אנשיו לארץ פלשתים וינחמו את בית אבימלך, וישב לביתו. במקום אבימלך הומלך בנו בנמלך, והוא בן י"ב שנה, ויקראו שמו אבימלך כשם אביו, כי כן היה מנהגם בגרר. בתקופה זו שולח אברהם את אליעזר להביא אישה לבנו ליצחק. ובבואה מצאה רבקה את יצחק יוצא לשוח בשדה לפנות ערב, ופירשו חז"ל שתיקן תפילת מנחה ‏[56]. ויצחק נשא את רבקה בהיותו בן מ', והיא הייתה בת ג', ויש אומרים בת י"ג או י"ד. {{הערה| וכפי שראינו, הדבר תלוי בן כמה היה יצחק בעקדה: למאן דאמר בן כ"ו או כ"ז היה בעקדה, סבירא ליה דרבקה בת י"ג או י"ד הייתה כשנשאה יצחק, ולמאן דאמר בן ל"ז היה סבירא ליה דהייתה בת ג' כשנשאה. ולי נראה דכל הדעות חד המה, שהרי לשיטה השנייה כתב בסדר הדורות ‏[57] כי אליעזר מצא את רבקה בהיותה בת עשר, ואז נתן לה שני הצמידים, שהם כנגד עשרת הדיברות כפי שנתבאר בפר' הקודמת, ואם כן הרי היא כאילו נולדה מחדש, כמו יצחק בעקדה, ונמצא שכשנשאה יצחק הרי היא כבת ג' בקירוב. וראה בפר' הקודמת.

עוד שמובא בְּסֵפֶר 'מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם'‏[58] שֶׁמִּנְיַן הַפְּסוּקִים מִבְּרֵאשִׁית עַד פָּרָשַׁת נִשּׂוּאֵי יִצְחָק לְרִבְקָה הוּא 649 = למִנְיַן "קוֹל חָתָן וְכַלָּה". וּפָרָשַׁת הַנִּשּׂוּאִין מַתְחִילָה בְּאָבִיו "וְאַבְרָהָם זָקֵן", וּמִסְתַיֶּמֶת בְּאִמּוֹ "וַיִּנָחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", לְרַמֵּז עַל הַכָּתוּב ‏[59] "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". וְכֵן יִצְחָק קִדֵּשׁ אֶת רִבְקָה בְּג' דְּרָכִים כֶּסֶף שְׁטָר וּבִיאָה; כֶּסֶף, עַל יְדֵי הַנֶּזֶם זָהָב, שְׁטָר, עַל יְדֵי הַשְּׁטַר מַתָּנָה שֶׁשָּׁלַח אַבְרָהָם עִם אֱלִיעֶזֶר, וּבִיאָה ‏[60] "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה". נִרְאֶה דְּיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁסּוֹד הַזִּוּוּג הוּא דֶּרֶךְ בְּחִינַת יִצְחָק. ‏[61]

וכן מובא מהרה"ג ר' יוסף מורד שליט"א שהפסוק שלפני "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" שהוא כנגד שנת עקידת יצחק לפי טעם עליון, יש בו רמז על העקידה, כי כתוב "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" ו"יִיעָדֶנָּה" מתחלף באי"ק בכ"ר ליקעדנה, ונראה לבאר דבריו שלכן כתוב "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" כפי שבארנו במאמר 'חשמל מטה' שהעֲבוֹדָה זָרָה שהָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַבָּנִים לַמֹּלֶךְ שַׁיֶּכֶת לַמַּלְכוּת דִּקְלִפָּה, שֶׁמַּקְבִּילָה לַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, לָכֵן נִקְרֵאת מוֹלֶךְ מִלְּשׁוֹן מַלְכוּת. והפסוק מרמז שאם לבנו חס ושלום יקעדנה תהיה בזה בחינת עבודה זרה ששיכת למלכות שהיא בחינת נקבה, "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ".

פ' סתומה 2: מכה איש ומת מות יומת כנגד חוקי חמורבי וחוקי בני חת:

מכה איש ומת מות יומת. וכי יזִד איש על רעהו להרגו בערמה... וכי יריבֻן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף... וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו... וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה... לא ידעתי מה מקומם כאן. ואולי יש לפרש כך, הן כל הפסוקים הללו מורים על עניין אחד והוא חוקי דיני נפשות ועניין ריב ומַצוּת, ואם כן אולי רמז לדבר מדברי סדר הדורות: "בימי יצחק... וכן כי בימים אלו אשה אחת ושמה מנדיבה היתה ראשונה למצוא מלאכות הצריכות לצמר כדי ללבוש ואופן עשית שמן ואיך משתמשים עמו ומלבושי ברזל למלחמה והנהגת מלחמה..." ‏[62]. דהיינו שסוף הדברים הובילו לריב ומדון שסופם "מכה איש ומת מות יומת"

עוד מדברי הרמב"ם וכן נפסק להלכה כי מיתת ההורג בסיף, ראה להלן "נקום ינקם"

וכל עניין הדברים בפרשתינו יוסיף הכתוב על הנאמר ‏[63] לא תרצח,[64] לא תרצח. ויש להבין כי איסור הרצח כשאר עשרת הדיברות נישנו בפרשת ואתחנן כנאמר פפ~276. ואומנם ימנו חז"ל את המצוה אף יחזור וישנה הכתוב על הנאמר בואתחנן כי שם ממש נתקיים הנאמר נקום ינקם דהיינו בסייף, עיין שם.


ובמקביל למקרא בחוקי חמורבי:

סעיף 207: אם בהכותו אותו ימות -- שבוע יישבע (כשבועה הנ"ל): אם בן איש הוא חצי מנה כסף ישקול.
סעיף 208: אם בן משכנם (נתין שווה ערך מופחת) הוא -- שליש מנה כסף ישקול.


ובמקביל למקרא בדיני חת:'

סעיף 1: [כי] ימית מישהו [איש] או אישה בעת [מריב]ה --- [והביאו/ה] (לקבורה) ו-4 אנשים (מילולית: ראשים), גבר או אישה, (תחתיו) נתות ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 2: [כי] ימית מישהו [עב]ד או אמה בעת מריבה --- והביאו/ה (לקבורה) ו-[2] אנשים (מילולית: ראשים), גבר או אישה, (תחתיו) נתות ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 3: [כי] יכה מישהו [איש] בן חורין או אישה בת חורין ומת/ה (ו)ידו חטאה --- והיבאו/ה (לקבורה) ו-2 אנשים (מילולית: ראשים) (תחתיו) נתון ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 4: [כי] יכה מישהו עבד או אמה ומת/ה, (ו)ידו חטאה --- והיבאו/ה (לקבורה) ו-1 איש (מילולית: ראש זכר או נקבה) (תחתיו) נתון ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף ii (גרסה מאוחרת סעיפים 3-4).
[כי יכה] [מישהו אישה] ומתה, (ו) ידו חטאה --- [ונתן… 4 מנים כסף]. אם אמה היא האישה, 2 מנים כסף שלם ישלם.
סעיף 5: כי ימית מישהו סוחר (בארץ נוכריה) --- 100 מנים כסף ייתן. והוא לביתו יביט לו. אם בארץ לוי או פל (יהיה הדבר) --- 100 מנים כסף ייתן וסחורה תחת סחורתו ישיב. אם בארץ חתי (יהיה הדבר) --- (בנוסף) הוא עצו את הסוחר ההוא (לקבורה) הבא יביא.
סעיף iii (גרסה מאוחרת סעיף 5)
[כי] ימית מישהו [סוחר] חתי וסחורתו עמו ---[… מנים כסף] ייתן וסחורה תחת סחורתו פי שלושה ישיב. ברם, [אם] (הסוחר) אינו מחזיק בסחורה, ומישהו כי ימיתו בעת מריבה --- ונתן 6 מנים כסף. אם ידו חטאה --- ונתן 2 מנים כסף.

פ' סתומה 3: וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות

פ' סתומה 4: ומכה אביו ואמו מות יומת, כנגד חוקי חמורבי שבהם נאמר כי יכה ילד את אביו… וקצצו את ידו:

רמב"ם הלכות ממרים פרק ה'

ד [ה] המכה אביו או אימו--מיתתו בחנק, שנאמר "ומכה אביו ואימו, מות יומת" (שמות כא,טו); וצריך עדים והתראה, כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האישה, וכן הטומטום והאנדרוגינוס: והוא, שיגיעו לכלל עונשין.

ה אינו חייב חנק, עד שיעשה בהן חבורה; אבל אם לא עשה חבורה, הרי זה כמכה אחד משאר ישראל. והמכה אותם לאחר מיתה, פטור. [ו] ומי שהכה את אביו על אוזנו, וחירשו--חייב, ונהרג: שאי אפשר לו שייעשה חירש בלא חבורה--אפילו טיפת דם יצאת בפנים באוזן, ונתחרש.

ו [ז] המקיז דם לאביו, או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר--פטור. אף על פי שהוא פטור, לכתחילה לא יעשה: אפילו להוציא סילון מבשר אביו או אימו--לא יוציא, שמא יעשה חבורה.

ז במה דברים אמורים, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא, והרי הן מצטערין--הרי זה מקיז וחותך, כפי מה שירשוהו לעשות.

ח אזהרה של מכה אביו ואימו מניין--עונש שמענו, אזהרה לא שמענו: הואיל והוא מוזהר שלא להכות אדם מישראל, הרי אביו ואימו בכלל. [ט] שתוקי חייב על אימו, ואינו חייב על אביו: אף על פי שנבדקה אימו ואמרה, בן פלוני הוא--אין זה נסקל או נחנק, על פיה. אבל בנו מן השפחה, ומן הנוכרית--אינו חייב לא על אביו, ולא על אימו.

ט וכן גר שהורתו שלא בקדושה--אינו חייב על מכת אביו, וקללתו. [י] וכשם שאינו חייב על אביו, כך אינו חייב על אימו: שנאמר "ומקלל אביו ואימו" (שמות כא,יז)--את שהוא חייב על אביו, חייב על אימו, וזה שאינו חייב על אביו, אינו חייב על אימו.

י [יא] הגר אסור לקלל אביו הגוי, ולהכותו ולבזהו--כדי שלא יאמרו, באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו; ונוהג בו, מקצת כבוד. אבל העבד, אין לו ייחוס, אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, אף על פי שנשתחררו.

יא [יב] מי שהיו אביו ואימו רשעים גמורים, ועוברי עבירות--אפילו נגמר דינם להריגה, והם יוצאין ליהרג--אסור לו להכותן ולקללם; ואם קילל או חבל בהן, פטור. ואם עשו תשובה--הרי זה חייב ונהרג עליהן, אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה.

יב במה דברים אמורים, בבנו. אבל אחר שבא והכהו או קיללו, אחר שנגמר דינו--אף על פי שעשה תשובה--הרי זה פטור, הואיל והוא הולך למיתה. ואם ביישו, חייב בקנס המבייש.

יג עבר אביו או אימו על עבירה שלוקין עליה, והיה הוא חזן לפני הדיינין--לא יכה אותם; וכן אם נתחייבו נידוי, לא יהיה שליח לנדותם. ולא ידחוף אותם, ולא יבזה אותם בשליחות בית דין, אף על פי שהן ראויין לכך, ולא עשו תשובה. [יד] לכול, אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו--חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג,ט).

יד [טו] מי שנתחייב שבועה לבנו--כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה, שהרי זה בא לקללת אביו: אלא משביעו, שבועה שאין בה אלה. וכבר ביארנו שהאב שהרג את בנו, אין אחד מאחיו של נהרג נעשה גואל הדם.

טו ולא על הכיה ועל הקללה בלבד הקפידה תורה, אלא אף על הביזיון: שכל המבזה אביו או אימו--אפילו בדברים, אפילו ברמיזה--הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר "ארור, מקלה אביו ואימו" (דברים כז,טז). והרי הוא אומר "עין, תלעג לאב--ותבוז, ליקהת אם . . ." (משלי ל,יז). ויש לבית דין להכותו על זה מכת מרדות, ולענוש כפי מה שיראו.

ובמקביל לשנים אלו בחוקי חמורבי:

סעיף 195: כי יכה ילד את אביו -- וקצצו את ידו

פ' סתומה 5: וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, כנגד כי יגנוב איש בן איש קטון --- מות יומת [חוקי חמורבי]:

וגנב איש ומכרו: ומוסיף על הנאמר לעייל ומכה אביו ואמו מות יומת. וצריך להבין. ואבן עזרא על אתר "למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו ובין מקלל אביו... כי הנגנבים היו קטנים, ונגדלו בארץ נכריה לא יכירו אבותיהם, ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב. ויוצא איפה כי במעשה בזוי זה של הגניבה גורם הגנב להרס המוסרי והחינוכי של הילד עד כדי כך שמביאו לידי קיללת הוריו והכהתם ואפילו אם ישוב לביתו. וכך היא דרכם של אילו שיורדים מדרך המוטב ואוי לחברה שעורבים גנבים הן בגוף והן בנפש של ילדים להשחית דרכם.

ודומה הדבר במלחמת ארבעת המלכים את החמישה: "ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו והוא ישב בסדם... וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ... וירדוף עד דן. שאומנם המעשה היה מספר שנים לפני כן אך המעשה מעיד על הלך הדברים אשר היה נפוץ באותם שנים. ילחמו אילו באילו ויקחו בשבי גם מאנשים אשר לא קשורים למאבק ביניהם וימכרו אותם. על עקרונות אילו נאבק אברהם וכך אסר הכתוב את המעשה ואשר נמצא בידו מות יומת.

ובמקביל בחוקי חמורבי:

סעיף 14: כי יגנוב איש בן איש קטון --- מות יומת.

פ' סתומה 6: ומקלל אביו ואמו מות יומת כנגד התרסה בחוקי חמורבי "לא אבי אתה לא אמי את. את לשונו יקצצו:

ומקלל אביו ואמו מות יומת: קללת ההורים היא בין החמורות שבתורה. משמעותה התנערות מכל אחריות כלפי ההורים.

הלכות קללת אב ואם - הלכות ממרים פרק ה':

א המקלל אביו או אימו--נסקל, שנאמר "אביו ואימו קילל, דמיו בו" (ויקרא כ,ט). ואחד המקלל אותם בחייהם, או לאחר מותם--הרי זה נסקל; וצריך עדים והתראה, כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האישה, וכן הטומטום והאנדרוגינוס: והוא שיהיו גדולים, שהגיעו לכלל העונשין.

ב אינו חייב סקילה, עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין; אבל אם קיללם בכינוי--פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל. [ג] וכן המקלל אבי אביו, ואבי אימו--הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל.

ג [ד] אזהרה של מקלל אביו ואימו מניין: עונש שמענו בפירוש; אבל האזהרה, הרי היא בכלל "לא תקלל חירש" (ויקרא יט,יד). הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל, הרי אביו בכלל כל ישראל.


ובמקביל בחוקי חמורבי:

סעיף 192: כי יאמר בנו של גרסקם או בנה של סכרתם לאביו מאמצו או לאימו מאמצתו (בזו הלשון): לא אבי אתה!, לא אמי את!, אל לשונו יקצצו

פ' סתומה 7: וכי יריבן אנשים (בני חורין) והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות

וכי יריבן אנשים (בני חורין) והכה איש את רעהו...רק שבתו יתן ורפא ירפא: המשפט העברי מונה חמישה סוגי נזקים עליהם המזיק צריך לשלם פיצוי:

נזק: אובדן קבוע של יכולת השתכרות,

ריפוי: הוצאות רפואיות

שבת: אובדן זמני של זמן עבודה

צער

בושת

צער ובושה הם נזק בלתי ממוני טהור. חז"ל קבעו דרכים למדוד את שווי הנזק שנגרם על ידי ברור תמורת כמה כסף אדם היה מוכן לסבול את הבושה או הצער הנדונים. במקרים אחרים ‏‏[65] קבעו חז"ל קנסות קבועים על מקרים ספציפיים, דוגמת מתן סטירה או בעיטה.

  • הקבלה למקרא בחוקי חמורבי
סעיף 196: כי (יכה) איש את עין רעה(ו) (ו)שיחת(ה) את עינו ישחיתו.
סעיף 197: אם את עצם רעה (ו) ישבור- את עצמו ישברו
סעיף 200: כי יפיל איש את שן רעה (ו) במעמדו---- את שינו יפילו
סעיף 202: כי יכה איש את לחי רעה (ו) הנכבד ממנו ---- 60 (מלקות) לעיני העדה בשוט של שוור(ים) יולקה
סעיף 203: כי יכה בן איש את לחיו של בן איש כמוהו (= השווה לו במעמדו) -- 1 מנה כסף ישקול.
סעיף 205: כי יכה עבד איש את לחיו של בן איש -- את אזנו יקצצו.
סעיף 206: כי יכה איש את רעה(ו) בעת מצה וייתן בו חבורה -- ונשבע האיש ההוא (לאמור): (נשבע אנוכי כי) בבלי דעת הכיתיו, ואת (דמי) הרופא ישלם.


סעיף 206: כי יכה איש את רעה(ו) בעת מצה וייתן בו חבורה -- ונשבע האיש ההוא ( לאמור): (נשבע אנוכי כי) בבלי דעת הכיתיו, ואת דמי הרופא ישלם.
  • הקבלה שבין המקרא לדיני חת
סעיף 3: [כי] יכה מישהו [איש] בן חורין או אישה בת חורין ומת/ה (ו)ידו חטאה --- והיבאו/ה (לקבורה) ו-2 אנשים (מילולית: ראשים) (תחתיו) נתון ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 7: כי ישחית מישהו את (עין) רעהו (מילולית: בן חורין) או כי יפיל את שנו --- לפנים 1 מנה כסף שילמו, אבל עתה 20 שקלים כסף ישלם. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 9: כי יפגע מישהו בראש רעהו לפנים 6 שקלים כסף שילמו: 3 שקלים כסף לקח הנפגע, 3 שקלים כסף נהגו לקחת לארמון. אבל עתה ויתר המלך עך חלקו של הארמון, והנפגע בלבד 3 שקלים כסף ייקח.
סעיף 10: כי יפגע מישהו (בגירסה בבן אדם וייפול למשכב --- ושילם לו את דמי רפואתו: ונתן איש תחתיו לעמול בביתו עד הירפאו. (ו)בהירפאו ונתן לו (מכהו) 6 שקלים כסף וגם את דמי הרופא שלם ישלם.
בגירסה אחרת סעיף 10 מתייחס לבין חורין.
סעיף 11: כי ישבור מישהו את זרועו או את רגלו של רעהו (מילולית: בן חורין) --- 20 שקלים כסף ישלם. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 13: כי יגס מישהו את אפו של רעהו (מילולית: בן חורין) --- 1 מנה כסף ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 15: כי יתלוש מישהו את אזנו של רעהו ( מילולית: בן חורין) --- 12 שקלים כסף ישלם והוא לביתו יביט לו.

רק שבתו יתן ורפא ירפא

  • הקבלה למקרא בחוקי חמורבי
סעיף 215: כי יעש רופא חתך עמוק באיש באמצעות אזמל מנתחים מארד וירפא את האיש, או אם את רכת האיש באמצעות אזמן מנתחים מארד יפתח וירפא את עין האיש --- 10 שקלים כסף ייקח.
סעיף 216: אם בן משכנם הוא -- 5 שקלים כסף ייקח.
סעיף 217: אם עבד איש הוא -- בעל העבד 2 שקלים לרופא ייתן.
סעיף 218: כי יעש רופא חתך עמוק באיש באמצעות אזמל מנתחים מארד וימת את האיש, או אם את רכת האיש באמצעות אזמל מנתחים מארד יפתח וישחת את עין האיש -- את ידו יקצצו.
סעיף 219: כי יעש רופא חתך עמוק בעבד משכנם באצעות אזמל מנתחים מארד וימית(ו) -- עבד תחת עבד ייתן.
סעיף 220: אם את רכתו באמצעות אזמל מנתחים מארד יפתח וישחת את עינו --- כסף מחצית מחירו ישקול.
סעיף 221: כי יאחה רופא את עצמ(ו) השבורה של איש או אם את שרירי(ו) הדואבים ירפא --- בעל החבורה 5 שקלים כסף לרופא ייתן.
סעיף 222: אם בן משכנם הוא -- 3 שקלים כסף ייתן.
סעיף 223: אם עבד איש הוא -- בעל העבד 2 שקלים כסף לרופא ייתן.
סעיף 224: כי יעש רופא שוורים או חמורים חתך עמוק בשור או בחמור וירפא(ו) בעל השור או החמור שישית (השקל) כסף לרופא כשכרו ייתן.
סעיף 225: כי יעש (רופא הבהמות) חתך עמוק בשור או בחמור וימית(הו) -- רביעית מחירו לבעל השור או החמור ייתן.

פ' סתומה 8: דיני רוצח ונקמה ברוצח, כנגד: וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם

ובשנים אלו בהתהוות החברה דנים בעניין הרוצח והנקמה. התורה אינה מפרידה בעניין הרוצח במזיד בין שרצח את עבד או בן חורין וזאת בשנוה לדין רוצח בחוקי חמורבי שבשנים אלו.

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב': "כל הורג נפש אדם מישראל - עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסיף שנאמר נקום יינקם (מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף, בין שהרגו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסיף"

אחד ההורג את ישראל, או ההורג עבד כנעני--הרי זה נהרג עליו; ואם הרג בשגגה, גולה. [יא] ישראל שהרג גר תושב--אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר "וכי יזיד איש על ריעהו" (שמות כא,יד); ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי. ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו--הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קיבל עליו מצוות ונוסף על נחלת ה'. שהתורה מפרידה בין שקיבל עול מלכות שמים לבין אחד שלא קיבל עול מלכות שמים.

יא [יב] מה בין עבדו לעבד אחרים: שעבדו, יש לו רשות להכותו. לפיכך אם הכה עבדו הכיה שיש בה כדי להמית, ונטה למות, ועמד עשרים וארבע שעות, ואחר כך מת--אינו נהרג עליו, אף על פי שמת מחמת המכה: שנאמר "לא יוקם, כי כספו הוא" (שמות כא,כא). ומה הוא "יום או יומיים" (שם)--יום שהוא כיומיים, שהוא מעת לעת.

יב [יג] אבל המכה עבד שאינו שלו--אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה--הואיל והכהו כדי להמית, הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין.

יג [יד] ייראה לי, שהמכה את עבדו בסכין וסיף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן, ואמדוהו למיתה, ומת--אינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא); ואפילו מת לאחר שנה, נהרג עליו. לכך נאמר "בשבט" (שמות כא,כ)--שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ורצועה וכיוצא בהן, לא הכית רציחה.

יד [טו] המוכר את עבדו, ופסק עימו שישמשנו שלושים יום, והכהו אחד מהן בתוך השלושים יום, והמיתו--הרי זה נהרג עליו, ואינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא): הראשון, לפי שאינו "כספו" (שם) המיוחד לו; והשני, לפי שעדיין אינו תחתיו.

טו [טז] וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין. ועבד של שני שותפין--אינו בדין "יום או יומיים" (שמות כא,כא), שהרי אינו לאחד מהן "כספו" (שם) המיוחד לו; ולפיכך נהרג עליו כשאר העם.


ובמקביל למקרא בחוקי חמורבי נמצא:

סעיף 4: [כי] יכה מישהו עבד או אמה ומת/ה, (ו)ידו חטאה --- והיבאו/ה (לקבורה) ו-1 איש (מילולית: ראש זכר או נקבה) (תחתיו) נתון ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 8: כי ישחית מישהו את (עין) עבד או אמה או כי יפיל את שנו --- 10 שקלים כסף ייתן והוא לביתו יביט לו.
סעיף 12: כי ישבור מישהו את זרועו או את רגלו של עבד או אמה --- 10 (גרסה אוחרת : 6) שקלים כסף ישלם. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 14: כי יגס מישהו את אפ(ו) של עבד או אמה --- 3 (או:30?) שקלים כסף ייתן. והוא לביתו יביט לו.
סעיף 16: כי יתלוש מישהו את אזן עבד או אמה --- 3 שקלים כסף ישלם לו.

פ' סתומה 9: דיני נזיקין כתוצאה ממריבה במשפט, כנגד: "וכי ינצו אנשים ונגפוו אשה הרה ויצאו ילדיה":

בשנים אילו החברה מתהווה וחוקים שונים מנסים להסדיר את דיני הנזיקין למניהם במשפט האזרחי והפלילי. התורה מגדירה את העונש כ: עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד רגל תחת רגל. כויה תחת כויה פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה, אך רבותנו דרשו את הדברים ופרשו שאלו דיני קנסות וכי עומדין את הנזקין הכול לפי הנזק וכי לא בפועל מוציאים את עינו, או כורתים את ידו או רגלו של המזיק. ובמקביל לשנות אברהם בחוקי הגויים בשנים אלו אף הם מתמודדים אם נזקין מאין אילו. בחוקי חמורבי מוצאים אנו כי יש הבדל ניכר שבין נזקים אשר פוגעים באישה הרה לבין נזקים אחרים.

ובמקביל למקרא בחוקי חמורבי נמצא:

סעיף 196: כי יכה איש את עין רעהו ושיחתה את עינו ישחיתו.
סעיף 197: אם את עצם רעהו ישבור את עצמו ישברו
סעיף 200: כי יפיך איש את שן רעהו במעמדו את שינו יפילו.
סעיף 209: כי יכה איש בת איש ויצאו ילדיה -- 10 שקלים כסף תחת ילדיה ישקול
סעיף 210: אם תמות האישה ההיא --- את בתו ימיתו.
סעיף 211: אם בת משכנם בהכות(ו אותה) יאו ילדיה --- 5 שקלים כסף ישקול.
סעיף 212: אם תמות האישה ההיא --- 1/2 מנה כסף ישקול.
סעיף 213: אם אמת איש יכה ויצאו ילדיה --- 2 שקלים כסף ישקול.
סעיף 214: אם תמות האמה ההיא --- 1/3 מנה כסף ישקול.

פ' סתומה 10: שחרורו של אליעזר עבד אברהם, כנגד: "וכי יכה איש את עין עבדו... ושחתה.. לחפשי ישלחנו תחת שנו":

"ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו" ירמז הכתוב על לאליעזר עבד אברהם ששחררו אברהם באלו השנים. שפעם אחת גער בו אברהם בעליעזר, ומרוב ומיראתו נפלו ממנו שיניו, וכיוון שלא נתכוון להפיל שנו, לא נתחייב להוציאו ‏[66], אך עשה לו אברהם מיטת שן והיה ישן שם ‏[67]. עוד מסופר מסופר בעיניין שחרורו של אליעזר, ‏[68], שבזכות שהביא אליעזר את יצחק לידי שלמות בהביאו לו אישה, שחררו יצחק, ונתן לו הקב"ה שכרו שיהיה מלך, והוא עוג מלך הבשן.

ובמקביל למקרא בחוקי חמורבי נמצא:

סעיף 198: אם את עין משכנם ישחית או את עצם משכנם ישבור -- 1 מנה כסף ישקול.
סעיף 199: אם את עין עבד איש ישחית או את עצם עבד איש ישבור -- את מחצית מחירו ישקול
סעיף 201: אם את שן משכנם יפיל 1/3 מנה כסף ישקול.


2102 - אליעזר עבד אברהם ושחרורו, כנגד: "וכי יכה איש... ואם שן עבדו.. יפיל, לחפשי ישלחנו תחת שנו":

ששנת עקידת יצחק בשנת 2084 ובשנה זו נפטרה שרה ובכן באותו זמן [2085] נולדה רבקה והתבקש אליעזר בעניין שידוכי יצחק. ושנת 2101 היא שנת ה' 16 של רבקה. בסדר הדורות מסופרים עוד ב' מאורעות בעניין אליעזר הקשורים לענייננו. האחד, שפעם אחת גער בו אברהם באליעזר, ומרוב יראתו נפלו שיניו, ועשה לו אברהם מיטת שן והיה ישן שם. והשני ‏[69], שבזכות שהביא אליעזר את יצחק לידי שלמות בהביאו לו אישה, שחררו יצחק, ונתן לו הקב"ה שכרו שיהיה מלך, והוא עוג מלך הבשן.

וכן אנו רואים שהפסוקים 2101 אשר מקבילים לשנים שלאחר נשואי יצחק לרבקה אך תרם הולדתם של יעקוב ויצחק [נולדו שנת 2107] רומז הכתוב בעניין שחרור העבד אשר הוכה על ידי אדוניו

הרי לנו

בזמן זה ממשיכה ומתפשטת מסירות הנפש של יצחק ורבקה לדרכי ה' ולקיום ענייני משפט ה' ע"י האבות.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ב. סמ"ג עשין פג. מקורות: קדושין יד.
  2. מוני המצוות: יראים
  3. מוני המצוות: בה"ג מופיע רק ברמב"ם רמב"ן שרש ח'
  4. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ג. סמ"ג עשין פו. מקורות: מג. קדושין יח
  5. מכילתא, משנה בכורות יג:א
  6. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ד. סמ"ג עשין פה. מקורות: קדושין יט
  7. קדושין י"ד: עב
  8. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ה. סמ"ג לאין קעט. מקורות: קדושין יח.
  9. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ו. סמ"ג לאוין פא סמ"ק סי' רעו, רעז. מקורות: כתובות מז. אה"ע סי' ע, עג, עו. או"ח סי' רמ.
  10. מוני המצוות: רס"ג
  11. מוני המצוות: רס"ג
  12. מוני המצוות: רס"ג
  13. מוני המצוות: סמ"ק
  14. חי"ב חיי שרה ע' קמט
  15. הָא דְּמוּבָא בְּ'מִדְבַּר קְדֵמוֹת' לַחִידָ"א
  16. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ח. ורמב"ן משיג סמ"ג לאוין קיט. מקורות: סנהדרין דף פד. שסובר שנכלל בלא יוסיף שבסי' תקצה. יו"ד סי' רמא.
  17. מוני המצוות: בה"ג, רס"ג
  18. מוני המצוות: בה"ג רס"ג
  19. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ז. והרמב"ן משיג, סמ"ג עשין ק. מקורות: סנהדרין מט.
  20. מוני המצוות: סה"מ מצוה נ', ורמב"ן משיג סמ"ג עשין צט. מקורות: סנהדרין מט, עו
  21. מוני המצוות: רס"ג
  22. מוני המצוות: רמב"ן
  23. מוני המצוות: רס"ג
  24. מוני המצוות: סה"מ מצוה מ"ט. סמ"ג עשין ע. מקורות: ב"ק פג. ח"מ סי' א, ותכ.
  25. אונקלוס
  26. תרגום יונתן
  27. יתרו מסכתא דבחדש פרשה יא
  28. משפטים מסכתא דנזיקין פרשה א
  29. בראשית כו:כד
  30. בראשית יד:13
  31. עברי - מבני עבר, נינו של שֵם בן נח
  32. ויקרא כ"ה, נה
  33. בראשית י"ד, יג
  34. רש"י בראשית ט"ז, א עפ"י בראשית רבה מה א
  35. בראשית ל"א, לח, מא
  36. שם כ"ח, ה
  37. דעת כמה דעות שיצחק היה בן 27 דהיינו בשנת 2,075
  38. ויש גם דעות שיצחק היה בזמן העקדה בן שנתיים או בן 8 (סדר הדורות ב'נ' וב'נ"ז). וראה פפ~77. ולא פליגי, כי העקדה היא תהליך ממושך של התפתחות קבלת עול מלכותו יתברך ומסירות נפש לו מצד אחד, ומצד שני התקיימה במקום וזמן מסוימים. ובמציאות הייתה העקדה בשנת כ"ז ליצחק, וזהו הניסיון לאברהם. ובשנת ל"ז ליצחק נסתיים התהליך מבחינת מדרגתו הרוחנית של יצחק.
  39. בראשית כד:סז
  40. ולדעת האומרים כי העקדה הייתה בשנת 2075 דהיינו זו שנת נשואיו לדעת האומר כי הייתה בת 10 באותה העת
  41. חיי שרה קלג.
  42. בראשית כד, סה
  43. שם ס
  44. וְכֵן מוּבָא בַּ'חֲתַם סוֹפֵר' שֶׁבְּזִוּוּג יִצְחָק וְרִבְקָה גַם מִדַּת הַדִּין הִסְכִּימָה, וְלֹא רַק מִדַּת הָרַחֲמִים. וְכֵן נֵ"ר הַמְסַמֵּל אֶת הַזִּוּוּג כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל דָּם' נִרְמָז בְּמִדַּת 'יִצְחָק יְרַנֵּן'
  45. חי"ב חיי שרה ע' קמט
  46. הָא דְּמוּבָא בְּ'מִדְבַּר קְדֵמוֹת' לַחִידָ"א
  47. בראשית כד, סז
  48. חיי שרה קלג.
  49. בראשית כד, סה
  50. שם ס
  51. בראשית ב, כד
  52. בראשית כד, סז
  53. הרב יקותיאל פיש סוד החשמל
  54. סדר הדורות ב'צ"ו וזו הייתה שורש הבתולה וסטלית אשר לימים ייסדו את מקדש וסטה ויש לשים לב ששורש המילה הינה וסטה הינו וסט ויכול כי היה נכון לכתוב בתולה וסתלית כי שורש הפולחן היה בעניין הבתולים ה - וסת
  55. שנת ב'פ"ד
  56. ברכות כו ע"ב
  57. שנת ב'פ"ח
  58. רב אברהם מייזלס
  59. בראשית ב, כד
  60. בראשית כד, סז
  61. וְכֵן מִלּוּי יִצְחָק יוֹ"ד צָדִ"י חֵי"ת קוֹ"ף בְּגִימַטְרִיָּא חָתָן וְכַלָּה דְּמִלּוּי יִצְחָק מְרַמֵּז עַל הַשְׁפָּעַת יִצְחָק שֶׁמְּזַוֶּגֶת חָתָן וְכַלָּה.
  62. סדר הדורות ב'צ"ו
  63. לעייל פפ~76
  64. ועיין פפ~260
  65. ‏תחילת פרק שלישי בבבא קמא‏
  66. טוש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף לו
  67. סדר הדורות ב'פ"ח
  68. עפ"י פרקי דרבי אליעזר פרק טז
  69. פרקי דרבי אליעזר פרק טז