פרשה פתוחה 93 ~ ויאמר דאך את שבתתי תשמרו

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,430 - 2,442 לבריאה | 1,331 - 1,318 לפני מניינם 


יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. יד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. טו שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. יז בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.    יח וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.א וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

שמות לא:יב - לב:ו

הפסוקים והמצוות:

שלא לעשות ולסוך שמן המשחה:

שלא לסך בשמן המשחה זר[1] שנאמר: על בשר אדם לא ייסך. מצוה קט: שלא לעשות במתכונת שמן המשחה. ‏[2] שנאמר:ובמתכונתו לא תעשו לכם. מפטם שמן המשחה בכרת. ‏[3] שנאמר: איש אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו.סך בשמן המשחה בכרת. ‏[4] שנמאר "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת.


שלא לעשות ולפתם בקטורת:

שלא לעשות במתכונת הקטרת. ‏[5] שנאמר:ובמתכונתה לא תעשו לכם. מפטם קטרת בכרת. ‏[6] שנאמר: איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת.


איסור יין נסך ותקרובת עבודה זרה:

שלא לאכול ולשתות יין נסך ותקרובת עבודה זרה. ‏[7] שנאמר:ואכלת מזבחו.

המסר המרומז:

משה התקין לישראל את השבת במצרים, ומצווה זו תיקנה את חטאם במצרים, ששקעו בטומאתם ועבדו עבודה זרה

מאורעות השנים

2430/5 – שְׁמִירַת שַׁבָּת בְּמִצְרַיִם, כנגד: ״וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ":

שֶׁהַפְּסוּקִים (שמות לא, יב) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" מַקְבִּילִים לַשָּׁנִים 2430 עַד 2436 כְּשֶׁהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁעְבּוּד הַקָּשֶׁה בְּמִצְרַיִם, וְנִתְּנָה לָהֶם מְנוּחָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁנָּתְנָה לָהֶם אֶת הַכֹּחַ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַשִּׁעְבּוּד הַקָּשֶׁה, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (שמו"ר א, כח) "וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם" רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים, אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶן כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ מֹשֶה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ. וְכֵן שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק ר"ת מֹשֶ"ה, כִּי מֹשֶה דָאַג שֶׁלֹּא יִזְעֲקוּ בְּשַׁבָּת. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (שמו"ר ה, יח) מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נוֹחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר", אַל יְהוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

הכבדת עומס העבודה על ב"י במצרים והקושי שבשמירת השבת, כנגד: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם": 2430 - 2443: ופסוקי התורה כנגד השנים ובשנים אילו שומרים בני ישראל את השבת במצרים, שכן משה תיקן להם את השבת י"א בהיותו בבית פרעה בגיל 3, דהיינו בשנת 2371. וי"א בהיות משה בן 40 בשנת 2408. ובין כה בשנים אילו שמרו ב"י את השבת. ובשנים שכנגד הפסוקים של הפרשה מכביד פרעה את העבודה על בני ישראל וכן מערער את זכותם לשבות בשבת. וכן מובא בספר הישר: "ופרעה מלך מצרים הכביד העבודה מאד על בני ישראל בימים ההם ויוסף להכביד עולו על בני ישראל: ויצו ויעבירו קול במצרים לאמר לא תוסיפיון לתת תבן לעם ללבון הלבנים והם ילכו וקוששו להם תבן מאשר ימצאו. וגם את מתכונת הלבנים אשר יעשו ליום יתנו לא יגרעו מהם דבר כי נרפים הם בעבודתם." והמדרש מתאר שם את דבר פרעה בעוד משה עם חתנו יתרו כך שאין מצב שהנרפים שכאן מדבר על שנת 2447. "והם ילכו וקוששו" ירמוז על: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר, פרק ט"ו פסוקים ל"ב-ל"ו).

עוד ויותר חשוב שכן הלשון עצמו שמציין המדרש הינו זהה לזה של המקרא בהקשר לשנת 2447 שכן שם נאמר (שמות ה:ח) "לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתבול שלשם, הם ילכו וקששו להם תבן. ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנה כי נרפים הם"

יוצא איפה שהמדרש משתמש באותם מילים ממש של המקא דהיינו שיש לומר שמסכנת המדרש רבה עומדת גם בעניין מדרש ישר.

עוד המדרש אומר "את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" משמע שהמדרש מתייחס ללחץ בעניין העבודה ובלשון זהה לחלוטין של זו של שמות באשר נאמר שם נרפים אך כל המעשה שמתאר במדרש הינו לא זה של המקרא שכן בהמשך נאמר: "ובימים ההם ומשה היה רועה את צאן רעואל המדיני חותנו אחרי מדבר סין והמטה אשר לקח מאת חותנו בידו"

פר' זו מקבילה לעת שתיקן משה לבני ישראל את השבת ‏[8] עוד בהיותם במצרים, כדאיתא במדרש: "דבר אחר: 'וירא בסבלותם' ‏[9] - ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד ואינו נותן לו לנוח יום אחד בשבוע, הרי הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" ‏[10]. ‏[11]

וזכות יום מנוחת השבת אשר התקין משה לבני ישראל, ואשר שמרוה חרף היותם רדופים, עמדה להם בעת צרה וניסיון. כי בגלל שמירת השבת נאמר לפרעה שהעם נרפים ומתעצלים במלאכתם, וכשסר לגושן לראות בעצמו רפיית מלאכתם נענש ונפגע בהתהפך מרכבתו. וכן בעת שוב משה מצרימה לגאול את עמו ביקש מפרעה "נלכה נא דרך שלֹשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" ‏[12]. ולולי שמרו בני ישראל את השבת, לא עמדה להם זכות להיגאל ע"י משה אשר התקין להם את השבת. וכן במה שנאמר שם להלן "ויצו פרעה... לא תֹאסיפון לתת תבן לעם ללבֹּן הלבנים... כי נרפים הם" ‏[13] ירמוז ששמרו את השבת, ולא נתנו לעבדות הפרך להשתלט על כל מהותם. וכן בזכות שמירת השבת זכו להיגאל למרות ע"ז שעבדו במצרים

מות פרעה ובימים ההם הקשו המצרים את ידם על בני ישראל, וינגע ה' את פרעה בצרעת מכף רגלו ועד קדקודו. ויאמרו לו חרטומיו: ייתן המלך דם ילדים קטנים על הנגע ונרפא לו. וישחטו מילדי ישראל ילד ליום ילד ליום, והנגע הלך וגדל. ויבואו שני סריסי פרעה מארץ גושן ויאמרו לפרעה: ראינו בני ישראל נרפים ומתעצלים במלאכתם. ויאמר: הנה באשר ידעו בני ישראל כי חולה אנוכי וילעגו עליי, ועתה מהרו ואסרו לי המרכבה ואלכה גושנה. ויהי בלכתם עד קצה מצרים ויעבור סוס פרעה במקום צר וגבוה במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה, וירוצו הסוסים וידחקו זה את זה, וייפול סוס פרעה, ותיהפך המרכבה על פני פרעה. וידע כי בא קצו למות, ותבא אלפרענית המלכה ושריו ויבכו עמו, וייעצו את המלך להמליך אחד מבניו תחתיו, וימליך את בנו אדיקם, אשר היה איש ערום וחכם מאוד בכל חכמות מצרים, אך רע תואר מאוד. ופרעה אבי אדיקם מת מקץ שלוש שנים בבושת וכלימה, ולא חנטוהו כי לא יכלו לגשת אליו, ויקברוהו בבהלה, וישלם לו ה' כרעתו.

בני ישראל שקועים בטומאת מצרים ועובדים עבודה זרה


אך את שבתֹתי תשמֹרו: פר' זו מקבילה לעת שתיקן משה לבני ישראל את השבת ‏[14] עוד בהיותם במצרים, כדאיתא במדרש: "דבר אחר: 'וירא בסבלותם' ‏[15] - ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד ואינו נותן לו לנוח יום אחד בשבוע, הרי הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" ‏[16]. ‏[17]

וזכות יום מנוחת השבת אשר התקין משה לבני ישראל, ואשר שמרוה חרף היותם רדופים, עמדה להם בעת צרה וניסיון. כי בגלל שמירת השבת נאמר לפרעה שהעם נרפים ומתעצלים במלאכתם, וכשסר לגושן לראות בעצמו רפיית מלאכתם נענש ונפגע בהתהפך מרכבתו. וכן בעת שוב משה מצרימה לגאול את עמו ביקש מפרעה "נלכה נא דרך שלֹשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" ‏[18]. ולולי שמרו בני ישראל את השבת, לא עמדה להם זכות להיגאל ע"י משה אשר התקין להם את השבת. וכן במה שנאמר שם להלן "ויצו פרעה... לא תֹאסיפון לתת תבן לעם ללבֹּן הלבנים... כי נרפים הם" ‏[19] ירמוז ששמרו את השבת, ולא נתנו לעבדות הפרך להשתלט על כל מהותם. וכן בזכות שמירת השבת זכו להיגאל למרות ע"ז שעבדו במצרים. ‏[20] כי שמירת השבת היא תיקון לעוון ע"ז, שכן יסוד מצוות השבת הוא האמונה "כי ששת ימים עשה את השמים ואת הארץ" ‏[21], ובכך מכפרת על ע"ז, שהיא הכפירה בקב"ה. וכן פירש באור החיים ‏[22]: "והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו עבודה זרה, שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, ‏[23] לזה אמר ה' מצות שבת, שהוא גם כן שקול כנגד כל התורה, ‏[24] שבזה יתוקן המעוות".


מעשה הקטורת במצרים: והגמרא מפרטת ‏[25]: של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר ‏[26]: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ", וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח. מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".

2436 - משה במדיין, כנגד: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״:

שהפסוק (שמות לא:יח) ״"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״, הוא הפסוק 2436 מתחילת התורה. ושנת 2435 הייתה שנת ה׳40 למלכות משה בארץ כוש שכן ברח ממצרים בשנת ומלך על כל ארץ כוש החל משנת 2395. ותאמר המלכה לשרי המלוכה: הנה משה זה ארבעים שנה לא קרב אליי (כי לא רצה לקרב לגויה), וגם לא יעבוד את אלוהי כוש. וימליכו בני כוש את מנכרים בן קוקינוס למלך עליהם במקום משה. וישלחו את משה מאתם בכבוד גדול, כי זכרו את שבועתם אליו. ומשה בן 67 שנה בצאתו מארץ כוש. וילך משה מדיינה וישב על הבאר, ותצאנה בנות רעואל להשקות הצאן, ויבואו הרועים ויגרשון ויקם משה ויושיען וישק את צאנם. ותבאנה אותו לאביהן, וייתנהו יתרו בבית הסוהר עשר שנים. ושנת 2436 היא השנה הראשונה של משה בבית האסורים ששם ההכנה לקראת שני לחת העדת.

2437/40 - ה׳ מכביד את לב פרעה על ישראל בעבודה קשה כנגד הע״ז של ב״י במצרים, כנגד: ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ״:

שהפסוקים (שמות לב:א-ו) ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.״ הם הפסוקים 2437/40 מתחילת התורה. וידוע שב״י עבדו ע״ז במצרים. ומצינו שעיקר עניין העגל והעבודה זרה של ב״י במצרים קשורה לאהרן הכהן שהוא בחינת תפארת שבקדושה של אהרן הכהן שאהרן שייך למידת התפארת, ופרעה שיך למדת התפארת דקלפה. וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּכָּתוּב (שמות לב:כה) "וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם". הַלָּשׁוֹן "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" מְרַמֶּזֶת שֶׁ "אַהֲרֹן" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה, יָצַר אֶת הָעֵגֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת "פַּרְעֹה" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" שֶׁהָעֵגֶל הָיָה בְּחִינַת אַהֲרֹן שֶׁנֶּהְפַּךְ לְ פַרְעֹה. והעגל הוא אותו עגל דמצרים שכבר במצרים עבדו בני ישראל עבודה זרה.

ר' יעקב סקאלי (תלמיד הרשב"א) מסביר בעקבות המדרש את מצבם המיוחד של בני ישראל במצרים, ״וכשרצה הקב"ה לקיים הגזירה שגזר על אברהם "כי גר יהיה זרעך" וגו', בחר להם מכל הארצות ארץ מצרים. ולמה מצרים, כדי שירחמו עליהם ויהיה נקל להוציאם, כי מצרים היו עובדים לטלה שהוא מזל ישראל, אם כן מן הדין יהיה להם לאהוב אותם ולרחם עליהם, אלא מפני שישראל עזבו את השם יתברך ונטמאו בגלולי מצרים ועבדו ע"ז... שמט מהם המזל ואז התחילו מצרים להעבידם בפרך בחומר ובלבנים... למה מררו את חייהם בחומר ובלבנים מפני העבודה הקשה שהיו עובדים שהיא ע"ז, וכענין שנאמר "ולא שמעו אל משה מקֹצר רוח ומעבודה קשה", שפירושו ע"ז... ומאחר ששמט מהם מזל טלה נעתקו מזלם לשור כדי לסבול העול של שעבוד כְשור לעול״ (תורת המנחה, שמיני, עמ' 407).

יוצא איפה שכל מקום שהכביד פרעה על ישראל ׳בעבודה קשה׳ הרי זה כנגד ע״ז שעבדו במצרים באותה שעה ולא פרשו ממנה ״ולא שמעו אל משה... מקצר רוח ומעבדה קשה״. ״אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ " (יח' כ:ז). ואומר " וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ " וגו' " וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל " וגו' (שם ח-ט). הה"ד " וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ", ציוום לפרוש מעבודה זרה (מכילתא דר"י בא - מסכתא דפסחא פרשה ה; ראו גם שמ"ר פ"ו, ה).

ומצינו בסדר הדורות 2435: ״בימים ההם ויד מצרים הולך וקשה על בני ישראל. וינגע ה׳ את פרעה בצרעת מכף רגלו ועד קדקדו וישאל חכמיו וחרטומיו לרפאותו ויאמרו אם יותן מדם ילדים קטנים אל הנגע ונרפא לו. וישחטהו ילד ליום ילד ליום. ויהי מספר הילדים ששחטו 375. ויהי הנגע הולך וחזק ורב מאד. ויהי פרעה בנגע ההוא עשר שנים. ולב פרעה הולך וחזק על בני ישראל. . ויהי מקץ עשר שנים ויוסף ה׳ לפרעה שבר על שבר ויכהו בשחין רע וחולי הבטן. בעת ההיא באו ב׳ סריסו ויאמר לפרעה ראינו בנ״י רפו ומתעצלים במלאכתם ויאמר הנה באשר ידעו בני ישראל כי חולה אנכי וילעגו עלי ועתה מהרו ואסרו לי המרכבה ואלכה גושנה....״ וימות פרעה וימלוך בנו אדיקה והוא ״איש ערום וחכם מאד בכל חכמות מצרים ואולם רע מאד״.

וכל הנאמר מידה כנגד מידה עבור עבודה זרה של בני ישראל במצרים ומשה בבית האסורים במדין בעת ההיא ואהרן מנהיג את בני ישראל.


ובשנים אילו בני ישראל שקועים בע״ז שכן אנו מוצאים במקרה שכאשר בא משה לבשר להם על הגאולה דהיינו בשנת 2447: ״וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה... מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה״. ״ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר...: וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר "ולא שמעו אל משה"?. ״אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ " (יח' כ:ז). ואומר " וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ " וגו' " וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל " וגו' (שם ח-ט). הה"ד " וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ", ציוום לפרוש מעבודה זרה (מכילתא דר"י בא - מסכתא דפסחא פרשה ה; ראו גם שמ"ר פ"ו, ה). מכאן למדנו שבני ישראל היו שקועים בעבודה זרה בהיותם במצרים ולא שמרו על החינוך והייחוד שקיבלו מאבותיהם. וכל זה נאמר לאחר מות פרעה והמלכת בנו אדיקה והוא ״איש ערום וחכם מאד בכל חכמות מצרים ואולם רע מאד״ (סדר הדורות 2435). ואם כן הנאמר ״מקצר רוח ומעבדה קשה״ נאמר בהקשר לגזרות רשע זה.

ועגל הזהב קִּבֵּל כֹּחַ מִמַּדְרֵגַת מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. נִרְאֶה דְּעֵגֶל הַזָּהָב הָיָה בִּבְחִינַת תִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה וזאת בדומה לפַּרְעֹה שֶׁטָּעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ עַצְמִי חַס וְשָׁלוֹם. וכח של העגל שֶׁנּוֹצַר הינו מֵהַכֹּחַ שֶׁקִּבֵּל מֵהַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. דְּאַהֲרֹן הַכֹּהֵן שַׁיָּךְ לְמִדַּת הַתִּפְאֶרֶת. וכן פַּרְעֹה שַׁיָּךְ לְמִדַּת הַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה.

וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּכָּתוּב (שמות לב:כה) "וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם". הַלָּשׁוֹן "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" מְרַמֶּזֶת שֶׁ "אַהֲרֹן" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה, יָצַר אֶת הָעֵגֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת "פַּרְעֹה" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" שֶׁהָעֵגֶל הָיָה בְּחִינַת אַהֲרֹן שֶׁנֶּהְפַּךְ לְ פַרְעֹה. וְלָכֵן לְאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל מֻזְכֶּרֶת בַּכָּתוּב כַּמָּה פְּעָמִים הַלָּשׁוֹן "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה" לְרַמֵּז שֶׁחֵטְא הָעֵגֶל פָּגַם בִּבְחִינַת הָעֹרֶף שֶׁשָּׁם נִמְצָא פַּרְעֹה כְּדִלְעֵיל. דְּעֹרֶף שַׁיָּךְ לִבְחִינַת הַתִּפְאֶרֶת. וְכֵן מוּבָא ‏['אוֹצְרוֹת חַיִּים' לְהָאֲרִיזַ "ל רחל ולאה פ"] "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" רָצָה לוֹמַר כִּי הִגִּיעַ הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם עַד לֵאָה שֶׁהִיא קֶשֶׁר תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּמְקוֹם הָעֹרֶף. וְלֵאָה כַּיָּדוּעַ נִמְצֵאת בִּמְקוֹם חִבּוּר הַתִּפְאֶרֶת עִם הַבִּינָה.

וְכֵן נִרְאֶה לְבָאֵר הַכָּתוּב (שמות לב:יב) "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים". כֵּיוָן שֶׁחֵטְא הָעֵגֶל הָיָה עַל יְדֵי שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּקְלִפַּת מִצְרַיִם, משֶׁה טָעַן לַקב "ה שֶׁאִם יְכַלֶּה אוֹתָם קְלִפַּת מִצְרַיִם תְּחַפֵּשׂ מַה לִּטְעֹן נֶגֶד ה 'וְתֹאמַר" בְּרָעָה הוֹצִיאָם ", דְּדָבָר זֶה נוֹגֵעַ לִקְלִפַּת מִצְרַיִם, שֶׁמֵּעֵת שֶׁנִּדְבְּקוּ בָּהּ הִיא כַּבְיָכוֹל אַחְרָאִית עֲלֵיהֶם.

הרלב״ג מסביר ששתיקתו הממושכת של משה בזמן שהייתו בבית האסורים ובמדבר עם הצאן, ניתוקו מחברת אנשים והתבודדותו הרבה במטרה להשיג את הנבואה. והנה דיבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אהרן. ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באזניהם. והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות הא-לוהיות כמו שקדם, ומפני העבודה הקשה שנתחדשה להם אחר שדבר משה אל פרעה במלאכות ה' יתעלה (בפירושו על אתר).


2438 – בני ישראל עבדו עבודה זרה במצרים.

מוּבָא מֵהרה"ג ר' א. כְּלִיל שליט"א שהפסוקים (שמות לב, ב) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַידֹוָד מָחָר: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" הם הפסוקים הַ2438 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה ואילך, והשנים 2438 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם ואילך היו השנים האחרונות של בני ישראל במצרים כשאהרן היה נביא, כמובא במדרש (תנחומא שמות כז) אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה, הוא שכתוב "ואודע להם בארץ מצרים", ומנין שאהרן היה מתנבא להם במצרים שכך הוא אומר "ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו'" אמר משה כל השנים האלו היה אהרן אחי מתנבא ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, לכך לא היה רוצה לילך. יוצא לפי זה שתחת הנהגת אהרן במצרים עבדו בני ישראל עבודה זרה, כמובא בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט בשלח רלד) ירד סמאל ואמר לפניו רבונו של עולם לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים. והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען. מיד השיב לו הקב"ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ולכן הפסוקים שמקבלים לשנים במצרים מדברים על חטא העגל שעבדו ישראל עבודה זרה מהכח של אהרן, וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּכָּתוּב (שמות לב, כה) "וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם". הַלָּשׁוֹן "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" מְרַמֶּזֶת שֶׁ"אַהֲרֹן" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה, יָצַר אֶת הָעֵגֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת "פַּרְעֹה" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" שֶׁהָעֵגֶל הָיָה בְּחִינַת אַהֲרֹן שֶׁנֶּהְפַּךְ לְפַרְעֹה. וחזרו כביכול למצב של עבודה זרה שעבדו במצרים תחת יד פרעה בהנהגת אהרן. וְלָכֵן לְאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל מֻזְכֶּרֶת בַּכָּתוּב כַּמָּה פְּעָמִים הַלָּשׁוֹן "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה" לְרַמֵּז שֶׁחֵטְא הָעֵגֶל פָּגַם בִּבְחִינַת הָעֹרֶף שֶׁשָּׁם נִמְצָא פַּרְעֹה כְּדִלְעֵיל. דְּעֹרֶף שַׁיָּךְ לִבְחִינַת הַתִּפְאֶרֶת. וְכֵן מוּבָא בְּ'אוֹצְרוֹת חַיִּים' לְהָאֲרִיזַ"ל (רחל ולאה פ"ג) "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" רָצָה לוֹמַר כִּי הִגִּיעַ הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם עַד לֵאָה שֶׁהִיא קֶשֶׁר תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּמְקוֹם הָעֹרֶף. וְלֵאָה כַּיָּדוּעַ נִמְצֵאת בִּמְקוֹם חִבּוּר הַתִּפְאֶרֶת עִם הַבִּינָה. וְכֵן מָצִינוּ בְּחֵטְא הָעֵגֶל אֶת עִנְיַן הַתְּרוּעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות לב, יז) "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה" וּמְבָאֵר רַשִּׁ"י "בְּרֵעֹה" בַּהֲרִיעוֹ, וְנָבִיא בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל שׁוֹפָר' מֵהַזֹּהַר (פנחס רל:) שֶׁתְּרוּעָה מְסַמֶּלֶת אֶת מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת. וְכֵן תְּרוּעָ"ה מְרֻמֶּזֶת בְּאוֹת שְׁנִיָּה בַּכָּתוּב הַזֶּה, "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה". וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט"א שֶׁ"בְּרֵעֹה" אוֹתִיּוֹת פַּרְעֹה, כִּי ב' וּפ' מִתְחַלְּפוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַשְּׂפָתַיִם בומ"ף. וְכֵן מָצִינוּ עוֹד מָקוֹם שֶׁאַהֲרֹן וּפַרְעֹה הָיוּ בִּבְחִינַת זֶה לְעֻמַּת זֶה, בַּכָּתוּב (שמות ז, ט) "וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" דְּהַמַּטֶּה שֶׁל אַהֲרֹן נֶהֱפַךְ לְתַנִּין שֶׁמְּסַמֵּל אֶת פַּרְעֹה שֶׁהוּא "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל"

הרי לנו

מצוות שמירת השבת בפר' זו מקבילה לתיקון השבת ע"י משה לבני ישראל במצרים. וע"י שמירת מצוות השבת במצרים תוקן להם עוון ע"ז שעבדו במצרים. וכן ע"י שמירת השבת נתגלגל העונש לפרעה בהתהפך מרכבתו כשסר לגושן לראות מדוע נרפים בני ישראל מהמלאכה ונחים מחמת השבת.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה קח, מקורות: כריתות ה
  2. מוני המצוות:ראה מצוה קח
  3. מנוי המצוות בה"ג, רס"ג
  4. מוני המצוות: בה"ג, רס"ג
  5. מנוי המצוות: סה"מ מצוה ק"י. מקורות: כריתות ה.
  6. מוני המצוות: בה"ג, רס"ג
  7. מוני המצוות: סה"מ מצוה קי"א. סמ"ג, סמ"ק. מקורות ע"ז: כט, עג, יו"ד סי קלג, קנב.
  8. ואל תתמה לומר כי בזמן זה לא היה משה כלל במצרים, כי משה התחיל להורות לישראל מגיל ל"ב, שנת ב'שצ"ה (ראה פפ~91). אך בהושענות לשבת איתא "דעה כיוונו לָבוֹר שביעי לנופש", משמע שבני ישראל ביררו להם השבת מעצמם. ואפשר כי תרווייהו, בני ישראל ומשה רבם, כיוונו לחד עניין באותה שעה. עוד אפשר כי ויאמינו במשה עבדו על כי הבין וירד לעומק עצמיותם באמרו לפרעה "מי שיש לו עבד" וכו' ועזר להם לשמור מצוות הבורא כאשר חפצו. או אפשר שעל כי קיבלו דברי משה ושמרו שבת מתוך הזדהות עם עומק המצווה, יחשבם הכתוב כאילו ברוה להם מעצמיותם, ולזכותם ייאמר כך בהושענות.
  9. שמות ב', יא
  10. שמות רבה א כח
  11. וכתב בעץ יוסף: "זהו שתקנו 'ישמח משה במתנת חלקו', שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוחו בשבת, ביום שבחר הוא להם". ואף שיום השבת בא מחמת שבו שבת ה' ממלאכה בבריאת העולם, יש לומר שמחמת שביתה זו של בריאת העולם היו מחויבים רק בשביתה ממלאכה גמורה, ולא בשביתה גמורה ומוחלטת הכוללת אפילו את שביתת העבדים והבהמות, ודבר זה חידש משה רבנו.
  12. שמות ה', ג
  13. שם, ז-ח
  14. ואל תתמה לומר כי בזמן זה לא היה משה כלל במצרים, כי משה התחיל להורות לישראל מגיל ל"ב, שנת ב'שצ"ה (ראה פפ~91). אך בהושענות לשבת איתא "דעה כיוונו לָבוֹר שביעי לנופש", משמע שבני ישראל ביררו להם השבת מעצמם. ואפשר כי תרווייהו, בני ישראל ומשה רבם, כיוונו לחד עניין באותה שעה. עוד אפשר כי ויאמינו במשה עבדו על כי הבין וירד לעומק עצמיותם באמרו לפרעה "מי שיש לו עבד" וכו' ועזר להם לשמור מצוות הבורא כאשר חפצו. או אפשר שעל כי קיבלו דברי משה ושמרו שבת מתוך הזדהות עם עומק המצווה, יחשבם הכתוב כאילו ברוה להם מעצמיותם, ולזכותם ייאמר כך בהושענות.
  15. שמות ב', יא
  16. שמות רבה א כח
  17. וכתב בעץ יוסף: "זהו שתקנו 'ישמח משה במתנת חלקו', שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוחו בשבת, ביום שבחר הוא להם". ואף שיום השבת בא מחמת שבו שבת ה' ממלאכה בבריאת העולם, יש לומר שמחמת שביתה זו של בריאת העולם היו מחויבים רק בשביתה ממלאכה גמורה, ולא בשביתה גמורה ומוחלטת הכוללת אפילו את שביתת העבדים והבהמות, ודבר זה חידש משה רבנו.
  18. שמות ה', ג
  19. שם, ז-ח
  20. ובימים ההם, לקראת סוף שעבוד מצרים, שקועים בני ישראל בשיקוצי מצרים (ע"ז) ובטומאתם. וירמוז הכתוב על כך ביחסו את חטא העגל לפסוקים המקבילים לסוף שנות בני ישראל במצרים. ועניין פר' שבת לפני פר' העגל, להורות כי זכות שמירת השבת תהא סנגור לבני ישראל בשעת מצוקה זו. והקדים רפואה למכה.
  21. שמות כ', י; ל"א, יז
  22. שמות ל"ד, יח
  23. הוריות ח ע"א; מכילתא בא מסכתא דפסחא ה.
  24. שמות רבה כה יב; תנחומא כי תשא לג.
  25. יומא, לח ע"א
  26. משלי טז