פרשת ויקרא ~ ויקרא אל משה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,744 – 2,756 לבריאה | 1,017 - 1,004 לפני מניינם 


א וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. ג אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ‏[1] מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. ה וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ו וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ. ז וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ. ח וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. ט וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה.    י וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. יא וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יב וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. יג וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

ויקרא א:א - יג


הפסוקים והמצוות

איסור הגזל בקורבנות:

להקריב קרבן רק מן הבהמה, בקר כבש ועז[2] שנאמר: מן הבקר וכו' תקריבו. ודרשו ‏[3] אדם למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. וכל כך למה? משום שונא גזל בעולה ‏[4]. וכן בשנים אילו בשנות אבימלך בן ירבעל [גדעון] שרר הגזל בארץ, וחלק מתיקון הבאת הקורבן הוא תיקון מעשה הגזל. .

קרבן נדבת עולה:

מצווה מעשה העולה. ‏[5] שנאמר:אם עולה קרבנו וכו' . ויש עולות שבאים בנדר ונדבה ויש עולות חובה ויש עולות צבור, וכאן בנדרים ובנדבות. וכל האישים מישראל בין איש ואשה ועבד כולם יכולים להביא עולות ומקבלין מהן חוץ מן המומר דאין מקבלין ממנו אפילו עולה. וכן גוי מקבלין עולות נדרים ונדבות ואפילו ממינים שבאומות מקבלין מהם עולות נדרים ונדבות דבכם חילק הכתוב ולא באומות. ‏[6]

קבלת דם קרבנות בכלי שרת. ‏[7] שנאמר: והקריבו בני אהרון הכהנים את הדם , קבלת דם קרבנות בכלי שרת[8] שנאמר: והקריבו בני אהרון הכהנים את הדם

שיהיו ההקטרות ע"ג המזבח[9] שנאמר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה.

מעשה עולת צאן[10] שנאמר: ואם מן הצאן

המסר המרומז

עידן הקרבנות הינו תפנית ביחס שבין בני ישראל לבורא. עד עתה הקשר העיקרי עם הקב"ה היה דרך המשכן והמסר במעשה מלאכתו. ועתה יתווסף הקשר של הבאת הקרבנות שמכפרים על האדם. על הקרבן להיות מושלם שיהיה מרצון ושיבוא ממקורות כשרים וכ"ש שלא יבוא מהגזל המכוון לשורש הרע של עשו והפלשתים (כמבואר לקמן). וכנגד הגזל של אותו הזמן באה פרשה זו.


מאורעות השנים

2742 - השנים שלאחר אבימלך בן ירבעל (גדעון) ותיקון הגזל ששרר, יאיר הגלעדי, כנגד: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה":

שהפסוק (ויקרא א:ב) "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה" הוא הפסוק 2742 מתחילת התורה לפי מניין 5842 פסוקים. ובשנת 2742 שפט יאיר הגלעדי ואילו השנים שלאחר שנות אבימלך בן ירבעל [גדעון] שבהם שרר הגזל בארץ (שכן לפי סדר עולם שפט שלש שנים 2734/37), וחלק מתיקון הבאת הקורבן הוא תיקון מעשה הגזל. ובשנות אבימלך (שופטים ט:כב-כה) ״וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך</big> ויגד לאבימלך". ומנגד בשנות יאיר הגלעדי אשר שפט 2742/64 (שופטים י:ג-ה) ״וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד.וַיָּמָת יָאִיר וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן.״ ורש״י מסביר: ״ערים - בלא חומה להם״ ומשמע שהדגיש המקרא את ההבדל שבשנות יאיר לאומת שנות אבימלך ששם כתיב ״מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך״. וכן פירשו חז״ל ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה״, ״מכם מממונכם, מכם רמז להוציא את הגזול״.

"וילך ירבעל (הוא גדעון) בן יואש וישב בביתו. ולגדעון היו שבעים בנים יצאי ירכו, כי נשים רבות היו לו. ופילגשו אשר בשכם ילדה לו גם היא בן, וישם את שמו אבימלך... ויהי כאשר מת גדעון ולא עשו חסד עם בית ירבעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל. וילך אבימלך בן ירבעל שכמה אל אחי אמו, וידבר אליהם ואל כל משפחת בית אבי אמו לאמר... ויט לבם אחרי אבימלך כי אמרו אחינו הוא... ויבא בית אביו עפרתה ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש על אבן אחת ויוותר יותם בן ירבעל הקטן כי נחבא..." ‏[11]. "וישר ימלך על ישראל שלש שנים. וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם, ויבגדו בעלי שכם באבימלך. לבוא חמס שבעים בני ירבעל, ודמם לשום על אבימלך אחיהם אשר הרגל אותם ועל בעלי שכם אשר חזקו את ידיו להרג את אחיו. וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך ויגד לאבימלך" ‏[12].

"וַיִּקְרָא.. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה": ולמה נאמר אדם? אלא ללמדך מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל, משום דכתיב שונא גזל בעולה" ‏[13]. וכן דרשו "אדם כי יקריב מכם" מכם מממונכם, מכם רמז להוציא את הגזול, כי כן כתוב ‏[14] שונא הגזל בעולה" ‏[15]. וכן מצאנו עוד שה' שונא קרבנות גזולים כנאמר "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' וכו' לפרים וכבשים ועתודים לא חפצתי... גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו וכו' שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים... ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה..." ‏[16]. לכל אורך שנות השופטים, ב"י במריים. וכתיב ‏[17] "ויעשו ב"י הרע בעיני ה'..." וכן ‏[18] "איש הטוב והישר בעיניו יעשה". וכן בני שכם במרדם באבימלך עסקו בגזל (שמקורה במה שאיש הטוב והישר בעיניו יעשה) כדכתיב "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך" ‏[19]. פרשת ויקרא באה ולהורות ולתקן מידת הגזל וכן ללמד על כי מואס ה' במידות אילו.

הגזל המתואר בשנות המלך אבימלך יצא משכם[22], כי העיר שכם מקום המיועד לפורענות. ודע שאבימלך זה שמלך על שכם היה גלגול של אבימלך מלך פלשתים, ולכן אמרו לו אחיו בני ירובעל שראוי לו הכתר יותר מכל אחיו כי הוא היה גלגול של מלך בארץ ישראל. ואבימלך מלך פלישתים ג"כ מילא ידו בגזל, כשגזל את שרה אשת אברהם (שורשו של עשו) וכמעט שנטל גם את רבקה אשת יצחק ‏[23]. וכן גם היום, הפלישתים שוכני שכם, כלי חמס מכורותיהם והמבין יבין. וכן מצאנו שלא העניש ה' את עם ישראל אלא לאחר שעבדו את אלוהי פלישתים כמש"כ "ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל תולע בן פואה בן דודו וכו' ויקם אחריו יאיר הגלעדי, וישפוט את ישראל עשרים ושתים שנה וכו' ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים, ויעזבו את ה' ולא עבדוהו..." הקב"ה חכה וחכה עד אשר עבדו את פלישתים אשר מלאי חמס המה. כי גזל חמור כ"כ עד שהמבול הוכרע על עון זה, וכדרך אומרו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו.

השופט תולע בן פואה שזכה לשפוט את ישראל עשרים ושלש שנים, לא הוביל את ישראל במלחמות וכדו' כי לא נזכרו בימיו מלחמות, אלא היה שופט את ישראל בענייני דין ומשפט בלבד (מעם לועז שם), משום שגזל וחמס השתרר בארץ. וגזל זה התחיל מבני שכם כי משכם תצא מדת החמס. ולכן בפסוקים אלו דנים הכתובים בעניין גזל וחמס שהם התיקון לזה הזמן על ידי ה"אדם כי יקריב מכם".

הרי לנו

שפר' ויקרא מזהירה מפני הבאת קרבנות מן הגזל, כנגד תקופה זו השטופה בעוון זה. ומבואר גודל תיעוב הגזל בעיני הקב"ה בכמה מקומות במקרא ובתנ"ך.

הערות שוליים

  1. מצוה קטו': מצות מעשה העולה: והוא שיקרב את אותה עולה ריח ניחוח לה'. ויש עולות נדר ונדבה, ויש עולות חובה ויש עולות ציבור וכאן בעניין עולות נדברות. 2,716 ע"פ סדר הדורות שם, ולפי סדר עולם 2,723, אך בעל סדר הדורות מביא בשם בעל סדר עולם תשל"ד עד תשל"ז ונראים דבריו בעניין המידות שהשתרשו בעם אך מטעם הדברים יכול כי המעשה עצמו מוקדם לשנים אילו שנת 2,716 או 2,723.
  2. מוני המצוה: רמב"ן, זהר הרקיע
  3. ויקרא רבה ב:ז
  4. ישעיה סא:ח
  5. מוני המצוה: סה"מ מצוה קטו. רמב"ן משיג. סמ"ג עשין קפ. מקורות: זבחים נג. יומא נה. תמיד
  6. מנחת חינוך מצוה קטו
  7. מוני המצוה: יראים
  8. מוני המצוה: יראים
  9. מוני המצוה: יראים
  10. מוני המצוה: רס"ג
  11. שופטים ח', כט – ט', ה'
  12. שופטים ט', כב-כה
  13. שפתי חכמים, ויק"ר ב'- ז', ורש"י שם
  14. ישעיה סא, ח
  15. אבן עזרא פסוק ב'
  16. ישעיה א, יא-כז
  17. שופטים ו, א
  18. שם כא, כה
  19. שם ט, כה
  20. ר"מ קורדובירו, הובא ביוסף אברהם פר' ויחי
  21. ראה פפ~ 80
  22. ובקדמונים ‏[20] הביאו המעשה שיום אחד נטלה רבקה את יעקב ועשו והלכה לטייל בשדה, ומצאה מערה אחת, נכנסה רבקה עם שני ילדיה למערה ומצאו בתוכה את נמרוד הענק, כשכתר נתון בראשו, ובידו חרב שכתוב בו שם המפורש. מיד נטלה רבקה הכתר והחרב מנמרוד ונתנה אותו ליעקב, והלבוש נתנה לעשו, וכולם היו משל אדם הראשון, וכשבא יעקב לקחת הבכורה מעשו התנה עשו שייתן לו החרב שנתנה לו רבקה אמנו, וכן התנה עמו עוד שייתן לו יעקב חלק בא"י, יעקב הסכים לתנאי זה ונתן לעשו את ארץ שכם תמורת הבכורה, ולכן כל הפורענות שאירעו לאבותינו היו בשכם שהיא חלקו של עשו (עד לאחרית הימים), ואח"כ נתיירא עשו שלא ייקחו ממנו הפלשתים את החרב, ומסרו ליעקב כפיקדון שישמרנה לו. ואח"כ לקחוה שמעון ולוי, וזהו שאמר להם כלי חמס מכרותיכם שלקחו את חרבו של עשו. ושכם מיועדת לגזל כעשו ‏[21] כי שורשו של עשו גזל וחמס. ובאחרית הימים יינתנו חרבו של עשו, הלבוש, וחלקו של עשו בא"י (שכם) לפלשתים שהם מבני עשו (כי הפלשתים בני כפתור נתחברו עם בני עשו), עד לבא לציון גואל.
  23. רמ"ע מפאנו, מעם לועז שם