פרשה פתוחה 98 ~ ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,495 - 2,520 לבריאה | 1,266 - 1,240 לפני מניינם 


א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. ג וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה. ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.[2502] ט וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.[2503] י וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהוָה כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ. יא שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. יב הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. יג כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן. יד כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא. טו פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. טז וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן. יז אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. יח אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. יט כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. כ וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. כא שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. כב וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. [2516] כג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כד כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. כה לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח. כו רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

שמות לד:א - כו

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

יין נסך - שמיטה - בשר וחלב - זבח עבודה זרה:

שלא לאכול ולשתות יין נסך ותקרובת עבודה זרה. ‏[1] שנאמר: ואכלת מזבחו. שלא לכרות ברית לגוי ולאכול מזבחו.[2] שנאמר: פן תכרות ברית וכו' ואכלת מזבחו.

לשבות מעבודת הארץ בשנת השמיטה[3] שנאמר בחריש ובקציר תשבות.

שלא לאכול בשר בחלב אחד לאסור בישול ואחד לאסור אכילה. ‏[4] שנאמר:לא תבשל גדי בחלב אמו

המסר המרומז

הציווי למשה לפסול שני לוחות מרמז על כתיבת התורה על האבנים ע"י יהושע בעברם את הירדן ועל מעמד הר גריזים והר עיבל. והאזהרות שהזהיר ה' את עם ישראל במעמד מתן הלוחות השניים מקבילות לאזהרות שהזהיר יהושע את בני ישראל בכניסתם ארצה. אך ייתר מכן ההזהרות מורים למאורעות של אותם שנים בעניין כריתת ברית עם שוהיי הארץ ופולחנן. י"ג המידות כנגד 2502 וזו נגד שנת הי"ד של מלחמות ב"י בכניסתם לארץ וזאת כנגד תפילת עלינו שהיתקין יהושוע ועיין לקמן.


מאורעות השנים:

2495/01- חציית הירדן ע"י בני ישראל, הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל, כתיבת משנה התורה על האבנים, כנגד: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים":

ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לֻחֹת אבנים כראשֹנים, וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הראשֹנים אשר שברת. וכן מצינו ביהושע שכתב על אבנים דברים שניתנו כבר לישראל, כנאמר: "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל... ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צִוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההֹלך בקרבם" ‏[5]. וכשם שלוחות שניים היו ע"י מעשה אנושי, דהיינו פסילתן ע"י משה - ובניגוד ללוחות ראשונים, דכתיב בהו "והלֻחֹת מעשה אלהים המה" ‏[6] - כן נכתב משנה התורה על האבנים בכניסתן לארץ ע"י אדם. כי עניין הכניסה לארץ הוא חיים בדרך הטבע, לא דרך נס כפי שהיה במדבר, ‏[7].

ויאמר הנה אנכי כֹּרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאֹת. וממש בלשון הזה אומר יהושע אל העם: "התקדשו, כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות" (שם ג', ה).

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גֹרש מפניך את האמֹרי והכנעני והחתי והפרזי והחִוי והיבוסי. וביהושע נאמר: "ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמרי והיבוסי" (יהושע ג', י). ולא קיימו את ציווי ה', ולכן יזכור את דברי האזהרה לשמור את המצווה כאן דווקא, לאחר שבע שנים שכיבשו, להזכיר ליהושע ולעם כי לא מילאו אחרי ה' לקיים את ציוויו ולא הורישו את כל יושבי הארץ.

בני ישראל חצו את הירדן בשנת 2488, לפי המסורת בשבע השנים הראשונות עמדה להם זכותו של משה ולכן לא ימנו עם שנותיו של יהושע. ועתה בשנת 2495 תחל הכניסה תחת חסותו של יהושע תחת לוחות ברית שניים. וונאמר פסל לך שני לחת אבנים כראשונים. ועניין פיסול הלוחות הינו דבר יהושע שנאמר ויקח בידו שני לחת אבנים. וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'. ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון.... וראיתי (אך לא בספר) דבר נפלא: ויהושע תיקן תפילת עלינו ‏[8] ומצאתי שכתוב בשם בעל ספרות ההיכלות המרכבה נוסך עתיק יומין של תפילת עלינו וכך נאמר: "עלי לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשאנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקי בהם וגורלי ככל המונם, שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואני מתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ושכינת עוזו בגבהי מרומים, הוא אלוהינו ואין עוד אחר אמת מלכנו אפס זולתך, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, הוא אחד ושמו אחד, ה' אלוהינו ה' אחד, ה' ה' אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ואמת, על כן נקוה לך ...". ודבר תמוהה זה! מה לעניין ה' ה' אל רחום וחנון לתפילת עלינו. ויש לפרש כאמור כי יהושע חיבר תפילת עלינו והוסיף עניין המידות כי אילו נפלו בנחלתו דהיינו בשנה השביעית לשנותיו דהיינו שנת הה' 14 לכניסת בני ישראל לארץ.

בפני עם ישראל הניכנס ארצה מוטל אתגר לא קטן כיבוש הארץ וההיתישבות בו וזאת תחת שמירה על זהותו היחודית ואמונתו בה'. ושני האתגרים האילו משולבים אחד בשני כפי שנראה. הכתוב מצוה על הניכנסם וכן אוסר עליהם מגע עם המקומיים. הציווי הוא ישיר ומוגדר, לא תכרות להם ברית פן יהיה למוקש בקירבך. עוד ממשיך הכתוב ומזהיר כי על יהושע לתוץ את מזבחותם ואת מצבתם לשבר.... וכל זה כהקדמה לבל נשתחוה לאל אחר ‏[9] החשש לעבודה זרה הוא כך שהכתוב מזהיר על התרחקות מבנות המקומיים לבל יסירו את לב בניך מהאמונה בה' אחד. הכתוב מדגיש "אחר" מנגוד "לאחד"

בכניסתו ארצה אך היא מרמזת על כל אותה תקופה, המתחילה במלחמות יהושע וכיבוש הארץ (14 שנה), ומסתיימת במלחמות ישראל שהתחוללו לאחר מות יהושע עם שארית ז' עממים שנותרו בארץ.

2500 - סוף כיבוש הארץ - יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן אֶת תְּפִלַּת 'עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ', כנגד: "יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת":

שֶׁהַפָּסוּק (שמות לד, ו) "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" הוּא הַפָּסוּק הַ2500 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּשְׁנַת 2500 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיְתָה בִּשְׁנוֹת חֲלֻקַּת הָאָרֶץ בָּהֶם תִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ אֶת תְּפִלַּת 'עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ' שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת בַּנֹּסַּח הַמְּקוֹרִי עִם הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁל י"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר 'הֵיכָלוֹת' שֶׁהוּבָא בַּקֹּבֶץ 'מֶרְכָּבָה שְׁלֵמָה', וְלָכֵן כָּתוּב מִיָּד אַחַר כָּךְ "וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". לְרַמֵּז עַל הַהִשְׁתֲּחָוָיָה שֶׁיֵּשׁ בְּ'עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ'. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב אַחֲרֵי חֵטְא הַמְרַגְּלִים, (במדבר יג, ל) "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" מְרַמֵּז עַל תְּפִלַּת עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ שֶׁתִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, "עָלֹה נַעֲלֶה" מְרַמֵּז עַל תְּפִלַּת עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ "כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" ר"ת 'וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ'.



ויעבור ה' על פניו ויקרא, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת: ולפי המסורת ‏[10] יהושע תיקן תפילת עלינו, אך אין לנו את גירסת התפילה המקורית. למרות האמור קטע דומה לתפילת עלינו לשבח, מופיע בספרות ההיכלות והמרכבה[11]. הקטע הוא כדלהלן: עלי לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשאנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקי בהם וגורלי ככל המונם, שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואני מתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ושכינת עוזו בגבהי מרומים, הוא אלוהינו ואין עוד אחר אמת מלכנו אפס זולתך, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, הוא אחד ושמו אחד, ה' אלוהינו ה' אחד, ה' ה' אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ואמת, על כן נקוה לך ... ונראה כי בגירסת יהושע עניין י"ג מידות היה עניין מרכזי וזאת עבור כי באילו השנים של סוף שנות משה וכן בתקופת כניסת ב"י לארץ מידות ה' היו חלק בלתי נפרד מתפיסת העם לגבי הנהגת ה' את עולמו.

2502 - המשכן עובר לשילה לאחר 14 שנים בגלגל, והשכינה בשילה, כנגד: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ":

שפסוקי התורה נתנו כנגד השנים ובשנת 2502 החלו בהקמת המשכן בשילה, ושילה בנחלת בנימין הייתה ושכינה שורה בשילה, וכן מפרש רש"י "וימהר משה: כשראה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה מיד וישתחו". וכן פסוק 2502 מתחילת התורה "וימהר משה ויקד ארצה" רומז על השכינה שעוברת מהגלגל לשילה בשנה זו, ועל כן ויקד ארצה. "וישתחו" ירמוז על הנאמר לעייל בעניין עליינו שכן דרושה השתחוויה. וכל כך למה בזה השנה? על כי סיים בכיבוש הארץ וחלוקתה, וכן הקמת המשכן בשילה, לכן סיים לחבר את תפילת עלינו לשבח וישתחוה.

2503 - הנחלת ארץ ישראל לי"ב השבטים וציווי ההרחקה מיושבי הארץ "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ":

מוּבָא בְּסֵפֶר 'מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם' שֶׁהַפָּסוּק "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" הוּא הַפָּסוּק הַ 2503 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2503 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הִסְתַּיְּמָה הַנְחָלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַי"ב שְׁבָטִים. וְנִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁבְּשָׁנָה זוֹ הֵקִימוּ אֶת מִשְׁכַּן שִׁילֹה שֶׁהֵבִיא הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה וּסְלִיחָה וּמְחִילָה, כַּכָּתוּב בַּפָּסוּק שָׁם "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ". וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁב'תק"ג בְּגִימַטְרִיָּא גֶּשֶׁר אוֹ גָּרֵשׁ, שֶׁסִּיְּמוּ לְגַשֵּׁר בֵּין כֻּלָּם בַּחֲלֻקַּת הָאָרֶץ, וְסִיְּמוּ לְגָרֵשׁ אֶת הָאוֹיְבִים.

ומסיימו לחלק את הארץ החלו להתנחל בה וזה עניין של "ונחלתנו"

ויפה דייק הכתוב לומר ונחלתנו איש איש בנחלתו. שתתן לנו נחלה[12]

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי: ויפה דייק הכתוב לומר שמר לך, דהיינו שמור על המצב כיום כי עתידים הם לחזור למקום מושבם. השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ: ובאותו עניין לבל ניתן יד לשובם לארץ אחרי היגרשם הזהיר הכתוב השמר לך ואילו השנים שלאחר מלחמות יהושע כמפורש שנמשחו י"ד שנים. כי את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרתון: וציווה בצורה פרטנית בפועל. פן תכרת ברית ליושב הארץ: ודייק הכתוב באומרו פן לרמוז על הדבר המצוי וזה שייך במיוחד בזמן שלאחר חלוקת הארץ. ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן: והזהרה זו תבוא לא חר כיבוש הארץ וחלוקתה. ויפה הזהיר הכתוב בטיבעו של עולם שכן למרות שבני ישראל כבשו אתת הארץ רבים מתושבי הארץ נשארו בקירבם. ולכן הזהיר הכתוב בעניין טבעו של עולם וזאת לקחת מבנות הארץ.

עוד "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו, שכן בעבור חטא המרגלים נמנעו מלרשת את הארץ וכן נענשו ארבעים שנה. ועתה באשר סוף כל סוף ירשו את הארץ יצהירו "וסלחת לעווננו ונחלתנו" שלאחר שמילאו את עונשם זכו לרשת את הארץ ולהנחילה.

ויפה דייק הכתוב לומר ונחלתנו איש איש בנחלתו. שתתן לנו נחלה[13]

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי: ויפה דייק הכתוב לומר שמר לך, דהיינו שמור על המצב כיום כי עתידים הם לחזור למקום מושבם. השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ: ובאותו עניין לבל ניתן יד לשובם לארץ אחרי היגרשם הזהיר הכתוב השמר לך ואילו השנים שלאחר מלחמות יהושע כמפורש שנמשחו י"ד שנים. כי את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרתון: וציווה בצורה פרטנית בפועל. פן תכרת ברית ליושב הארץ: ודייק הכתוב באומרו פן לרמוז על הדבר המצוי וזה שייך במיוחד בזמן שלאחר חלוקת הארץ. ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן: והזהרה זו תבוא לא חר כיבוש הארץ וחלוקתה. ויפה הזהיר הכתוב בטיבעו של עולם שכן למרות שבני ישראל כבשו אתת הארץ רבים מתושבי הארץ נשארו בקירבם. ולכן הזהיר הכתוב בעניין טבעו של עולם וזאת לקחת מבנות הארץ.

2505 - השנים שלאחר כיבוש הארץ, כנגד: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ":

שהפסוקים (שמות לד, יא) "שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ: כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא: פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ" הם הפסוקים הַ2505 ואילך מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, ושנים אלו לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היו אחרי כיבוש יהושע, ואזהרות אלו היו נוגעים להם לזמן הזה.

2512 - "ויחנו ב"י בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו", כנגד: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים":

את חג המצות תשמֹר שבעת ימים תאכל מצות אשר צִוִיתִך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים. וכן מצינו בתקופה המקבילה בספר יהושע ‏[14], שציוום יהושע לעשות הפסח, ככתוב: "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו" וגו'. ופסח זה היה לאחר ל"ח שנה שלא הקריבו את הפסח, כדאיתא ‏[15]: " 'ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש' ‏[16] - בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד". ועניין ההקבלות הללו מבואר. נתינת הלוחות השניים היא נקודת ציון בקשר בין ה' לעם ישראל, ובמעמד זה מצווה ה' על דברים מהותיים שישמרו על בני ישראל כאשר ייכנסו לארץ, וביניהם מצוות אלו: א) שלא יתבוללו ויתקלקלו ע"י משיכה לאומות היושבות בארץ (ועל כן אסור לכרות עמם ברית ויש להשמיד ע"ז שלהם). ב) מצוות חג המצות, המציין את היותנו לעם ה'; ולפי שהוציאנו ממצרים ולא הרג את בכורינו, מחויבים אנו לשמוע את תורותיו ומצוותיו. ג) שישמרו את השבת והרגלים, שהם זמנים בהם מושרשת האמונה בה', שברא את העולם ומנהיגו ומחדשו מדי יום. ואולם, קודם שדורש ה' מישראל לקיים את דבריו הוא מקדים ואומר מה עושה הוא לנו ומה ייתן לנו בעתיד: נסים ונפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים. השנים המקבילות לפר' זו הן בדיוק שנות הכניסה בפועל לארץ, שעליה מדובר בפר' זו (שהיא קודם חטא המרגלים)! תקופה זו היא נקודת ציון נוספת, נדבך נוסף, בבניין העם, ובעת הזאת ראוי לשוב ולחזק את יסוד האומה. לכך חוזר יהושע על האמור בנתינת לוחות שניים ומקדים שיראו נסים ונפלאות ויורישו את הארץ, ועל כן צריכים הם לקיים את תורת משה. וכן כותב הוא את משנה התורה על האבנים, כנגד אותו מעמד של מתן הלוחות השניים. וכן מציין הכתוב כי בכניסתן לארץ עשו בני ישראל את הפסח, שהוא "קרבן ה' " ‏[17] וברית בין ה' וישראל, כשם שעשו פסח בתחילת השנה השנית ליציאת מצרים, כשעמדו להיכנס לארץ, וכשם שמדובר בפרשתנו על שמירת חג המצות.

2515 - מעשה פלגש בגבעה שהיה בשבת, כנגד: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת":

שֶׁהַפָּסוּק (שמות לד, כא) "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" הוּא הַפָּסוּק הַ2515 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִּשְׁנַת 2656 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, היה מעשה פילגש בגבעה שהיה בשבת. וכן השבת ומספר שבע הם בחינת עטרת היסוד, ושבט בנימין הם בחינת עטרת היסוד כדבארנו במאמר 'חשמל אות', ולכן מָצִינוּ בְּמַעֲשֵׂה פִּלֶּגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שופטים יט) שֶׁשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין הָיוּ שְׁטוּפִים בַּעֲרָיוֹת מְאֹד, כי בִּזְמַן שֶׁהֵם נוֹפְלִים, הֵם נִכְשָׁלִים בַּחֵטְא הַזֶּה בִּמְיֻחָד, שֶׁשָּׁם שָׁרְשָׁם. וְלָכֵן הַמַּעֲשֶׂה הָיָה בְּגִבְעָה, דְּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ויק"ר כה, ז) הַיְינוּ שֶׁעֲטֶרֶת הַיְסוֹד נִקְרֵאת גִּבְעָה. דְּהָרִים הֵם בְּחִינַת זְכָרִים, וּגְבָעוֹת הֵן בְּחִינַת נְקֵבָה, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ר"ה יא.). וּפַרְצוּף הַנְּקֵבָה מַתְחִיל מֵעֲטֶרֶת הַיְסוֹד שֶׁל הַזָּכָר, שֶׁשָּׁם כֶּתֶר הַנְּקֵבָה, וְלָכֵן גַּם עֲטֶרֶת הַיְסוֹד נִקְרֵאת גִּבְעָה.

2516 - פטירת יהושע בן נון המשול לירח כנגד: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה":

פטירת יהושע אשר עליו נאמר‏[18]: "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה". ובהקשר ליהושע נאמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" שעיקר עניינו בחינת ירח. ובכן בשנת 2516 נפטר יהושע ובפסוק המקביל נרמז עניינו של יהושע ה'ירח באומרו "בכורי קציר חטים" עוד בהקשר יהושע לפסוק 2516: "וחג שבעת" - על שם יהושע, בעבור "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", וכן בעלות משה להר סיני עלה עמו יהושע עד גבול ההר, ושם שהה כל ימי היות משה על הר סיני . ובעבור מסירות נפשו במתן תורה ייזכר בחג מתן תורה. ורמז לדבר "קצ-יר ח-טים": קץ ירח, כלומר, קץ שנות יהושע הנמשל לירח.

יהושע מת בן 110 ושפט את ישראל 28 שנים. "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים". ובאותה תקופה מת גם אלעזר בן אהרן הכוהן, ויקברו אותו בגבעת פינחס בן אלעזר אשר ניתן לו בהר אפרים. ואז החלו ארבעים שנות עתניאל בן קנז, אשר שפט את ישראל מב'תקט"ז ועד ב'תקנ"ו. ובי"ז השנים הראשונות ממ' שנים אלו היו גם הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, שבימיהם עדיין עבדו בני ישראל את ה' ‏[19]. ועתניאל היה מן הזקנים. ‏[20]

וחג שבעת תעשה לך בכורי קצ-יר ח-טים כנגד פטירת יהושע [2516]: "וחג שבעת" - על שם יהושע, בעבור "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" ‏[21], וכן בעלות משה להר סיני עלה עמו יהושע עד גבול ההר, ושם שהה כל ימי היות משה על הר סיני ‏[22]. ובעבור מסירות נפשו במתן תורה ייזכר בחג מתן תורה. ועוד שפסוק זה כנגד שנת פטירת יהושע, 2,516 לבריאה, ורמז לדבר "קצ-יר ח-טים": קץ ירח, כלומר, קץ שנות יהושע הנמשל לירח: "ונתת מהודך עליו"- ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. ‏[23]

מוּבָא מֵהרה"ג ר' א. כְּלִיל שליט"א שֶׁהַפָּסוּק (שמות לד, כב) "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" הוּא הַפָּסוּק הַ2516 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִּשְׁנַת 2516 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, נפטר יהושע שהמתין למשה תחת הר סיני עד שמשה ירד מההר. וכן ירח מרומז בפסוק "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" כי יהושע נמשל לירח, כמובא ברש"י (במדבר כז, יח) "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו", וּמְבָאֵר רַשִּׁ"י "מֵהוֹדְךָ" וְלֹא כָּל הוֹדְךָ, נִמְצֵינוּ לְמֵדִין פְּנֵי משֶׁה כְּחַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּלְבָנָה. וכן מצינו קשר עם שמש וירח בפטירת יהושע (יהושע כד, כט) "וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח". וּבָרד"ק שָׁם "בְּתִמְנַת סֶרַח", וּבְסֵפֶר שׁוֹפְטִים "בְּתִמְנַת חֶרֶס", וּשְׁנֵיהֶם אֶחָד. וְלָמָּה קְרָאָהּ חֶרֶס בִּשְׁבִיל שֶׁנִּקְבַּר שָׁם יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהֶעֱמִיד חַמָּה ולבנה לְיִשְׂרָאֵל, וְהַחַמָּה תִּקָּרֵא חֶרֶס, וכן מצינו בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא אחרי ט) "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן", אָמְרָה לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ, יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי יֵשׁ קָטָן אוֹמֵר לְגָדוֹל מִמֶּנּוּ דּוֹם, אֲנִי נִבְרֵאתִי בִּרְבִיעִי, וּבְנֵי אָדָם נִבְרְאוּ בְּשִׁשִּׁי, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי דּוֹם, אָמַר לָהּ יְהוֹשֻׁעַ אַבְרָהָם אָבִי הִקְנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּחֲוָה הַשֶּׁמֶשׁ לִפְנֵי יוֹסֵף. שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי".



ששת ימים תעבֹד וביום השביעי תשבֹּת בחריש ובקציר תשבֹּת. כנגד 2,515, שנה קודם מות יהושע ותחילת תקופת הזקנים. וי"ז הפסוקים מפס' זה ואילך מקבילים לי"ז שנות הזקנים, עד "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת" ‏[24], שהוא כנגד 2,532, שנה קודם סיומן. ‏[26]נמצאת תקופת הזקנים תחומה משני צדדיה בעניין השבת. כי משימתם של הזקנים הייתה להדריך את הדור החדש, דור הנכנסים לארץ, במצוות המעשיות התלויות בארץ, ובכללן ענייני פסח, שבועות וביכורים וחג האסיף, ובייחוד שמירת השבת בחריש ובקציר וכו'. עתה, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר מגיע עם ישראל לביתו ולנחלתו, והחלו חיי האומה במקומה למעשה, מה שמעלה מטבעו שאלות מעשיות רבות. אף שעיקרי ההלכות ידועים וברורים מכבר, מ"מ כשמגיעים דברים לידי מעשה מתעוררות שאלות רבות ומורכבות, המצריכות דעת תורה וכוח הוראה למעשה. מלאכה זו הייתה משימתם וניסיונם של הזקנים, שהיה עליהם ללמד תורת ה' והלכותיה המעשיות, ובכלל הזה גם הגזרות דרבנן, שהן משמרת התורה, כמבואר ‏[27]: "במתניתא תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו". ועתניאל מן הזקנים היה. אלא שהזקנים נכשלו בניסיונם זה, כדאיתא בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרשה יב): "ושמא תאמר: אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין - מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח... וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר: לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ... לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אילו? אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן". ועל כי לא הורו הזקנים את בני ישראל לא האריכו שנים, כדאיתא בסדר עולם רבה פי"ב על הפס' "ויעבֹד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" ‏[28] - "ימים האריכו ולא שנים". ועתניאל שהורה האריך שנים ושפט את ישראל מ' שנה. ולפי שלא מילאו הזקנים את תפקידם ולא הדריכו את העם, הגיע המצב עד כדי המעשה החמור של פילגש בגבעה, הכולל גם חילול שבת, כדלקמן פפ~99. וכן מעשה פסל מיכה ‏[29] נובע גם כן מהזנחה זו של הזקנים את מלאכת הוראת התורה.

שמר לך... השמר לך... פן תכרֹת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנֹתיו לבניך וזנו בנֹתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. אלהי מסכה לא תעשה לך. כתב אור החיים על אתר ‏[30]: "...או יאמר כי מקודם שעשו את העגל לא צוה ה' כל ההרחקה מהאומות והתעבתם, ולצד שקדם מעשה הרע הוסיף ה' להם מצוה זו, כדין הרחקת הנכשל בעבירה... או אפשר כי קודם מעשה העגל לא היה ה' מצוה על הדבר האמור בענין, כי תיכף היה ה' גורש מפניהם כל יושבי הארץ, ואין מקום למצוה זו ולא היה בית מיחוש לחית הארץ, או לצד אימתם של ישראל, שהיה נפסק מהם יצר הרע וחית השדה תעבדם, או לצד כי ירבו עד מאד ומלאו הארץ; ואחר העגל בטל הענין והוצרכו לצוות לזה, והוא אומרו 'שמר לך' ".

אלהי מסכה לא תעשה לך. ע"ד הרמז אפשר שאלוהי מסכה מרמז כי הכישלון בע"ז הוא ע"י "מסכה", דהיינו: הסתר פני ה'. וע"י שיש מסכה ומסווה בין האדם לקונו עובד האדם ע"ז. (וזהו עניין קטנות המוחין שנוצרה ע"י חטא אדם הראשון. ומסכה רמז: ס"מ כנגד ברכת "כה תברכו את בני ישראל", כי הס"מ הוא המפריד בין בני ישראל ובין ברכת אבינו שבשמים.) וכן מצינו שלא חטאו בני ישראל בע"ז בתקופה ההיא אלא בעלות משה להר ואחר מות יהושע, שאז נעלם מהם המקשר בינם לה', ונוצר מסווה ומסכה בינם לאביהם שבשמים. התיקון לזה בא ע"י משכן שילה (בגימט' 345, כמניין משה; ויהושע הוא ממלא מקומו של משה ושקול כנגדו), בו התחדש הקשר עם הקב"ה דרך השראת השכינה בדרך החוש. כי היצר הרע הגדול לע"ז נובע מרצון האדם לקשר מוחשי וברור עם הקב"ה, בלא מחיצות המבדילים. ועניין המשכן הוא עדות כי שם תשרה שכינה ורוח הקודש, ועל ידי עדות זו יינצלו מע"ז. (ואף שהמשכן היה קיים כל העת, מכל מקום ע"י קביעותו בשילה קיבל חשיבות נוספת.) וראה עוד פפ~99 ואילך עניין משכן שילה וזמנו.

הרי לנו

ציווי ה' למשה בנתינת הלוחות השניים מרמז לכניסת ישראל לארץ ומקביל לה. "השמר לך פן תכרת" ירמוז על כי לא השלימו בני ישראל את מלאכת כיבוש הארץ כציווי ה'. הע"ז שעבדו ישראל באה ע"י המסכה שבינם ובין הקב"ה, אשר תוקנה ע"י משכן שילה.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה קי"א, סמ"ג לאוין קמח סמ"ק סי'רפג., מקורות : קיב ע"ז כט, עג יו"ד סי' קלג קנב.
  2. מוני המצוות: רס"ג
  3. מוני המצוות: סה"מ מצוה קי"ב, סמ"ג עשין קמז. מקורות: קיג. שביעית פ"ג והיא שנת 2515 ערב שמיטה שנייה שהייתה ב' 2516. ויפה עשה הכתוב להזהיר בשמיטה שנייה כי שמיטה ראשונה עשו עם יהושע ולא זכה יהושע לעשות שמיטה שנייה עמם ולכן הזיהרם הכתוב בזה העניין. מוני המצוות : סה"מ, סמ"ג. מקורות: שביעית.
  4. מוני המצוות: סה"מ מצוה קי"ג, סמ"ג לאוין קמא, סמ"ק סימן רסג. מקורות: חולין קט"ו, נזיר לז, פסחים כד.
  5. יהושע ח', לב-לה
  6. שמות ל"ב, טז
  7. וכמו שנתבאר פפ~96
  8. עיין בבא מציעא ל:ב
  9. עיין ???
  10. וזאת באומרו הכתוב יהושע ב:יא "כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת." אך מן הנאמר לקמן משמע שאף י"ג מדות היו חלק מן התפילה המקורית ויכול כי תפילת עלינו לא חוברה במעמד אחד או על ידי איש אחד אלא עברה שלבים
  11. בר-אילן סתרי תפילה והיכלות, עמוד 32
  12. רש"י במקום
  13. רש"י במקום
  14. ה', י
  15. בספרי במדבר פיסקא סז
  16. במדבר ט', ה
  17. במדבר ט', ז, יג
  18. בבא בתתרא ע"ה
  19. יהושע כ"ד, לא; שופטים ב', ז)
  20. ולדעה אחרת י"ז שנות הזקנים אינן ממ' שנות עתניאל אלא קודמות להן, וא"כ שפט עתניאל מב'תקל"ג עד ב'תקע"ג. ובהתאם לכך נדחות גם שנות כל השופטים שבאו אחריו י"ז שנה. ואנו נקטנו כאן ולהלן בפר' הבאות כשיטה שהובאה בפנים.
  21. שמות ל"ג, יא
  22. עיין שמות כ"ד, יג
  23. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, ע"ה עמוד א
  24. שמות ל"ה, ג
  25. כמבואר בהקדמת המאמר
  26. ואל תתמה על שאין הפסוקים מקבילים לשנות תקופת הזקנים כי אם שנה קודם תחילתה ושנה קודם סיומה. כי עניין "בינו שנות דור ודור" שביסוד זה המאמר אינו רמז גרידא לקורות השנים המקבילות, אלא הכתובים מורים על הניסיון העומד בפני עם ישראל בדור ובתקופה המקבילה וכיצד התמודדו עמו ‏[25]. על כן מתחיל הכתוב עניין תקופת הזקנים שנה קודם תחילתה, דהיינו בשנה שבה הוכן לדור הזקנים ניסיונם וניכר בפניהם עם מה עליהם להתמודד. וכן מסיים הכתוב עניין תקופה זו שנה קודם גמרה, כי בשנה זו, השנה האחרונה לימיהם, מסוכם כישלונם של הזקנים והמצב שהשאירו לדור שאחריהם, כמבואר להלן בפר' זו ובפר' הבאות.
  27. בתמורה טז ע"א
  28. יהושע כ"ד, לא
  29. עי' שם
  30. שמות ל"ד, יא ד"ה שמר לך