פרשה פתוחה 128 ~ וזאת תורת האשם

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,878 – 2,887 לבריאה | 873 - 883 לפני מניינם 


א וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. ב בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. ג וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב. ד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. ה וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה אָשָׁם הוּא. ו כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. ז כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם [2884] הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה. ח וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. ט וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. י וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.

ויקרא ז:א - י


תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

קרבן אשם:

מצוות מעשה האשם. ‏[1] שנאמר: וזאת תורת האשם. ליתן עורות לכהן. ‏[2] שנאמר: עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. האשם הוא קדש קדשים ובשרו נאכל על ידי הכהנים בבית מקדש. האשם הוא איל [כבש זכר בוגר]. ישנם 5 סוגי קורבנות אשם ודאי [וכן אשם תלוי]: אשם גזלות אשם מעילות, אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע. כאמור יש גם אשם תלוי והוא על "על כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי."

למרות האמור, אשם נזיר אשר מצורע וכן אשם שפחה חרופה אינם נזכרים בסמוך לפרשתנו. ‏[3]. לעומת זאת אשרם מעילה, אשם גזילה ואשם תלוי כולם מוזכרים סמוך לפרשתנו ‏[4] וזאת להרות כי באילו השנים עניינם.

קצת מדיני המנחה:

מעשה מנחת מחבת[5] שנאמר: וכל מנחה וכו' על מחבת. מעשה מנחת מרחשת[6] שנאמר:וכל נעשה במרחשת. מעשה מנחת מאפה התנור[7] שנאמר: וכל מנחה אשר תאפה בתנור. ורוב המפרשים לא ימנו עניין המנחה בזו הפרשה אלא בתחילת ויקרא בפרשת קרבן עוף. מכל מקום המנחה היא רמז לעניות, שיעבוד ובצורת. והפסוקים המיוחסים לדיני המנחה שבפרשה הינם 2886 2887 והם שנות הרעב שבימי דוד. ובשנים אילו עבור כי הייתה דלות ועוני בשנות הבצורת הביאו קרבן מנחה.

המסר המרומז

קורבן אשם בא על מעילה וגזלה בקודשי ה', וזה עניין ביזוי הקודש והתורה, ובמקביל הארון נמצא בגלות ולא במקומו באהל מועד. שאין לך מעילה בקודש וגזלה גדולה מזו אשר לגזול את ארון הקודש ולוחות הברית ולמעול בהם. וכן בשנים אילו ממש ארון ברית הקודש נלקח - נגזל על ידי פלישתים ולא עומד במקומו. וה' מכה את אלהי הפלישתים והנה גדון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה'... וישכמו בבקשר ממחרת והנה דגון נפל לפניו ארצה ... וראש גדון ושתי כפות ידיו כרתות אל המפתן רק גדון נשאר עליו... ותכבד יד ה' אל האשדודים וישמם ויך אתם בעפלים [בטחורים] וזאת עבור כי לקחו את ארון ברית ה'. ופלא הדבר הוא שהפלישתים עצמם מיחסים את המאורע כעונש על מעשיהם באשר גזלו את ארון ברית הקודש ומבאים קורבן אשם. ויקראו פלשתים לכהנים ולקסמים לאמר מה נעשה... ויאמר אם משלחים את ארון אלהי ישראל אל תשלחו אתו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם. וכל זה על מנת לכפר על מעשיהם באשר גזלו את ארון ברית ה'.

עוד בעניין כחטאת וכאשם כי שני המאורעות חד הם ושנותיהם מעורבים. שעניין החטאת ועניין גלות הארון ושאילת ישראל למלך חד הם. כי באשר הארון הקודש בשדה פלשתים שואלים בני ישראל להם למלך וטוב היה להם אילו היו דואגים יותר בגלות הארון.

ובמקביל לשהיית ארון הברית בקריית יערים ה' פוקד רעב בארץ למשך שלש שנים וזה כנגד הריגתם של הגבעונים על ידי שאול עם כהני נוב. והגבעונים באשר שאבו מים לעדה נענשו כלל העדה במים באשר לא מיחו ביד שאול. ובכן העצרו השמים לשלש שנים ודוד הולך ומבקש את פני ה'. לבסוף נקמת הגבעונים בזרע שאול הוא אשר מכפר והשמים נותנים את גישמם. מעשה המנחה בשנים המקבילות לרעב הינו להורות כי במשך הבצורת נמנעו ישראל מקרבנות למעט קורבן מנחה. עוד עבוד כל הסיפור השתלשל עבוד לחם הפנים אשר נתנו כהני נוב לדוד הזכיר הכתוב מעשה המנחה אשר אף היא לכהן, כנאמר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. וה' אשר שומר בריתו ציווה באשר נשמור אנו בריתו ואת הברית בינינו ואפילו כזאת שבין ישראל לגבעונים. ובאשר הגבעונים מלאו את חלקם באשר היו לשואבי מים למקדש זכו כי התורה המשולה למים תשב בקריית יערים כל משך אותם שנים.

מאורעות השנים

2878/84 - יואל ואביה בני שמואל, כנגד: ״וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם .. הָאָשָׁם ... אָשָׁם הוּא... כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״:

שהפסוקים (ויקרא ז:א-ז) ״וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה אָשָׁם הוּא. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם [2884] הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה.״ הם הפסוקים 2878 ועד 2884 מתחילת התורה. והשנים הללו הם השבע שנים האחורונות של שמואל הנביא, וכן השבע שנים האחרונות של משכן נוב, שהמשכן בנוב עמד לשלש עשרה שנה כנגד שנותיו של שמואל הנביא. וקרבן האשם מובא כנגד גזלה ומעילה. וכן בהקשר לשנים הללו כתיב (שמואל א:ח:א-ג): ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו [בִּדְרָכָיו] וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.״ וכן בני שמואל מעלו וגזלו שכן ״ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט״.


2871/92 - גלות ארון הקודש ממקום קדש הקדשים, כנגד: ״וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא... הָאָשָׁם... אָשָׁם הוּא... כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם״:

שהפסוקים (ויקרא ז:א-ז) ״וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם ... אָשָׁם הוּא. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה״, הם הפסוקים 2878 ועד 2884 מתחילת התורה. ובשנים אילו ארון ברית ה' בקריית יערים ולא במשכן נוב ולאחר מכן בגבעון. שכן בשנת 2871 נשבה ארון הברית והוא קדש קדשים ע״י פלשתים לשבעה חודשים, וכאשר הפלישתים נענשו קשות על החזקת הארון בידיהם, הם מיהרו להחזירו לידי ישראל, וכן הוא אומר (שמואל א:ו) "ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים, ויקראו פלשתים לכהנים ולקסמים לאמר מה נעשה לארון ה' הודענו במה נשלחנו למקומו, ויאמרו אם משלחים את ארון אלהי ישראל אל תשלחו אתו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם, ויאמרו מה האשם אשר נשיב לו ויאמרו מספר סרני פלשתים חמשה עפלי \{טחרי\} זהב וחמשה עכברי זהב כי מגפה אחת לכלם ולסרניכם... ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם... וישמו את ארון ה' אל העגלה ואת הארגז ואת עכברי הזהב ואת צלמי טחריהם, וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסלה אחת הלכו הלך וגעו ולא סרו ימין ושמאול וסרני פלשתים הלכים אחריהם עד גבול בית שמש, ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות". ורואים אנו שלקיחת הארון ע״י פלשיתים נחשב לחטא שעבורו נידרש קרבן אשם. ויש אשם מצד פלישתים אשר גזלו את הארון ויש אשם מצד ישראל אשר נתנו לדבר לקרות. וכן למשך עשרים שנה ארון ברית ה׳ לא שכן באוהל מועד במקומם קדש הקדשים. וכן בשנים אילו המשכן עובר מנוב לגבעון וזאת בשנת 2884 וכל זה בלי ארון הברית שהוא ״קודש קודשים״.


וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא: שהאשם בא על ביזיון קודש הקודשים, שהוא הארון המונח בקדש הקדשים, וכן האשם בא על ביזוי התורה ולומדיה, וגם דבר זה קשור לארון שבו מונחים הלוחות שהם סמל לתורה הנחשבת גם היא לקודש הקדשים. ואכן לאחר שהפלישתים נענשו ע"י הארון, הם שאלו את חכמיהם מה עליהם לעשות והם השיבו: " אל תשלחו אתו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם". אף הם הבינו שעל ביזוי הקודש יש לשלוח אשם כי האשם בא לכפר על ביזוי הקודש והתורה. הארון היה אצל הפלישתים למשך שבעה חדשים, ובזה הראה ה' לישראל שהוא כועס עליהם, כעניין שמצאנו במרים שנענשה להיסגר שבעה ימים מחוץ למחנה כנאמר ‏[8]: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים". ואף כאן הארון נתרחק מישראל שבעה חדשים.

כחטאת כאשם תורה אחת להם: ודע כי לא כחכמת בשר ודם חכמת אל עליון. ופרשת חטאת לעיל מקבילה לשנות לקיחת ארון הברית ע"י פלישתים אשר נאמר עליו "תשיבו לו אשם". ופרשתינו היא שנת מעשה שאול השייך לפרשת חטאת לעייל. וזה עניין כחטאת וכאשם כי עניינים אלו שייכם זה לזה. והנה כאמור לעיל ייאמר על הפלשתים "אשם", כי הם אשמו במה שלקחו את ארון ברית ה'. אך גם בני ישראל אשמתם מרובה, מפני שחטאיהם הביאו לכך שארון ה' נשבה על ידי הפלישתים, וכן על שהשהו את הארן בקריית יערים. ורק כאשר עם ישראל שב בתשובה אפשר היה להשיב את ארון ישראל משם. וכן נאמר ‏[9]: "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה', ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל יהוה הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל יהוה ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים, ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת ויעבדו את יהוה לבדו" רק בהעלות ברית ה' ע"י דוד נתכפר להם אשמתם אשר לא יראו את פני ה'. וכתב הרלב"ג ‏[10] "ואמנם היה שם הארון יותר מעשרים שנה כי הוא עמד שם עד שמלך דוד שבע שנים". ומכאן שרק כאשר עם ישראל השלים את תהליך התשובה הגיעה העת להשיב את הארון למקומו.

וכן בעניין חטאת. שאול אמר שלוש פעמים לשמואל "חטאתי" ‏[11], ופעם אחת הוא אומר זאת לדויד ‏[12]. אך שורש חטאו של שאול הוא חטא העם אשר חפצו מלך שלא כדי לעבוד את ה' וכפי שאמרו בבקשתם שהם רוצים מלך "ככל הגויים" וזה החל עוד לפני שנות שאול כאמור לעיל פפ~127.

2881/84 - בקשת ישראל למלך, המלכת שאול/מותו, המלכת דוד, כנגד: ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה":

שהפסוק (ויקרא ז:ז) ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה״ הוא הפסוק 2884 מתחילת התורה וכן פסוק 2881 לפי מניין הפסוקים של 5842. ובשנת 2881 (כחטאת כאשם לפי המניין של 5842) שהיא השנה העשירית לשמואל שאלו ישראל למלך וזאת חטאת בעיני ה׳ ככתיב (שמואל א:ח:טו) ״הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך, ויקרא שמואל אל ה' ויתן ה' קלת ומטר ביום ההוא ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל, ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלקיך ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך״. ויכול שתלה הכתוב את האשם בחטאת עבור כי ארון הברית היה בקריית יערים ולא במקום המיועד בקדש הקדשים. והיה על העם להתעסק בהחזרת ארון הברית למקומו ולא בהמלכת מלך. והמלך שאול מלך שלש שנים עד שנת 2884 וזו שנת ״כחטאת כאשם״.

המלכת שאול בזקנותו של שמואל ב'תתפ"ב " ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל, ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שפטים בבאר שבע, ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט, ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה, ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים... ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם... " ‏[13] לאחר מכן התנבא שאול והסתיר את כך שנמשח למלוכה, וגם כשהקהיל שמואל את כל העם לבחור מלך בגורל ועלה משפחת שאול, נחבא שאול אל הכלים ‏[14]. "וירצו ויקחהו משם ויתיצב בתוך העם ויגבה מכל העם משכמו ומעלה, ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו יהוה כי אין כמהו בכל העם וירעו כל העם ויאמרו יחי המלך".

נבואת אחיה לירבעם 1728.

אחיה השילוני (קיבל משמואל) ומיתת שמואל ב'תתפ"ד(ושאול): אחיה השילוני, אף שהיה מיוצאי מצריים, קיבל משמואל ב'תתפ"ב ‏[15]. בשנת ב'תתפ"ד נראה שמת שמואל, וד' חודשים אחרי כן מת שאול ונקבר בעיר רמה. ואביו אלקנה ואמו חנה קבורים תחת המערה שלו וקרוב לשם בית טבילת אמו" ‏[16].

תחילת מלכות דוד ומשכן גבעון בשנת 2,884 נמשח דוד, בשנה השנייה למלכות שאול. דוד נמשח לאחר ששאול חטא ולא הרג את כל זרע עמלק כפי שצווה. דוד החל למלוך בשנת 2,884 ומלך ז' שנים ושישה חודשים על חברון כמובואר בנביא (מובא להלן בפר' הבאה). בב"א תתפ"ה החל הרעב שנמשך שלוש שנים בימי דוד. דוד החל למלוך על כלל ישראל חמש וחצי שנים לאחר מכן, לאחר שמלך איש בושת למשך חצי שנה. כמו כן בשנת 2,884 החלו שנות משכן גבעון לאחר חורבן נוב עיר הכהנים.

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים[2885]: ‏[17][18] ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה', ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים. ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'.... ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן [הרעב נעצר].


2882 - מעשה נוב עיר הכהנים, כנגד: ״כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא״:

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא ז, ו) "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכֲלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא" הוּא הַפָּסוּק הַ2883 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2883 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם היה המעשה של דוד המלך בנוב עיר הכוהנים שנתנו לדוד לאכול מלחם הפנים שהוא קדש קדשים [ויקרא כד:ט, וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם] בגלל שהיה חולה מסוכן שאחזו בולמוס. ונרמז בכתוב כהנ"י נו"ב והאותיות ביניהם מיכא"ל שהוא הכהן גדול בבית המקדש העליון. והריגתם של 85 כהני נוב הביאה לבסוף לחורבנה של נוב ומשכך המשכן עבר לגבעון. וכן ״כהני״ בגימטריה = 85.

וכן מובא בשמואל א:כא ״וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי. וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא. וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי. וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.

ובפרק כב מובא מעשה הריגת כהני נוב: ״וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב. וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּיהוָה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אלו [אֵלָיו] שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לשאול [לִשְׁאָל] לוֹ בֵאלֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אזנו [אָזְנִי] וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לדויג [לְדוֹאֵג] סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דויג [דּוֹאֵג] הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב. וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד.

ורואים אנו שבפסוק המקביל להריגת כהני נוב מופיע עניין אכילת הכהנים וכן ״כהני״ = 85 רמז ל85 כהנים שנהרגו וכן נוב מוזכר בפסוק כמובא לעייל.


מָצִינוּ בזהר (פקודי רכד.) דָּוִד הוּא הָיָה שֶׁבָּרַח לִפְנֵי שָׁאוּל, וְעַל זֶה גָּרַם שֶׁנֶּאֶבְדוּ כָּל אוֹתָם כֹּהֲנֵי נוֹב, וְלֹא נִשְׁאַר מִכֻּלָּם רַק אֶבְיָתָר לְבַדּוֹ שֶׁבָּרַח. וְזֶה גָּרַם כַּמָּה רָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵת שָׁאוּל וּבָנָיו, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת. וְעִם כָּל זֶה, אוֹתוֹ חֵטְא הָיָה תָּלוּי עַל דָּוִד לִגְבּוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁכָּל בְּנֵי דָוִד נֶאֶבְדוּ בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם אֶלָּא יוֹאָשׁ לְבַדּוֹ, שֶׁנִּגְנַב. כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מֵאֲחִימֶלֶךְ רַק אֶבְיָתָר לְבַדּוֹ. ורואים שהיתה טענה על דוד שעל ידו נגרמה הריגת נוב עיר הכהנים. וכעין זה מובא גם בגמרא (סנהדרין צה.). ואף שדוד אמר להם שהוא בשליחות שאול, ודואג אמר לשון הרע עליהם לשאול ולא אמר לו שהם חשבו שדוד בא בשליחות שאול, ויוצא שדואג היה אשם בכל הענין שלא סיפר את הסיפור האמיתי שהם לא ידעו שדוד בורח, עם כל זה כיון שנגרם הדבר על ידי דוד, הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, וכמו שכאן הכל נעשה מהלשון הרע של דואג, כך השתלשל הצרות של מלכות בית דוד, מזה שדוד קבל לשון הרע, כמובא בגמרא (שבת נו:) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אִילְמַלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. והוסיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שלכן הגמרא נמצאת בשבת דף נ"ו עמוד ב' אותיות נו"ב, לרמז שזה היה ההמשך של נוב עיר הכוהנים, ומהלשון הרע של דואג שגרם את הרג את כהני נוב, ונגרם על ידי דוד, השתלשל שדוד יקבל לשון הרע על מפיבושת בנו של שאול, ויעביר את השדה של שאול לציבא העבד, ומזה באו כל הצרות.    

2884 – הסתלקות שמואל הנביא ושאול המלך:

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא ז, ז) "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" הוּא הַפָּסוּק הַ2884 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2884 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נסתלקו שמואל הנביא ושאול המלך. ושמוא"ל אותיות אש"ם ל"ו, שעל זה מדבר הפסוק שה"אשם לו יהיה". וכן שאו"ל נרמז באש"ם ל"ו". ונראה לבאר הקשר של שניהם עם רמז בפסוק של קרבן אשם, כיון שגם שמואל וגם שאול חטאו והתחייבו מיתה בגלל ענין של קרבנות. כמובא בגמרא (ברכות לא:) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי", וכו'. אָמַר לְהוּ, לָמָּה לְכוּ לְאַהֲדוּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה. אַיְיתּוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי. אָמַר לֵיהּ, מְנָא לָךְ הָא, אָמַר לֵיהּ, מִי כְּתִיב "וְשָׁחַט הַכֹּהֵן", "וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים" כְּתִיב, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אָמַר לֵיהּ, מֵימַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, מִיהוּ מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּךְ אַתְּ, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. אַתְּיָא חַנָּה וְקָא צָוְחָה קַמֵּיהּ, "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה" וְגוֹ'. אָמַר לָהּ, שַׁבְקִי לִי דְּאַעֲנִישֵׁיהּ, וּבָעִינָא רַחֲמֵי וְיָהִיב לָךְ רַבָּה מִינֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ לֹא, "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי".

וכן על שאול כתוב (ש"א טו, כא) "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ".

והוסיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א ששמואל פסק את דינו במה שאמר בפני רבו שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה היינו שהוא עושה עצמו בחינת זר לרבו ואינו מתחשב בו, לכן מגיע לו מיתה בבחינת שחיטה כשרה בו עצמו. וכן מה שאמרה חנה לשמואל "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה" רמזה לו שהיא נצבת עמו יחד באותה בעיה, כי על בניו יאמרו שהם חטאו ובאמת לא חטאו, כמובא בגמרא (שבת נה:) אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַב יוֹנָתָן, כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה.

2884 - איסור הקרבת חטאת אשם ועולה מחוץ למשכן גבעון, כנגד: ״כחטאת כאשם״:

שהפסוק (ויקרא ו:יח) ״״זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״ הוא הפסוק 2871 לפי טעם עליון. וכן הפסוק ״כחטאת כאשם״ הוא הפסוק 2884 מתחילת התורה. ובשנת 2871 נהרג עלי הכהן הוגלה הארן והחלה תקופתו של שמואל הנביא. ובאותה שנה (שמואל א:ז:ט) ״ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה׳, ויזעק שמואל אל ה׳ בעד ישראל ויענהו ה׳. ויהי שמואל מעלה העולה..״ ובמעם לועז בשם אברבנאל ״וכבר נתברר שלאחר שחרב משכן שילה בימי עלי, הותרה במת יחיד. היינו שכל אחד ואחד ואפילו אינו כהן היה מותר לו להקריב בבמת יחיד. ונמשך הדבר כל הימים שהיה המשכן בנוב ואח״כ בגבעון (2884). אך כל זה בקורבן יחיד שלא בחטאת ואשם וכן בעולה. וקרבנו הטלה של שמואל שאף על פי שלא היה כהן (ע״ז כד:ב) הוראת שעה הייתה. וכן הכתוב המקביל לאותם שנים ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״ דהיינו שכולם אסורים מלבד במשכן. וכן הפסוק המקביל לשנת 2884 שזהו שנת תחילת משכן גבעון ״כחטאת כאשם״ דהיינו שבמת יחיד מותרת אך יש איסור מלהקריב קורבן עולה וכן קורבנות חטאת ואשם שהם קדש קדשים מחוץ למשכן.

2885 - תחילת המשכן בגבעון ביטול הוראת השעה בעניין קורבן העולה שבשנות שמואל, ״וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״:

שהפסוק (ויקרא ז:ח) ״וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ הוא הפסוק 2885. ובשנת 2885 הועבר המשכן מנוב לגבעון לאחר מות שמואל הנביא. ושמואל הנביא היה מקריב עולות למרות שלא היה כהן. ובגמרא יש מאן דאמר ״שהוראת שעה הייתה״ ויש להסביר שהוראת שעה כנגד שנותיו של שמואל שכן בשנת 2871 מובא (שמואל א:ז:ט): ״ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה׳... ״ וכן לקראת סוף ימיו בשנת 2884 (שמואל א:י:ח) ״והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות לזבח זבחי שלמים״ דהיינו ששמואל היה מקריב עולות כל ימיו. ויוצא שהוראת השעה הייתה בעניין שנות שמואל בכללותם. וכן בפסוק 2885 שכנגד השנה הראשונה של המשכן בגבעון וכן השנה הראשונה שלאחר שנות שמואל כתיב ״והכהן המקריב את עלת איש״ דהיינו שבשנים אילו רק הכהנים היו מקריבים עולות.

2886 - דָּוִד מָלַךְ בְּחֶבְרוֹן עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, כנגד: ״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה״:

שֶׁהַפָּסוּק (ויקרא ז, ט) "וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה", הוּא הַפָּסוּק הַ2886 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2886 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם מָלַךְ דָּוִד בְּחֶבְרוֹן עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ נוֹלַד בִּשְׁנַת 2854 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, וּמָלַךְ בְּחֶבְרוֹן בְּגִיל שְׁלֹשִים כְּשֶׁמֵּת שָׁאוּל בִּתְחִילַת שְׁנַת 2884, וּמַלְכוּתוֹ לְבַד הִתְחִילָה בִּשְׁנַת 2886. כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (סנהדרין כ. ובתוס' שם) שֶׁב' שָׁנִים וּמֶחֱצָה אִישׁ בֹּשֶת מָלַךְ בִּירוּשָׁלַיִם. נִרְאֶה לְבָאֵר דְּקָרְבַּן עָנִי מְרַמֵּז עַל הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא עֲנִיָּה וְדַלָּה, וְהַמַּלְכוּת נִקְרֵאת מִנְחָה. וְלָכֵן הַמִּנְחָה הָיְתָה מַצָּה. דְּמַצּוֹת הֵן הָאֹכֶל שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לֶחֶם עֹנִי, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (ויצא קנז.). וְכֵן כָּתוּב עַל קָרְבַּן מִנְחָה (ויקרא ב, א) "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה". וְנֶפֶשׁ מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל דָּם'. וְכֵן כָּתוּב (ויקרא ב, טו) "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא". וּ"לְבֹנָה" מְרַמֶּזֶת עַל הַלְּבָנָה שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן מִנְחָה נִמְדֶּדֶת בְּעֶשְׂרוֹנִים עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לָאַיִל, שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר, וּמִסְפַּר עֶשֶׂר מְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' אֵלִיָּהוּ נַחְמָנִי שליט"א שֶׁמִּנְחָה נַעֲשֵׂית מִסֹּלֶת וְשֶׁמֶן, וְסֹלֶת בְּגִימַטְרִיָּא מַלְכוּת. וְשֶׁמֶן מְרַמֵּז עַל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁבּוֹ מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים. וְכֵן ב' תתפ"ו בְּגִימַטְרִיָּא דָּוִ"ד בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת דָּלֶ"ת וָ"ו דָּלֶ"ת עִם הָאוֹתִיּוֹת. וְכֵן תתפ"ו מְרֻמָּז בַּכָּתוּב הַמְדַבֵּר עַל הֲכָנַת מִנְחָה (ויקרא ב, ו) "פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא".

עוד שבשנים אילו רעב בארץ שבאו עקב הריגת הגבעונים על ידי שאול עם כהני נוב ‏[19] ועל כי לא מיחו בשאול. ובהיות הגבעונים שואבי מים למזבח ה' ולעדה, נענשו בעצירת גשמים. ‏[20] וכל כך למה? על כי שאול הפר השבועה שנשבע יהושע לגבעונים והיה חילול השם גדול. ‏[21].

וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה: וחרבה, על עסקי חרב אשר נהרגו הגבעונים ואשר בא הרעב עבורו.

הרי לנו

כי על עוון ביזוי התורה והקודש, התורה והקודש מתרחקים מעמנו כמו מנודים, וע"י האשם אנו מתכפרים כפי שמצאנו שאף הפלשתים הבינו שעליהם להביא אשם על ביזוי הארון.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה ק"מ, ורמב"ן משיג, סמ"ג עשין קפב. מקורות: זבחים פ"ה.
  2. מוני המצוות: רס"ג , יראים.
  3. נזיר - במדבר ו:יב, מצורע - ויקרא יד:י-יב, שפחה חרופה - ויקרא יט:כ -כב
  4. פפ 118, 119, 120, 122, 123, ו' 124 ויקרא ד:יג עד ה:כ' והכול בסמוך לפרשת קורבן אשם
  5. מוני המצוות: רס"ג
  6. מוני המצוות: רס"ג.
  7. מוני המצוות: רס"ג
  8. במדבר יב, יד
  9. שמואל א' ז'
  10. שם
  11. שמואל א: טו, כד: שם טו, כה: שם טו, ל.
  12. שמואל א: כו, כא
  13. שמואל א' ח'
  14. שמואל א' י'
  15. סדר הדורות
  16. שם
  17. שמואיל ב':כא
  18. ופרקי רבי אליעזר פי"ז אחר שנה שנהרג שאול היה הרעב, ורש"י ביבמות דף ע"ט ריש ע"א שזה היה קרוב לשלשים שנה אחר מיתת שאול, ובילקוט אחר שלש שנים, אך לא נראה הדבר הן בהפסוקים והן המקרא עצמו שכן מעשה דוד עם הגבענים הינו מיד כתגובה למעשה שאול וככפרה על הרעב ומשמע כי הדבר נעשה באותה העת. ודוד מלך 2884 ושאול נפטר 2889 עם כן מעשה הגבעונים, הרעב ומעשה דוד לגבעונים הכול בין אותן שנים
  19. שבעה הרג: שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. מדרש רבה, ילקוט השמעוני
  20. וכן נענש שאול שלא נענה באורים ותומים מפני שהרג הכהנים השואלים בהם, וכן הנהרג בחרב על כי הרגם בחרב.
  21. ואף על פי שה' נקם את נקמת הגבעונים מידת אכזריות היא על אשר לא ריחמו ולא סלחו