פרשה פתוחה 90 ~ וידבר דכי תשא

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,391 - 2,396 לבריאה | 1,370 - 1,364 לפני מניינם 


יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם [2392]. ‏[1] יג זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה. יד כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה. טו הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. טז וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

שמות ל: יא - טז


הפסוקים והמצוות:

מחצית השקל:

ליתן מחצית השקל בכל שנה.[2] שנאמר: זה יתנו כל העובר. , שלא להוסיף על מחצית השקל. [3] שנאמר: העשיר לא ירבה. , שלא להפחית ממחצית השקל.[4] שנאמר: הדל לא ימעיט. ומצוה זו נוהגת בכל שנה ועל ידי כל אחד מישראל ואפילו דל שבדלים, כהנים לויים וישראלים, גרים ועבדים משוחררין. ומשרשי המצוה שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותתם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, שבכספי מחצית השקל מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם והמלח שמולחין בו את הקרבנות ועצי המערכה ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים והעומר ושתי הלחם ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית. ונוהגת בזמן הבית.

ועל תתמה שהשנים המקבילות לאילו הפסוקים ב"י במצרים, ומה לי מצרים [לפי מניין הפסוקים המקבלים לשנים] ומה לי במדבר כי בין כה וכה לא בישראל ובזמן הבית. ויש לומר כי הדיון הוא מתי תחל העבודה הרוחנית וכן המעשית כהוראת שעה לבני ישראל. ובשנים אילו במצרים כבר תחל קבלת מצות מחצית השקל.

המסר המרומז:

פרשת מחצית השקל – זיכרון לבני ישראל על עוון מכירת יוסף, ולעדות לבל תהא איבה וטינה בין השבטים בגלות ח"ו


מאורעות השנים:

2392 - בלעם בורח למצרים מפני משה, כנגד: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ.. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם":

שֶׁהַפָּסוּק (שמות ל, יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", הוּא הַפָּסוּק הַ 2392 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2392 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הִגִּיעַ בִּלְעָם לְמִצְרַיִם, כַּמּוּבָא בְּ'סֵדֶר הַדּוֹרוֹת' שֶׁבְּשָׁנָה זוֹ בִּלְעָם שֶׁהָיָה מֶלֶך בְּכוּשׁ בָּרַח לְמִצְרַיִם, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט שמות קסח) שֶׁבִּלְעָם בָּרַח מִמִּצְרַיִם לְכוּשׁ מִשּׁוּם שֶׁמּשֶׁה רָצָה לְהָרְגוֹ וּלְבַסּוֹף גַּם משֶׁה הִגִּיעַ לְכוּשׁ, וּבִלְעָם נַעֲשָׂה מֶלֶ עַל חֵלֶק מִכּוּשׁ, וּמשֶׁה נַעֲשָׂה מֶלֶ עַל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי וְעָרְכוּ מִלְחָמָה בֵּינֵיהֶם וּמשֶׁה נִצַּח. וְלָכֵן הִקְדִּים ה' תְּרוּפָה לַמַּכָּה שֶׁהַפָּסוּק הַמְדַבֵּר עַל תְּרוּפָה נֶגֶד עַיִן הָרָע בְּהִתְרַבּוּת עַם יִשְׂרָאֵל, יִהְיֶה כְּנֶגֶד שְׁנַת הַגָּעַת בִּלְעָם לְמִצְרַיִם, כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת הָעַיִן הָרָע שֶׁל בִּלְעָם שְׁתֻם הָעַיִן, שֶׁמַּכְנִיס עַיִן רָעָה בְּהִתְרַבּוּת עַם יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ"י (במדבר כד, ב) "וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו" בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס בָּהֶם עַיִן רָעָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (נדה לא.) דָּרַשׁ רַבִּי אַבָּהוּ, מַאי דִּכְתִיב "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּ הוּא יוֹשֵׁב וְסוֹפֵר אֶת רְבִיעִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מָתַי תָּבֹא טִפָּה שֶׁהַצַּדִּיק נוֹצָר הֵימֶנָּה, וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, אָמַר, מִי שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים וּקְדוֹשִׁים, יָצִיץ בְּדָבָר זֶה, מִיָּד נִסְמֵית עֵינוֹ, דִּכְתִיב "וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". וּלְפִי דְבָרֵינוּ נִסְמֵית עֵינוֹ כְּבָר מֵהַיּוֹם שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם בִּזְמַן שֶׁהִתְרַבּוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְאֹד מְאֹד, שֶׁהַפָּסוּק שֶׁל כִּי תִשָּׂא שֶׁדּוֹאֵג לִמְנֹעַ עַיִן הָרָע וְנֶגֶף בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מַקְבִּיל לְאוֹתָהּ שָׁנָה לְהָגֵן עֲלֵיהֶם. וְכֵן בָּלָק שֶׁשָּׂכַר אֶת בִּלְעָם לְקַלֵּל בְּגִימַטְרִיָּא נֶגֶף.

בשנים אלו בני ישראל במצרים ויפרו וירבו ויתעצמו מאוד, ותמלא הארץ אותם. ומחצית השקל כנגד עין הרע ובמיוחד בהקשר לבלק אשר שכר את בלעם הרשע לקללם.

ובשנת 2392 מקביל לפסוק "כי תשא את ראש ב"י... ונתנו איש כפר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" בלעם יורד מצריימה. ומעתה יש עניין מיוחד בהסתרת מניין בני ישראל, שכן בלעם עמד לקללם והכל עבור מספר בני ישראל.

ומעשה בלק ובלעם החל בעניין מספר ב"י שכן כתיב: " ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא... ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא." ובלעם עונה: "מה אקב לא קבה אל.... מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" ובלעם ידע שבני ישראל לא מונין מניינם אלא במחצית השקל והכל עבור כי בשנים אילו הוא יורד מצריימה. עוד, "ולא יהיה בהם נגף" נגף בגימטריה "בלק" [עם הכולל] שכל עניין הקללה שורשה מ"בלק".

עוד שבשנה זו 2392 נפטר עמרם וידוע שלאחר מיתתו החלו ב"י למעול בה' בעבודה זרה, ומחצית השקל כנגד תיקון לעבודה זרה. "ונתנו איש כפר" מלשון כפרה דהיינו עבור חטאם של אחי יוסף וחטאם עבור עבודה זרה.


כי תשא את ראש בני ישראל... זה יתנו... מחצית השקל בשקל הקדש:

חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב - "חצי השקל"

ידוע כי מחצית השקל היא כפרה על מכירת יוסף, אשר נמכר בעשרים דינרי כסף, שהם חמישה שקלים, ועשרה מאחיו מכרוהו, נמצא כל אחד מהן נטל מחצית השקל ‏[5]. ופרשה זו מקבילה לעידן שאחרי מיתת בני יעקב, כי כל עוד חיו בני יעקב יחדיו בשלום, לא היו צריכין זכר וכפרה למכירת יוסף, אבל לאחר מותן, שנתפרדה החבילה, הוצרכו לזכר וכפרה על המכירה, לבל ייכנסו לפירוד ומחלוקת ח"ו. ועל זה נאמר "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשֹתיכם".

ונתנו איש כפר נפשו: מחצית השקל מכפרת גם על מעשה העגל ועבודה זרה[6]. ולכך שבט לוי, שלא חטא בע"ז במצרים ולא בעגל ‏[7], לא הוצרכו ליתן מחצית השקל. ויש להבין כי מצוות מחצית השקל הייתה אמורה להגן על בני ישראל מעוון ע"ז. וכפי שביארנו, מחצית השקל באה לתקן מעשה השבטים במכירת יוסף. וכל העניין חד הוא, כי כל עוד חיו השבטים, עמדה להם זכות הבטחת יוסף לאביו כי לא ייקום ולא ייטור על מעשה אחיו במכרם אותו למצרים, ולא נפלו בטומאת מצרים. אך לאחר פטירתן העמיד ה' להם מצוות אשר ינצרום מפני החטא, את החושן לעיל, ועתה את מחצית השקל. אך ברוב עוונותינו כשלו ורפו ידינו, וניטמא בשיקוצי האומה השפלה מצרים. עוד יש להבין כי שעבוד בני ישראל במצרים היה בשלבים, וכן שקיעתם בטומאת מצרים. כי כל זמן שהיו השבטים קיימים לא נשתעבדו המצרים בישראל ‏[8]. אך בשנת מות מלך מצרים, ק"ב לרדת ישראל מצרימה, ב'ש"מ לבריאה, החלו המצרים בראשונה להטריד ולהעביד את בני ישראל. ובשנת ב'שס"ג או ב'שס"ד נגזרה גזרת כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו. נמצאת פרשתנו כ-26 שנה אחר תחילת גזרת כל הבן היילוד. וכן שקיעת בני ישראל בטומאת מצרים הייתה בשלבים. עד עת הסתלקות אחרון השבטים (ב'של"ב) יש להניח כי עמדו בני ישראל בצדקתם. וכן מצינו כי עד מיתת שבעים נפש של יורדי מצרים לא בא הדור לידי קלקול גמור ‏[9]. ומאידך ידוע כי בעת הגאולה (ב'תמ"ח) היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאת מצרים, ובמיוחד בע"ז. ואפשר כי בתחילה עמדה להם זכות פרשת מחצית השקל ותצילם מטומאות מצרים, אך לקראת סוף שהותם במצרים שקעו בעוון ע"ז. ולמרות כל זאת, בזכות נשים צדקניות, אשר העמידו צבאות הרבה בטהרתן ולא חטאו ‏[10], נגאלו בני ישראל ממצרים. ולכן יסמוך פר' מחצית השקל לפר' הכיור, המסמל את הטהרה, להורות כי גברה זכות נשים צדקניות יתר על מצוות הבורא, ועמדה לנו בעת צרה, ובזכות זו נגאלנו ממצרים. ‏[11]

הרי לנו:

מחצית השקל היא זכר וכפרה על מכירת יוסף, ולכן נאמרה בתקופה המקבילה לעידן שאחרי מיתת השבטים, כיוון שנתפרדה החבילה. ומחצית השקל מכפרת גם על עוון ע"ז; ולפי ששבט לוי לא חטאו בע"ז במצרים ובעגל במדבר, לא הוצרכו להביא מחצית השקל.

הערות שוליים:

  1. מצוה 105: והוא נתינת מחצית השקל בשנה לכל אחד (למעת נשים וקטנים) מישראל מבין עשרים ומעלה. ומעות מחצית השקל לקנות בהם תמידין ומוספין וכל קרבן קרב על הצבור. משרשי המצוה אחדות הנתינה בעניין חובות הציבור בין עני ועשיר צדיק ושאינו למען אל ירם לבב אחד ולמען יתאחד העם יחדו במחויבות עבודת ה' יתברך.
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה קה, סמ"ג עשין מה. מקורות: שקלים פ"א
  3. מוני המצוות: זהר הרקיע
  4. מוני המצוות: זהר הרקיע
  5. ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג
  6. ירושלמי שם; ועיין פפ~94, שהעגל הוא שארית ע"ז דמצרים
  7. ראה לעיל פפ~88
  8. כדלעיל פפ~88
  9. ספורנו שמות א', ו-ז
  10. כדלקמן בפר' הבאה, פר' הכיור
  11. וכן מצינו זכות זו במשה, מנהיגם של ישראל ומוציאם ממצרים, שהיה באותה תקופה בכוש והשיאוהו מלכתם, אך לא בא אליה ולא נשא עיניו אליה, כי לא רצה באישה נכרייה, כי אם באישה צדקת מבנות ישראל.