פרשה פתוחה 179 ~ אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,688 – 3,690 לבריאה | 73 - 70 לפני מניינם 


לב אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. לג וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. לד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו.

במדבר ב:לב - לד


הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

מלכות אלכסנדרה – שלומציון הצדקת מלכה 9 שנים. בזמן זה שבו נהג עם ישראל לפי התורה הצליחו מחנות הצבא של ישראל במלחמותיהם.


מאורעות השנים

שלומציון המלכה Guillaume Rouillé
ממלכת יהודה בתקופת שלומציון

3688 - חיזוק וביצור ערי יהודה, השלמת המבצר והגדלת הצבא ישראל ע״י שלומציון, כנגד: ״אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״:

שהפסוק (במדבר ב:לב) ״אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם״ הוא הפסוק 3688 מתחילת התורה. ובשנת 3688 שילטון שלומציון המלכה אשר חיזקה וביצרה את ערי יהודה והשלימה את מבצר ירושלים והגדילה את צבא ישראל. וכל ימיה שלום בארץ וכן עם הפרושים. ובאחד לחודש השני באייר היה המניין. וכתב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". ואין שכינה בלא שלום וכאשר מחזיקי ולומדי התורה דחוקים. ובשנים אילו החזירה שלומציון עטרה ליושנה שכן קירבה את הפרושים והרחיקה את הצדוקים. ומוסיף בעל סדר הדורות ״ואין שטן בימיה״

חיבה הזו מבוארת גם ברש"י בהמשך ‏[3] "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות”, וכן עתה לאחר מות אלכסנדר בן יוחנן, ינאי ומלחמותיו. והפסוק אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל במקביל להמלכת שלומציון בה לרמוז על שנות שלום וברכה בערי יהודה ובחוצות ירושלים.

3688 - שלומציון אשת ינאי מלכה תשע שנים, כנגד: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.. לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים":

לאחר פטירת המלך ינאי בשנת ג'תרפ"ח, שלומציון המלכה נטלה את הנהגת המדינה לידיה, והעת הזו היתה זמן פריחה ושגשוג לעם ישראל ויכון בית ה'. והיא כשמה דרשה בשלום ציון והטיבה לישראל. שלומציון היתה אשה חכמה ויראת חטא ונתנה ממשלה לפרושים על הצדוקים לעשות בהם כטוב בעיניהם. ותמלך שלומית אלכסנדריאה הצדקת אחות שמעון בן שטח והיא מלכות שמינית לבית חשמונאי ותמסור השלטון ביד הפרושים כעצת ינאי בעלה. ותתן כהונה גדולה (בכבוד בלבד אך לא לשרת) לבנה הבכור הורקנוס איש חסר אונים ורפה ידים והאוהב חיים שקטים ואוהב את הפרושים. ואת אריסתובלוס בנה הצעיר בחור יפה תואר ויפה מראה וקל רגלים מינתה שר צבא על הצדוקים. ותשלח את הצדוקים מירושלים לגור בערי הארץ למען לא יעמדו לה לשטן בהנהגת המדינה. ותמלוך שלומית בתוככי ירושלים ותהי אהובה בעיני העם ובאשר נודע בשער בת רבים שהייתה מתנגדת מאז למעשי ינאי בעלה אשר נגד תורת ה'. ותעמוד בצדקתה ויהיו כל מעשיה על החכמים ובעצת שמעון בן שטח ובית דינו. ותהי מפורסמת בחסידותה ואשר על כן הצליחה בשלטונה. ויחזרו סדרי חיים בישראל ויגדל השלום בארץ. ויקראו לה של ציון המלכה שלום מיון המלכה. היא שחררה אסירים רבים שנכלאו על ידי ינאי בעלה והוציאה כרוז לגולים לשוב ארצה. ויקראו דרור ליושבי בית הכלא ויצא כרוז לגולים לשוב ארצה.

ובאותה שעה נפטר יהושע בן פרחיה הנשיא וחכמים רצו למנות את יהודה בן טבאי, ויברח מן הגדולה אך לבסוף נענה לבקשת הדור. בשנים אלו עלה הלל הבבלי והחזיר את לימוד התורה לכבודו הראוי. ובאותה העת התינוקות חזרו לבתי הספר ללמוד לפני המלמדים בכל עיר ועיר כתקנת יהושע בן גמלא. ולא היתה עוד לצדוקים יד וחלק בכל דבר המדינה. החכמים ביטלו את החוקים והגזירות שתיקנו הצדוקים. ולבב העם היה שלם עם שלומציון המלכה. ותעמיד שלומציון חיל וצבא רב בארץ, ויהיו נצחונות גדולים למלכות יהודה. ויפול מוראה וחיתתה על כל מושלי הגוים אשר מסביב, ותרם קרן ישראל.

זוג שלישי - שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי 3621 עד 3722: ושנים אילו הם אמצע שנות שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי אשר קיבלו מר' יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי 3621 והאריכו ימים עד שנת 3722.

שמעון בן שטח זכור בשל התקנות שהתקין ובהן כתובה מכובדת לבנות ישראל, טומאה מסוימת בכלים וכן התקין "שיהו התינוקות הולכין לבית הספר" ‏[1]. כמו כן הוא זכור לטוב על כך שהעביר מן הארץ את המכשפות שהיו מתחבאות במערה באשקלון.

בתקופה זו כיהן אליהו עיני בן הקוף בתור כהן גדול ועשה פרה אדומה כחוק וכמשפט ‏[2].


אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל ... 3,688 בתחילת במדבר ציווה ה' את משה למנות את ישראל באחד לחודש השני (אייר). וכתב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". החיבה הזו מבוארת גם ברש"י בהמשך ‏[3] "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות". התלאות והסכנות הגשמיות והרוחניות שבמדבר הן כה מרובות שהרועה של ישראל והוא הקב"ה בא למנות את עדרו ולהראות לכל את חבתו לישראל. כן עתה לאחר מלחמות אלכסנדר בן יוחנן, ינאי המלך ג'תר"ע–פ"ח מלך שביעי לחשמונאים. וינאי בעלה של שלומציון היה גבור חיל ונלחם בכל אויביו וכבש מדינות רבות. וימנה הכתוב את ב"י כמפורש למעלה להראות כי לי נגרע מצבא ה' אפילו אחד מישראל.

3688 - "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", כנגד: תחילת שנות שלומציון המלכה:

שבשנת 3688 החלו שנות אלכסנדריאה אשת מלך ינאי אלכסנדר וזאת מלכות שמינית לחשמונאים. והייתה אשה חכמה ויראת חטא ונתנה ממשלה לפרושים על הצדוקים לעשות בהם כטוב בעיניהם. בנה הגדול הורקנוס השלישי אוהב הפרושים נתמנה כהן גדול, וארסתובלוס השני אף הוא בנה עשתה להיות שר צבא על הצדוקים, ואין שטן בימיה, וצבא ישראל שולט בשכניו. המנין הכולל שמוזכר בפרשייתנו זהה למנין הכולל הקודם שנעשה בהקמת המשכן ‏[4]. הרמב"ן הקשה כיצד יתכן שהמניין שבפרשייתנו שווה למנין שנעשה בעת הקמת המשכן. וכתב בעל "העמק דבר" ‏[5] שהיתה לכך סיבה מיוחדת: "והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת ולא הי' אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה... כך הי' נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא... ומאז ואילך אפי' נעשו עוד הרבה בני עשרים מכל מקום לא נכנסו לצבא להימנות. כי אם בהיפקד (כלומר, כאשר נוצר חיסרון) ע"י מיתה או סבה אחרת". וכן בשנה זו 3,688 תחת מלכות שלומציון, וימנה מספר הכולל לרמוז שלמרות כל המלחמות שבשנים אילו צבא ישראל הגשמי והרוחני בשלמותו. עוד להורות כי תיכון מלכותה ותחזור עטרת בית חשמונאי ליושנה. ושבט לוי והם הפרושים אשר תתן שלומציון עטרה בראשם יהיו שלווים לעסוק בתורה באילו השנים. ‏[6]


כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם. ההפרדה שנעשית בין הלויים לבין שאר העם מקבילה מבחינה מסויימת למה שארע בימי שלומציון המלכה. היא הפרידה בין הפרושים לבין הצדוקים והפרושים שכנו בקירבתה בירושלים ואילו הצדוקים היו בצבא ומפוזרים על פני כל הארץ. ואמנם חס ושלום לומר שהשבטים הקדושים היו כמו הצדוקים, שהרי דור המדבר היו דור דיעה. אלא ששלומציון התבוננה בפרשתנו והשכילה ללמוד ממנה, שכשם שהלויים שהם נושאי דגל התורה שוכנים במרכז המחנה ליד משה רבנו שהיה מלך בישורון (בעם ישראל), כך ראוי שהפרושים שהם נושאי דגל התורה ישכנו בירושלים שהיא מרכז המדינה ליד שלומציון המלכה. וכשם ששאר השבטים שאמורים להילחם נמצאים מסביב למחנה הלויים כך הצדוקים שעוסקים במלחמות יהיו מפוזרים בערי השדה ונמצאים במחנות הצבא.

וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו. בנביא ישעיה ‏[7] נאמר: "... טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'" בנבואה ישעיה נרמז שצריך הפרדה בין נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה' שהם הלויים לבין שאר העם. פרשייתנו עוסקת בגלוי בהפרדה הזו, אולם ישעיה הנביא מוסיף להזהיר גם על ההקפדה בדיני טומאה וטהרה – "טָמֵא אַל תִּגָּעוּ". ואמנם בתקופה שמקבילה לפרשייתנו בתורה מסופר על שמעון בן שטח שגזר טומאה מסויימת על הכלים. וההקפדה על דיני טומאה וטהרה מצוייה במיוחד אצל נושאי התורה ‏[8].

וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו. ייחס הכתוב את פקודי ב"י לבית אבותם ואת מסעיהם למשפחתיו. ובאמצע יזכיר כי הלויים לא התפקדו בתוכם. הלויים היו ידועים כמהדרים בקיום התא המשפחתי של הנשואים וכן מסופר שכאשר פרעה הרשע גזר את גזירותיו על הילדים ורבים מישראל גירשו את נשותיהן כדי שלא ללדת, קם עמרם והחזיר את גרושתו והתורה מספרת שתכונה זו היא מיוחדת לשבט לוי ‏[9]: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי." פרשייתנו מזכירה לנו את שבט לוי ונותנת לו מנין נפרד משאר השבטים. ואכן בתקופה המקבילה לפרשייתנו מסופר ששמעון בן שטח תיקן תקנה מיוחדת בכתובה. ותקנה זו נעשתה כדי שלא יהא קל לאיש לגרש את אשתו, ובכך הוא חיזק ובנה את התא המשפחתי של הנשואין.


3690 – מעשה חוני המעגל, כנגד: ״כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו״:

הַפָּסוּק (במדבר ב, לד) "כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו", הוּא הַפָּסוּק הַ3690 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3691 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם מעשה חוני המעגל וענין הדגלים הוא סוד העיגול שה' סובב מסביב לבני ישראל במדבר להגן עליהם, כמובא ברש"י (דברים לב, י) "יְסֹבְבֶנְהוּ" סִבְּבָם בִּדְגָלִים. וכן ענין הדגלים היה לחבר את עם ישראל להיות כמו המלאכים שהם בבחינת בני בית אצל ה' וקרובים אליו, כמובא בַּמִּדְרָשׁ (שם ג) "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" זֶה סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הקב"ה עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים. וְהָיוּ כֻּלָּן עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לַדְּגָלִים. אָמְרוּ הַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, אָמַר לָהֶם הקב"ה חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ. עַיֵּן בָּרמב"ן וּבָ'אִבְּן עֶזְרָא' (במדבר ב, ב) שֶׁהַד' פָּנִים שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הָיוּ מְצֻיָּרִים עַל הַדְּגָלִים. עַל דֶּגֶל יְהוּדָה פְּנֵי אַרְיֵה, עַל דֶּגֶל יוֹסֵף פְּנֵי שׁוֹר, עַל דֶּגֶל דָּן פְּנֵי נֶשֶׁר, וְעַל דֶּגֶל רְאוּבֵן פְּנֵי אָדָם. וְעַיֵּן בְּרַבֵּנוּ בַּחְיֵי (במדבר ב, ב) שֶׁבְּכָל צַד הָיָה נָשִׂיא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ מִסְתַּיֵּם בְּשֵׁם אֵל, כְּמוֹ נְתַנְאֵל, שְׁלֻמִיאֵל, גַּמְלִיאֵל, פַּגְעִיאֵל, כְּנֶגֶד הַמַּלְאָכִים שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁשְּׁמָם מִסְתַּיֵּם בְּשֵׁם אֵל. וגם על חוֹנִי הַמְעַגֵּל רוֹאִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה (תענית כג.) שהוא בֶּן בַּיִת אֵצֶל ה': מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. מֶה עָשָׂה, עָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.

הרי לנו

שמניין ב"י היא חזרה עטרה ליושנה וכן בשנים אילו שלומציון והיא מלכות שמינית לבית חשמונאי. וימנה את ב"י האחת להורות כי לא יחסר כל ממנינם לאחר מלחמות המלך ינאי והשני להורות את שלמות מלכות שלומציון שימנה מספר ב"י כמניינם כבתחילה לפני מעשי הצדוקים.

הערות שוליים

  1. ירושלמי כתובות פ"ח הי"א
  2. מסכת פרה ג, ה
  3. במדבר כו, א
  4. שמות לח, כו
  5. במדבר א, א
  6. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכות יב-יג): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים...".
  7. נב, יא-יב
  8. וראה ברמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב י, ג
  9. שמות ב, א