פרשה פתוחה 111 ~ וידבר דביום החדש הראשון

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,706 – 2,738 לבריאה | 1,055 - 1,022 לפני מניינם 


א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.ב בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.ג וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת.ד וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ.ה וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן.ו וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.ז וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם.ח וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר.ט וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ.י וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. [2715]יא וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ.יב וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם.יג וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי.יד וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת.טו וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.טז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה.   יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו.יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.   כ וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה.כא וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.   כב וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת.כג וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.   כד וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה.כה וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.   כו וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת.כז וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
כח וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן.כט וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. [2734]   ל וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה.לא וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.לב בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.   לג וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.

שמות מ:א - לג


תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות:

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז:

ובימי גדעון נאמר ‏[1] ותשקט הארץ ארבעים שנה [י"א נפטר 2716 וי"א 2734]. ולקראת סוף ימיו באשר שב גדעון למקום מושבו לעופרה ‏[2] ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש משמה שבמעשה זה נכשלו בני ישראל ולא יזכר לטוב. ותמוהים הדברים, כי לפי פסוקי המקרא בתחילת שנות גדעון בפרשה 108 ו - 109 קוראים אנו על מעשה האפד ואילו כאן בסוף ימיו קוראים אנו על מזבח עולה והקרבת קרבן העולה וההיפך היה אמור להיות עבור כי בתחילת דרכו בנה גדעון מזבח והקריב עליו קרבן עולה. ונאמר ‏[3] ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום, עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי. ולאחר בניין המזבח נראה אליו ה' כנאמר ‏[4] ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולקחת את הפר השני והעלית עולה... ואת הפר השני העלה על המזבח הבנוי. ורואים אנו כי תחילת דרכו היה עסוק גדעון בבניין מזבח לה' והקרבת קורבן עולה.

ויכול כי רצה הכתוב לזכרו לטוב ויקבל את הפסוקים בעניין העולה בסוף ימיו שיהא זכור לטוב על שקידש שם שמים וחידש את העבודה במשכן שילה. וזה עניין ההקבלה לחנוכת המשכן ויש להבין. מה הדגיש הכתוב כי מעשה הקרבנות של גידעון נעשו בפסח ומה הקשר לפרשתנו שעוסקת בחנוכת המשכן.

ועיקר קרבן הפסח הינו הקרבת השה וזה עבור כי את השה עבדו המצרים במצרים וציוונו הכתוב להקריבו לה' יתברך כי בזה העניין דוקא תהא אות חרות לעם היוצא מעבדות עבור כי יקריב את אלהי אדוניו שעבדו לע"ז. וכן בשנים אילו דומה המעשה אשר מצווה גדעון לעשות, להקירב את השור אשר פיתם אביו שבע שנים לעבודה זרה. במעשה זה בו הקריב גדעון את השור עולה לה' קידש שם שמים במיוחד. ומעשה זה הוא הוא חידוש העבודה במשכן אשר מימים ושנים חדל העם להביא ומהקריב קורבנות לה' בשילה.

ולמרות שבפועל המעשה היה בפסח כנאמר ‏[5] ויעש גדי עזים ואיפת קמח מצות... ויגע בבשר ובמצות... ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות והפרשה עוסקת בחנוכת המשכן שנעשה בראשון לחודש השביעי ההקבלה בעניין חידוש העבודה במשכן הוא עיקרם של דברים. וההקבלה, שכמו שפרקו בני ישראל מעליהם את פולחן המצרים כן פרק גדעון מעליו את עול העבודה הזרה של אביו והעם.

והדברים נכוחים עוד יותר באשר נדייק ונמצא כי השנים מקבילים בדיוק לאמצע שנות משכן שילה. שמישכן שילה הוקם יד' שנים לאחר כניסת בני ישראל לארץ בשנת 2502 ועמד 369 שנים, ומחציתו בשנת 2685.5 חסר או 2686.5 מלא. וכן מעשה קורבן העולה של גדעון נעשה בשנת 2676 או 2695 ואמצע השנים הינו 2686. ויפה הדבר מאוד.

מאורעות השנים:

המשכן. איור מתוך תנ"ך הולמן, שנת 1890.

2707 - השנה האמצעית של המשכן בארץ, כנגד: "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד":

שֶׁהַפָּסוּק (שמות מ, ב) "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" הוּא הַפָּסוּק הַ2707 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּשְׁנַת 2707 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היתה השנה האמצעית של המשכן בארץ ישראל, שהרי נכנסו לארץ בשנת 2488 והתחילו לבנות את בית המקדש בשנת 2928 והעבירו את הארון לירושלים, יוצא ששנת 2707 היא נקודת האמצע של זמן המשכן בארץ שכן עמד 440 שנה.

ועיקר עניין המשכן הוא ארון העדות ולכן הפסוק הבא מתאר את ארון העדות כדכתיב: ״וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת״.

ועניין השמיר מורה ג"כ על עצם הבניין, שכן שמיר גם ל' סלע הוא, כדברי רש"י ‏[6]: "שמיר - מין תולעת הוא שמראין אותו על האבן והיא נבקעת כנגדו. ל"א שמיר לשון סלע חזק, ובתרגום ירושלמי הוא תרגום של צור, וכן תרגום 'מצור החלמיש' ‏[7] 'שמיר טנרא'. ויש משמע שמיר - הברזל החזק, כי כמו שנקרא הצור החזק שמיר, כמו כן נקרא הברזל שמיר בשביל חזקו" ‏[8].

2711 - אמצע שנות האש במזבח, שבמשכן בארץ, שירדה בימי משה, כנגד: ״וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד":

שהפסוק (שמות מ:ו) ״וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד״ הוא הפסוק 2711 מתחילת התורה. ושנת 2711 היתה השנה האמצעית של האש של מעלה שירדה על המזבח בימי משה ושבערה בארץ. שהרי נכנסו לארץ בשנת 2488 וסיימו לבנות לבנות את בית המקדש בשנת 2935, ואז עברה האש מן השמים למזבח שבמקדש, יוצא ששנת 2711 היא נקודת האמצע של זמן האש שירדה על המזבח שבמשכן, כמובא בַּגְּמָרָא (זבחים סא:) אֵשׁ שֶׁיָּרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, לֹא נִסְתַּלְּקָה מֵעַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, אֶלָּא בִימֵי שְׁלֹמֹה, וּמְבָאֵר רַשִּׁ"י 'אֶלָּא בִּימֵי שְׁלֹמֹה' שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִשָּׁם לַמִּזְבַּח אֲבָנִים שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה. וְרוֹאִים שֶׁאוֹתָהּ הָאֵשׁ שֶׁהָיְתָה אֵצֶל מֹשֶה עָבְרָה לַמִּזְבַּח אֲבָנִים שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה.

נמצא ששנות האש שירדה ממשה על המזבח בארץ (447) משנת 2488 ועד שנת 2935, ואמצעיתם שנת 2711 כנגד הפסוק: "״וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה". והפסוק מדבר בעניין הצבת המזבח באהל מועד ורומז על האש, שלא שנאמר לקמן ״ומשחת״, ששם נאמר בעניינן גדעון ועיין לקמן שנת 2715.

והוסיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א ששנת 2711 היא ב'תשי"א אותיות א"ש בי"ת.

2715 - סוף שנות גדעון אשר ראה אש שירדה משמים על מזבח העולה‏[9], כנגד: "וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה

שֶׁהַפָּסוּק (שמות מ, י) "וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" הוּא הַפָּסוּק הַ2715 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּשְׁנַת 2715 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היא הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל גִּדְעוֹן, שזָכָה לְמַלְאַךְ ה' שֶׁהִתְגַּלָּה אֵלָיו וְיָרְדָה אֵשׁ מֵהַשָּׁמַיִם וְכוּ', וְהֵקִים מִזְבַּח עוֹלָה, וְהִכְרִית אֶת מִזְבַּח הָאֲשֵׁרָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שופטים ו, כא) "וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ ה' אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ ה' הָלַךְ מֵעֵינָיו: וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱדֹוִד כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְדֹוָד פָּנִים אֶל פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת: וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לה' אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת". וגם לפי שיטת 'סדר עולם רבה' שסוף שנות גדעון היו בשנת 2733 לִבְרִיאַת העולם, הַפָּסוּק הַ2733 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לפי טעם עליון גם מדבר על המזבח: (שמות מ, כט) "וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה".

והוסיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א ששנת 2715 היא ב'תשי"ה אותיות בי"ת שתי"ה. היינו החיבור של נקודת השתיה בקדש הקדשים ששותה את הנסכים של המזבח, כפי שמרמז הפסוק שהזכרנו "וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים".

2716- אֲבִימֶלֶךְ בֶּן גִדְעוֹן מלך על ישראל, כנגד: "וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר״:

שֶׁהַפָּסוּק (שמות מ, יא) "וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ" הוּא הַפָּסוּק הַ2716 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּשְׁנַת 2716 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כותב 'סדר הדורות' אבימלך שפט שלש שנים, בו נתקן אבימלך מלך גרר כי היה חייב מיתה על לקיחת שרה כמו שאמר המלאך "הנך מת על האשה" ומת על ידי אשה שהשליכה עליו פלח הרכב. וזה רמז המלאך "הנך מת על האשה" רוצה לומר אשה הזאת. היינו כיון שהפסוק מדבר על הכיור שמסמל את צניעות בנות ישראל במצרים, לכן הוא מקביל לגלגול ותיקון אבימלך מלך גרר שניסה לפגום את הצניעות של שרה אמנו, ולכן התיקון שלו נעשה על ידי אשה. וגם לפי שיטת 'סדר עולם רבה' שאבימלך מלך בשנת 2734 לִבְרִיאַת העולם, הַפָּסוּק הַ2734 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לפי טעם עליון גם מדבר על הכיור: (שמות מ, ל) "וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה".

אבימלך עלה למלוכה בשכם בתמיכת בעלי שכם לאחר שטבח באחיו בני גדעון. ולבסוף נהרג במהלך מצור על מעוז המורדים בתבץ. לפי המסורת אבימלך זה הוא גילגולו של אבימלך בן גרר שהיה צריך תיקון לאחר שלקח את שרה אשת אברהם, ולכן הומת על ידי אישה כנאמר (שמואל ב׳ יא:כא) ״מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ." וכן בספר שופטים מסופר שכאשר נילחם נגד המורדים בתבץ קרב אל המגדל על מנת לשרפו, השליכה עליו אשה פלח רכב וניתצה את גולגלתו ונערו קטל אותו בחרב לפי פקודתו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ" (שופטים, ט:נד). למרות זאת, בדורות הבאים נזכר אבימלך כמי שהומת בידי אישה, כדברי יואב בן צרויה, המוזכר בספר שמואל.

עוד שכל הנ״ל לפי שיטת סדר הדורות, אך לפי שיטת סדר עולם כל הנאמר קרה בשנת 3724 כנגד (שמות כ:ל - לב) ״וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה. וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה."

ואבימלך זה הרשיע לעשות עבור כי הרג 70 מבני אחיו בני גדעון, חוץ מיותם שנחבא ככתיב: "ויבא בית אביו עפרתה ויהרג את אחיו בני ירבעל שבעים איש על אבן אחת ויותר יותם בן ירבעל [גדעון אשר עשה מריבה עם אנשי הבעל] הקטן כי נחבא". ולמרות זאת הושיע את ישראל מאויביהם ולכן אף שהרשיע ונהרג נמנה בין שופטי ישראל. וה' הרגו ע"י אישה שבשנים אילו זכות הנשים עמדה לעם ישראל וזאת עבור מעשה הכיור. שאישה השליכה עליו אבן רחיים ורוצצה את גלגלתו, וזה מידה כנגד מידה על שהרג את אחיו על אבן אחת. אך י"א שהוא גלגולו של אבימלך מלך פלישתים שלקח את שרה וה' אמר לו "הנך מת על האישה אשר לקחת" ואכן מת על ידי אישה"‏[10]. שמשום נשים צדקניות נגאלים בני ישראל בכל דור ודור.

2719 - תולע בן פואה והוא בניהו בן יהוידע הכהן (גדול) התחיל לשפוט את ישראל, כנגד: ״וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת״:

שהפסוק (שמות מ:יד) ״וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם״ הם הפסוקים 2719/20 מתחילת התורה. ובשנת 2719 שפט תולע בן פועה, וכותב ׳סדר הדורות׳ שהוא בניהו בן יהוידע׳ (כהן גדול) ואף הוא נמשח לכהן. ויזכר היותו כהן יותר מאחרים האחד עבור כי אביו היה כהן גדול. עוד בניהו זה הוא אשר הביא את השמיר שסיעה לבניית המקדש. היה ממונה על ״הכרתי והפלתי״ (שמואל ב, ח:יח) ודרשו ״הם האורים והתומים״ ויכול שלכן זכה להיזכר בעניין ״ואת בניו תקריב והלבשת אתם״ ובזהר (א, ה-ז) כתיב ששני מקדשים היו קיימים בגינו והיו ניזונים ממנו. וכיון שהפסוק מדבר על משיחת בני הכהנים זכה בניהו בן יהוידע כהן גדול להתמנות לשררה על ישראל בשנה שמקבילה לפסוק זה.׳׳׳

עוד נאמר עליו: (שמואל ב כג:כג): ״מן השלשים נכבד ואל השלשה לא בא' – כלומר, שבניהו בן יהוידע היה הנכבד ביותר משלושים הצדיקים בעולם, אבל לא היה שקול כנגד שלושת האבות שעליהם עומד העולם [זוהר א קה, ב].

ר"ח ויטאל בספרו כותב בשם מורו האר"י ז"ל: "וסוד הדבר הוא כי היו צדיקים רבים אשר בחייהם היו תמיד מייחדים יחודים עליונים... והנה בניהו בן יהוידע היה אחד מהם ולכן נקרא בן איש חי אפילו לאחר מיתתו, שאפילו בחייו היה מייחד כל העולמות כולם" [שער רוח הקודש]. בזוהר בראשית [קלו, א] מסופר כי 'הוה צדיק ונהיר לדריה, כמה דחי דלעילא נהיר לעלמא'. במדרש [רות רבה ב, ב] אמר ר"י ב"ר סימון והדברים עתיקים זה בניהו שנתחזק עם המלך שלמה בבנין בית המקדש.

עובדות והנהגות מעשה במלך פרס שנטה למות ונעשה כחוש ביותר. אמרו לו הרופאים: אין לך תקנה עד שיביאו חלב לביאה, ותשתה אותו עד שתתרפא. שלח המלך שליחים, ובידם ממון רב, אל המלך שלמה. מיד שלח שלמה לקרוא לבניהו בן יהוידע, ושאלו: כיצד נוכל למצוא חלב לביאה? ביקש בניהו עשר עזים והלך עם עבדי המלך לגוב האריות, שם מצא לביאה מניקה. בכל יום השליך בניהו עז אחת לכיוונה של הלביאה, ובכל יום התקרב מעט. עד שעברו עשרה ימים הגיע בניהו עד אליה, לקח מחלבה והביאו לשלמה המלך [מדרש תהלים לט]. בימי שלג היה שובר את הקרח וטובל בכדי שיוכל לעסוק בתורה [ברכות יח, א, ב]. על מעשה תפיסתו של אשמדאי מסופר: "אמר ר' יוחנן שלש מאות שידין יש בשחין ושידה עצמה אינה יודעת מה היא רוצה, אמרי ושידתין למאי אתבעי לה, דכתיב והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, אמר להו לרבנן היכי ליעביד, אמרי ליה אי אית לך שמירא שפסל בו משה אבני אפוד את יכול למיעבד, אמר להו היכא אישתכח, אמרו ליה אייתו שידא ושידתא כבשינהו אפשר דידעי ומגלי לך, אזיל אייתינהו, אמרו ליה אנן לא ידעינן דילמא אשמדאי מלכא דשידא ידע אמר להו היכן איתיה, אמרו ליה איתיה בטור פלן, כרו לו גובא, ומלייה מיא, ומכסה ליה בטינרא, וחתים ליה בגושפנקא, וכל יומא סליק למתיבתא דרקיע, וגמר מתיבתא דרקיע ונחית לארעא, וכיון דגמר מתיבתא דארעא אייתי וסייר לגושפנקא ומגלי ליה שתי ומכסי ליה וחתים ואזלי שדרי לבניהו בן יהוידע רישא דסנהדרין יהיב ליה עיזקתא דחקיק עלה שם המפורש, ושושילתא דחקי עליה שם המפורש, וגבבא דעמרא, וזרקי דחמרא, אזל וכרא בירא מעילא, ושפכינהו לחמרא, אזל כרא בירא מתתא ושפכינהו למיא וסתמינהו בגבבא דעמרא, חמא וסליק באילנא, כי אתא סיירי לגושפנקא גלי אשכחיה חמרא אמר כתיב לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם, וכתוב אחר אומר זנות ויין ותירוש יקח לב, לא אישתי, כד צחי טובא ולא סגי ליה אמר כתיב ויין ישמח לבב אנוש, אישתי וגני ורווי אתא בניהו בן יהוידע שדה עליה שושילתא דחקיק עליה שם המפורש, כי אתער הוי קא מפרזל, אמר ליה שמיה דמרך עלה, נקטיה" [מדרש תהלים מזמור עח].


בן יהוידע הכהן; שר צבא דוד ואחד מגבוריו. המלך שלמה מנה את בניהו למפקד הצבא.

בניהו - בן יהוידע הכהן; שר צבא המלך דוד ואחד מגבוריו (דהי"א כ"ז ה') אח"כ שרת תחת שלמה. תוארו: "בן איש חי (הקרי "חיל") רב פעלים מקבצאל". הוא הכה את שני אריאל (גבורים כאריות) מואב, הוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, והוא ירד בשבט להכות איש מצרי איש מראה שהיה בידו חנית, ויגזול את החנית ממנו ויהרגהו בו (ש"ב כ"ג כ'-כ"א; דהי"א י"א כ"ב-כ"ה). בניהו היה ממונה על הכרתי והפלתי (ש"ב ח' י"ח; כ' כ"ג). במחלקות אנשי החיל אשר לדוד נמנה בניהו שר הצבא השלישי לחודש השלישי ועל מחלקתו היו עשרים וארבעה אלף (דהי"א כ"ז ה'). בטרם מות דוד היו בניהו, צדוק ונתן הנביא עם שלמה נגד אדוניה (מ"א א' ה'), ובמצוות שלמה פגע בניהו באדוניה וימיתהו (שם ב' כ"ה).

המלך שלמה מינה את בניהו לראש הצבא (שם ל"ה). מה שנאמר "ואחר אחיתופל יהוידע בן בניהו" (דהי"א כ"ז ל"ד) הוא בניהו בן יהוידע, וכן הגרסא בתלמוד (ברכות ג':).

חז"ל על בניהו חז"ל אמרו שהיה ראש הסנהדרין, ופירשו "כרתי ופלתי" שכורתים דבריהם, שמופלאים בדבריהם (שם ד'), וכן בתרגום רב יוסף (דהי"א כ"ז ל"ד) "ריש סנהדרין".

ודרשו על "בן איש חי" (הכתיב): אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי; "רב פעלים מקבצאל" שריבה וקבץ פעלים לתורה; "והוא הכה את שני אריאל מואב" שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני; "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג": איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא (חתיכות קרח) ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא ספרא דבי רב ביומא דסיתוא (ברכות י"ח:). בתרגום: ובניהו בר יהוידע בר גבר דחיל חטאין דיליה עובדין מקבצאל וכו' (ש"ב שם; עי' זוהר הקדמה ו':). בתרגום שני למגלת אסתר (א' ב') מסופר: כי כאשר באה מלכת שבא אל המלך שלמה שלח לפניה בניהו שהיה איש יפה מאוד: "דדמי לשפרפרא דנפיק בעידן צפרא, ודמי לכוכב נוגה דמנהיר וקאים ביני כוכביא, ודמי לשושנה דקאים על פרצידי (אפיקי) דמיא", עד שטעתה המלכה לחשוב שהוא המלך שלמה. בזוהר דרשו: "מן השלושים הכי נכבד ואל השלושה לא בא" (ש"ב כ"ג): אלין אינון תלתין צדיקיא דאזמין קוב"ה לעלמא ולא יבטל לון מניה, ובניהו בן יהוידע כתיב ביה "מן השלושים הכי נכבד" איהו חהד מינייהו וכו' (זוהר וירא ק"ה:).

וכך נאמר: "ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל תולע בן פואה בן דודו איש יששכר, והוא יֹשב בשמיר בהר אפרים. וישפֹּט את ישראל עשרים ושלש שנה וימת ויִקָּבר בשמיר" ‏[11]. תולע הוא בניהו בן יהוידע, אשר המציא לידי שלמה המלך את השמיר שבו סיתת שלמה את האבנים לבניין המקדש ‏[12], שנאמר "והבית בהִבָּנֹתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהִבָּנֹתו" ‏[13] (וי"א שהוא כיוון את שלמה לעניין השמיר). והשם תולע גם הוא רמז לשמיר, שהוא תולעת.

2727 - וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ, כנגד: "וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת":

שהפסוק (שמות מ:כב) ״וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת", הוא הפסוק 2727 מתחילת התורה. ובשנת 2727 מעשה אבימלך שהומלך למלך לפי שיטת רש״י. ושלשה כתרים הם, ושלחן כנגד כתר מלכות. ואבימלך הומלך כמלך שלא כנדין. ובספר שופטים פרק ט׳ מתואר כל המעשה כדלקמן:

(א) וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר.

(ב) דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי.

(ג) וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא.

(ד) וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו.

(ה) וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא.

(ו) וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם.

(ז) וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים.

(ח) הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה [מָלְכָה] עָלֵינוּ.

(ט) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

(י) וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ.

(יא) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

(יב) וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מלוכי [מָלְכִי] עָלֵינוּ.

(יג) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים.

(יד) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ.

(טו) וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

(טז) וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאִם טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ וְאִם כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ.

(יז) אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן.

(יח) וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֲמָתוֹ עַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא.

(יט) וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם.

(כ) וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ.

(כא) וַיָּנָס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו.

(כב) וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

(כג) וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ.

(כד) לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו.

(כה) וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ.

(כו) וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם.

(כז) וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱ‍לֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ.

(כח) וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן עֶבֶד מִי אֲבִימֶלֶךְ וּמִי שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא בֶן יְרֻבַּעַל וּזְבֻל פְּקִידוֹ עִבְדוּ אֶת אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם וּמַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ.

(כט) וּמִי יִתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְאָסִירָה אֶת אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה.

(ל) וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר הָעִיר אֶת דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן עָבֶד וַיִּחַר אַפּוֹ.

(לא) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בְּתָרְמָה לֵאמֹר הִנֵּה גַעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה וְהִנָּם צָרִים אֶת הָעִיר עָלֶיךָ.

(לב) וְעַתָּה קוּם לַיְלָה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ וֶאֱרֹב בַּשָּׂדֶה.

(לג) וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל הָעִיר וְהִנֵּה הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ.

(לד) וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לָיְלָה וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים.

(לה) וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִן הַמַּאְרָב.

(לו) וַיַּרְא גַּעַל אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל הִנֵּה עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים.

(לז) וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים.

(לח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ.

(לט) וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ.

(מ) וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר.

(מא) וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת גַּעַל וְאֶת אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם.

(מב) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ.

(מג) וַיִּקַּח אֶת הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן הָעִיר וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם.

(מד) וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם.

(מה) וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח.

(מו) וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית.

(מז) וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם.

(מח) וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר צַלְמוֹן הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי.

(מט) וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה.

(נ) וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ.

(נא) וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל.

(נב) וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ.

(נג) וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ.

(נד) וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת.

(נה) וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.

(נו) וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת שִׁבְעִים אֶחָיו.

(נז) וְאֵת כָּל רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל

2733 - סוף שנות גדעון לפי סדר עולם רבה, כנגד: "וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה":

שהפסוק (שמות מ:כט) ״וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה, הוא הפסוק 2733 מתחילת התורה. ושנת 2733 היא סוף ימי גדעון (לפי סדר עולם רבה). וכתיב (שופטים ו:כ-כה): "ויאמר אליו מלאך האלהים קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז ואת המרק שפוך ויעש כן. וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך ה' הלך מעיניו. וירא גדעון כי מלאך ה' הוא, ויאמר גדעון אהה אדני ה' כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים. ויאמר לו ה' שלום לך אל תירא לא תמות. ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום, עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי."

עוד שיזכר לטוב בעניין המזבח עבור כי הרס את מזבח הבעל כדכתיב: ובנית מזבח לה' ... ולקחת את הפר השני והעלית עולה.... וישכימו אנשי העיר בבקר והנה נתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרתה ואת הפר השני העלה על המזבח הבנוי. ויאמר איש אל רעהו מי עשה הדבר הזה וידרשו ויבקשו ואמרו גדעון בן יואש עשה הדבר הזה".

ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה' את משה פסוק 2733 להעיד על גדעון כנאמר‏[10]: "גדעון הוא סינגר על ישראל ולכן זכה להיות שופט ולא מפני שהיה צדיק ולא בן צדיק".

עוד שקורבן העולה בה על תיקון הגזל. וושנת 2733 היא תחילת שילטון אבימילך בן ירבעל שבימיו שרר הגזל בארץ.

ועיין פרשת ויקרא ששם התיקון באשר לקורבן עולה שלא יקרב מן הגזל, וכאן המאורע. שתחילת קרבנות בעולה ושם נאמר אדם להורות שמה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שכול העולם שלו, כך אדם שיקריב קרבן לה' שקריב משלו ולא מן הגזל. ושנים אילו שנות אבימלך כאמור שבימיו שרר הגזל בארץ.

2734 - אבימלך בן גדעון לפי סדר עולם רבה, כנגד: ״וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר״:

שהפסוקים (שמות מ:ל-לב) ״וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה. וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה״, הינם 2734 ועד 2737 כנגד שלש השנים שהנהיג אבימלך בן גדעון את ישראל. אבימלך בן גדעון היה גלגולו של אבימלך מלך גרר והומת על ידי אישה (נשים צדקניות) וזאת עבור מעשה שרה.

אבימלך עלה למלוכה בשכם בתמיכת בעלי שכם לאחר שטבח באחיו בני גדעון. ולבסוף נהרג במהלך מצור על מעוז המורדים בתבץ. לפי המסורת אבימלך זה הוא גילגולו של אבימלך בן גרר שהיה צריך תיקון לאחר שלקח את שרה אשת אברהם, ולכן הומת על ידי אישה כנאמר (שמואל ב׳ יא:כא) ״מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ." וכן בספר שופטים מסופר שכאשר נילחם נגד המורדים בתבץ קרב אל המגדל על מנת לשרפו, השליכה עליו אשה פלח רכב וניתצה את גולגלתו ונערו קטל אותו בחרב לפי פקודתו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ" (שופטים, ט:נד). למרות זאת, בדורות הבאים נזכר אבימלך כמי שהומת בידי אישה, כדברי יואב בן צרויה, המוזכר בספר שמואל.

הרי לנו

פר' זו תרמז גם על היסוד הקודם לבניין, והוא עניין תולעת השמיר, וגם על עצם הבניין מהסלעים. ועל כי השמיר הנו עניין הכולל במעשה המקדש, יחזור וישנה מילת "וישם", להורות על העשייה בבניית המקדש.

הערות שוליים

  1. שופטים ח:כח
  2. שם
  3. שופטים ו:כד
  4. שם
  5. שם
  6. יחזקאל ג', ט
  7. דברים ח', טו
  8. וראה עוד רד"ק זכריה ז', יב
  9. חינוך קלב'
  10. יגל לבנו שם
  11. שופטים י', א-ב
  12. סוטה מח ע"ב
  13. מל"א ו', ז