פרשה פתוחה 94 ~ וידבר דלך רד כי שחת עמך

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,443 - 2,450 לבריאה | 1,318 - 1,310 לפני מניינם 


ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. [2446] יא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם [2449]. יד וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

שמות לב:ז - יד

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות:

איסור קבלת ע"ז במחשבה כנגד אלה אלוהיך ישראל של חטא העגל שכבר במצרים החלו לשקוע בטומאת ע"ז 2444:

שלא לקבל עליו עבודה זרה אפילו בדיבור. ‏[1] שנאמר ויאמרו אלה אלוהיך ישראל. ויחס המקרא את עוון עבודה זרה לשנות בני ישראל במצרים 2444.

להתחנן בעת צרה כנגד ויחל משה 2447:

פרשת תחנונים שיש להתחנן בעת צרה[2] שנאמר, ויחל משה. וכן בעניין תחינת משה רבינו יחס הכתוב את תיפלותיו עוד בהיות בני ישראל במצרים, כי יש להתחנן בעת צרה ובני ישראל היו בצרה צרורה כי אילו לא הוציאנו ה' ממצרים הרי אני ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה במצרים בעניין החומריות שבדבר.

המסר המרומז:

אף על פי שקיבלו את התורה, חטאו בני ישראל מיד אחר כך בחטא העגל, כי בשורש העם נותר עוד זכר ממ"ט שערי טומאה של מצרים. ויזהיר הכתוב בעניין עבודה זרה ואפילו בדיבור. וחלק מהתיקון של דור המדבר היה הדיבור וזה עניין "מדבר" 40 שנות תיקון "דבר". ועניין יציאת מצרים היה ניתוק מוחלט מכל אבק ע"ז הן במחשב בדיבור ובמעשה. עוד יזכיר את עניין זעקת בני ישראל במצרים ובעומדם בים סוף ומצרים רודפים אחריהם. וידייק ביחל משה שנת 2448 שנת יציאת מצרים וחטא העגל וזאת עודות תפילת ותחנוניו של משה עבור בני ישראל למען יעבור זעם הקב"ה עבור חטאם.

מאורעות השנים:

2443 - שליחות משה להוציא את בני ישראל ממצרים, כנגד: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ":

ובאותה עת היה משה כלוא בבית רעואל (עשר שנים), וציפורה כלכלתו בסתר. ויוציא רעואל את משה מן הכלא בעצת ציפורה בתו (ילקוט שמעוני רמז קסח) וייתנה לו לאישה. ולא חסרה ציפורה מצדקת שרה, רבקה, רחל ולאה. ותהר ותלד בן, ויקרא שמו גרשום, ולא מלו אותו בגזרת חותנו. ותהר עוד ותלד בן ויקרא שמו אליעזר. בימים ההם ‏[3] ומשה היה רועה את צאן רעואל, ויברח גדי עזים, וירדוף אחריו עד הר האלוהים חורבה, וירא והנה הסנה בוער ואיננו נשרף. ויגש אל הסנה וכו'. וידבר שם ה' עם משה שבעה ימים רצופים. לאחר מכן חזר משה למצרים והחל תהליך גאולת ישראל ממצרים, שתוקפו היה במכת בכורות. ובליל מכת בכורות יצאה בתיה בת פרעה עם המלך לבקש את משה, וימצאו אותם אוכלין ושותין ושמחים. ותאמר בתיה: הזה הגמול הטוב אשר גידלתיך וטיפחתיך, ותביא עליי ועל בית אבי הרעה הזאת?! ויאמר: הלוא עשר מכות אשר הביא ה' על המצרים, ההגיע אלייך רע מאחת מהן? ותאמר: לא. ויאמר משה: גם כי את בכורה לאמך, לא תמותי. ותאמר: ומה יתרון לי אחרי אשר ראיתי את המלך אחי וכל ביתו ועבדיו ברעה הזאת, אשר מתו כל בכוריהם? ויאמר לפרעה: גם אתה, למרות היותך בכור לאמך, לא תמות. ויקברו מצרים את בכוריהם ג' ימים.

עניין שארית עבודה זרה בבני ישראל:

מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן

לך רד כי שחת עמך. "עמך" מרמז בעיקר לערב רב שלקח עמו משה, כדברי המדרש: " 'לך רד כי שחת עמך' - 'העם' לא נאמר אלא 'עמך'. אמר לו הקב"ה למשה: עמך עשו את העגל. שאני אמרתי לך 'והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל' ‏[4], ואת היית גרם וקבלתם הערב רב ואמרת: מוטב לקבל את השבים. ואני הייתי רואה מה עתידים לעשות, והם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודה זרה וגרמו לעמי לחטוא עמהם. ראה מה כתיב: 'ויקח מידם ויצר אותו בחרט... ויאמרו אלה אלהיך' - 'אלהינו' אין כתיב אלא 'אלה אלהיך ישראל', שהגרים שבאו עמהם ממצרים הם עשו אותו" ‏[5]. ומכל מקום, אף על פי שהערב רב היו עיקר המעשה, מצינו שטעו בני ישראל אחריהם ונענשו כולם. ועניין עשו להם עגל מסכה, כי העגל הוא מאלילי מצרים, ‏[6]. וזה מלבד מה שעבדו המצרים צאן, שעל כן ציווה הקב"ה לקחת לקרבן פסח שה לבית אב מבעשור לחודש, שע"י זה גילו לכול שאינם מאמינים בע"ז של המצרים, כדאיתא במדרש ‏[7]: "אמר לו הקב"ה למשה: כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב 'משכו וקחו לכם' ‏[8], כלומר: משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים". על היות הצאן ע"ז דמצרים ‏[9]. ושורש חטא העגל היה מע"ז שעבדו במצרים. והנה עם ישראל אמור היה להיות במצרים ארבע מאות שנה, כפי שנאמר ב ברית בין הבתרים: "ויאמר לאברם: ידֹעַ תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה" ‏[10]. ואולם, בפועל מנה הקב"ה ת' שנה מיצחק, כי משעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ‏[11]. ויש לומר שעיקר הסיבה למניין ת' שנות השעבוד מיצחק היה משום שעם ישראל שקע בשער המ"ט, וכמעט שנפלו לשער הנ', שמשם לא היה להם תקנה והיו נשארים במצרים, כנאמר בהגדה "ואילו לא הוציאנו... הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", ובוודאי אין הכוונה כפשוטו, שהיינו נשארים עבדים לפרעה עד היום, שהרי מלכות פרעה ומצרים כבר בטלה, וכמעט שכל מושג העבדות כבר אפס מן העולם, אלא כוונת בעל ההגדה שהיינו נשארים במצב הרוחני הירוד בו היינו עבדים לתאוותינו, ולא היינו יוצאים לחירות עולם של קיום תורה ומצוות עד היום, כפי שאנו רואים את האומה המצרית ושאר אומות העולם. לכן חישב הקב"ה ת' שנה באופן הנזכר. ‏[12]


2444 - מלכות אדיקם על מצרים וע"ז של ישראל שלפני יציאת מצרים, כנגד: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם":

משה ואהרון בפני פרעה. ציור מאת בנג'מין ווסט.

בשנת ר"ו לרדת בני ישראל מצרימה (ב'תמ"ד) מלך במצרים אדיקם (ונקרא גם פרעה, כי כך היה הכינוי לכל מלכי מצרים), וימלוך ד' שנים. וכל חכמי מצרים קראו שמו "אבוז", מלשון מצרי קצר, כי היה קצר קומה מאוד, אמה וזרת קומתו, וזקנו הגיע עד קרסולי רגליו. בזמן ההוא נראה בשמים כוכב אדום כצבע אש, המורה על פורענות. כי המלך אדיקם הרשיע יותר מאביו ומכל המלכים שלפניו, וילך גושנה אל בני ישראל ויחזק עליהם העבודה. י"א שאדיקם זה היה המלך שמלך בזמן עשר המכות, ויש גרסות שונות בזה ‏[13].


2445 – מֹשֶה נָשָׂא אֶת צִפּוֹרָה, כנגד: ״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״:

הַפָּסוּק (שמות לב, י) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" הוּא הַפָּסוּק הַ2445 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 2445 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נָשָׂא מֹשֶה אֶת צִפּוֹרָה לְהוֹלִיד גּוֹי גָּדוֹל כְּהַבְטָחַת הַפָּסוּק.


2446 - נשואי משה לציפורה ולידת גרשום ואליעזר, כנגד: "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל":

שפסוקי התורה כנגד השנים וכמפורש שבשנים אילו בני ישראל בשיקוצי המצרים ומשה יוצא מבית האסורים של יתרו ומתחתן עם ציפורה בשנה זו. ומשה רועה צאן ועובד את ה' יתברך. והפסוק 2446 "ואעשה אותך לגוי גדול" רומז על כי ה' מציע למשה כי יבנה ממנו את בית ישראל, דהיינו ואעשה אותך לגוי גדול. ואין מקרה יוצא מידי פשוטו, שמשה מתחתן עם ציפורה וה' רומז לו כי "ואעשה אותך לגוי גדול".

2447 - מֹשֶה בַּסְּנֶה, כנגד: "וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה":

שֶׁהַפָּסוּק (שמות לב, יא) "וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" הוּא הַפָּסוּק הַ2447 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2447 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם בִּקֵּשׁ ה' מִמֹּשֶה בַּסְּנֶה לָלֶכֶת לִגְאֹל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶה לֹא הִסְכִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ג, י) "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וְגוֹ', וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וְגוֹ', וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה וְגוֹ'". וְיוֹצֵא שֶׁיֵּשׁ כָּאן וִכּוּחַ מוּל וִכּוּחַ, הַוִּכּוּחַ שֶׁל מֹשֶה לְאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁמֹּשֶה הִתְחַנֵּן שֶׁה' לֹא יְכַלֶּה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא הַפָּסוּק הַ2447 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2447 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיָה לְמֹשֶה וִכּוּחַ עִם ה', שֶׁמֹּשֶה סֵרֵב לִהְיוֹת הַגּוֹאֵל. וְעוֹד טַעַם נִרְאֶה לְבָאֵר שֶׁהַפָּסוּק "וַיְחַל משֶׁה וְגוֹ" שֶׁמְּדַבֵּר עַל תְּפִלַּת מֹשֶה, הוּא הַפָּסוּק הַ2447 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁנַת 2447 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיוּ הָעֶשֶׂר מַכּוֹת בָּהֶן הִרְבָּה מֹשֶה לְהִתְפַּלֵּל לַה' עַל הֲסָרַת הַמַּכּוֹת וְכוּ'. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁשְּׁנַת ב'תמ"ז [2447] מְרַמֵּז עַל חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁחָטְאוּ בְאוֹתוֹ מָקוֹם בּוֹ רָאָה מֹשֶה אֶת הַסְּנֶה בְּחֹדֶשׁ תַּמּוּז בַּשָּׁנָה שֶׁאַחֲרֶיהָ [2448]. וּלְפִי זֶה מְבֹאָר מַדּוּעַ סֵרֵב מֹשֶה בַּסְּנֶה לִהְיוֹת הַגּוֹאֵל וְאָמַר "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"; כִּי מֹשֶה הֵבִין מֵהָאֵשׁ שֶׁל הַסְּנֶה בִּשְׁנַת ב'תמ"ז, שֶׁבְּתַמֻּ"ז שָׁנָה הַבָּאָה תִהְיֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּחֹרֵב שׁוּב אֵשׁ עִם קוֹצִים הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְיִפְגְּמוּ אֶת הַגְּאֻלָּה, וְלָכֵן הוּא לֹא הִסְכִּים לִהְיוֹת גּוֹאֵל לִגְאֻלָּה שֶׁאֵינָהּ שְׁלֵמָה, וְאָמַר "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" בְּיַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁאָז תִּהְיֶה גְאֻלָּה שְׁלֵמָה. וְכֵן הָעֵגֶ"ל אוֹתִיּוֹת גְּאֻלָּ"ה בְּחִלּוּף ע' בְּא', הַיְינוּ שֶׁמֹּשֶה לֹא רָצָה לִהְיוֹת הַגּוֹאֵל לִגְאֻלָּה, שֶׁאֲמוּרָה לְהִתְחַלֵּף בְּהָעֵגֶל. כַּיָּדוּעַ שֶׁחִלּוּף א' בְּע' מְרַמֵּז עַל חִלּוּף כָּתְנוֹת אוֹר בְּכָתְנוֹת עוֹר שֶׁהָיָה פְּגַם הָעֵגֶל שֶׁפָּגְמוּ בְאוֹתָהּ בְּחִינָה כְּמוֹ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן. וּלְפִי זֶה מְבֹאָר בְּיֶתֶר עֹמֶק מַדּוּעַ הַפָּסוּק "וַיְחַל מֹשֶה" הוּא הַפָּסוּק ב' אֲלָפִים תמ"ז מִתְּחִילַת הַתּוֹרָה, כִּי תְפִלַּת מֹשֶה אַחֲרֵי חֵטְא הָעֵגֶל הָיְתָה, שֶׁהוּא כְּבָר בִּשְׁנַת ב' אֲלָפִים תמ"ז לֹא הִסְכִּים לִגְאֹל בִּגְלַל הָעֵגֶל, וַה' הִכְרִיחַ אוֹתוֹ, עַל כֵּן מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁה' יִסְלַח לְעַם יִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן: "וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" שֶׁלֹּא רָצִיתִי לִהְיוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם וַה' הִכְרִיחַ, מִמֵּילָא ה' צָרִיךְ לִסְלֹחַ. וְכֵן מוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרָ"ן (רי"ז) שֶׁתמ"ז ר"ת זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, אוֹ זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶה, וּלְפִי זֶה אֶפְשָׁר לְבָאֵר עוֹד טַעַם מַדּוּעַ בִּשְׁנַת תמ"ז ה' הִתְגַּלָּה לְמֹשֶה בְּהַר סִינַי, לְרַמֵּז לוֹ עַל מַתַּן תּוֹרָה בְּסוֹד תמ"ז בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

ה' נגלה למשה בסנה, בקשת משה שילכו אהרון או פנחס ותפלתו להוציאם ממצרים, כנגד: " וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו": שפסוקי התורה נתנו כנגד השנים ובשנים אילו משה רועה את צאן יתרו וילך אל הר סיני וה' נגלה אליו באש בסנה ומשדלו שילך לפרעה, ובתחילה מסרב משה ומבקש שילכו אהרון או פנחס כנאמר בפסוק "ויחל משה את פני ה'" "ויחר אף ה' " וזאת כנאמר בפסוק שלפני. עוד שמשה מתפלל עבור בני ישראל ומתפלל עבורם לפני ה' יתברך שיוצאם ממצרים למרות שעזבו את ה' ושקעו בע"ז שבמצרים.

ויחל משה את פני ה' [2447]: שעוד במצרים בעת שקיעת בני ישראל בטמאת עבודה זרה החל משה בתפילות עבור בני ישראל.


2448 - עשר המכות יציאת מצרים קריעת ים סוף ומלחמת עמלק כנגד: " לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ":

"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה..." קריעת ים סוף. ציור מאת לידיה קוזניצקי
״

שֶׁהַפָּסוּק (שמות לב, יב) "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים". הוּא הַפָּסוּק הַ2448 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2448 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְהָיָה חֵטְא הָעֵגֶל עָלָיו מְדַבֵּר הַפָּסוּק. וּבְיֶתֶר עֹמֶק נִרְאֶה לְבָאֵר כֵּיוָן שֶׁחֵטְא הָעֵגֶל הָיָה עַל יְדֵי שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּקְלִפַּת מִצְרַיִם, משֶׁה טָעַן לַקב"ה שֶׁאִם יְכַלֶּה אוֹתָם, תְּחַפֵּשׂ קְלִפַּת מִצְרַיִם מַה לִּטְעֹן נֶגֶד ה' וְתֹאמַר "בְּרָעָה הוֹצִיאָם", דְּדָבָר זֶה נוֹגֵעַ לִקְלִפַּת מִצְרַיִם, שֶׁמֵּעֵת שֶׁנִּדְבְּקוּ בָּהּ הִיא כַּבְיָכוֹל אַחְרָאִית עֲלֵיהֶם. וְמֹשֶה רָמַז כָּאן שֶׁבְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל פָּגְמוּ אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְכַבְיָכוֹל חָזְרוּ שׁוּב לְמִצְרַיִם. וְהַפָּסוּק הַבָּא אַחֲרָיו "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם". מְרַמֵּז עַל הַשָּׁנָה שֶׁאַחֲרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַתַּן תּוֹרָה וְחֵטְא הָעֵגֶל, שֶׁמֹּשֶה יָרַד עִם הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים וַה' סָלַח לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַפָּסוּק אַחֲרָיו "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" מַקְבִּיל לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן לִשְׁנַת 2449 שֶׁה' סָלַח לְיִשְׂרָאֵל וְנָתַן לָהֶם לוּחוֹת שְׁנִיִּים וּמִשְׁכָּן וּפָרָה אֲדֻמָּה וְכוּ'. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם' שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא כב, לג) "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" הוּא הַפָּסוּק הַ2448 לְמַפְרֵעַ מִסּוֹף הַתּוֹרָה לִתְחִלָּתָהּ, וּבִשְׁנַת 2448 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט"א שֶׁ2448 בְּגִימַטְרִיָּא ד' פְּעָמִים בְּרִי"ת. כִּי בְשָׁנָה זוֹ מָצִינוּ ד' פְּעָמִים בְּרִית; בְּמַתַּן תּוֹרָה, ה' כָּרַת בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל בְּחוֹרֵב, וְנָתֵן לָהֶם אֶת שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית, וְהִזָּה עֲלֵיהֶם מִדַּם הַבְּרִית. וּבְרִית קְשׁוּרָה גַּם לַפָּסוּק שֶׁל הַשָּׁנָה, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ"י עַל הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁמְּרַמֵּז עַל בְּרִית מִילָה, (שמות י, י) "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹ רָעָה, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה, רוֹאֶה אֲנִי בָּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִּי אוֹתוֹ כּוֹכָב עוֹלֶה לִקְרַאתְכֶם בַּמִּדְבָּר וְהוּא סִימַן דָּם וַהֲרִיגָה. וּכְשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל וּבִקֵּשׁ הקב"ה לְהָרְגָם אָמַר משֶׁה בִּתְפִלָּתוֹ "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם", זוֹ הִיא שֶׁאָמַר לָהֶם "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", מִיָּד "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה", וְהָפַךְ אֶת הַדָּם לְדַם מִילָה שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ אוֹתָם. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז עַל שְׁנַת תמ"ח בְּנֹסַּח הַתְּפִלָּה כְּשֶׁמַּזְכִּירִים אֶת תְּפִלַּת מֹשֶה אַחֲרֵי חֵטְא הָעֵגֶל, 'תַּעֲבוֹר עַל פֶּשַׁע וְתִמְחֶה אָשָׁם. כְּיוֹם וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם'. וְכֵן יֵשׁ רֶמֶז בַּגְּמָרָא (סוטה יא.) "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא בּוֹאוּ וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּנְדוּנָם בַּמַּיִם. "נִתְחַכְּמָה" אוֹתִיּוֹת כֹּהֵ"ן תמ"ח, שֶׁהֵם חָשְׁשׁוּ מִמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה כֹּהֵן וְהוֹשִׁיעַ בִּשְׁנַת תמ"ח. וְכֵן מוּבָא מֵהרה"ג ר' מֹשֶה חַיִּים יַעֲקֹב שֶׁשְּנַת ב' אֲלָפִים תמ"ח נִרְמֶזֶת בְּשַׁבָּת הַגָּדוֹל, שְׁנַת ב' אֲלָפִים ת' שָׁנִים, הַגָּדוֹל בְּגִימַטְרִיָּא מ"ח.

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים 210 שנה. וביום ו', ט"ו בניסן שנת 2,448, יצאו בני ישראל ממצרים. ויצאו מארץ רעמסס בעצם היום ההוא בשעה שישית. וימהר משה וילך אל נחל מצרים ויעל משם את ארון יוסף וייקחהו עמו. וגם כל בית ישראל העלו איש איש ארון אבותיו עמו. ובני ישראל הלכו סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטפם ונשיהם וערב רב שעלה עמם. ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויקומו וילכו אחרי ישראל להשיבם מצרימה, ועמם שבע מאות אלף איש. ויבואו עד המקום אשר שם בני ישראל, וירדפו אחריהם מצרים. ובני ישראל הגיעו לים סוף, וייבקעו המים לי"ב קרעים, ויעברו בתוך הים ביבשה. ויבואו אחריהם מצרים, ויטבעו כולם זולת פרעה (אשר הוציאו מלאך ה' וישליכהו ארצה לנינוה, וימלוך עליה ימים רבים). וביום ה' בבוקר, ז' ליציאת מצרים, אחרון דפסח (כ"א ניסן), יצאו בני ישראל מהים וראו את המצרים שטבעו ופלטם הים ואמרו שירה. ‏[14] מים סוף נסעו בני ישראל דרך שלושת ימים ויחנו במרה, וייתן ה' להם שם חוקים ומשפטים. וייסעו משם ויבואו אילימה, ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. וייסעו משם ויבואו מדבר סין. ובאייר החל המן לירד, וקיבלו מן ושליו. משם נסעו ויחנו באלוש, ומשם לרפידים. ובהיותם ברפידים ויבוא עמלק בן אליפז בן עשו אחי צפו, ועמו אלף ושמונים ריבוא איש קוסמים ובעלי אוב. וייתן ה' אותו ואת עמו ביד משה וביד יהושע בן נון האפרתי משרת משה. ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זיכרון בספר וציווית את בני ישראל: בבואכם ארץ כנען מחה תמחה את זכר עמלק. והיה המלך אשר יחמול על עמלק, אנוכי אדרוש מעמו, והכרתי אותו מקרב עמו. בעת ההיא בא אל משה המדברה רעואל חותנו עם ציפורה ושני בניה. ציפורה לא הייתה בשעה שאמרו הנשים שירה על הים, ונצטערה הרבה על כך, ובזכות זה זכתה שנתגלגלה בדבורה הנביאה שאמרה שירה.

מעמד הר סיני, חטא העגל ועשיית המשכן:

מתן תורה, ציור מעשה ידי רמברנדט, משנת 1659.

ובראש חודש סיוון באו מדבר סין, שם נמצאו ענני הכבוד, וייגש משה אל ההר להביא את דברי העם שאמרו אל ה' "נעשה ונשמע" ‏[15], ויצווהו "לך אל העם וקדשתם... והיו נכונים ליום השלישי" ‏[16]. וביום השלישי ניגש משה אל הערפל וקיבל עשרת הדיברות. והעם שמעו שני הדיברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך". ואחרי הדיברות אמרו זקני העם למשה: דבר אתה עמנו, ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות. ומשה ניגש אל הערפל, ויעמוד העם מרחוק, ויאמר להם "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" ‏[17] ופר' משפטים ופר' "הנה אנכי שולח מלאך" ‏[18]. ואחר שירד משה ללמד את העם בא לו הדיבור "ואל משה אמר עלה אל ה' ". ויעל אל ההר ויהי שם ארבעים יום. ובי"ז בתמוז ירד ושבר הלוחות בגין מעשה העגל. ובי"ח עלה אל ההר ושהה שם עוד ארבעים יום להתחנן על העם. ובראש חודש אלול עלה בשלישית לארבעים יום לקבל לוחות שניים, וירד אתם ביום הכיפורים. וממחרת יום הכיפורים הביאו נדבתן למשכן. ותכל כל עבודת המשכן מקץ חמישה חודשים. ובכ"ג באדר החלו ז' ימי המילואים, שהיה משה מעמיד המשכן בכל בוקר ומקריב עליו קרבנות ובערב מפרקו.


חרון אף ה' למחות את בני ישראל ובקשת משה לחוס עליהם כנגד למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים 2,448: למה יאמרו מצרים לאמר... שוב מחרון אפך והנחם אל הרעה לעמך. פסוק "למה יאמרו מצרים" הוא כנגד 2,448, שנת יציאת מצרים. וחטא העגל היה תכף אחר יציאת מצרים, ואין צורך להאריך. וב-2,449 ירד עם לוחות שניים וסלח להם ה', וכנגד שנה זו נאמר: זְכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו'. וינחם ה' על הרעה. נאמר לשון "וינחם", ולא לשון סליחה, כלומר: שה' נח וחזר בו כביכול מענישת ישראל, אך לא שסלח ומחק את עוונם, כי זוכר הוא לעתיד לבוא. ‏[19]

תיקון הספריות ‏[20]:

מָצִינוּ בַּזֹּהַר‏[21] שֶׁבְּחֵטְא הָעֵגֶל פָּגְמוּ וְהִפְרִידוּ אֶת סְפִירַת הַתִּפְאֶרֶת מֵהַבִּינָה. לָכֵן אָמְרוּ בני ישראל ‏[22] "'אֵלֶּה אֱלֹהֶי ךָ יִשְׂרָאֵל, דִּסְפִירַת הַתִּפְאֶרֶת הִיא בִּבְחִינַת אֵלֶּה וְהִפְרִידוּ אוֹתָהּ מֵהַבִּינָה הַנִּקְרֵאת מִי וְכַבְיָכוֹל עָשׂוּ אוֹתָהּ לֶאֱלֹהוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ עַצְמִי חַס וְשָׁלוֹם.

בֵּאַרְנוּ ‏[23] עַל עֵגֶל הַזָּהָב שֶׁקִּבֵּל כֹּחַ מִמַּדְרֵגַת מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל שַׁרְבִיט הַזָּהָב שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. נִרְאֶה דְּעֵגֶל הַזָּהָב הָיָה בִּבְחִינַת תִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה וזאת בדומה לפַּרְעֹה שֶׁטָּעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ עַצְמִי חַס וְשָׁלוֹם. וכח של העגל שֶׁנּוֹצַר הינו מֵהַכֹּחַ שֶׁקִּבֵּל מֵהַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. דְּאַהֲרֹן הַכֹּהֵן שַׁיָּךְ לְמִדַּת הַתִּפְאֶרֶת ‏[24]. וכן פַּרְעֹה שַׁיָּךְ לְמִדַּת הַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה.

וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּכָּתוּב ‏[25] "וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם". הַלָּשׁוֹן "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" מְרַמֶּזֶת שֶׁ "אַהֲרֹן" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה, יָצַר אֶת הָעֵגֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת "פַּרְעֹה" הַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" שֶׁהָעֵגֶל הָיָה בְּחִינַת אַהֲרֹן שֶׁנֶּהְפַּךְ לְ פַרְעֹה. וְלָכֵן לְאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל מֻזְכֶּרֶת בַּכָּתוּב כַּמָּה פְּעָמִים הַלָּשׁוֹן "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה" לְרַמֵּז שֶׁחֵטְא הָעֵגֶל פָּגַם בִּבְחִינַת הָעֹרֶף שֶׁשָּׁם נִמְצָא פַּרְעֹה כְּדִלְעֵיל. דְּעֹרֶף שַׁיָּךְ לִבְחִינַת הַתִּפְאֶרֶת. וְכֵן מוּבָא ‏[26] "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" רָצָה לוֹמַר כִּי הִגִּיעַ הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם עַד לֵאָה שֶׁהִיא קֶשֶׁר תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּמְקוֹם הָעֹרֶף. וְלֵאָה כַּיָּדוּעַ נִמְצֵאת בִּמְקוֹם חִבּוּר הַתִּפְאֶרֶת עִם הַבִּינָה.

וְכֵן מָצִינוּ בְּחֵטְא הָעֵגֶל אֶת עִנְיַן הַתְּרוּעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ‏[27] "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה" וּמְבָאֵר רַשִּׁ "י" בְּרֵעֹה "בַּהֲרִיעוֹ, וְנָבִיא לְקַמָּן ‏[28] : שֶׁתְּרוּעָה מְסַמֶּלֶת אֶת מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת.

וְכֵן נִרְאֶה לְבָאֵר הַכָּתוּב ‏[29] "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים". כֵּיוָן שֶׁחֵטְא הָעֵגֶל הָיָה עַל יְדֵי שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּקְלִפַּת מִצְרַיִם, משֶׁה טָעַן לַקב "ה שֶׁאִם יְכַלֶּה אוֹתָם קְלִפַּת מִצְרַיִם תְּחַפֵּשׂ מַה לִּטְעֹן נֶגֶד ה 'וְתֹאמַר" בְּרָעָה הוֹצִיאָם ", דְּדָבָר זֶה נוֹגֵעַ לִקְלִפַּת מִצְרַיִם, שֶׁמֵּעֵת שֶׁנִּדְבְּקוּ בָּהּ הִיא כַּבְיָכוֹל אַחְרָאִית עֲלֵיהֶם.


2449 - שליחת המרגלים לתור את הארץ וחזרתם, רצון העם לעלות להלחם ולכבוש את הארץ, כנגד: "וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם":

2449 – חֵטְא הַמְרַגְּלִים. מוּבָא מֵהרה"ג ר' א. כָּלִיל שליט"א שֶׁהַפָּסוּק (שמות לב, יב) "וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" הוּא הַפָּסוּק הַ2449 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2449 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיוּ צְרִיכִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהִכָּנֵס וְלִנְחֹל אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִגְלַל חֵטְא הַמְרַגְּלִים שֶׁהָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁנָה נִגְזַר עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עוֹד 38 שָׁנָה בַּמִּדְבָּר. נִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁלָּכֵן אוֹמֵר הַפָּסוּק "הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי" כִּי בְשָׁנָה זוֹ עֲדַיִן נִשְׁאֲרָה הַבְטָחַת הָאָרֶץ בִּבְחִינַת אֲמִירָה וְהַבְטָחָה בִּלְבָד, וְאִלּוּלֵא חָטְאוּ הָיוּ נוֹחֲלִים לְעוֹלָם.

שפסוקי התורה ניתנו כנגד השנים ובשנים אילו נשלחו שנים עשר אנשים אחד מכל שבט לתור את הארץ לפני הכניסה וההתנחלות המיוחלת. וכן הפסוק 2449 מתחילת התורה, "וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" שבשנה זו היו בני ישראל אמורים להיכנס ולרשת את הארץ אשר הובטחה להם בזכות האבות אברהם יצחק ויעקב.

מאורעות השנה השנייה ליציאת מצרים: ראש חודש ניסן ב'תמ"ט היה היום השמיני לימי המילואים, שבו הקים משה את המשכן ולא פירקו. ובו ביום מתו שני בני אהרן נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה'. וכן באותו יום התחילו הנשיאים להקריב קרבנם לחנוכת המזבח, איש איש ביומו, עד י"ב בחודש. ובי"ג בו ויצו משה לעשות הפסח במועדו, בי"ד לחודש. ובי"ד באייר נעשה פסח שני. הרי עמדו במדבר סיני י"א חודשים ועשרים יום. ובב' באייר נעלה הענן, ונסעו ממדבר סיני ועלו למקום קברות התאווה ועמדו שם ל' יום. ואחר כך הלכו לחצרות, ועמדו שם ז' ימים מחמת הסגר מרים בחודש סיוון. בכ"ה בסיוון באו למדבר פארן, ובכ"ט בו שלחו מרגלים, וישובו מקץ ארבעים יום, בט' באב, ויוציאו דיבת הארץ רעה, ונגזרה עליהם מיתה במדבר. ובי"ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ. ותכף לאחר מכן אירעה מחלוקת קורח ועדתו.

2450 - תחילת ריצוי עונשם של דור המרגלים, כנגד: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ":

שפסוקי התורה ניתנו כנגד השנים ובשנת 2450 וזאת לאחר חטא המרגלים החלו ב"י במסעותם במדבר וזאת עד לשנת 2487. והפסוק 2450 מתחילת התורה "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" שעל ידי ריצוי האונש הקב"ה מתנחם וסולח. וכך היה שבכל ליל ט' באב היו חופרים קברות ולנים שם, ובבוקר מי אשר לא קם נסתם עליו הגולל. וכל זה החל משנת 2450 כמפורש בפסוק.


הרי לנו:

הקב"ה משמר את בריתו לאבות ומשגיח על בניו לבל ייפלו לשערי טומאה ללא יכולת תשובה, ולכן מקצר את זמן שעבודם. וכן עומדת לבני ישראל זכות אבות בעת חטאם בצאתם ממצרים.

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: סמ"ק
  2. מוני המצוות: בה"ג
  3. שנת ב'תמ"ז
  4. שמות ז', ד
  5. תנחומא כי תשא כא; וכן איתא שמות רבה מב ו
  6. כידוע ממחקר הפולחן המצרי ועיין גם רד"ק בראשית מ"ג, לב
  7. שמות רבה טז ב
  8. שמות י"ב, כא
  9. עיין עוד במפרשים בראשית מ"ג, לב; שם מ"ו, לד; שמות ח', כב
  10. בראשית ט"ו, יג
  11. רש"י שם עפ"י סדר עולם רבה פ"ג; וע"ע רמב"ן בראשית שם
  12. אף כי אפשר למנות מיצחק ת' שנות גרות, כי גרים היו בארץ כנען, מכל מקום אין זה פשוטו של מקרא "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", ממנו משמע שהעינוי, ולא רק הגרות, יהיה ת' שנה. ורק מחמת הסיבה שכתבנו החשיב הקב"ה לת' שנה בצורה הזו.
  13. סדר הדורות
  14. יישובה של מצרים היה תמ"ה שנים, כי נבנתה בב'ג'.
  15. שמות כ"ד, ז
  16. שם י"ט, י-יא
  17. שם כ', יח-כב
  18. שם כ"ג, כ-לג
  19. כדכתיב "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, לד), וברש"י שם: "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה לעל ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל".
  20. על פי הרה"ג יקותיאל פיש בעל מאמר החשמל
  21. הקדמה ב.
  22. שמות לב, ח
  23. בְּמַאֲמַר 'מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת וְהַזָּהָב'
  24. כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל לוּלָב'
  25. שמות לב, כה
  26. בְּ 'אוֹצְרוֹת חַיִּים' לְהָאֲרִיזַ "ל רחל ולאה פ"ג
  27. שמות לב, יז
  28. בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל שׁוֹפָר' מֵהַזֹּהַר פנחס רל
  29. שמות לב, יב