פרשה פתוחה 138 ~ ובשר כי יהיה בו שחין

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,068 – 3,078 לבריאה | 693 - 682 לפני מניינם 


יח וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא. יט וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן. כ וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה. כא וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים. כב וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא. כג וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.    כד אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה. כה וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא. כו וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בַּבֶּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים. כז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא. כח וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא.

הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

מאורעות השנים:

יהואש בן אחזיהו מלך יהודה - ג'ס"א עד ג'ק"א יהוא (בן יהושפט) בן נמשי מלך ישראל - ג'נ"ה עד ג'פ"ג יונה בן אמיתי הנביא שורש זמן חזקיה המלך - ג'קצ"ט- ג'רכ"ח

המסר המרומז

פרשה זו תזהיר על עניין "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", כלומר על הצורך שאדם לא יתערב במהלכיו הנסתרים של הבורא. חזקיהו המלך נכשל בזה ונענש וחלה וחזר בתשובה.


'י"א כי פרשת "ובשר כי יהיה בו שחין" מקומה לאחר פפ~'143[1]

כתב בספר זרע אברהם ‏[2] בפרשת מצורע וז"ל "אשה כי תזריע, ומה כתוב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו, מה ענין זה לזה, מי גרם לילד (לולד) שהיה מצורע, אשה זו שלא שמרה ימי נידותיה ‏[3]. יש לדקדק למה אמר מה עניין זה לזה משמע דקים ליה שאין כאן מקומו אלא היה ראוי לכתוב במקום אחר ונראה לפרש לפי מה דאיתא: אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וכן בנגעים. תחלה באים הנגעים על הבית של החטא אח"כ על בגדיו ואח"כ על גופו וא"כ קשה למה כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע קודם הפרשה דנגעי בתים ונגעי בגדים, [אלא] שזהו דהקשה המדרש מה עניין זה לזה למכתוב כאן אדם כי יהיה בעור.. ומתרץ לדכך כתב אחר אשה כי תזריע, ללמד דאשה שלא שמרה ימי נידתה גורמת לולד שלה להיות מצורע..." מבואר מדבריו שמצד עצם העניין של נגעי הבשר, שייכים הם לסוף הפרשה, לאחר נגעי בגדים ובתים, והיינו בשנותיו של חזקיה. עוד מבואר על עניין מקום הפרשה להלן, בדברי ה"כלי יקר" "אמנם לדעת רז"ל ‏[4] הסדר הפוך, כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו, לא חזר בו מביא גם על בגדיו, לא חזר בו מביא גם על גופו כו'. ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף לפי שהקב"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה כמו שאמר לפרעה ... כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא" ‏[5]. הרי שגם מדבריו משמע שפרשה זה אין מקומה כאן מצד סדר העניין. וכן רמז האור"ח "... והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב,... אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, ... ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם" ‏[6]. ונמצא אם כן שלדעת האחרונים (וכן הוא בשפת אמת), הפרשה שייכת לזמן מאוחר ואלו שנות חזקיה.‏[7]

יהואש בן אחזיהו מלך יהודה - 3,061 עד 3,101

בן שבע שנים יהואש במלכו, בשנת שבע ליהוא מלך יהואש וארבעים שנה מלך בירושלם ושם אמו צביה מבאר שבע, ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן, רק הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות, ויאמר יהואש אל הכהנים כל כסף הקדשים אשר יובא בית יהוה כסף עובר איש כסף נפשות ערכו כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית יהוה: ‏[8]. בזמנו היו כוהנים גדולים, יהוידע ופדיה, וזכריה בן יהוידע היה נביא וכהן. זכריה קיבל מאביו את המסורה בשנת ג"א ס"ז (3,067). ‏[9].

יהוא בן נמשי מלך ישראל - 3,055 עד 3,083

יהוא (בן יהושפט) בן נמשי מלך על ישראל בשומרון כ"ח שנה משנת ג' אלפים נ"ה, והרג את יורם בן אחאב עם שבעים אחיו וכל ביתו ואת אחזיה מלך יהודה, ומצא את אחי אחזיהו מ"ב איש ויהרגם ‏[10].

ופרשה זו כנגד שנות יהוא שלאחר השמידו את בית אחאב, גדליו ומידעיו וכהניו וכן את הבעל. רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם, עגלי הזהב אשר בית אל ואשר בדן.

יונה בן אמיתי

יונה בן אמיתי אשר מגת החפר ‏[11] התנבא בימי המלך ירבעם בן יואש. יונה הצטווה על ידי הקב"ה ללכת לנינוה, בירת אשור, ולהוכיח את הגויים על חטאיהם. יונה לא רצה ללכת אל נינוה ועל כן הספינה שבה הפליג היטלטלה בסערה שאיימה לכלותה, עד שהמלחים השליכו את יונה הימה כמתואר בארוכה בספר יונה. חז"ל אומרים שיונה ניסה להתחמק משליחותו, מפני שידע שאנשי נינוה יחזרו מייד בתשובה. ותשובתם המהירה עלולה ליצור קטרוג על עם ישראל שהם אינם ממהרים לחזור בתשובה. יונה ניסה לצאת מארץ ישראל למען תיפסק נבואתו, על כן הוא ירד למנל יפו ועלה על אניה שהפליגה תרשישה. במדרש מבואר שלא רצו להשליכו לים וניסו כל מיני דרכין אחרות כדי שלא יאבדו חס ושלום את נפשו של יונה. "אמר להם בשבילי הצרה הזאת עליכם שאוני והטילוני אל הים, מיד נטלוהו והטילוהו עד ארכבותיו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלם והים סוער עליהם הטילוהו עד טבורו והים עמד מזעפו, והעלו אותו אצלם והים הולך וסוער עליהם, הטילוהו עד צוארו ועמד הים מזעפו, ועוד העלו אותו אצלם והים הולך וסוער עליהם, הטילוהו כולו ומיד עמד הים מזעפו" ‏[12]. לבסוף מסר את נבואתו, ואמר לתושבי העיר שמקץ ארבעים ימים תיהפך העיר. תושבי העיר ובראשם המלך אכן חזרו בתשובה וה' מחל להם. בשמוע יונה על המחילה, הוא ביקש מה' להמיתו. לדעת רש"י ‏[13] יונה ביקש למות מפני שחשש שהגויים יאמרו שהוא נביא שקר. אולם שאר הפרשנים ביארו שיונה ראה שישראל לא שבו בתשובה, ותשובתם של אנשי נינוה מקטרגת על ישראל. ואז הקב"ה הוכיחו על ידי מעשה הקיקיון, ולימד אותו שהקב"ה לא חפץ בהשחתת העולם אלא בשובו של באדם מחטאיו. ובכך לימדו שנביאי אמת אמורים לצפות שנבואותיהם שהן לרעה לא תתגשמנה אם מי שהקשיב להן סר מחטאיו. ‏[15]

חזקיהו המלך - 3,199 עד 3,228 לפי שיטת הנ"ל כי פרשה זו שלא במקומה

חזקיהו נולד בשנת 3,174 וחלה בהיותו מלך בשנת ג' אלפים רי"ג. "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צבאות צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה... ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי" ‏[16]. בגמ' אמרו שנגזר על חזקיה למות מפני שלא עסק בפריה ורביה, "מאי כי מת אתה ולא תחיה - מת אתה - בעולם הזה, ולא תחיה - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד" ‏[17]. חזקיהו התפלל לה' וחזר בתשובה גמורה, ונוספו לו עוד ט"ו שנים לחיות. ניתן לומר שעונש זה שבא על חזקיהו מפני ביטול פר"ו, מכוון על כל חייו מגיל שלוש עשרה ואילך. כי כבר בגיל בר מצווה ג'קפ"ז היה מחוייב במצוה זו ‏[18][19].

המחלה

זמן קצר יחסית לפני שסנחריב הגיע לירושלים, חלה חזקיהו בשחין ונטה למות. ישעיהו הנביא בא אליו וניבא לו שהוא לא יקום ממשכבו. חזקיהו התפלל, למרות הנבואה הברורה, וישעיהו חזר אליו וניבא לו שתפילתו נענתה - הוא יירפא ממחלתו ואף יינצל ממלך אשור המתקרב. הנביא הורה לו להניח דבלת תאנים על עורו שתביא לריפויו.

בעקבות השמועה על מחלתו שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל שליחים אל חזקיהו. השליחים הגיעו אל חזקיהו לאחר שהבריא, והוא סייר איתם והראה להם את אוצרותיו במטרה לכרות ברית עימם. ישעיהו זעם עליו וניבא לו שאוצרותיו יילקחו לבבל ובניו יהפכו לסריסים בבית מלך בבל.

כליל תפארת

ובשר כי יהיה בעורו שחין. ואמרו רז"ל ‏[20], "אמר רב המנונא: מאי דכתיב, 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר'? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי (שיבוא יעי' אלי ולא אני אליו), דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב (שנאמר: 'וילך אליהו להראות אל אחאב'). ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. מה עשה הקדוש ברוך הוא - הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו, לך ובקר את החולה, שנאמר: 'בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, 'כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. ‏[21]


ובספר הליקוטים ‏[22] בשם האר"י הקדוש, "ועוד רמז ענין זה החולי לזה הצדיק (חזקיה) להכותו בשחין כזה, ולא מין חולי אחר... א"כ סיבת זה החולי לזה הצדיק למה היה, אלא סוד ה' ליראיו. כי כבר ידעת ענין חטא אדה"ר כשעשה אותו מעשה, והנחש הטיל בחוה זוהמא, ופירש ק"ל שנה ממנה ושמש ברוחין ושדין, והיתה חוה ראשונה ורעותיה באים ומתחממין ממנו, והיה מוליד רוחין ושדין ולילין, והם הנקראים נגעי בני אדם. א"כ, זה היה סיבה לזה הצדיק שידבקו בו אלו הנגעים, בהיותו שרוי בלא אשה. וזה נרמז במ"ש הכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שם מגמת פניו בתפלתו עון הקר"י, וזה שרמזו ז"ל באמרם על עסקי קיר. ומה שכינו אותו בשם שחין ולא נגע, בהיות כי הנחש המקטרג נרמז באותו ה'שחי"ן, נחש (ויו"ד נבלעת). ואחר שמפתה עולה ומקטרג, כי כל הבנים זרים נולדים מצדו, הם נקראים נגעי בני אדם, ומזיקין לו. ובא השחין מצדו, כי הוא מין צרעת, והוא ג"כ לקה בצרעת". הרי מבואר היטב שעונש השחין בא על עניין ביטול פריה ורביה, ויען כי לא קיים המצווה כלל, גלגל עליו העוון מתחילת שנותיו. (ויש לדייק כי חלה שנת 3,211 בהיותו בן 37 ועיין היטב). ועיקרה של פרשה זו אזהרה שלא לחשוב חשבונות ותכניות של בורא עולם, ושלא נטעה בטעות שטעה חזקיה ברצותו שלא להוליד משום שראה שבניו יחטאו לה'. ובסה"ד ‏[23] כתב שחזקיה שורש נשמתו בעמרם שגם הוא פרש מאשתו משום שעשה חשבונו של עולם, אך חזר בו לאחר שהוכיחתו בתו מרים.

מצוות פרו ורבו הוא עניין גדול ושורש תורתינו הקדושה. וזהו הציווי הראשון שנצטווה האדם בעולם כנאמר לאדם הראשון "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וסיבת חשיבות מצווה זו הוא לפי שע"י מצווה זו מעלה האדם את תכלית גשמיותו מטומאה לקדושה. וכן ע"י מצווה זו מקיימים את העולם. ומקור הבינה והחכמה של האדם היא מעצם זיווגו. המפר ציווי זה כופר בעיקר ויענש, כמו שמצאנו בער ואונן אשר מהם היה אמור לצאת זרע משיח בן דוד, ובעבור שהשחיתו את זרעם מתו. והרבה ספרי מוסר ופסקי הלכות נכתבו בעניין. האשה היא זו שמכינה ובונה את בית האדם, ועל ידה בא מימוש קדושתו, וזהו שאמרו חז"ל שהיא משמרתו מן החטא. ובאמת חיוב האדם בפר"ו בא בגיל י"ג כדברי הטור בהלכותיו שמאז היות האדם בגיל י"ג חלה מצווה זו עליו. אך הקב"ה מחכה לו עד כ' שנים ואז יאמר תיפח עצמותיו של זה. וחזקיהו באשר לא קיים המצווה גלגל עליו הכתוב עוד טרם בגרותו. ועוד רצה לרמוז על ב"י בכללותם בזה הזמן.

וכתב הרמב"ם ‏[24], שאם יש לאדם מידה לא טובה מצד אחד ירחיק לכת לצד השני עד אשר הדבר יתאזן ואז יחזור לדרך האמצע. ומזה הטעם עוסקת פרשה 143 ב"אשה כי תהיה זובה וכו'". ונאמר ‏[25] "כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובים." ופרשה זו באה לרמז על רבוי ילודה שהוא תיקון לחטאו של חזקיה שמיעט בילודה. ובימי חזקיה היו כל איש ואישה בקיאים בדיני טומאה וטהרה. וכל זה למה משום שבשנים אלו זלזלו באלו המצות.

ולאחר שחזר בתשובה ונשא את בת ישעיה ‏[26] החל חזקיה ללמד את כל ב"י מגדול ועד קטן את הלכות טומאה וטהרה, וענייני מצוות עונה הנגזרים בהמשך לזה. וראה ברוח הקדש כי חטא זה, גילוי עריות שורשם הוא משפיכת זרע לבטלה. וידוע לכל כי על שלשה דברים חרב בית המקדש, וגילוי עריות אחד מהם, ועל זה יקנא במצווה זו עד כי "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו" ‏[27].

ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה צרבת השחין הוא וטהרו הכהן... וטהרו הכהן צרבת היא. ויחזור וישנה עניין הצרבת. ורש"י במקום: "צרבת השחין - כתרגומו רושם שיחנא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו ‏[28] 'וונצרבו בה כל פנים'". ובבינת המקראות כתב "ר"ל בית המקדש שעתיד להיות נחרב כיער והוא בנגב היינו בארץ ישראל שהיא בדרומה של בבל. כל עץ לח ויבש... ונצרבו בה לשון כויה, ואותם שלא ימותו ישרפו פניהם. מנגב צפונה. היושבים (מנגב) בארץ ישראל שהיא בדרומה של בבל, ובבל היא בצפון העולם". יוצא איפה שלפי רש"י המקרא מרמז על נבואת יחזקאל בהקשר לחורבן בית המקדש. וכמפורש לעיל פרשה זו מקומה להלן בשנים שלאחר 3,200 והם שנות תחילת החורבן והמבין יבין.

הרי לנו

פרשה זו מזהירה על עניין הניחוש בחשבונו של עולם, ויזהיר על מצוות פרו ורבו ושמירת הברית, שהיא יסוד לקיום התורה ועניינה גם לקיום בית המקדש הנחרב משום גילוי עריות.

הערות שוליים

  1. לפרשה זו י"ב פסוקים, ואם נחשב החל מתחילת פר~143, 3200 עד 3,211 וזה עוד לפני חולי חזקיה אשר חלה בשנת 3,213 ויש לפרש הדברים כי חזקיהו חלה מפני שבתקופה הקודמת הוא לא קיים מצוות פרייה ורביה, כפי שנבאר לקמן. עוד יכול כי באופן זה יש להזיז את פפ~139 ולהתחילה מ' 3,068 וכן הלאה ובדרך זו שנות פפ~138 הם ג'קפ"ט עד ג'צ"ט. אך נראה לי כי פרשיות אחרות נשארות במקומן, ופרשה שלא במקומה יש לה ב' מקומות והמבין יבין.
  2. המיוחס להרב אברהם בן הר"ר בנימין חתן המנוח הר"ר אליהו ליפשיץ.
  3. מדרש
  4. ויק"ר יז ד
  5. ויקרא י"ג, מז
  6. ויקרא י"ג, ל"ז
  7. כי חזקיהו הומלך שנת ג' אלפים קצ"ט ואלו השנים הם השנים הראשונות לאחר גמר עניין נגעי בתים ובגדים, והיינו מקום פרשתנו, ועיקר הנגע הוא בעבור המעשים. ומעשי חזקיהו ומריו היו לפני ג' אלפים רי"א. אך משעלה סנחריב על יהודה ולאחר שנגעו ה', - חזר מדרכו הרעה. ועמוק הדבר מאוד מאוד.
  8. מלכים ב יב, א-ו
  9. וראה עוד בעניין הנהגת יהוידע בדברי הימים ב', פרק כ"ג ואיך חיזק את בני ישראל עי"ש
  10. מלכים ב, פרק י'
  11. מלכים ב יד
  12. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) יונה עמוד 218
  13. יונה ד, א
  14. סה"ד
  15. מקום קבורת יונה בכפר כנה, עליו יש בית תפילה והרבה גינות ופרדסים הצומחים בזכותו. בתחתית ההר קבור רבינו יעקב ובנו אלעזר ‏[14].
  16. מלכים ב' כ'
  17. ברכות י'
  18. מפשטות לשון המשנה באבות (ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה" משמע שלקיון מצוות הנישואין דרושה גם בשלות נפשית, ולכן הגיל שמתאים לנישואין הוא אחרי גיל בר מצווה, וכעין כך כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב): "ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר..." אולם הטור (אבן העזר סימן א) כתב שהגיל הראוי הוא מגיל בר מצוה, וכן פסק בשו"ע (אה"ע א, ג): "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר".
  19. ויקרא יג יח
  20. ברכות דף י, א
  21. מאי 'כי מת אתה ולא תחיה' – 'מת אתה' - בעולם הזה, 'ולא תחיה' - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. אתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: 'הן יקטלני לו איחל'."
  22. ישעיה לח
  23. וכן הוא בכתבי הרמ"ע מפאנו - ספר גלגולי נשמות – (ח, י).
  24. בשמונה פרקים הקדמה לפרקי אבות, ד
  25. בגמרא כתובות דף י, ב
  26. וראה גם מה שכתב בספר "אגרא דכלה" (דף שע/ז ב) בענין נשואי חזקיה עם בת ישעיה.
  27. סנהדרין צד, ב
  28. יחזקאל כא ג